בלב עמנו היו שני כחות מתנצחים זה עם זה: כח ההסתגלות וכח ההתנגדות. עם ישראל, שהיה נוטה להיות כעמים אחרים, השתדל גם להשאר עם בפני עצמו; הוא למד להסתגל בכל ארצות התבל לצורת חייהם של העמים וידע גם להתנגד להם בדעותיו ובמנהגיו.

העמים העתיקים וביניהם גם היונים, שהיו בני תרבות גבוהה, נהגו להוציא את ילדיהם החלשים ליער או למדבר ולהשליכם, כדי שימותו שם. בניר יוני נמצא מכתב, שבו כתב שכיר יוני לאשתו באלכסנדריה: אם תלדי זכר החייהו, ואם נקבה שלחה ותמות¹. כמעט בו בזמן הוכיח באלכסנדריה היהודי פילון את ההורים שבגוים לאמר: “קראו נא מצות משה רבנו “שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי”. ובושו אתם, הרוצחים את היונקים והרודפים את הילדים, בהשליככם אותם החוצה, אתם, השונאים את המין האנושי, התבוננו, איך דאג המחוקק, המעולה שבין המחוקקים, אפילו לולדות הבהמה, חסרת שכל ותבונה, שלא יפרדו מאמותן, עד שקבלו את מזונן”². היהודים שבאלכסנדריה למדו הרבה משכניהם היונים, ואולם את המנהג של הוצאת הילדים החלשים לא קבלו מהם, אלא היו חסים על הילדים העזובים והיתומים. האגדה הישראלית שבחה את הקב“ה על שלא עזב את הילדים העזובים, רומוס ורומולוס, ואמרה: “יתום אתה היית עוזר”, רומוס ורומולוס מתה אמן וזימנת הזאבה שתניקם³. החמלה, כתב חוקר אחד, לא היתה מאופים של היונים⁴, וכמוהם לא היו גם הרומים מן הרחמנים. הרומים נהגו להתענג בבתי תיאטראות, קרקסאות ואיצטדין, שבהם היו השבוים והנידונים למיתה מתאבקים עם חיות רעות, ואילו חכמי ישראל אסרו להשתתף בתענוג, שהיה קשור באכזריות ובשפיכות דמים, ואמרו: “היושב באיצטדין הרי זה שופך דמים”. כנגד התענוג האכזר שבבתי תיאטראות וקרקסאות העמיד ר' נחוניה בן הקנה את התענוג הרוחני שבבית המדרש ובבתי הכנסיות, וביציאתו מבית המדרש היה מתפלל: מודה אני לפניך ד', שנתת חלקי מיושבי בית המדרש ובתי כנסיות ולא נתת חלקי בבתי תיאטראות ובבתי קרקסאות⁵. התנגדותו של עם ישראל לעזיבת הילדים ולאכזריות שבבתי תיאטראות וקרקסאות היא שתוכיח, שצדקו חכמינו באמרם: “שלשה סימנים יש באומה זו, רחמנים, בישנים וגומלי חסדים”, ו”כל המרחם על הבריות בידוע, שהוא מזרעו של אברהם אבינו"⁶.

היונים נהגו להזמין למסבותיהם משוררים ומנגנים ולהעלות שמחתם על ידי שיר ונגון ורקוד ולפעמים אפילו על ידי פריצות, ואילו היהודים היו פותחים בתיהם בשבתות וימים טובים לעניים, עד שהכנסת אורחים עניים נעשתה חלק חשוב מעונג שבת ושמחת יום טוב. היו בישראל שני מיני צדקה: הצדקה הצבורית, שנסדרה על פי חוקים ודינים, והצדקה הפרטית, שהיתה מסורה ללבו של כל איש מישראל. כבר בתקופת התלמוד היו בכל עיר מוסדות צדקה. מעולם, כתב הרמב"ם, לא שמענו בקהל מישראל, שאין להם קופה של צדקה. אלא שהצדקה הצבורית לא ביטלה כלל וכלל את הצדקה הפרטית שבישראל. הנביא הורה: “ועניים מרודים תביא בית”, ור' יוסי בן יוחנן היה אומר: “ויהיו עניים בני ביתך”⁷. רב הונא כשהיה אוכל לחם, היה פותח דלתות ביתו ואומר: כל שצריך יבוא ויאכל. בביתו של רב חנא בר חנילאי היו ארבעה פתחים לארבע רוחות העולם, וכל מי שנכנס רעב יצא שבע⁸. מנהג אבותינו היה, שלא היו סוגרים דלתות בתיהם בליל פסח, כשהיו אומרים: כל דצריך ייתי וייכול. למופת בישראל היה אברהם, שעמד ובנה על הדרכים בתים והניח בהם מאכל ומשתה, וכל הבא ונכנס אכל ושתה וברך לשמים⁹. מסיבות היונים היו קשורות בשיר ונגון ואפילו בפריצות, כנגד זה היתה שמחתו של היהודי קשורה תמיד במעשי צדקה, עד שבישראל נעשו העניים “בני בית”.

