נדפס בספר היובל לפרופסור י. ל. לנדא, תרצ"ז

א. עד עכשיו, כתב סופר אחד, גילו החוקרים חמשה חלקי התבל, ואולם נשאר עוד חלק ששי כארץ בלתי גלויה, והוא: האדם, נשמתו וחייו הפנימיים. מה הוא האדם ומה היא נשמתו ופנימיותו? מי יכריע בין שני הכתובים: בין “תחסרהו מעט מאלהים” ובין “ומותר האדם מן הבהמה אין”? אכן האדם ונשמתו חידה הם וסוד כמוס והחלק הששי מחלקי התבל, שהחוקרים לא זכו עד עכשיו לגלותו.

קשה הוא לעמוד על נשמתו ואופיו של היחיד ומה גם של אומה שלמה. החקירות האתנולוגיות על דבר תכונות עם ועם הן, לדעתו של אחד העם, כהררים התלוים בשערה ואין להם על מה שיסמכו. כן מצא חוקר אחד, שהיונים היו שמחים וטובי לב וגם נוטים במידה ידועה לשיטת היאוש, בעלי תכלית ובני העולם הזה אבל גם מתרוממים ברוחם מעל להעולם הזה ונושאים נפשם ל“עולם העליון”. וחכם שני נסה לאסוף דעות גדולי החוקרים על דבר תכונות הערבים, וראה זה מצא: אחדים מחליטים, כי הערבי הוא איש מעשה, העוסק בדברים שישנם במציאות וכח דמיונו חלש מאוד, ואחרים אומרים, כי הערבי הוא בעל דמיון חזק ואצלו יגבר הדמיון תמיד על השכל. קשה הוא לעמוד על אופיה של אומה שלמה, עד שהיסטוריון מפורסם בא אפילו לידי מסקנה, כי כל חקירה אתנולוגית על דבר תכונות עם שלם בעל כרחה חד צדדית היא¹ .

מה הוא אופיו של עם ישראל? מי צדק: זה שאמר, כי עם ישראל “בני מלכים” הם וקורצו מן החומר שממנו נעשו אצילים ובורים, או אלה שהחליטו, כי ישראל הוא עם, שקלט בדורות של עבדות לתוכו סגולות עבדים ותורתו “מוסר עבדים” היא? למי נסכים: למי שסובר, כי ישראל הוא עם בלי שמים ורודף רק אחר קניני הארץ ויורד עד לעפר, או למי שחושב, כי עם ישראל עולה עד לכוכבים ושואף להגשמת אידיאלים ומוסר את נפשו על האמת והאמונה?

השאלה על דבר אופיה של אומתנו נשאלה בבתי מדרשות של ישראל כבר לפני אלפי שנים, וחכמינו, שהיו יודעים לחדור לתוך תוכה של נשמת אומתנו, השיבו: “שלשה סימנים יש באומה זו, רחמנים, בישנים וגומלי חסדים” או “ישראל עזים הם ככלב בחיות וכתרנגול בעופות”. בהתבוננו באופיו של ישראל קרא אחד מחכמינו: “אין אתה יכול לעמוד על אופיה של אומה זו, נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין”². מה אני ומהו סוד חיי ויסוד קיומי? כך היה עם ישראל שואל לנפשו בכל דור ושואף תמיד להכיר את עצמו ולעמוד על אופיו הוא.

