א    🔗

תופעה מאלפת היא: יצירתו הספרותית של יאנוש קורצ’אק תופסת יותר ויותר את המקום הראוי לה בספרות הפדאגוגית אצלנו כבארצות המערב והמזרח. באותה מידה מתרחבת גם הספרות על קורצ’אק. כך הופיעו כמה וכמה ביוגראפיות שלו וכן יצירות המעלות את דמותו כפי שנחרתה בזכרון האנשים שזכו לעבוד במחיצתו. מאות דברי הזכרונות, מאמרי הביקורת וההערכה משלימים, מנקודות ראיה שונות, את דמותו של קורצ’אק וקובעים את מקומו בספרות הפדאגוגית של המחצית הראשונה למאתנו.

מרבית הכותבים – מהם מחנכים מובהקים – מדגישים, תוך־כדי דיון עיוני במשנתו, את התחנות השונות בדרך־חייו ורואים בהן מפתח להבנת משנה זו, ויש בזה הגיון. הצמידות של דרכו הפדאגוגית אל תולדות חייו מצביעה על הזהות המלאה בין משנתו לבין דמותו ואורח חייו.

סיפור מותו, הגם שמציאות היה וידוע לרבים, מתקרב לתחום האגדה. ההרהור המתלווה לו מביא למחשבה, שהליכה כזאת למוות מוכתבת בהכרח על־ידי ציוויי־חיים מוסריים עליונים, שראשיתם נעוצה אי־שם בדרך חייו.

דמות ייחודית מורכבת, ששרשיה טמונים בשלהי המאה הקודמת ונופה הגיע לצמיחה ענפה ורחבה במאה העשרים; דמות האוצרת בעצם מורכבותה בעיות שפתרונן איננו חד־משמעי, המשאירות מרחב להרהור נוסף ואף להשערה כזאת ואחרת.

קרה המקרה ויומן הזכרונות שלו, שנכתב בחודשי חייו האחרונים בגיטו, הגיע לידנו; והרי יתכן שזה אך מעט מזעיר. הן הוא עצמו מעיד באותו יומן על שלושים וארבעה פנקסי־רשימות, שלא הגיעו לידינו, ועל עוד עשר יצירות שביקש לכתוב.¹ מי יודע מה היה כתוב בפנקסים ההם ומה עמד לכתוב?

קורצ’אק נולד בשנת 1879 (או 1878) בבית ליבראלי רווי הלכי־רוח קוסמופוליטיים ותרבות פולנית מעודנת, שהליבראליזם שלו – סימן היכר לקידמה והקוסמופוליטיות עודנה תמימה וקוראת לאחוות־האדם, בטרם הפכה למלת גנאי שמשמעה תלישות לאומית.

לכאורה פולני היה. אך בהמשך השנים מתחילים להתלווֹת אליו העצב היהודי והבדידות האופיינית לו. יותר ויותר מתברר הקשר שלו לאותו עם, שהעניק לעולם סופרים רבים, אנשי הגות, מדענים ומדינאים “גרמנים”, “רוסים”, “פולנים”. אלא שעמים שבתוכם הם יושבים, מגדירים על־פי־רוב את שייכותם הלאומית לפי הצורך והענין שלהם. הנה בחייו של קורצ’אק הרבו להזכיר לו את יהדותו, אך לאחר מות־הקדושים שלו עשוהו הפולנים לפולני…

ואילו הוא עצמו נתייסר רבות בחייו. הלך, כביטויו, בדרכם של “חוקרים נועזים המחפשים דרך לעצמם, מחפשים דרך לכל בני אדם”,² אך הדרך מפותלת וקשה. ראשיתה – מעורבות עמוקה בחברה הפולנית ובתרבותה; לימים – נסיון לאחות את הקצוות, ללא הצלחה מרובה, כיהודי־פולני המחפש קרבתם של חוגים פולניים ויהודיים כאחד, ולבסוף, נאמן למצפונו ולנסיון חייו – בחירת הגורל היהודי מרצונו הטוב. “גם אנו כאן, היהודים”,³ הוא כותב ביומן הגיטו בימי חייו האחרונים.

 

ב    🔗

לא ביוגראפיה, אלא נקודות אחיזה להבנת המניעים, שסללו את הדרך להשקפת עולמו, יצירתו ומשנתו.

עוד בילדותו הוגה ומקשן היה: “שאלתי את קוביותי, שאלתי ילדים ומבוגרים, מי הם. צעצועים לא קילקלתי, ולא איכפת היה לי, מדוע הבובה השוכבת עוצמת עיניה. לא המנגנון, אלא מהות הדבר – הדבר כשהוא לעצמו, בתוך עצמו”.⁴

מסתבר שדמות זו, העולה וצומחת לאחר־מכן באֶתוֹס האנושי שלה כהוגה־דעות ולוחם, חיפשה את יעודה תוך תהיות מתמידות – החל בילדות, דרך תקופת־הנעורים ועד יומו האחרון.

סבתא היתה היחידה שהקשיבה לילד והבינה אותו:

“כבר בימים ההם – – – גיליתי לסבתא בשיחה אינטימית את תוכניתי הנועזת לשינוי פני העולם. לא פחות ולא יותר, אלא להשליך החוצה את הכסף כולו. כיצד להשליך, ומה לעשות לאחר מכן, לא ידעתי כפי הנראה. – – – בן חמש הייתי אז, ואילו הבעיה מביכה בקשיותה: מה לעשות כדי שלא יהיו עוד ילדים מזוהמים, בלואים ורעבים.”⁵

בגיל 14: “המחשבות הראשונות על רפורמות בחינוך”.⁶

ובגיל הנעורים כמעט בבטחה: “המשטר הקאפיטאליסטי מוכרח ליפול, אינני יודע רק איך”.⁷

ובאותו גיל עצמו: “העולם המלא ענין כבר לא היה מחוצה לי. עתה הוא בקרבי. איני קיים כדי שיאהבוני ויוקירו אותי, אלא כדי שאפעל אני ואוהב. אין הסביבה חייבת לעזור לי, אלא אני חייב לדאוג לעולם, לאדם”.⁸

ואולי סופר. יש לו לקורצ’אק, מה להגיד לעולם ולאדם. נסיונו הספרותי הראשון – שיר־אלגיה. הוא זוכה להתקבל לראיון אצל עורך העיתון המתקדם “פראוודה”, אלכסנדר שוויאֶנטוכובסקי – שתחילתו סופר ופובליציסט פרוגרסיבי ואוהד־יהודים, וסופו שהפך לאומני ואנטישמי. התשובה היא צינית, קטלנית. יותר שירים לא כתב.

ובהזדמנות אחרת – עוד נסיון. המזכירה של המערכת מוסרת לו, שאין מקום לסיפורו. יש מספיק חומר, העורך ודאי לא קרא, כי אין לו זמן. הציפיה מותחת את עצביו. “הנה כי כן לא אהיה סופר, אלא רופא. ספרות – הרי אלו מלים, והרפואה – מעשים הם”.⁹

כיצד מצא צעיר זה, בעל המזג הסוער והלוחם, שיתפרסם לאחר שנים כסופר מחונן וכרופא ששמו הולך לפניו, את הדרך אל הילד, ודווקא אל הילד? האם היה זה פרי החלטה רגעית או תהליך שהלך ונתעצם, ומה היה חלקה של השפעת החברה, הסביבה והתקופה בהחלטה זו?

 

ג    🔗

וארשה של סוף המאה התשע־עשרה עברה תהליך של פריחה קאפיטאליסטית סוערת: בניית מסילות ברזל, התרחבות רשת המסחר והבנקאות והתפתחות תעשיות המתכת והטכסטיל, שמצאו שווקים נרחבים במזרח האימפריה הצארית ובמרכזה. הבורגנות נהנתה משפע זה ובחלקה הגדול גילתה, הודות לכך, נטיות אוהדות לשלטון הרוסי. אך הפיתוח התעשייתי הביא לנהירה המונית מן הכפר אל העיר וכוחו של הפרולטריון התחיל להוות גורם חשוב במאבקים הסוציאליים והלאומיים. בסופה של המאה כבר מנתה וארשה ארבע מאות אלף תושבים, לעומת מאה אלף שהיו בה בראשיתה. המאבקים נגד השלטון הצארי המשעבד, המלווה לחץ של רוסיפיקאציה, ומאידך גיסא – הקיטוב הסוציאלי המעמיק־והולך בתוך האוכלוסיה, עוררו תסיסה מתמדת. מבחינה זאת הקדימו שטחי מלכות פולין את רוסיה עצמה, שפיגרה בפיתוח תעשייתה לעומת חבליה המערביים.

ההגמוניה הפוליטית, שהיתה עוד במחצית שנות השמונים בידי המפלגה הלאומית־דמוקראטית – האֶנדציה (בגלגולה הראשון, “הליגה הפולנית”), שריכזה בעיקר את הבורגנות והאצולה – נשמטה אט־אט מידיה של זו. החיים הפוליטיים “יצאו לרחוב”, ובשנות התשעים עלו, כמתחרות לה, שתי מפלגות פוליטיות בזו אחר זו: “המפלגה הסוציאליסטית הפולנית” (פ.פ.ס) וה“מפלגה הסוציאל־דמוקראטית של מלכות פולין”, שבהמשך הזמן תאחד בתוכה גם את חבלי ליטא (ס.ד.ק.פ.ל.).

האוניברסיטה הווארשאית, שמאז 1868 נקבעה בה הרוסית כשפת ההוראה ומרבית מוריה הפולניים סולקו, לא מילאה בתנאים אלה שום תפקיד בעיצוב דעותיהם הפוליטיות של תלמידיה. הפרופיסוּרה שלה לא חרגה מעבר לתחום הלימודים הפורמאליים ואף לא היה לה כל מגע עם הציבור הפולני שמחוץ לכתלי האוניברסיטה. אך התלמידים עצמם היוו גורם תוסס, שבו נשתקפו כל הלכי הרוח והמאבקים של ציבור זה ובמיוחד של שכבת האינטליגנציה שבו.

 

ד    🔗

“מעולם לא השתייכתי למפלגה פוליטית כלשהי” – כותב קורצ’אק בתולדות חייו, שרשם כחצי שנה לפני מותו.¹⁰

לגבי איש ציבור לוחם כמוהו, שנשא בלבו את חזון שינוי פני החברה עוד מימי ילדותו ונעוריו, הרי אמירה זו היא משמעותית ביותר ומניעיה נבעו מנסיון־חייו ומהסתירות שגילה כפעם בפעם בין החזון לבין המציאות.

בית הוריו האמיד שעיצב את דמותו הרוחנית נטע בו, בצד הרגשות האנושיים הנעלים, גם פאטריוטיזם פולני. אך הגימנסיה הרוסית בפראגה – פרברה של וארשה – שבה למד, גם היא עשתה את שלה. שם פיטמו את מוחו ביוונית ורומית ובשינון מוּכני, ללא קורטוב שאר־רוח, של יתר מקצועות הלימוד. בית־ספר זה הביך את הצעיר הרָגיש והשאיר בו משקע כבד, שממנו לא נשתחרר שנים רבות.

את העלבונות הקשים ביותר ספג כאשר הכריחו את הצעירים, שכבר קראו בביתם את אדם מיצקאֶביץ' ומאריה קוֹנוֹפּניצקה, לשנן את אותיות השפה הפולנית לפי סדרן במבטא רוסי. התעללות מבישה זו של הפדאגוגים האוטוקראטיים, שליחי שלטון הדיכוי הצאריסטי – חיזקה בו יותר ויותר את רגשי העוול והקיפוח הכלל־אנושיים והלאומיים. כך הונח בנפשו לראשונה הרובד המודע של ההתקוממות לדיכוי פוליטי – אך את החיים הפוליטיים עצמם טרם הכיר. אותם למד לדעת לראשונה רק בהגיעו ללימודי הרפואה באוניברסיטה של וארשה.

עם ראשית לימודיו באוניברסיטה הווארשאית (1898), גילה קורצ’אק ענין רב בחיים הפוליטיים־מפלגתיים ולמד להעריך את משקלם ומשמעותם של המאבקים הציבוריים ההמוניים.