על מצבתו של מלך אשור, סרדנפל, היה כתוב: כל מה שאכלתי ושתיתי בחיי, זהו רכושי, שלקחתי עמי, וכל מה שעזבתי אחרי, הפסדתי¹⁰. כנגד זה מסופר במונבז המלך, אשר נתגייר, שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת ואמר: אבותי גנזו לעולם הזה, ואני גנזתי לעולם הבא. מר עוקבא אמר בשעת פטירתו: הביאו לי חשבוני של צדקה. וכאשר מצא כתוב בו: שבעת אלפים דינרים, אמר: הצידה קלה והדרך רחוקה. עמד ובזבז חצי ממונו לעניים¹¹. האמונה בעולם הבא היא שהסיחה דעת החרדים בישראל מן העולם הזה וקניניו ופעלה עליהם לתת מהונם שרכשו בחייהם, כדי לרכוש להם אוצרות בעולם הבא. ולא רק האמונה בעולם הבא, אלא האמונה באל “אוהב צדקות” היא ששחררה את החרדים מן הערצת הרכוש ולימדה אותם, שלא יהיו משועבדים לרכושם, אלא שולטים ומשתמשים בו למעשה צדקה. כשדרש מלך ספרד מאת ראש הקהלה בטודילה להביא לו רשימת נכסיו, הביא הוא רשימת הנדבות, שנדב לעניים, ומסרה למלך ואמר: הנדבות, שרשמי בספר זה, הן הן רכושי, שאין ביד האדם לקחתו ממני¹². לרכושו האמתי של האדם נחשבו בישראל מעשים טובים.

במדינה האידיאלית, שתאר הפילוסוף אפלטון יהיו המלכים פילוסופים והפילוסופים מלכים. הפילוסופיה תשב על כסאה, אך לחמלה ולמעשי הצדקה אין מקום במדינתו האידיאלית של אפלטון. העניים, שהם מחזרים על הפתחים ומבקשים לחם ומפריעים בזה את שלום הכלל, יגורשו מתוכה, והחולים, אשר תשש כוחם לפעול ולעבוד בחוג המיוחד להם במדינה, אין מחובתו של הרופא לטפל בהם, אלא ימותו¹³. לא כן בחזיון, שבו מצייר יחזקאל הנביא את המדינה הדתית, שתכונן לעתיד לבוא, ואת העיר הקדושה “ד' שמה”¹⁴. במדינה האידיאלית של הנביא יש לכל אחד חלק ונחלה בארץ “ונחלתם אותה איש כאחיו”. ולא רק העניים מישראל אלא אפילו הגרים ינחלו אותה, “ורועה ישראל יבקש בה את האובדת וישיב את הנדחת ויחבוש לנשברת ויחזק את החולה”¹⁵. שונה הוא ציור המדינה האידיאלית אצל הפילוסוף מציורו של הנביא. תורת המוסר של הפילוסופים היונים לא נבעה ממקור האמונה באל רחום וחסרה חמלה וחנינה, ואילו עם ישראל האמין, “כי צדיק ד' צדקות אהב”, ומן הנמנע היה, כי יולד בתוכו הרעיון, שמותר לגרש את העניים מתוך הארץ “ד' שמה”, ולעזוב את החולים לנפשם, עד שימותו.

כן יתגלה דוקא בנגודים, שהיו בין ישראל והעמים במעשי הצדקה, מעט מאופיו המיוחד של עם ישראל.