ב. תמיד היתה בעם ישראל הנטיה ללמוד מן האחרים ולהסתגל לצורת חייהם של העמים. כשחדרה התרבות היונית לארץ ישראל נמשכו אחריה ההיליניסטים, וכשבאו הרומים, היו יהודי ארץ ישראל משנים את שמם, לשונם ובגדיהם לראיה, שנעשו אזרחי מלכות רומי. הנטיה להתקרב לאחרים הלכה וגברה בגולה. בכל המקומות שהתישבו שם היהודים למדו משכניהם, והשפיעו עליהם והושפעו מהם. “כמנהג הגוים כן מנהג היהודים, שעמהם ברוב המקומות”, כתב בעל “ספר חסידים”. יהודי איטליה חגגו את חג הפורים כמנהג הנוצרים בכרנבל שלהם, ויהודי ווארמז את יום שמחת תורה כמנהג הנוצרים בחגם המוקדש ליוחנן הקדוש³. היהודים שבארצות המושלמנים היו נשבעים באללה⁴ וקוראים את בית הכנסת בשם הערבי “אלכניס” או “מסגד” ואת הבימה שבבית הכנסת בשם “אלמינבר”, שהוא שאול מן הבימה שמסגד. עם ישראל למד לדבר בלשונות העמים והכניס אפילו לתוך שפתו העברי מלים זרות, בנות מצרים ובבל, יון ורומי, פרס וערב. היהודים היו קוראים לילדיהם שמות שעולים מן העמים ואפילו מן אליליהם, כגון נבו ותמוזא. זרה היתה הפילוסופיה לרוח עמנו. נשמת חייהם של בני ישראל היתה האמונה, ולפילוסופיה לא היו זקוקים. אך באו במגע עם הפילוסופיה היונית, התחילו מתפלספים, עד שאמרו על פילון, שהוא כותב כאפלטון. על התלמוד אמרו, שאין בו סדר ושיטה, ועל ההגיון היהודי, שהוא דולג במהירות על המעלות שבסולם ההכרה, כדי להגיע לראש הסולם. אולם כשבא ההגיון היהודי במגע עם רוח היונים, למד ממנו אהבת הסדר והשיטה, והרמב"ם קם ונתן לתורה שבעל פה סדר הגיוני וליהדות צורה קבועה של שיטה שלמה. בזמן קדום נבנו בתי הכנסיות בסגנון הבניה של הבנינים הרומיים, בימי הביניים בווארמז ושפייער בסגנון רומני, ובארצות המזרח בסגנון הכנסיות הבנויות על קברי המושלמנים. אפילו הנגונים שבבתי הכנסיות הושפעו מן השירים שבבתי התפלה של הנוצרים והמושלמנים.

וביחד עם הנטיה ללמוד מן האחרים ולהסתגל לצורת חייהם, הלכה ופעלה בעמנו גם הנטיה להשאר בריה בפני עצמה ו“עם לבדד ישכון”. ישראל נחלק לשתי ממלכות: מלכות ישראל, הפתוחה לעמים אחרים, ומלכות יהודה, הסגורה והגדורה מן העמים השכנים לה. כמו כן היה עם ישראל ברוחו פתוח לעמים אחרים ולומד מהם, וגם גדור ופרוש מהם “ובגוים לא יתחשב”. עם המסתגלים היה גם עם המתנגדים מתוך התנגדותם לאמונת הפרסיים בשתי אלוהות התחילו בני ישראל אומרים פעמים בכל יום: “שמע ישראל, ד' אלהינו, ד' אחד”⁵. היהודים דחו את פולחן הפסילים והתמונות, שהיה רגיל בין הגוים, והתקוממו נגד פולחן הקיסר, שהיה נהוג במלכות רומי, ומסרו אפילו נפשם לשרפה, מפני שלא רצו לקרוא את הקיסר בשם אלוה. הנרדפים בכל ארצות העולם היו מתפללים בכל יום “אשרינו מה טוב חלקנו”. היהודי ראה את העמים בגדולתם, ואף על פי כן לא חדל לברך בכל יום את בוראו, שעשהו ישראל ולא נכרי. הוא שלמד לדבר בלשון העם, אשר ישב בתוכו, לא פסק מלהתפלל בשפתו העברית, ואפילו לתוך לשונו המדוברת הכניס מלים עבריות. האב היהודי היה קורא לבנו שם שאול מן העמים, אבל גם שם עברי. כשם שנתמזגו בלשונו המדוברת של היהודי מלים משפת המדינה ומהשפה העברית, כך נתאחדו גם בנשמתו של ישראל שתי נטיות: הנטיה ללמוד מן האחרים וגם הנטיה לבנות לו עולם בפני עצמו.