הוא סלד, כמובן, מן המפלגה האנדקית, שמיזגה בתוכה יסודות של לאומנות פולנית קיצונית וקאתוליות חסודה, ושהיתה מראשית ברייתה אנטישמית.

הפ.פ.ס., שהקיפה את רוב פועלי התעשיה, בנתה את יסודותיה על עצמאות לאומית בצד הסוציאליזם, אך לאט לאט שינתה את דרכה והתחיל להדגיש את רעיון העצמאות לא כשלב לסוציאליזם, אלא כמטרתה הסופית של המפלגה. במאבקה נגד השלטון הרוסי השנוא הרבתה להשתמש באמצעי טירור של “חבורות המאבק” שלה (Bojówki). דרכיה של הפ.פ.ס. לא נראו לו לקורצ’אק, והוא לא ראה בה את הנושא להגשמת הסוציאליזם האמיתי.

המפלגה הסוציאליסטית השניה (ס.ד.ק.פ.ל.) הדגישה יותר את האינטרנאציונאליזם ואת המאבק המעמדי. היא לא ראתה צורך בתביעה לעצמאות לאומית, העלולה, לדעתה, להפריד בין תנועת הפועלים הפולנית לבין זו הכלל־רוסית. קורצ’אק לא חיבב מאז ומתמיד דוקטרינות, אך ככל שמצא במושג אינטרנאציונאליזם ביטוי לאחוות עמים וככל שהמאבק המעמדי ביטא את השאיפה לשחרורו של האדם העמל, הרי גישתה של מפלגה זו דיברה ללבו יותר מאחרות. נוסף על כך נוצרו יחסי קרבה אישיים בינו לבין אחדים מפעיליה ואוהדיה של מפלגה זו. עם זאת לא נרשם מעולם כחבר במפלגה.

שנות לימודיו הראשונות של קורצ’אק באוניברסיטה היו גדושות מאורעות בלתי רגילים. היו הפגנות של הסטודנטים הפולנים נגד שלטונות האוניברסיטה, שביתות ותביעות להרחקת פרופיסורים שדיכאו כל רעיון חפשי בין כתליה. בפעולות־מאבק אלה נגד הצאריזם הביעו הסטודנטים הרוסים של אוניברסיטת פטרבורג את מלוא הזדהותם עם חבריהם הפולנים; אך כאשר פרצה שביתת סטודנטים גם שם, סירבו הסטודנטים האֶנדקים של וארשה לשתף פעולה עם חבריהם הרוסים באשר רוסים הם. והנה, גם הסטודנטים הסוציאליסטים הפולנים, שהכירו בצדקת חבריהם הרוסים וראו בהם אחים למאבק נגד האוטוקראטיה הצארית, לא שיתפו פעולה אתם “מטעמים תכסיסיים”, שלא להחליש את מעמדם בקרב הציבור בוארשה, בהתחרות עם האנדציה על פאטריוטיזם פולני. בשתי המפלגות הסוציאליסטיות התקיימו ויכוחי־סרק אידיאולוגיים; מהפכה פולנית כנגד מהפכה עולמית, עקרונות כנגד טאקטיקה כבסיס לפעולה. במקום מעשים נטוש היה ריב־אחים, והמפלגות שקעו בהלשנות ופרובוקאציות שגרמו למאסרים בקרב שתיהן.

מכה מוסרית, שעירערה את אמונו של קורצ’אק בהנהגת המפלגות, היתה הכתמת ידידו הסופר סטאניסלאב בז’וזובסקי, שהואשם על ידי המפלגה כבוגד. והרי בז’וזובסקי זה היה ממשתתפי העיתון הסוציאליסטי “Glos” (“הקול”) ומגדולי סופרי “פולין הצעירה”, מחבר הספר “להבות”, שעל מאמריו וכתביו התחנכו חוגים רחבים של האינטליגנציה הפולנית המתקדמת. קורצ’אק, כמוהו כמורו וידידו ואצלאב נאלקובסקי ובתו הסופרת לעתיד זופיה וכאישים רבים אחרים מהתנועה הסוציאליסטית, ניסו לטהר את שם ידידם בבית־הדין המפלגתי, אך לא יכלו להגיע לזיכויו המלא כמגיע לו.

הקשר של קורצ’אק עם העיתונות המתקדמת והסוציאליסטית, שליָמים פירסם בה את מאמריו, ועם רבים מעורכיה וסופריה נשתמרו שנים רבות, אך מן המפלגות עצמן התרחק ונשאר אַ־פוליטי עד סוף ימיו. לימים, לאחר שטעם גם את טעמה של פולין שבין שתי מלחמות עולם, אמר בשיחה אחת לתלמידיו: “כל גשם מימיו טהורים – אך תוך עברם את הביבים הם הופכים למלוכלכים”.¹¹ הוא חיפש בסוציאליזם משהו הומאני, המביא אושר לכל אדם ואדם, והטיל ספק רב ביכולתה של דרך־המהפכה לפתור זאת. אופייני ביותר אולי הסיפור הבא על קורצ’אק: בימי מהפכת אוקטובר דרש איכר זקן מטולה שיניחו לו להיפגש עם לנין בענין, שהיה לדבריו רב חשיבות. משקפיו – כך סיפר ללנין – נשברו ודרושים לו משקפיים חדשים, ועתה שהאיכרים והפועלים הגיעו לשלטון, האם לא יוכל לנין לסדר לו זאת; פשוט לקחת פיסת־נייר ולכתוב: “נא לתת לאזרח פלוני בן פלוני…” ובאמצע המהפכה הגדולה, בעצם שעת התקוממות ההמונית, מצא לו לנין פנאי לטפל בענין משקפיו של האיכר הזקן. “סיפור נפלא” – העיר קורצ’אק, ואחר כך ביבושת: “אני מסופק אם הסיפור נכון, אך אם איננו נכון, אולי כל המהפכה לא היתה כדאית”.¹²

ובכל זאת, ביומן הגיטו ב־1942, תוך כתיבתו על “הימנון לאלוהים, שיוּשר אחת לשנה בכל העולם”, הוא עוד רושם: “בחמשת אלפי השנים הקרובות, אי־שם בתהומות העתיד – הסוציאליזם ־־ ־־ ־־”¹³

הלימודים באוניברסיטה ענו, לכל היותר, לצרכים המדעיים הצרים של הפאקולטות בהן למדו התלמידים, אך האופקים היו צרים ומוגבלים, בשל אופיים של המורים והתנאים האובייקטיביים שבהם פעלו. מבחינה זאת לא היה שוני רב בין האוניברסיטאות הרוסיות לבין הגימנסיות. בילוש מתמיד ודיכוי על־ידי ממונים מטעם השלטון שמו מחסום לכל רוח חדשה ולכל מחשבה חופשית.

ואילו הוא, לפי עדותו על אותו גיל בחייו – “צר לי בדרך כלל. רוצה אני לכבוש, להיאבק על מרחבים חדשים”.¹⁴ האפשרויות הן מוגבלות, אך בחיי התרבות הפולנית היתה אז תקופת “אנשים גדולים לצורך מעשים קטנים”. מלומדים הראויים להורות בקאתדרות בינלאומיות נתנו שיעורים פרטיים או חיברו ספרי־לימוד לילדים, או ניהלו בסתר קורסים לנערים ונערות.

במקביל לאוניברסיטה היתה קיימת “מכללה נודדת” במחתרת, שבה פעלו מיטב המורים ואנשי המדע של פולין דאז. העבודה התנהלה בדרך של לימוד ביתי, ב“קומפלטים” (קבוצות־לימוד קטנות), שנדדו ממקום למקום. למכללה זו תרמו רבות אנשים כוואצלאב נאלקובסקי – גיאוגראף ופובליציסט, ממיטב מבַטאיה של האינטליגנציה הראדיקאלית הפולנית, יאן ולאדיסלאב דויד – סוציולוג ופדאגוג, לוּדביק קשיביצקי – סוציולוג וסטאטיסטיקן, סטפאניה סמפּוֹלוֹבסקה – פובליציסטית ועסקנית, דמות אצילה ומזהירה, מחברת הספר “היהודים בפולין”, שקורצ’אק מציין אותה ביומנו כ“דוברת קנאית של היהודים”¹⁵ (לימים, בין שתי מלחמות עולם, נודעה בפעילותה למען האסירים הפוליטיים) – ואחרים.

הפעולה היתה רחבה וכללה כיתות של בית־ספר, הרצאות למבוגרים, ספריות־השאלה ללא תשלום ואולמות־קריאה, שבהם התנהלה פעולה השכלתית ליגאלית למחצה.

בפעולות אלה השתלב גם קורצ’אק, ופעם אף נאסר לרגל הלשנה ונכלא ב“פאביאק”, שם נפגש עם קשיביצקי ולמד מפיו סוציולוגיה וסטאטיסטיקה.

 

ה    🔗

מלא תעיות ותהיות עמד קורצ’אק על סף המאה. בטרם יגיע למה שהוא קרא אחר כך “הסינתיזה של הילד”, עוד חיפש את “הסינתיזה” של עצמו. נראה הדבר, שכל ימי חייו היה מחפש־דרכים. הוא לא האמין שיש בפיו תמיד תשובות לשאלות מהותיות ופיקפק אם אי־פעם ימצאן. כך לגביו עצמו, מכל שכן – לגבי אחרים.

בשנת 1898 חל מפנה חשוב בעבודתו הספרותית: יצירתו “באיזו דרך?” (Któredy?), מחזה בארבע מערכות, זכתה להכרה בתחרות ספרותית על שם המלחין והפסנתרון יאן איגנאצי פאדרבסקי. כיון שהתחרות היתה אנונימית השתמש המחבר ככינוי בשמו של גיבור מאחד הספרים של הסופר הפולני יוזף איגנאצי קראשבסקי: יאנוש קורצ’אק. שם זה, שבחירתו היתה מקרית למדי (ושבדרך אגב שובש על־ידי הסַדר; השם המקורי הוא יאנאש. קורצ’אק השלים עם השיבוש), נשאר להבא שמו כסופר וכמחנך לכל ימי חייו. רבים לא ידעו אפילו את הקשר בינו לבין שמו האמיתי של הרופא הנריק גולדשמיט. היצירה עצמה מעולם לא זכתה להתפרסם בדפוס, אך שימשה עידוד להמשך נסיונותיו הספרותיים.

כבר שנתיים לאחר מכן – בשנת 1900 – התחיל את פעילותו הספרותית בשבועון ההומוריסטי “Kolce” (“עוקצים”). אמנם לא היה זה עיתון שרמתו ואופיו הלמו את רוחו של קורצ’אק, אך הטור השבועי, שחתמו בשם הנ־ריק, העלה בדרך קלה בעיות כבדות של החברה הפולנית וזכה להצלחה ניכרת.

כעבור שנה סיפר פעם קורצ’אק לעורך את אמיתוֹ, שבעיות חינוך מעניינות אותו ביותר. לא רחוק היום שבו, אמנם, יופיע ספרו הראשון, “ילדי הרחוב”.

אחד המאורעות הקובעים בבחירת דרכו בחיים יש לראות באותו מאורע מוזר, הקשור בעזיבת בית־אמו השקט והצנוע והליכתו הפתאומית לרובעי העוני סולֶץ והעיר העתיקה של וארשה. האם היה זה פרי צורך־היחלצות לפעולת התנדבות חינוכית־תרבותית בקרב דלת־העם של וארשה הפולנית; האם היתה כאן השפעת ידידו, סופר הדקאדנס הפולני, לודביק ליצינסקי, שספריו הכו גלים בקרב הנוער של אותה תקופה; האם היתה זאת תוצאה ממשברים נפשיים, שעברו על קורצ’אק כמו על רבים מחוגי האינטליגנציה הצעירה של דורו? קרוב לודאי שהיה כאן צירוף כל הגורמים.

התנסותו האישית של קורצ’אק בחיי “בשפל” של וארשה, היא שהניבה תוך שלוש־ארבע שנים שתי יצירות שהן בבחינת תמרור לדרכו בעתיד. ספרו הראשון, “ילדי הרחוב” (1901), הוא תיאור ריאליסטי של הווי העוני שבו תקועות שכבות־העמל בשכונות, שהאלכוהול והסטיה מן הדרך הישרה הפכו אצלם לענין טבעי של יום־יום. הדלות והצפיפות של מרתפי המגורים ותנאי־העבודה הקשים הם הדוחפים בהכרח למצות את שארית כוסף־החיים בשכרות ובהוללות, כתרופה המביאה לשכחה ולדחיית צרות היום־יום. יש בה ביצירה זו ריאליזם, לעתים אף הזדהות עם גיבוריה, או לפחות הבנה רבה לאורחם ולנוהגם. מבחינה ספרותית־אמנותית נתקבל הספר “ילדי הרחוב” ללא תשומת־לב מצד הביקורת. גם קורצ’אק עצמו ראה בו לימים פרי־בוסר, ספר לא בשל די צורכו.

על דמותו של קורצ’אק ועל פעולתו באותה תקופה מספרת בזכרונותיה הלנה בובינסקה, שעבדה במחיצתו באחת הספריות־ללא־תשלום:

"בימי שבת וראשון בשבוע, בחורף 1902, הייתי עובדת בהחלפת ספרים בספריה שברחוב ציאֶפלה. עבד אתי סטודנט השנה־האחרונה במדיצינה – הנריק גולדשמיט, צעיר בלונדי חביב, בעל זקנקן זהבהב ועינים תכולות חייכניות ושופעות חכמה. בערבי שבת היתה הספריה הומה מקהל בני־נוער.

הנריק, ללא הרמת קול ובשקט האופייני לו, שלט להפליא בכל הציבור הצעיר. נדמה שכאילו הכיר אישית כל צעיר וצעיר. הדו־שיח שלו עם איש־איש מהם היה מופלא ומיוחד־במינו. עד היום מצטערת אני, שלא עלה אז בדעתי לרשום את השיחות. הייתי מוקסמת כולי מאישיותו הפדאגוגית.

בכל שבת אחר־הצהריים היה אוסף בחדרו חבורות ילדים מן החצרות הסמוכות ומארגן אתם משחקים. הייתי באה לעזור לו. – – – רק כעבור זמן רב נודע לנו, שאותו הנריק גולדשמיט הוא יאנוש קורצ’אק, וש’ילד הטרקלין' הוא בעצם הביוגראפיה שלו".¹⁶

“ילד הטרקלין”, ספרו השני של קורצ’אק, התחיל להתפרסם בשנת 1904 בהמשכים בעיתון “הקול”. גם הבמה מעידה על טיב היצירה: היה זה עיתון דמוקראטי־ראדיקאלי מכובד שעבר גלגולים רבים וב־1905 נמסר לעריכתו של יאן ולאדיסלאב דויד (הקרוב בהשקפותיו לס.ד.ק.פ.ל.), והופיע בכותרת המשנה “שבועון חברתי־דמוקראטי – פועלי כל הלאומים התאחדו!”

היצירה “ילד הטרקלין”, הגם שקרובה היא בנושאה לקודמתה, שונה ממנה מן הקצה אל הקצה. בולטים בה הקוים האינטימיים האוטוביוגראפיים של קורצ’אק ויש בה השוואה או עימות אורח־החיים של החברה הבורגנית, על הצביעות והשקרים המוסכמים השולטים בה, עם העוני, המצוקה והמציאות המייאשת של השכבה הפרולטארית בעיר העתיקה, שכן אלה ואלה מובילים לשחיתות ולפשע.

“כעת אני מבין איך אפשר לקיים משפחה בשכר יומי של ארבעה, שלושה או שני זהובים, לשלם מזה שכר דירה, כלכלה, הלבשה, כביסה, נפט, רופא, בית־מרקחת וכומר ללוויה – – – אני מבין כעת מדוע צבע פני הילדים כאן כצבע בית־הסוהר, מעין גון האדמה, העיניים תקועות במסגרות רקובות, הרגליים עקומות כקשת, ומדוע רק ארבעה מתוך עשרה נשארים בחיים”.¹⁷

הספקנות אוכלת אותו בכל פה ואין הוא יודע אם קיימת אמת ואמונה אחת שבשבילה כדאי לחיות. “כלום, בעיקרו של דבר, קיים אלטרואיזם, או רק ספרות מודרנית על אלטרואיזם?”¹⁸

הוא מצליף ללא רחם ב“רועי העדרים”, הם המנהיגים. “כלום אפשר להאמין לבני אדם שקראו הרבה ודיפלומות בידיהם?”¹⁹ הוא אינו חוסך שבטו מנציג חברה זו, מהרופא, ומטיח בפניו את ה“אני מאשים” שלו:

“אני דורש שרופא המחליט בתנאים שלנו להתמחות בבית־חולים, יהיה נוח יותר, שעה שהוא רואה חולה עני משוחרר מתשלום – – – הסבר להם את הקשר בין דירה טחובה ומום בלב. – – – עשה משהו למען יאמינו בך ולא יצמידו לנער כוסות רוח – – – הגד להם, שיום יבוא ובעל־הבית שישכיר עליה טחובה, או חרושתן שישכיר בית־מלאכה מחניק, יהיו נידונים על חטאם במשפט צדק, כהידון סכינאי המתנכל לחיי הזולת – – –”²⁰

בניתוח חיי החברה ובעיותיהם ובעיצובם האמנותי הריהו מושפע מצ’כוב, שבו ראה “מאבחן וקליניקאי חברתי גאוני”, כדבריו בתולדות החיים שלו.²¹ ואמנם קיים דמיון מה גם בתולדות־החיים של השניים. גם צ’כוב, שלמד רפואה במוסקבה, עמד מקרוב על מציאות הכפר והעיירה הרוסיים בעת שירותו בהם כרופא, ולאחר כמה שנות־עבודה זנח את מקצועו והתמסר לעבודה ספרותית. גם ביצירתו מתגלים היסודות הפסימיים, המעידים על השקפתו הסוציאלית, הגם שהזרמים הסוציאליים־פוליטיים עצמם לא תפסו בה מקום חשוב. גיבורי קורצ’אק ב“ילד הטרקלין” מזכירים את דמויותיו של צ’כוב הנושאות תו של נוחלי־מפלה, מוכי־גורל ודלי־מעש המעוררים, בגלל הנימה ההומאנית שבהם, את אהדת הקורא.

הדבר הנוסך תקוה בלבו של קורצ’אק הוא מגעו עם ילדי־העוני, שאותם הוא אוסף, מספר להם סיפורים ואף מלמדם פרק בדקדוק ולשון. ביום חג, כאשר הוא מחלק להם מתנות, חש הוא ש“מתרכזים בתוכי כוחות נעלמים המפיצים אור – והאור יהא מאיר לי עד נשימת חיי האחרונה. אני מרגיש, שקרוב אני להפקת המטרה מתהום נשמתי – – –”²²

מבחינת עניינו בילד הרי זה שלב נוסף, מקַדם. ה“כוחות הנעלמים” יובילו אותו לקראת המטרה.

 

ו    🔗

“עיר מגורי, עיר מצעָר תבוֹש ותכָּלם מגשת אל שער מגידךָ; אז דבַּרתי על לבי ובדברי החזקתיה ועוז הרהבתי לאמר: ‘עורי, נא, גם אַת, בתי! יֵחד נא כבודך בקהל ומנגד אַל תעמודי, כי גם בקרבֵּך ספוּן טמוּן אוצר נחמד, אשר עד כה במחשכים ידע’ – – –”

אלו הן שורות הפתיחה של מכתב שכותבו בלשון מליצית תמימה סבו של קורצ’אק לעורך “המגיד” אלכסנדר ארז־צדרבוים בשנת 1865, ובו תיאור קהילת הרובישוב, שבה שימש כרופא בבית החולים. גם החתימה מלבבת: “דברי מתכבד בכבודך, משתחווה לפניך מרחוק צבי־הירש גאלדשמידט – דאקטאר מעדיצין”.²³

הבן, יוסף־יוּזף, משתלם בתורת המשפטים ב־Szkola Glówna, זו האוניברסיטה הווארשאית בטרם הפכה לרוסית, מפרסם חיבור על ענייני גירושין לפי המשפט התלמודי וחיבורים אחרים בענייני יהדות בשפה הפולנית והופך להיות עורך־דין מצליח.

אשר לבנו – לאחר היסוסים הוא נותן לו את השם הנריק, על שם הסב צבי־הירש. על מקצתם של הדברים הנוגעים למשפחתו מספר לנו יאנוש קורצ’אק ביומנו.²⁴ בחמימות רבה הוא מתאר את אבי סבו, שהיה משוטט בחצרות האצילים וממהר לשוב הביתה לפני הערב החג.²⁵

יומנו של קורצ’אק מלא וגדוש חוויות משותפות שלו עם אביו: טיולים ובילויים בחגיגות־עם פולניות ובחגים הנוצריים המסורתיים. להנריק גולדשמיט לא היה צורך להתבולל – הוא נולד “מבולל”.

ככל שהדבר נראה מוזר, הרי לפי דבריו ביומן נודע לו לראשונה על יהדותו לגמרי במקרה בגיל חמש, מפי העוזרת הנוצריה, אשר הסבירה לו שאין להציב צלב על קברו של כנרי מת ושהוא עצמו – הנריק – הנו יהודי. אז גם נודע לו, שגן־העדן אינו מיועד למי שאינו נוצרי. חוויית הגילוי הזה נשתמרה בו, לפי עדותו, כל ימי חייו.²⁶

עד כאן המשפחה.

אפשר גם לנהוג לפי נוסח רישום־כרוניקות, כמקובל לעתים בהיסטוריוגראפיה היהודית:

הנריק גולדשמיט נולד שנתיים לפני הפרעות בווארשה, שקראו להן בלשון המעטה “ימי־השוד” או בלשון העם “דער ראבונעק”.²⁷

על פי אותו נוסח ניתן אולי לציין מאורע נוסף: באותה שנה עצמה – 1879 – ביקש ההיסטוריון צבי גרץ לבוא לווארשה למספר הרצאות לטובת בית־יתומים בירושלים ויהודי וארשה הנאורים דחו את פנייתו. הם לא רצו במגע כלשהו עם סופרים ומלומדים יהודים מארצות־חוץ.²⁸

שני ציונים אלה הם משמעותיים למדי. האחד רומז על היחסים בין פולנים ליהודים ואילו השני – על הלכי הרוח ששררו בקרב היהודים עצמם.

שנות גידולו של קורצ’אק כבר חלו, איפוא, לאחר תקופת האחווה, תקופה שבה לחמו פולנים ויהודים שכם אחד בשתי המרידות נגד הכובש הרוסי (ב־1831 וב־1863), וכן לאחר תקופת הקסם הראשון של הפוזיטיביזם הפולני – אך עדיין בתוך־תוכה של מציאות הטמיעה היהודית, כאשר מקרי התנצרות בדור השני בשכבות המשכילות והאמידות הפכו לתופעה נפוצה. מבחינה זאת תפסה וארשה מקום נכבד ביהדות מזרח־אירופה.

בראשית דרכו ייחד הפוזיטיביזם הפולני, או כפי שהוא קרוי ה“ווארשאי”, מקום נכבד ליהודים בכלכלת פולין. היטיב לבטא זאת בּוֹלֶסלאב פּרוּס, מחשובי הסופרים של פולין דאז ומראשי הזרם הפוזיטיביסטי שלה, אשר ציין שבפולין יוצרים רק היהודים בסיס תעשייתי־מסחרי בריא וכל הישג כלכלי שלהם הוא רווח למדינה כולה. ואמנם הסיכוי להוות את “המעמד השלישי” המכובד בחיי פולין, קסם מאוד ליהודים.

אך כבר בשנות השמונים של המאה חל שינוי יסודי בגישתם של הפולנים: החוגים השמרניים התחילו לראות בפוזיטיביזם המצאה יהודית המתנכרת לערכים הרומאנטיים של ההיסטוריה הפולנית, השמאל – עודו בחיתוליו – ראה בו עליית מעמד מנצל; הכנסיה – ערעור היסוד הדתי בתודעת העם הפולני והלאומנים – חתירה תחת יסודות התרבות הלאומית שלו.