ג. ביסוד נשמתו של עם ישראל מוצאים אנו את הנטיה להתפרדות ולהתפוררות. התנ“ך הוא בעצם ש”י עולמות, וכל ספר, אשר בו, הוא עולם בפני עצמו. כמו כן היה גם עם התנ“ך עם מרובה אישים שונים באופים ובעלי פרצופים שונים כגון כהנים, נביאים וחכמים, פרושים, צדוקים ואסיים, חכמי הלכה ובעלי אגדה, פילוסופים ומקובלים, משכילים, חסידים ומתנגדים. כל שבט וכמעט כל איש מישראל שאף להיות עולם בפני עצמו. תמיד היה עם ישראל נוטה להתפרד לאישים ולהעשות “אגודות אגודות”. אך היה ישראל לעם, נחלק לשתי ממלכות. חלוקי דעות ומנהגים היו כבר בארץ ישראל בין אנשי יהודה והגליל והיו אחר כך בין בני ארץ ישראל ובבל, בין האשכנזים והספרדים, בין יהודי ארצות שונות ואפילו קהלות שנות. על הקהלות בספרד כתב ר' יצחק בר ששת, שבעניין האבלות, יש מנהגים חלוקים בארצות בזה”. יהודי קטלוניה לא נהגו כיהודי ואלנסיה, ויהודי ואלנסיה היו שונים במנהגיהם מיסודי סרקוסטה⁶. הקהלות שפייער, ווארמז ומאינץ היו קרובות זו לזו, בכל זאת היו לכל אחת מהן מנהגים מיוחדים. לקהלה בווארמז היה לא רק פנקס מיוחד, שבו נרשמו קדושיה, אשר נהרגו על קדושת השם, וספר “מעשי נסים” מיוחד, המספר על הנסים, שנעשו לבני הקהלה, אלא גם מנהגים מיוחדים. וחלילה ליהודי העובר ממאינץ לווארמז הסמוכה לה, מלהכניס מנהג קהלתו הישנה לקהלתו החדשה. שונה היה גורל היהודים בכל מדינה ומדינה, ושונים היו גם ימי התענית והשמחה, שנקבעו לזכר המאורעות שבאותה המדינה. הפזור בארצות הגולה הוא שהועיל לחזק את הנטיה להתפוררות, הטבועה בעמנו. המפוזרים בארצות התבל היו מדברים ב“שבעים לשונות” ומתרגמים את התורה ללשון ארצם, עד שאפילו התורה דברה אליהם ב“שבעים לשונות”.

וכל מה שהלכה וגברה בלב עמנו הנטיה להתפרדות, כן התעורר וגבר בו רעיון האחדות. המפוזרים בעולם היו מאוחדים בזכרונותיהם ובתקוותיהם. השפה העברית, שבה היה העם שופך את שיחו לפני אלהיו, האמונה באל אחד, התנ“ך, השבת והחגים נעשו קשר של קיימא, לאחד את המפוזרים. הקהלה, שנשתכללה בגולה, היא ובתי כנסיות ובתי מדרשות ומוסדות הצדקה שבה, שהועילו לא רק לקיים את האמונה הישראלית, אלא גם להשריש רעיון האחדות בלב העם. אילולי הקהלה, עם ישראל שבגולה היה מתפרד ומתפורר לפרורים. היהודי, שבא לארץ נכר, ראה בבני הקהלה, שנכנס בה, את אחיו וקרוביו, ומצא בבית הכנסת את מולדתו הרוחנית. הוא שמע בבית הכנסת את שפתו הקדושה והשתתף בתפלת הצבור והבין והרגיש בלבו, שהוא בן לעמו המפוזר בארבע כנפות הארץ והמאוחד בלבו. בכל בתי כנסיות שבעולם גומרים בני ישראל את תפלותיהם ביום הכפורים בקריאתם: שמע ישראל ד' אלהינו, ד' אחד”, ורעיון אחדות האל הוא שמאחד לבות המתפללים ומעורר בהם את הרעיון של אחדות האומה. כן היו ביסוד נשמתו של ישראל הנטיה להתפרדות והרצון להתאחדות גם יחד. עם ישראל נעשה “אגודות אגודות” ונחלקו בו הדעות, אולם בחלוקי הדעות נתקיימה אחדות הלבבות.

ד. עם ישראל היה קיים על העבר ועל העתיד. עם זקן הוא ישראל וחי בזכרונות העבר, ולא נמצאו בעולם הרבה עמים, ששמרו על המסורת כעם ישראל. היהודי פותח תפלתו בשבח והודיה לד', שהוא אלהי אברהם, יצחק ויעקב, ומקשר בכל יום את לבו באבותיו הקדמונים. אלפי שנים אחר יציאת מצרים לא מש מלב עמנו “זכר ליציאת מצרים”. אחר חורבן הבית בטלו הקרבנות, בכל זאת לא פסקו מלקרוא בבתי כנסיות את פרשיות התורה על הקרבנות ומללמוד בבתי מדרשות את המסכתות על דיני זבחים ומנחות, כאילו נשארו הדינים האלה בתקפם אפילו אחר חורבן הבית. כמעט אלפים שנה אחר חורבן בית המקדש אומרים היהודים בבתי כנסיות ביום הכפורים סדר העבודה שבבית המקדש ובערב פסח לפני הכותל המערבי סדר הקרבת קרבן פסח.