גורם מאיץ לצמיחת הלכי־רוח אלה היוותה, ללא ספק, ההגירה ההמונית של יהודים מהאיזורים המזרחיים של רוסיה ומליטא (ה“ליטוואקים”) לווארשה, שנתגברה בעיקר לאחר הפרעות של 1881 ו“גירוש מוסקבה” (1891). בתוספת של מאה וחמישים אלף יהודים, שהגיעו לווארשה בפחות משתי עשרות שנים, ראו תושביה הפולנים כוח כלכלי מתחרה וגורם רוסיפיקאטורי שלילי.

בקרב חוגים רחבים למדי של האינטליגנציה הפולנית המתקדמת רווחה הדעה, שהפתרון לשאלת היהודים טמון בהתבוללות מוחלטת ובהתמזגות בעם הפולני. גם יהודים מתבוללים ראו את הפתרון בהעמקת הטמיעה. הרעיון של “פולנים בני דת־משה” היתה לו אחיזה ניכרת בשכבות הצמרת של יהדות וארשה. אך בציבור הפולני נשמעו גם קולות אחרים, והם היוו את הרוב: יהודים לעולם לא ייטמעו בין הפולנים. לכל היותר יסגלו לעצמם את השפה הפולנית, את תרבותה החיצונית, אך פולנים במשמעות הלאומית־היסטורית לא יהיו. במקרה הטוב, כטענת אחד הלאומנים באוזני קורצ’אק – “יהודי, פאטריוט כן, הריהו לכל היותר בן־וארשה או בן־קראקוב טוב, אבל אינו פולני”.²⁹

בין מאתיים אלף היהודים שחיו בווארשה בסוף המאה בלטה שכבת הבנקאים, התעשיינים ואילי־ההון – הקרוננברגים, נאתאנזונים, קאנים, ואוולברגים ואחרים – בעלי יזמה ומעוף, מתבוללים שבניהם או נכדיהם עזבו בהמשך השנים את דת עמם. ידם פתוחה היתה ונדבנותם חרגה אל מעבר לתחום העדה היהודית. הם הקימו מפעלי תרבות וסעד למכביר, ליהודים ולפולנים במידה שווה, מתוך אמונה שעל־ידי שיתוף הפעולה מביאים הם לקירוב הלבבות, אשר יסלול גם את הדרך לטמיעה “ללא כאבים”, בקיצור – “צדקה תציל מ… שנאת עולם”.³⁰ אך החיים לא הוכיחו את צדקת דרכם. היהודים לא נתקבלו לחברה הפולנית.

קווים אחדים לאופיה המיוחד של האנטישמיות הפולנית דאז היטיב לשרטט נחום סוקולוב: “אם היהודי הוא מוגבל בזכויותיו או לא – לעולם הוא ‘מושק’, לעולם הוא נבזה. הגיטו אינו המצאה פולנית ואין צורך לומר, שהאינקוויציזיה לא היתה המצאה פולנית. היו תקופות ידועות בפולין, שבהן היו היהודים נהנים מכל הזכויות. אבל יש המצאה פולנית אחת ו’מושק' שמה. ‘מושק’, או השם הכולל ‘ז’ידק’, הוא הביטוי הכולל של ההשקפה השוררת. יהי יהודי מה שיהיה, הריהו ז’ידק – פעוט, מגוחך – – – בפניו אומרים לו כך וכך, אבל שלא בפניו קוראים אותו בשם הזה. – – – רואים אותו כראות מין אחר, מין בפני עצמו”.³¹ כך הפולנים.

ואשר ליהודים עצמם, מן הראוי להזכיר את הערתו של שמעון דובנוב: “מין מיוחד של התבוללות התהווה בציבור היהודי במלכות פולין וביחוד בווארשה. זהו היתה הגרועה שבצורות ההתבוללות. – – – ‘הפולנים־בני־דת־משה’, כפי שקראו לעצמם מתבוללים אלה, התאמצו לחדור לתוך הציבור הפולני, בעוד שהלה דחה אותם מעליו בגסות”.³²

בנקודה זו, שאף קורצ’אק רואה בה “ענין בעל חשיבות כוללת”, הוא מעיר ביומנו אף בחריפות רבה: “דמויות, אשר בעזרת מלים חלקלקות, ואפילו התנצרות, נדחקו בכוח וללא־בושה אל החברה הפולנית”.³³ הוא מכבד יותר את “האצילות של אותם יהודים, שברחו אף הסתתרו מפני ידידים שמעֵבר לחפירות”.³⁴ מכיר הוא יפה את חולשת בני עמו, אך טעם גם טעמה של שנאת ישראל והריהו מספר בגילוי־לב: “רופאים יהודים לא הוזמנו אל חולים נוצרים, להוציא את הרופאים הנודעים, דיירי הרחובות הראשיים”.³⁵

 

ז    🔗

רבים מהביוגראפים הפולנים של קורצ’אק מתעלמים מפרשת לבטיו בשאלת היהודים ומגעיו אתם, או עוקפים אותה. ואילו אנו איננו פטורים מלבחון אותה, לפי תקופותיה השונות, על מנת להבין את זהותו המיוסרת החצויה, שהובילה אותו לסגירת מעגל חייו בגיטו.

יצחק גרינבוים מספר שנפגש עם הנריק גולדשמיט בהיותם שניהם תלמידי האוניברסיטה הוורשאית בפאקולטה לרפואה. זה היה, כפי הנראה, בשנים 1898–1899: “התחילה שיחה בינינו שנמשכה שעות. דיברנו על כל מיני עניינים ובתוכם, כמובן, גם על ענייני היהודים באוניברסיטה ובעולם. דבריו של גולדשמיט היו חדורי לעג ארסי – – – הקשבתי רב קשב לדבריו של אותו צעיר – – – היודע שלא כדאי לענות את הנפש בכל מה שרגילים בני־אדם לקראם בשם אידיאלים – – – ידעתי שזהו מסווה שצעירים ממשפחות אמידות ומתבוללות רגילים ללבוש כדי לכסות על מערומיהם, על הריקנות שבנפשותיהם, על הבוז לסביבתם הקרובה ביותר ועל אי־יכולתם למצוא להם את מולדתם הרוחנית, להתקרב להמוני בני עמם, שבמסתרים יש שכמהה אליהם נשמתם. היה זה סגנון מקובל לטובים שבין בני משפחות המתבוללים העשירים”.³⁶ אך הבעיה היתה בכל זאת לא של סגנון בלבד, אלא עמוקה ורחבה יותר. נכון הדבר, שהאינטליגנציה היהודית בווארשה דאז לא הושפעה כלל מהתנועה שהשפיעה על גרינבוים וחבריו, שהיו “שרויים בעולם ההתלהבות, המתענגים ביודעים ובלא יודעים על המולדת הרוחנית היהודית שהתחילה מתגלית לפניהם בכל זיוה והדרה”.³⁷ והרי במקום אחר מספר גרינבוים עצמו על ויכוח מאותה תקופה, שעניינו היה “אי השתתפותם של יהודי פולין בתנועה הציונית, שכאילו נתונה היתה כולה בידי יהודי ליטא היושבים בפולין, ה’ליטוואקים' כפי שקראו להם”.³⁸

אל התנועה הציונית הצטרפו אלה שהיו להם שורשי עמוקים במסורת ההיסטורית של היהדות ומי ששללו את ההתבוללות כפתרון אפשרי של הבעייה. ואילו קורצ’אק זר היה לערכי היהדות; לרעיון הלאומי בביטויו הציוני – ודאי וודאי. אך בראשית המאה כבר התחיל ליצור מגעים ראשונים עם חוגים יהודיים, ומשך שנים אחדות נתרקמו אלה במקביל לקשריו עם ידידים פולנים. הוא היה מעורב בפגישות ב“טרקלינים” השונים של סופרים ועסקנים מתקדמים פולנים, והיה מן האורחים הקבועים בבתיהם של ואצלאב נאלקובסקי ויאן ולאדיסלאב דויד.³⁹ עם זאת אנו מוצאים את הנריק גולדשמיט גם ברשימת מבקרי “ימי שני בשבוע” בביתו של נחום סוקולוב, ברח' מאריאנסקה 2.

על אותם ערבים, שבהם השתתפו “נציגי האינטליגנציה הפולנית־יהודית מכל הזרמים והגוונים” מספר לנו בנו של סוקולוב – פלוריאן: " – – – ל’ימי שני' יצא שם בעולם היהודי בווארשה. בעלי השקפות מהשקפות שונות התמודדו שם. היו דנים בעניני דיומא וכן בתכניות מדיניות. על פי רוב היו מתחילים בהרצאה על נושא מסויים הנוגע לשאלת היהודים. לצדם של עסקנים ותיקים ומכובדים היה בא גם נוער אוניברסיטאי. – – – כל אחד רשאי היה להביע את השקפותיו בטרקלין זה, שמילא תפקיד רב לא רק בתעמולה הציונית על אדמת פולין, אלא גם בהפצת ההתענינות בשאלת היהודים מנקודות מבט שונות“. בין המשתתפים בערבים אלה מונה פלוריאן סוקולוב את יצחק גרינבוים, משה קרנר, אפולינארי הארטגלאס, ד”ד לודביק זאמנהוף וד"ר הנריק גולדשמיט, “סופר פולני מחונן, שהיה חותם בכינוי הספרותי יאנוש קורצ’אק, דמות אצילה מאד, שהיה מתרחק מפוליטיקה. כל חייו הקדיש לילדים יהודיים בתור רופא, מחנך וידיד”.⁴⁰

בתו של נחום סוקולוב, סופיה ראצ’קובסקי, מציינת את “ימי השני בשבוע” אצל אביה כמקום שבו התרכזה כל “סלתה ושמנה” של וארשה היהודית – סופריה, משכיליה ועסקניה. בין המשתתפים מוזכרים י“ל פרץ, דוד פרישמן, בעל־מחשבות, ברוניסלאב גרוסר – לימים ממנהיגי ה”בונד" – וסטאניסלאב מנדלסון (לימים חתנו של סוקולוב), איש “הפרולטריאט השני”, שלאחר פרישתו מהתנועה הסוציאליסטית הפולנית ערך בוארשה עיתון יומי, שלחם על זכויות היהודים בפולין.⁴¹

מגעיו של קורצ’אק היו, איפוא, בעיקר עם העילית האינטלקטואלית של וארשה היהודית דאז, בטרם נתגבשו בה הזרמים השונים, שיצאו מן הטרקלינים לרחוב היהודי וחלה בהם דיפרנציאציה אידיאולוגית לאומית או סוציאליסטית לגווניה. היתה זאת תקופה קצרה בחיי קורצ’אק, שבה עוד היה מעורב בחיים הציבוריים, בטרם צאתו לדרכו המיוחדת – לחינוך ילדים יתומים של שכונות הדלוּת היהודית.

 

ח    🔗

השנים 1903–1908 היו שנים קובעות בדרכו של קורצ’אק, לא רק ביצירתו הספרותית. עם גמר לימודיו האוניברסיטאיים נכנס לעבודה כרופא־ילדים בבית־החולים לילדים על־שם ברסון־באומאן ברח' שליסקה. בית־חולים זה הוקם בשנת 1878 בכספי הנדבנים היהודים מאיר ברסון וחתנו שלמה באומאן, אך מתוך מחשבה תחילה שישרת גם ילדים נוצרים – בהתאם לקו, המתואר לעיל, של נדבנים יהודים ברבע האחרון של המאה הקודמת. השיתוף הזה בין פולנים ויהודים היה קרוב ללבו של קורצ’אק והוא קיבל עליו את המשרה ברצון. בבית־החולים זה הכיר לדעת

“את כל פלאי התראפיה ואת ההפתעות המרעישות בגילוי סודות הטבע – – – כיצד מת האדם, ובאיזה כוח שאינו יודע רחם קורע העובר את רחם האם ומתפרץ לחיים ולעולם, כפרי בשל, כדי להיות לאדם”.

משם יצא “עשיר בהכרה נסיונית של הכוח הכביר הצפון בחוקי הטבע ושל גאוניות מחשבת אנוש החוקרת תעלומות”.

אך שם למד עוד דבר אחד, לא פחות חשוב, שנזדמן לו לראותו יום־יום ולהכירו תוך שיחות עם האמהות על מחלות ילדיהן ותמותתם במשכנות העוני. לא פעם הפנה את ראשו, לא להביט ישר בעיני האמהות ולחש לעצמו: “מתי, לעזאזל, נפסיק לרשום סאליציל כתרופה לעוני, לניצול, לאי־צדק, ליתמות – לרצח?!”⁴²

בשנת 1904, עם פרוץ מלחמת רוסיה־יפאן, גוייס קורצ’אק כרופא לצבא הרוסי והגיע תוך שירותו אל מעבר להרי אוראל ועד הגבול הסיני. מרוסיה עצמה הגיעו הדי המרידות והמהפכה, האימפריה הצארית הגדולה הזדעזעה כולה – ואילו הוא נתון גם שם לענייני הילד.

אופייני ביותר הוא המקרה שעליו מספר תלמידו וידידו של קורצ’אק, הסופר איגור נֶבֶרלי, כפי ששמע אותו פעם מפי רבו: “שנת 1905. לקראת הצבא המתמרד מתקדם מסע העונשין של הגנראל רננקאמף. שביתת פועלי הרכבת. הרכבת נעצרת בתחנה נידחת בסיביר. החיילים שבקרון המשא, אשר אליו עבר קורצ’אק שוויתר על חברת הקצינים, תובעים ממנו, מהדוקטור שלהם, שינאם. הם מעמידים את קורצ’אק על גבי ארגז והוא מדבר… על הילדוּת, שאין טעם לעשות מהפכות ללא מחשבה תחילה על הילד”.⁴³

 

ט    🔗

וארשה של שנות 1905–1906 הסיקה את לקחיה מהמהפכה. בהפגנה משותפת של פועלים פולנים ויהודים בכיכר גז’יבוב ב־1905 נפלו 26 קרבנות והטירור הצארי המשיך להפיל חללים יום־יום.

נקודת־השיא היה ה־15 באוגוסט 1906, הקרוי “יום־ד' הדמים”. יום זה, שבו התעתדו “קבוצות המאבק” של הפ.פ.ס. לשלם למשטרה הרוסית כגמולה, נסתיים, לפי המקורות הפולניים, בהרג של 32 שוטרים וחיילים רוסיים ושל 43 עוברים־ושבים מקריים.⁴⁴

לפי המקורות היהודיים התרחש מרחץ הדמים בעיקר באיזור היהודי של העיר, ומספר הקרבנות הלא־יהודים היה זעיר. גם העיתון הפולני Kurier Warszawski, מיום 16 באוגוסט אותה שנה, מספר על כך.⁴⁵ בשלבים הראשונים ביצעה המשטרה את פעולת ההרג, ולאחר מכן נטל עליו “מלאכה” זו “הגדוד הווֹהלינאי” הידוע לשמצה, בפיקודו של גנראל סקאלון. ה“יידישער טאָגבלאט” מיום 20 באוגוסט 1906 מספר: “כל הקרבנות שנפלו ביום־ד' הדמים או שמתו מפצעיהם כבר הובאו לקבורה – – – מספָּר הקרבנות היהודיים שהובאו לקבורה בווארשה היה 45 ובפּראגה – 5”⁴⁶

אותה שנה הוצאו בווארשה 101 פסקי־דין מוות וחמישה־עשר אלף איש גורשו לסיביר. הקרבנות היו רבים וההתקוממות, לצורותיה השונות, לא בישרה טובות. רוח ההתקוממות של ההמונים נתרופפה ויחסם לטירור, בשל תוצאותיו, החל לנוע בין אדישות לאיבה. חוסר העניין, הרפיון והיאוש אכלו בציבור בכל פה ומגמות ההסכם ושיתוף־הפעולה עם השלטון העוין (“אוגודה”) ירשו את מקום ההתנגדות. כבכל תקופת שפל ומשבר, כן גברו גם עתה הלכי הרוח האנטישמיים בחוגים רחבים של הציבור הפולני והשלטון הרוסי עשה, כמובן, כמיטב יכולתו לעודדם.

קורצ’אק, שחזר לא מכבר ממלחמת רוסיה־יפאן, סלד משפך־דם זה. הוא לא האמין שטמון בו פתרון כלשהו לעתידה של החברה ולאשרו של האדם. יותר ויותר ראה את יעודו בהצלת חיי אדם, חיי ילדים. את יחסו לחיי כל יצור, ומכל שכן לכל הנברא בצלם, מציינת אולי רשימתו הבאה:

"כאשר עברתי פעם על גשרון עץ של נחל ראיתי חרק נסחף בזרם המים ומנסה בכל כוחותיו להינצל.

על מה מתייגע יצור מסכן זה? על חייו העלובים שהוא עלול לאבדם כל רגע.

והאדם? – הבזיקה בי פתאום מחשבה.

אך בכדי להציל את החרק הזה חייב אני לקפוץ לנחל ולהירטב עד לשד העצמות – הכדאי?

והנה שמעתי קול:

אם לא תקריב כעת את הקרבן הקטן, עול־ימים, בכדי להציל את בעל־החיים הקטן לא תהיה מוכן, לעת בגרותך, להציל גם בן־אדם.

לא היה גבול לסיפוקי כשראיתיו אחר־כך על כף ידי כשהוא מתאושש ומיישר את כנפיו.

לא נתראה יותר. עוף לשלום והיה מאושר!"⁴⁷

מה פלא, איפוא, שקורצ’אק משקיע את עצמו יותר ויותר בבית־החולים ומקדיש את עצמו להצלת חיי־הילד, חיי האדם?

ב־1906 הופיעה יצירתו “ילד הטרקלין”, שנכתבה בשעתו בהמשכים, לראשונה בצורת ספר. פרסומו זה הקנה לו מעמד כסופר, כאחד מרופאי הילדים החשובים, אך הוא זילזל במוניטין המקצועי שלו ויצא בכספי חסכונותיו הצנועים למערב אירופה, כדי להעמיק את ידיעותיו בבעיות הילד ובבתי־החולים לילדים. שנה אחת שהה בברלין, חצי שנה – בפאריס וחודש אחד –בלונדון.

את לקחי ביקוריו אלה מסכם קורצ’אק עצמו:

"בית־החולים הברליני והספרות הרפואית הגרמנית לימדו אותי לחשוב על ההישגים שהגענו אליהם וכיצד להתקדם לאט ובשיטתיות; פאריס לימדה אותי לחשוב על מה שאין אנו יודעים ושואפים לדעת, מוכרחים לדעת ואשר נדע בעתיד. – – – את כוח הרציה, את כאב אי־הידיעה, את תענוג החפושים נתנה לי פאריס; את הטכניקה של הצמצום, את גילוי הדברים הקטנים, את סדר הפרטים – למדתי בברלין.

הסינתיזה הגדולה של הילד – בזה הגיתי בספריית פאריס ובסומק של התרגשות קראתי את הכתבים המופלאים של הקלאסיקונים הקליניים הצרפתיים".

 

י    🔗

סינתיזה זו של הילד, שבה הגה קורצ’אק בשנים 1906–1908 במסעותיו במערב, רצה ללמוד, כפי הנראה, הלכה למעשה. אדיר חפצו היה להכיר את הילד גם מחוץ למרפאה ולמיטות בית־החולים, וכך התנדב לצאת בימי החופשה לקייטנה של ילדי הדלוּת היהודית ולמחזור נוסף – של ילדים פולנים. כאן רצה להכיר את הילד בשלמותו על רקע העצים, הנחל, האחו וההווי של הכפר הפולני.

מתוך ספרו “מושקים, יוסקים, שרולים”, שהופיע לראשונה ב־1910 והנכלל בתרגומו העברי החדש בכרך זה, למדים אנו על זיקתו העמוקה של קורצ’אק לילד, על יחסו ודרך נוהגו בו כמחנך, על חופש ההתנסות בחיק הטבע שניתנה לילדים יהודים אלה תחת עינו הפקוחה של המדריך והרופא. והרי מדובר בילדי שכונות עוני, שנקלעו בפעם הראשונה בחייהם למרחבי הירק. אין קץ לעושר חוויותיהם הנרעשות ומקורות הפעלתנות והחיוניות, שהוא מגלה בהם ומפעילם.

בתמהון, ואפילו בדאגה, מגלה קורצ’אק שאין הילדים האלה יודעים לדבר פולנית ואף אינם מבינים אותה, שהרי באים הם מרחובות שבהם גרים רק יהודים והביטויים המוכרים להם הם קללותיו של השוער הפולני ש“הממזרים היהודים זיהמו לו את החצר”; ואילו “כאן, בכפר, מצטחק אליהם הדיבור הפולני בירקות־העצים ובזהב־הקמה, – – – גם עגתה של היידיש אינה צורמת כאן – – – אלא [היא] לשון זרה של זאטוטים שטופים במשחק – – – גם ליידיש ביטויים רוויי געגועים, נוגעים ללב, שבהם מרדימה האם את ילדהּ החולה”.

הרי זה, לאחר בית החולים, שלב נוסף בהתקרבותו של קורצ’אק לילד היהודי; ואמנם, ב“תולדות החיים” שלו הוא רושם: “עם הילד היהודי נפגשתי לראשונה כמפקח בקייטנה על שם מארקביץ במיכאלוּבקה”.⁴⁸

מבחינה מסויימת היתה זאת באמת הגיחה הראשונה של קורצ’אק לעולמו המיוחד של הילד היהודי, שעד כה טרם הכירוֹ. הוא היטיב לדעת את שכונות העוני של וארשה הפולנית. שהייתו בסוֹלֶץ הספיקה לו כדי לעמוד על המקופחים ביותר במשפחות מרובות־הילדים של העמלים הפולניים – הילדים עצמם; ועדים לכך פרקי “ילדי הרחוב” ו“ילד הטרקלין”.

לסימטאות הדלוֹת והצפופות של שכבות־העוני היהודיות טרם הגיע אז. את קיפוחם הכפול של ילדי ישראל, שלגבי רבים מהם עוד היה ה“מה נאה אילן זה” בבחינת חטא ולכולם היתה היציאה מתחום הרחובות היהודיים למרחבי שדות מלווה פחד מפני שכניהם בני־גילם – טרם הכיר.

בסוף המאה ובעשור הראשון של המאה שלנו כבר נתעשרה ספרותנו בעברית וביידיש ביצירות שעניינן הילד היהודי ועולמו – סיפוריו הרגשניים והתמימים של יעקב דינזון, פרקי ההווי שבכתבי מנדלי, ש' בן־ציון, ביאליק, שלום־עליכם ואחרים. אך גם ביטויָם הספרותי של דמות הילד היהודי והווייתו המיוחדת היו בשביל קורצ’אק כספר החתום. החיץ של השפה הפריד וספרות זו לא זכתה, כידוע, לתרגום פולני.

בספרות הפולנית עצמה לא תפס הילד היהודי את מקומו הראוי, שכן אורח־חייו, מאווייו, תוגותיו וששונותיו זרים היו לסופר הפולני. על רקע זה בולט אולי סיפורה הקצר והמופלא של האצילה בסופרות פולין – אליזה אורזשקובה – שבו מסופר איך, בלכתה בסימטאות הצפופות, מקום מגוריה של הדלות היהודית, נצמדה אליה ילדה חיוורת ורזה, שחורת־עין, מבלי לעזבה אף לרגע. הסופרת נעצרה, ליטפה את ראשה של הילדה ושאלה אותה, בשל מה משׂתרכת היא אחריה כל הזמן. עיני הילדה נצמדו ליָדה של הסופרת שהחזיקה פרחים ולחשה לה: “תני לי פרח”. לחש־בקשה זה שנתמלא – מספרת הסופרת – זיעזע אותה. ממנו בקעו כאילו תחנוניה של אומה שלמה, הזועקת ממעמקי המחנק של חיי העלבון בגיטו נטול־אור, פרח ומרחב שדה.⁴⁹

עינו הבוחנת ולבו הפתוח של קורצ’אק הבחינו בכיסופים אלה של המושקים, היוסקים והשרולים באותה קייטנה ראשונה.