אולם ישראל סבא, הזקן שבעמים והשומר על הישן והמקובל, נכנע גם מפני פקודת החיים, מפני חוקי ההתחדשות וההתפתחות. התפתחו בישראל האמונה והמוסר. החגים והמנהגים, שנשתמרו בצורתם, נשתנו בתכנם וטעמם. במקום הקרבנות באה “העבודה שבלב, זו התפלה”, ואפילו סדר התפלות בעצמו שינה את תכנו וצורתו במשך אלפי שנים. בסדר התפלות לישראל נמצאו פסוקים מן התורה, מזמורי תהלים, תפלות שנקבעו על ידי אנשי כנסת הגדולה, התנאים והאמוראים, פיוטי המשוררים מימי הבינים, מאמרים לקוחים מתוך הזוהר, שירי המקובלים ושלשה עשר העקרים, שקבע אדון הפילוסופים הרמב“ם. התנ”ך, התלמוד והסידור הם שמעידים על רוח ההתפתחות, שלא פסק בעמנו. כשם שבחיי הטבע פועלים שני כחות, כוח התורשה וכח ההסתגלות, כן מתרוצצים בנשמתה של אומתנו שני כחות, כח העבר וכח העתיד, אהבת המסורת וגם הנטיה להתפתחות ולהתחדשות. מוניטין יצאו לו לעם ישראל בעולם: זקן מכאן ובחור מכאן,

ה. בתנ"ך נמצאים ספרי נבואה וספרי חכמה גם יחד. מעם ישראל יצאו נביאים, “בעלי צד אחד” וקיצוניים בתביעותיהם המוסריות, בלבם “אש בוערת” והתלהבות במלחמתם נגד החיים והמציאות. מעט מרוחם של הנביאים נחה על החכמים, שדרשו “ובכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך”, ועל הקדושים, שעמדו על מדורות האש ושרו בשעת יציאת נשמתם “בידך אפקיד רוחי”, ועל יחידי הסגולה, שבתביעותיהם המוסריות נתנו לקיצוניות יתרון על הבינוניות ונלחמו במסירות הנפש בעד הצדק ולא כרתו ברית עם דרישות החיים. אולם מעם ישראל יצאו גם חכמים “מרובי צדדים”, שעשו שלום עם החיים והמציאות והורו, “מה יעשה יהלך באמצע”⁷, וחשבו למדות טובות רק את הבינוניות, “הרחוקות מן שתי הקצוות מרחק שוה”. נבואה וחכמה, קיצוניות ובינוניות, התלהבות ושקול הדעת נתמזגו באופיו של ישראל.

ו. בבתי מדרשות של ישראל העריצו את השכל, העוקר הרים וטוחנם זה בזה. הפילוסופים בישראל הקימו שלטון השכל והורו, ש“המלאך בין האדם ובין אלהיו הוא שכלו” ו“השכל הוא הדבוק, אשר בינינו ובין השם יתברך”⁸. עם ישראל, אמרו אחדים, הוא כולו שכל, אך מאופיו של ישראל היו גם החמלה וחמימות הלב. ישראל “עזים” הם, אבל גם “רחמנים בני רחמנים”, עם קשה עורף וגם רך ומרחם בלבו. ר' יהודה הלוי, שחזה בעין פנימית את אופיו של ישראל, המשיל את עמו ללב: “ישראל באומות העולם כלב באברים הוא”⁹.

נביאי ישראל, שהתיצבו לפני מלכים ועמדו בלי פחד לפני העם, כדי לבקר את מעשיהם, אהבו בלבם את הנרדפים והעלובים. כמו כן נתאחדו גם באופיו של ישראל חוש הבקורת ורגש החמלה. העם, שבקר בשכלו החריף את כל החסרונות והמגרעת שבמוסר העמים, בתרבותם ובמנהגיהם וגם שבנפשו הוא, היה מרחם בלבו על הנרדפים וגומל חסד עם העניים וחס על בעלי מומים. לכל העמים יש משלי לעג לבעלי מומים, ואילו במשלי התנ"ך והתלמוד אין אפילו משל אחד, המלגלג על בעלי מומים¹⁰. שיקול הדעת והתלהבות הנפש, חוש הבקורת ורגש החמלה, חריפות השכל וחמימות הלב נפגשו באופיה של אומתנו. מעם ישראל יצאה ההלכה, שהיא פרי ההגיון, והאגדה, שהיא פרי הדמיון; הפילוסופיה, שהיא שלטון השכל, והקבלה, שהיא בריחת הלב לפני ספקות השכל; ההשכלה, שראתה ביהדות דת שכלית, והחסידות שהעמידה את היהדות על אמונת הלב.

ז. על עם ישראל אמרו אחדים, שהוא עם בלי ארץ ותלוי באויר וחולם חלומות, ואחרים, שהוא עם בלי שמים ואידיאלים ורודף אחר הממשי בלבד. אך לאמתו של דבר הקיף עם ישראל ברוחו שמים וארץ. הוא נשא עיניו אל השמים ושאף גם להקים שלטון הצדק בארץ. עם ישראל קנה לו שני עולמות: עולם האמונה ועולם המוסר, המחשבה והמעשה גם יחד. הוא היה חי בעולם המציאות ורודף אחר הממשי וגם נלחם לאידיאלים ושואף לתקן את העולם אפילו כשהשפילו את גופו עד לעפר, לא חדלה נשמתו להתרומם עד לכוכבי השמים.

ח. בשבתו בארצו שאף עם ישראל למרחב העולם. נתיסדו קהלות ישראל בבבל, באלכסנדריה, ברומי ובהרבה ערים שבחוף הים התיכון, ואילו בגולה שר ישראל שירי ציון ו“נכספה נפשו מפאתי מערב” לארץ ישראל. כך התאבקו בנשמתו של ישראל הנטיה להתפשטות והנטיה להתכנסות. על הלוח שבחומת בית המקדש היתה כתובה ההזהרה, האוסרת לנכרים להכנס לבית המקדש, ואילו בפנים היו הלוים עומדים ושרים: “הללו את ד' כל גוים”. שערי בית המקדש ננעלו לפני הנכרים, אולם מלב העם לא משה התקוה, כי בית ד' בית תפלה יקרא לכל העמים“. חכמי ישראל הורו, שהמצוות לא נתנו אלא כדי להפריש את עם ישראל מתוך העמים ולשמש מחיצה בין היהדות ושאר האמונות, והם גם שתקנו את התפלה “וכל בני בשר יקראו בשמך”. עם ישראל נצטמצם בארבע אמות של חיי עצמו ושאף גם להשפיע על העמים ותרבותם. היהדות שבאלכסנדריה שאפה להתפשטות וזו שבארץ ישראל להתכנסות. הפיוט הספרדי היה ברובו אנושי וכללי, והפיוט האשכנזי ברובו לאומי. לפי ר' יהודה הלוי היהדות היא דת לאומית, מיוחדת בה אומתנו בלבד, ואולם ר' שלמה בן גבירול לא יחד בשיטתו הפילוסופית את האומה הישראלית, אלא כלל בה את המין האנושי. הלאומיות והאנושיות נפגשו באופיו של עמנו, על זה יוכיח הרעיון המשיחי. לפי האמונה הישראלית ימלך המשיח על עם ישראל ויהיה גם שר שלום ומבשר שלום לכל באי עולם. עם ישראל היה מתפלל “אשר בחר בנו מכל העמים” והיה גם מאמין, שחסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא ו”בין גוי ובין ישראל… הכל לפי מעשה שעושה, כך רוח הקודש שורה עליו.

ט. חוקר צרפתי אחד ראה נפש האדם כאילו היא חברה אחת גדולה ובה אישים לאין מספר, המתאבקים תמיד איש עם רעהו. גם נשמתה של אומתנו היא מזיגה של נגודים והפכים. טבועה בה הנטיה להסתגלות ולהתבדלות, להתפרדות ולהתאחדות, לקביעות ולהתפתחות. באופיו של ישראל נתאחדו התלהבות הנפש ושקול הדעת, חוש הבקורת רגש החמלה, חריפות השכל וחמימות הלב. השאיפה לאידיאלים והרדיפה אחרי הממשי, השמים והארץ, הלאומיות והאנושיות נתמזגו באופי של עמנו ויצרו בו הרכבה נפלאה. עם זקן וגם צעיר הוא עם ישראל, מושפע מן העמים ומתרבותם וחי גם חיי עצמו. חייו בעולם הם מלחמה תמידית, וחיי נשמתו גם הם התאבקות בלי הרף והרכבה בלתי פוסקת. ההתאבקות הפנימית מנעה מנשמתו של ישראל את ההתאבנות, וכח ההרכבה שבנשמתו חבר את כל הנגודים לאחדות פנימית והרמוניה שלמה.

נשמתה של אומתנו יצרה ערכים נצחיים. ד' מסר את איוב ביד השטן. “ויאמר ד' אל השטן: הנו בידך, אך את נפשו שמור”. כאיוב בין העמים היה עם ישראל. יסורים לאין מספר באו עליו ובאים עוד עכשיו. האמנם יתקיים ישראל בעולם? אני זוכר מה שכתוב באיוב: “אך את נפשו שמור”. נשמתו של ישראל היא שהיתה סוד חייו והיא היא שתהיה יסוד קיומו.