לימים תיהפך היציאה לקייטנה למנהג בבית־היתומים. יהיה זה המאורע הגדול של השנה, במשך כל שנות קיומו של בית־היתומים.

 

יא    🔗

במכתב אל ידידו משה זילברטל (זרטל) מיום 30 במארס 1937 כותב קורצ’אק שהחלטתו לא להקים משפחה משלו נפלה בעת שהותו בלונדון: “העבד אין לו זכות לילד: יהודי־פולני בכיבוש הרוסי – – – אימצתי לבן את האידיאה של שירות לילד, עניינוֹ”.⁵⁰ להכרעה זו בחייו, הגיע, איפוא, בשנות מסעותיו הלימודיים (1906–1908), והיא באה כפרי תהליך שנמשך שנים אחדות. קורצ’אק, שנולד וחונך על ברכי התרבות הפולנית והיה מעורה בתוך־תוכה, מדגיש את עובדת היותו יהודי־פולני, ולא מקרה הוא הדבר.

קיימת סברה, שהחלטתו זו קשורה גם בהכרה הטראגית של עול התורשה הכבד הרובץ עליו, באשר אביו לקה בשנות חייו האחרונות במחלת־רוח ואושפז פעמים אחדות בבית־חולים. על ענין זה כותב קורצ’אק ביומנו: “אימת־מוות פחדתי מפני בית חולי־הרוח, שבו אושפז אבי כמה פעמים. ובכן, בנו של מטורף אני. ובכן, עול התורשה רובץ עלי”.⁵¹

גם בחירת דרך החינוך כיעוד חייו מורכבת ופוצעת. אדם זה, אוהב הילדים באשר ילדים הם, ללא הבדל אומה ולשון – ותהי זאת יוּאוֹ־יא הסינית או אֶרנה הגרמנית, שאותן הוא מזכיר ברוב חיבה ביומנו, או המוֹשקים, יוסקים, שׂרוּלים היהודים והיאשקים, יוז’קים ופראנקים הפולנים – אינו חפשי לחנך ילדים פולנים ויהודים ומכל שכן שלא ניתן לו לחנכם תחת קורת־גג אחת. היה זה לגביו שברון־לב מעליב ופוגע.

ב־1908 הוא מפרסם בעיתון המתקדם “Spoleczenstwo” (“החֶברה”) אחת מיצירותיו הפדאגוגיות החשובות “בית־ספר החיים” ובה פרוגראמה לחינוך מתקדם, להעמקת הערכים האנושיים וליצירת בית־ספר קשור אל החיים, יונק מהם את השראתו ותורם להעלאת תרבותם.

ואילו שנתיים לאחר מכן – בעקבות משבר היחסים בין פולנים ויהודים וכתשובה על הדימאגוגיה הלאומנית של רומאן דמובסקי, מנהיג האנדציה הקורא לחרם כלכלי ותרבותי נגד היהודים – מפרסם קורצ’אק באותו עיתון עצמו מאמר נרחב, שבו הוא מתאר ומנתח את הקולות השונים המנסרים בחללה של הציבוריות בווארשה דאז:

קול אחד של הקאתולים הפולנים, האומרים: “ילכו להם ה’באֶרגים‘, ה’זוהנים’, ה’שטיינים' לרחוב פראנצישקאנסקה – הבתים שם דומים לבתים שבסולֶץ… ישאו נא לשם את לפיד הקידמה… אל יתנו לנו מאומה, אל יקחו להם משלנו. אין אנו רוצים בעבודתם למעננו… לכו, אם כן – לנאלבקי ויאיר לכם מזלכם. הבה ניפרד, למען עבודה פוריה יותר…”

קול שני, קול צאצאי דוד, שלמה, ישעיהו, המכבים, יהודה הלוי, שפינוזה, צאצאי המחוקקים, ההוגים, המשוררים, האצולה הוותיקה ביותר באירופה, שלא הסכימו להיות נכרים נסבלים מקרוב־באו וסרבו לבגוד במאות אלפי אחיהם, או לנטשם בכבלים, במרתפי ימי־הביניים של המחשבה. אלה אמרו בגאווה: “לסולֶץ, האדונים ‘ב־סקי’ ו’איץ', ואילו אנו נלך לקרוכמאלנה. יכולים אתם ללמוד אצלנו, אצל אחיכם הבכור, אך לתת לנו משהו אין בכוחכם…”

אך נשמע גם קול שלישי: “אחים אנו על האדמה האחת, אותו הברד מכה את קמתנו, ואותו העפר טומן את עצמות אבותינו – – – בואו נעבוד יחדיו. אולי יאיר לנו הגורל פנים – – – הבה נתחנך יחד –סקי ו־בארג, איץ' ו־זוהן, – יחדיו. היום לסולֶץ, מחר לנאַלבקי” – – – “כיהודי פולני קרוב קול זה ללבי” – מודה קורצ’אק.

“יש גם קול רביעי, זרם רביעי, חזק, ימח שמו, כמאה שדים” – – – מסיים קורצ’אק את מאמרו, “השיסוי של האנטישמים, וכן נחשלותם של החוגים היהודיים החרדים”.⁵²

נותרה לו, לקורצ’אק, רק ברירה אחת: חינוך ילדי הדלות היהודית. כי בסולץ אין רוצים בו. מקומו – דרך פראנצישקאנסקה לקרוכמאלנה. היתה זאת ההתפכחות הראשונה שסימנה את דרכו כמחנך לילדים יתומים יהודים. הוא סולד מן המטיפים לסיסמה האנדקית של חרם, מביע שאט־נפש מהמשַסים, מבין את אלה שאינם מסכימים להיות “נָכרים נסבלים מקרוב באו” ואף גאה במורשתם־מורשתו. אך עם זאת אינו נואש מאחוות־עמים ומשיתוף־פעולה בין אדם לאדם, בין עם לעם. מאבקיו על עניין זה עוד יימשכו עד מלחמת העולם הראשונה וביתר שאת בפולין העצמאית שבין שתי מלחמות־עולם. הלקח לא יהיה שונה והוא יוביל אותו באורח מודע, לפי בחירת מצפונו, כיהודי פולני גאה, עד סוף הדרך בקרב בני עמו.

קורצ’אק (שלישי מימין) בתקופת לימודיו באוניברסיטה

הדיפלומה של קורצ’אק – העתק בכתב ידו, שהוגש ב־1940 לשלטונות הכיבוש הנאציים

 

יב    🔗

בשנת 1908 התחילה לפעול בווארשה היהודית האגודה “עזרת־יתומים”. באותה שנה עצמה היה קורצ’אק לחבר בה. לאחר גלגולים רבים הצליחה האגודה לשכור דירה בשביל מוסד ל־50 יתומים ברחוב פראנצישקאנסקה 2.

ב־1910 נבחר קורצ’אק להנהלת האגודה, עם חברו לעבודה בבית־החולים ד“ר יצחק אליאסברג ועם ד”ר מאקסימיליאן הרץ.

בסקירה על “בית־היתומים” והאגודה במלאת מחצית היובל לקיומם (1933), רושם מאוריצי מייזל, היו"ר הממונה האחרון של הקהילה היהודית בווארשה עד ספטמבר 1939, (שהיה משנת 1930 ואילך גם ליושב־ראש האגודה): “ראוי לציין שבהנהלת האגודה ישבו זה לצד זה אנשים בעלי השקפות שונות, שהשתייכו לזרמים שונים, וכולם פעלו יחד למען האידיאה האחת – הילד העזוב”.⁵³ ואמנם היו פה אנשים מחוגי המתבוללים, מתבוללים־למחצה, קרובים בהשקפתם ליהדות הלאומית ואחרים.

בין היתר מציינת הסקירה, ששנת 1910 היתה שנת מפנה בהתפתחות “בית־היתומים”, הודות לכניסתם של שני אישים, שהפכו לנשמת הבית – ד“ר הנריק גולדשמיט וסטפאניה וילצ’ינסקה. המוסד ליתומים הפך ל”בית־יתומים" במשמעות האמיתית של המושג בית.

באותה שנה עצמה הוחלט על הקמת בנין מיוחד ל“בית היתומים”. משימה זו נטל עליו ד“ר מאקסימיליאן הרץ, אחד הרופאים המפורסמים בווארשה – מתבולל קיצוני, אך עם זאת בעל קשרים רבים בחוגי החרדים ורופא־החצר של הרבי מגוּר. ד”ר הרץ הצליח לאסוף סכום של שמונים אלף רובל לקרן הבניה מתוך 115 אלף שנדרשו לה.

בשנת 1912 עמד “בית־היתומים” ברחוב קרוכמאלנה 92 על תלו וקלט את 88 הילדים היתומים הראשונים. בבנין הלבן החדש היו ארבע קומות: קומת מרתף שבו נמצאו המטבח, מחסן המזון, המכבסה, מתקני ההסקה המרכזית, המקלחות וחדרי־השירות. קומת הקרקע היתה תפוסה על־ידי אולם כללי המיועד לפעולות החברה ולבילוי במשך רוב שעות היום, משרד, מתפרה וחדרי־לימוד. בקומה הראשונה נמצאו חדרי המגורים של המחנכים ומעקה שחלש על האולם הכללי. בקומה השניה היו שני חדרי שינה מרווחים, אחד לבנות והשני לבנים, כשביניהם מפרידים חדרה של אם־הבית והשירותים. עליית הגג מעל לבניין נועדה למגורים למנהל הבית.

היה זה לפי מושגי אותה תקופה, בנין מפואר, שלא היה כדוגמתו בכל רחבי רוסיה ואף מחוצה לה.

למנהל הבית מונה ד"ר יאנוש קורצ’אק ולסגניתו, כאם הבית, סטפאניה וילצ’ינסקה, או בקיצור – “האדון הדוקטור והגברת סטאֶפה”, שמילאה תפקיד חשוב בבית הזה ועליה עוד ידובר לחוד. לכאן עבר קורצ’אק לגור יחד עם הילדים וכך נהגה גם סטאֶפה.

הבעיות היו מרובות ומסובכות. לבית היתומים הגיעו ילדים מהשכבות הדלות, עמוסי משקע תורשתי נפשי קשה ונחשלות גופנית ומוסרית – ילדים קשי־חינוך. הסתגלותם לבית החדש היתה קשה. הבית שכן באיזור פולני, מאוכלס בעלי־מלאכה, עגלונים ופועלים שהיו מובטלים מזמן לזמן, וההטרדות היו מרובות. הכינוי “בייליסים”, מכות ויידוי אבנים היו ענינים של יום־יום ולעתים קרובות היו מלווים תיגרות. באחד הימים הזמין קורצ’אק את שכניו לבית החדש, סייר אתם בכל קומותיו וניסה לתאר לפניהם את מטרותיו ואת הנעשה בו. אך בכך לא נסתיימו הבעיות. החיכוכים והתיגרות מפעם־לפעם נמשכו שנים רבות.

עם ראשית עבודתו בבית החדש בקרוכמאלנה 92 חל מפנה בחייו של קורצ’אק בשני ענינים חשובים:

א. ביחסו לפילאנטרופיה. עד כה כתב לעתים קרובות רשימות מלאות לגלוג על חסדיה ועל נדבניה (בעיקר בעיתון “קולצה” וגם ב“ילד הטרקלין”). פילאנטרופיה זו נתגלתה לו עכשיו במציאות באור חדש:

" – – – אף על פי שאינה מעלה ארוכה לשום פצע מפצעי החברה – – – הריהי ממלאת שני תפקידים חשובים. היא מחפשת ומגלה תחלואים, אשר המדינה טרם עמדה עליהם, ועדיין לא העריכה כערכם – – – תפקידה השני הוא החדשנות, חיפוש דרכים חדשות בפעולות, אשר הממשלה מבצעת אותם באורח סכימטי, שגרתי ובזול".

הוא גם מוצא דרך לגמישות מסויימת, אף כי אינו מהסס להביע את חששותיו ביחס לתלות בקאפריסות של “בעלי־המאה”.

ב. הוא עוזב לצמיתות את בית־החולים ואת הרפואה כמקצוע בלעדי. בעתות משבר, ובעיקר בתקופת הגיטו, מהרהר הוא לא פעם בצעדו זה ולעתים אף מלווים אותו רגשי נוחם: “בית החולים העניק לי הרבה־הרבה, ואילו אני, כפוי־הטובה, נתתי לו כה מעט. עריקה מכוערת, החיים הענישו”.⁵⁴

לאור חידושיו וגישתו המיוחדת של קורצ’אק לארגון תכניות החינוך נשמעו בציבור, לעתים קרובות, השגות על דמיוניות תכניותיו. על כך, מספר מאוריצי מייזל, היה קורצ’אק משיב:

לכל אלה שתכניתנו נראית להם נשגבה ויומרנית מדי, מחובתם לזכור שמן ההכרח הוא להמריא גבוה, כדי שבירידה האטית תהי הדרך־חזרה ארוכה.

לכל אלה שתכניתנו נראית אולי בעיניהם דמיונית, מן הראוי להזכיר שלהמראה לגבהים אין די במנוע מתכת, שכן נחוצות גם כנפיים".⁵⁵

 

יג    🔗

ואמנם היו לו כנפיים לקורצ’אק, שכן היה סופר והוגה־דעות פדאגוגי מיוחד במינו. מציאות המעשה החינוכי והדמיון של הסופר רב־ההשראה חברו בו יחד, אם כי יש צדק־מה בהערכת הסוברים שחסר היה שיטה מדעית ערוכה ומסודרת.

כמה וכמה סיבות לדבר:

גישתו היתה אמפירית מובהקת ובנויה בעיקר על הנסיון שרכש תוך התבוננות ומגע אישי עם הילדים שבתוכם חי ופעל. “רצוני שיבינו הבריות, כי שום ספר ושום רופא לא ימלאו את מקומה של מחשבתם הערנית, של תצפיתם העצמית הקשובה”. ובמקום אחר – “הדרך אותה בחרתי למטרתי, אף שאינה הקצרה והנוחה ביותר, היא הטובה ביותר בשבילי, מפני שהיא שלי, של עצמי. מצאתיה לאחר עמל וייסורים לא מעטים ורק בשעה שהבנתי, שכל הספרים שקראתי, וכל נסיונותיהם וידיעותיהם של האחרים אך שוא דיברו”. הדברים כתובים, אמנם, בקיצוניות מופרזת, אך כשמדובר בדרך נסיינית, פרי עבודת יום־יום עם ילדים, תוך חיים מלאים במחיצתם במשך שנים רבות, יש לכך משמעות מיוחדת.

המיזוג הנדיר של רופא, מחנך, הוגה־דעות וסופר באישיות סוגסטיבית כדוגמת קורצ’אק, הביאו לא פעם להסתייע באינטואיציה שלו, שלכל הדעות היתה עמוקה ומיוחדת במינה. עיון בכתביו ואף דברי אנשים שזכו לעבוד במחיצתו, מעידים שהודות לה השכיל למצוא פתרונות מקוריים ביותר במצבים מסובכים.

אחת הדרכים היתה, למשל, זו שע"א סימון מכנה אותה בשם “רגרסיה פסיכולוגית שיטתית”,⁵⁶ שעיקרה העלאת מאורעות וחוויות מילדותו הוא, בחינתם וראייתם בעיניהם של הילדים. ראיה כזו מעמיקה הבנה ופותחת פתח לפתרון בעיות. כך ניתנו, אמנם, לשאלות מדעיות – תשובות אינטואיטיביות, אך משכנעות באמיתוּתן ובראשוניותן (“כאשר אשוב ואהיה קטן”). אין זו גישה מדעית, אך יש בה מידה רבה של אוֹתנטיוּת, ולפעמים – גם גמישוּת, שהרי “החיים אינם אוסף של שאלות אריתמטיות שלכולן תשובה אחת ודרכי פתרון, לכל היותר, שתיים”.

קיימת גם סברה, שהעדר הבסיס המדעי המסודר למשנתו של קורצ’אק הוא פרי השפעת מוריו – נאלקובסקי, דויד, קשיביצקי ואחרים מסוגם – מלומדים ממיטב האינטליגנציה הפולנית של ראשית המאה, אנשי הגות מקורית בעלי שעור קומה, אך – לרגל התנאים – נעדרי קתדרה אוניברסיטאית וכלי־המחקר הנהוגים בה. רובם, בנוסף למקצועם המוגדר, היו בעלי נטיה להגות פילוסופית־חברתית, אך חסרו להם התפיסה הדיסציפלינארית למקצועות שבהם עסקו והגישה המתודולוגית המקובלת במחקר. הגותם צמחה מהמציאות ומקרקע שאלות החיים והחברה, אך לא תמיד הביאוה לכלל משנה סדורה ורבו בה הפרצות.

 

יד    🔗

משנתו של קורצ’אק פזורה על פני עשרות רבות של ספרים, מאמרים ורשימות, מהם – פדאגוגיים במובן המקובל ומהם סיפורי־ילדים והערות לשאלות יום־יום בעיתונות למבוגרים ולילדים, מהם שנכתבו לשעתם ומהם רבי־ערך גם לזמננו ולדורות הבאים – שהרי לא רק מחנך היה אלא גם סופר ברוך־כשרון. בכתיבה הספרותית היטיב לבטא את הגותו בשאלות החברה, האדם והחינוך. את הכתיבה המדעית, או המוגדרת כמדעית, לא חיבב מעודו ואף לא היה מורגל בה.

ביצירתו הספרותית ביטא את נסיונו מסדנת־העשיה הפדאגוגית שלו – בית היתומים. כן משתקף בה מה שחווה ולמד לדעת במלחמות ובמהפכות שהשתתף בהן בגופו: “מלחמת יפאן, מלחמת אירופה, מלחמת האזרחים (קייב) ומלחמת פולין עם הבולשביקים”.⁵⁷ לנגד עיניו נתגשם החלום של פולין עצמאית, שזכה לחיות ולפעול בה, אך כל תקוותו שתהיה בנויה על אשיות הצדק והשוויון נתבדתה.

שוב ושוב נוכח לדעת, שעתיד יותר טוב לאנושות טמון לא במשטר חברתי יותר טוב, אלא באדם יותר טוב.

כיצד להגיע לכך? בקווים כוללים ניתן אולי להעלות את עיקרי משנתו, כפי שמצאו את ביטויים במעשה החינוכי שלו ובכתביו וכפי שהם מצטיירים בעיני תלמידיו ועמיתיו שעבדו במחיצתו:

רק אדם יותר טוב יוכל לשנות את פני החברה. צריך, איפוא, לשפר את דמות האדם ולעדנה וזהו תהליך ארוך ומסובך המורכב משני שלבים: האֶבגניקה – שעליה לספק את החומר הגלמי המשופר יותר, והחינוך – שעליו לעבדו ולעדנו.

אין לצפות לנסים. מחומר תורשתי גרוע אין לעצב את המוצר הטוב. אין להביא לעולם ילדים חולים, בעלי־מום, מפגרים מבחינה שכלית, שיעסיקו אחר כך את הרפואה, החינוך המיוחד, מוסדות־הסעד ובתי־המשפט. האהבה היא ענינם של שניים, אך הבאת ילד לעולם היא בעיה חברתית החורגת מתחום הפרט, חייבת לבוא כאן התערבות של מוסדות החברה: לבדוק, לבקר ואפילו להרשות או לאסור.

בענין זה הרבה להתריע, אם כי ידע והבין שזהו ענין לעתיד. חוקי התורשה והשפעותיה טרם נחקרו דיים ואינם ניתנים עדיין לשימוש מעשי, אך יש להכירם על מנת להגיע לשינויים איכותיים ממשיים. יש הכרח בגיוס מחשבת־האדם ללימוד בעייה זו. על־כן הוא מציג את בעיית האבגניקה במלוא חריפותה ובצורה קיצונית, על מנת לזעזע את דעת־הציבור ולרכזה סביבה. לימים, בשנות השלושים, ירחיב את הדיון על בעייה זו ביצירתו “סינאט המטורפים”.

יהיה זה מן הנכון לציין, שבראשית דרכו נראו לו בעיות אלו קצת אחרת. “כל העולם בן התרבות, להוציא את המוניו אשר יד הציוויליזציה לא נגעה בהם, נוהג להרוג ילדים. הורים שהולידו שניים, אף שיכלו להוליד עוד עשרה, רוצחיהם של עשרה הם, עשרה שלא נולדו”. אך הוא מודה בכך שהיה זה “זעף של בוסר”, כי “בפוריות ללא־חשבון חש אני כיום עוול ומעשה של קלות־דעת. יתכן שאנו חיים ערב חוקים חדשים, שיוכתבו על־ידי האבגניקה ומדיניות האיכלוס”. אי־פעם יהיה אולי יותר קל, גם התוצאות תהיינה שונות, אך לפי שעה צריך לעשות בחומר הקיים ובלי אשליות: “אין אנו עושי פלא, אין אנו רוצים להיות שארלאטאנים, אנו מוותרים על צביעות־הגעגועים לילדים שלמים בתכלית”.⁵⁸

למבנה הדגם החינוכי שלו הוא שואל כלים מתאימים ממדעי עזר שונים: מן הרפואה – את שיטת ההתבוננות הקלינית, המאפשרת לו לקשור פרטים נפרדים ותופעות מנוגדות לתמונת־אבחנה הגיונית אחת. “בזכות המדיצינה סיגלתי לי את אופני המחקר ואת משמעת החשיבה המדעית. כרופא, הריני קובע תופעות: רואה פריחה על הגוף, שומע שיעול, מרגיש עליית־החום – – – תופעות אחדות הריני מבחין מיד, נסתרות – הריני מחפש. כמחנך, מבחין אני שוב בתופעות: חיוך, שחוק, אודם־לחיים, בכי, פיהוק – – –”.

מן הסוציולוגיה – את “תורת החשיבה ההגיונית והערכת העובדות האובייקטיבית” הבנויה על המחקר הסטאטיסטי. “לאחר ששקלתי ומדדתי את הילדים מדי שבוע במשך חצי־יובל, יש בידי אוסף שאין־ערוך־לו של דיאגראמות – פרופילים של ילדים בגיל הלמידה ובגיל ההתבגרות”.⁵⁹

מתוך מגעיו ונסיונו במאבקים החברתיים והמעמדיים הוא לומד לראות את הילדים כמעמד מקופח ואת עצמו כשליח־לוחם על עניניהם. מעמד הילדים מהווה שליש של החברה האנושית; על כן מגיע לו כחלק הזה מכל האמצעים העומדים לרשותה ומהדאגה והמאמצים שהיא מקדישה להחזקתה וקיומה. הוא מציג את תביעותיו בשם שכבה חברתית מקופחת של “פרולטריון בעל רגליים רופפות”, העומד במאבק כנגד החברה המבוגרת המתנכרת לו.

“אם נחלק את האנושות למבוגרים ולילדים, ואת החיים לילדוּת ולבגרוּת, נמצא כי הילד תופס מקום רב מאוד בעולם ובחיים, רב עד מאוד. מפני שעינינו הלומות במאבק שלנו, בדאגה שלנו, איננו מבחינים בו, כפי שלא היינו מבחינים בעבר באשה, באיכר, בשכבות המשועבדות ובעמים המשועבדים. ערכנו את חיינו כך, שהילדים יפריעו לנו ככל המועט, וכדי שיבינו ככל המועט מה הננו לאמיתו של דבר, ומה אנו עושים באמת”.

בחיבוריו הפדאגוגיים לא הכל מובא למסקניות שאינה מותירה מקום לוויכוח. אך בכל זאת מחושב וערוך הכל בהגיון רב ועל יסוד הנסיון. המשנה כולה בנויה על כמה הנחות בסיסיות, שניתן להבחין בהן את המרכיבים העיקריים, לקבוע את מהותם, סדר עדיפותם ותפקוּדם המעשי במבנה הכולל.

בראש וראשונה מכוון החינוך לטובת הילד כשלעצמו, ללא כל מטרות מחוצה לו. פירושו של דבר: טיפוח הבריאות הפיסית של הילד ודמותו המוסרית, פיתוח כל תכונותיו הטובות ועידונן, או לפחות מיתונן, של נטיותיו השליליות; ציוד הילד בהכרה־עצמית, בהרגלי־עבודה והשרשת תכונות טובות לחיים בחברה. מכאן ואילך ימצא לו הילד את דרכו לבדו, אם לא לחיים טובים בפועל, הרי לחתירה לחיים טובים וישרים שיהיו אי־פעם בעתיד.

ההנחה השניה – הערך המוחלט של הילדות לא כערך לעתיד, לתועלת משהו או מישהו, אבל כערך לעצמו: הילדים – “לא ‘אי־פעם’, לא ‘עדיין לא’, לא ‘מחר’, אלא כבר… עכשיו… היום – אנשים הם”.

“ההנחה שהפדאגוגיה היא תורת הילד ולא תורת האדם, היא אחת הטעויות המרגיזות ביותר”. וכי “במה היום הזה של הילד גרוע, פחות־ערך מהמחר?”

מכאן שתי מסקנות: כיבוד תקופת הילדות כתקופות אחרות בחיי־האדם, לאמור שוויון זכויות לילד, זכות הילד לכבוד בכל הנוגע לעניניו וחוויותיו, וראיית הילדים כשכבה מקופחת, שעניניה חייבים לבוא על תיקונם.

מן הראוי לציין את תפיסתו המיוחדת של קורצ’אק בנושא זה: אין כוונתו לשכבה ככלל, אלא לילד היחיד המסויים, לא כפי שהוא יהיה, אלא כפי שכבר הינו, לא כפי שהוא צריך להיות, אלא כפי שהוא יכול להיות. מכאן מתחייב הצורך בהכרת הילד בכל שלבי התפתחותו, תוך חיפוש דרכי־השפעה על הילד המסויים ברגע מסויים ובתנאים מסויימים.

הבעייה שעמדה לפני קורצ’אק היתה – כיצד למצוא דרך שתגַשר בין הכפיה מלמעלה לבין רצונו החפשי של הילד על ידי הסכמה או אמנה, לא על־ידי שימוש בכוח או הטפה, אלא על־ידי הסתגלות הילד מרצונו החפשי לחברה שהוא חי בה, לנוהגיה ולחוקיה. כיצד ליצור בחברה אווירה שהילד יעריך את עצם היותו בה ושיפיק מעצמו את מיטב המאמצים להתגבר על חולשותיו למען יתרגל ויסתגל לתביעותיה ולצרכיה?

כמה וכמה גורמים עשויים להוביל למטרה זו:

הכרת הילד ולימוד מצביו, פעילויותיו וצרכיו בדרך של התבוננות מתמדת וניהול רשימות־יומן, שבו הוא רושם את הסתכלויותיו, הערכותיו ומסקנותיו; מצד שני – רשימות הילדים, פנקסיהם, הערותיהם על עניני יום־יום, תוצאות “משאלי־העם” וכו'.

השפעה על הילד על־ידי דעת הקהל של בני־גילו. הילד מתחיל לראות את מעשיו לא רק על יסוד השיפוט של המחנך המבוגר, אלא על יסוד הערכת בני־גילו (לחיוב או לשלילה) שהיא בשבילו הרבה יותר משמעותית.

השפעה סוגסטיבית של המחנך בכיוון של עידון נטיות שליליות הטבועות, לעתים באישיותו של הילד.

שני כיווני ההשפעה: דעת־הקהל של בני־הגיל ויחסו של המחנך, כשהם מתמקדים בנקודה אחת, מהווים את היסוד להתעוררות הרצון לחינוך עצמי. הם מורים לילד את כללי החיים הקשים: האדם אחראי לתוצאות התנהגותו ומעשיו וכך, שלב אחר שלב, הוא עשוי להגיע להישגים (לא תמיד, כמובן). הם המעניקים את שמחת הנצחון ותוגת הכשלון לסירוגין, והם המעניקים אמונה שראוי תמיד לנסות מחדש על מנת לזכות בנצחון חדש.

את הדרכים להוצאת הרעיונות הנזכרים למעלה מן הכוח אל הפועל מעלה קורצ’אק בחיבורו “בית־היתומים”, שהוא החלק האחרון של ספרו “כיצד לאהוב ילדים”, המובא בכרך זה. אין, איפוא, צורך להיכנס כאן לפרטי־פרטים של המבנה הכללי.

המהותיים ביותר להנהלה העצמית של הילדים היו בית־הדין והמועצה המתלווה לו, שהרי המערכת השיפוטית מהווה בכל חברה דמוקראטית את קנה־המידה הנכון לזכויות האזרח ואת האפשרות להגן עליהן. בית־הדין, יותר מכל מוסד אחר – עשוי להוות גורם מחנך ומשפיע, מעין ביקורת עצמית על שמירת זכויות הזולת וכבוד חיי חברה תקינים. החוקה הכוללת אלף סעיפים, שלפיהם פועל בית־הדין – היא כלי להערכה מוסרית של המעשה או ההתנהגות החורגים מהנורמה החברתית הרגילה. הסעיפים מסווגים ומדורגים לפי קבוצות: מן הקל אל הכבד, מזיכוי דרך הכרה באשמה ועד לגינויים ועונשים. שולחן הדיינים של בית־הדין “אינו הצדק, אך חובתו לשאוף אל הצדק – – – אינו האמת, אלא שהוא שואף אל האמת”. לבית־דין זה כפופים כל דרי־הבית, כולל המחנכים, ואף קורצ’אק עמד בפניו פעמיים כנאשם ואפילו יצא חייב. עובדה זו הקנתה למוסד זה את סמכותו המוסרית והחינוכית בעיני הילדים; ולמחנכים מסביר קורצ’אק, שהוא רואה בבית־הדין “אבן־פינה לחינוכי לתפקיד המחנך ‘הקונסטיטוציוני’ החדש, שאינו עושה עוול לילדים לא מפני שהוא מחבבם או אוהבם, אלא מפני שקיים מוסד המגן עליהם מפני העדר־החוק, שרירות־הלב והעריצות של המחנך”

משקל רב ייחס קורצ’אק למשאל־העם שנערך לגבי כל חניך חדש חודש לאחר שנתקבל ובשנית – שנה לאחר שהותו במוסד. במקרה של תוצאה שלילית – פתוחה הדרך להצבעה נוספת כעבור זמן מסויים והנכשל אף רשאי לבחור לו אפיטרופוס־מדריך עד להצבעה הבאה. גם פה אופיינית השיטה של דרך פתוחה לחינוך עצמי, תיקון סטיות־אופי והתנהגות. נוהג משאל־העם חל גם הוא על מחנכים כחניכים.

אחד הגורמים המחנכים ראה קורצ’אק בעבודה. זו חייבת לחרוג ממסגרת החובה של שמירת הנקיון והסדר בבית ולהפוך לצורך פנימי של הילד ולמודד למעמדו בחברה. “אם השקפתנו אומרת, כי שולחן שנוגב כהלכה שוה־ערך הוא לדף שהועתק בקפידה, אם אין עינינו לכך שתחליף עבודת הילדים את עבודת־השירות השכירה, אלא שתחנך ותעצב, אל־נא נפטור אותה במחי־יד, אלא נבדוק הכל באופן יסודי”.

ובמקום אחר – עשרה ימים לפני מותו: “נאבק אני כי בבית־היתומים לא נדע עבודה עדינה או גסה, חכמה או טיפשית, נקיה או מלוכלכת – עבודה לעלמות חמודות ולאספסוף פשוט. לא יהיו בבית־היתומים עובדי גוף בלבד ועובדי־רוח בלבד”.⁶⁰

בחינת התוכנית והפונקציונאליות של כל המוסדות שהוקמו בחברת־הילדים של בית־היתומים, מוכיחה מה עמוקה היתה האיטואיציה שלו ומה רבה היתה התחקותו אחר השוני או הדַמיוּת בהתנהגות הילדים, כאשר הכל מכוון למצוא את הדרך הנכונה לחזק את גורמי החיברות בבית־היתומים. המוסדות השונים היו רק כלים טכניים ואילו מטרתם האמיתית כוּונה לתיראפיה חברתית, לחיי־יחד – תחליף לילדים שנסיבות החיים לא זיכו אותם במסגרת משפחתית נורמאלית. אפשר, כמובן להתייחס לכל הדרך הזאת כלאוטופיה חסרת־שחר. כך למשל – ענין משאל־העם לגבי המחנכים. סביב בעייה זו לא חסכה הביקורת את דבריה, שהרי לכאורה אין לך דבר חסר־הגיון מזה, שמחנכים יתקבלו לעבודה על יסוד חוות־דעת של ילדים. הרי זו פידוקראטיה ממש – מושג המקובל כשלילי.

לקורצ’אק נראה היה הענין אחרת. לדעתו, מחנך שאינו מקובל על חניכיו או לא מכובד על־ידם, אינו מסוגל לחנכם, שהרי לא פחות משמחנכת השיטה מחנך האדם באישיותו, בכוח ידיעתו ובתוקפו המוסרי. תכונות אלו מעוררות הערכה, האזנה ורצון לחיקוי; הכוח הסוגסטיבי של המחנך הוא הנותן ומבחינה זו הרי יחס חיובי המבוטא במשאל־עם הוא קנה־מידה אובייקטיבי למדי ומהווה עם זה גם גורם מעודד ליחס המחנך לחניכיו ולעבודתו.

ודאי שיש צדק בטענת המבקרים לפחות בנקודה אחת וכלל לא מבוטלת: ברוב המקומות אין הילדים בשלים לדרגה זו של שיפוט, המחייבת בגרות מסויימת; ומאידך, רוב המחנכים טרם הגיעו לדרגה של הכרה, שאמנם זוהי דרך נכונה ואובייקטיבית יותר.

אך עצם העובדה שקורצ’אק ניגש בתעוזה רבה לנסיון זה, אומרת לנו משהו. לשאוף לכך מותר. לפי שעה אולי לא איכשרא דרא והדבר נראה, כאמור למעלה, כאוטופיה, אך כמו בכל אוטופיה כן יש גם בזו משהו מבטיח לעתיד.

ייתכן שכלל זה יפה גם לגבי אמיתות רבות אחרות, שקורצ’אק ניסה להגשים בחייו.

 

טו    🔗

קורצ’אק אינו מרבה להתייחס בכתביו לתורות חינוכיות של אחרים. אין להסיק מכאן שלא הכיר את היצירה הפדאגוגית של קודמיו; להיפך, ניכרות אפילו השפעות בנושא זה או אחר. אך בדרך כלל אופיינית לו דרך ההגות המושתתת על הנסיון האישי, שנצטבר אצלו לרוב.

לא בכל חדשן היה, אך ודאי שאין לראות את משנתו כאקלקטית, כאשר תרומתו העיקרית היא, כביכול, המיזוג המושלם והמיוחד בלבד. כך לגבי כתביו; ואשר למעשה החינוכי שלו, הריהו טבוע כולו בחותם אישיותו ואורח חייו המיוחד בין הילדים ועמם, יום־יום, על כל קטנותיו ובעיותיו.

חשדן וביקורתי היה לגבי תורות המודפסות בספרים, כאשר הרגיש שנטולות הן אמת של נסיון וייסורי מחנך שהתנסה בהן. “בנוסחותיו מן המוכן הקהָה הספר את המבט, ועל המחשבה הביא עצלות. לפי שהבריות חיים מכוח נסיונם, מחקרם והשקפתם של אחרים, הפסידו את אמונם כלפי עצמם עד כדי כך, שאינם רוצים לראות בעיניהם”. במכתב אל תלמידו יוסף ארנון הוא כותב: “אני קורא ספרי חינוך משעממים, רבי־סמכות – פראזות, שקרים. אין חינוך – קיימת אנתרופוסופיה”.⁶¹

לבטים וייסורים המלווים את נסיונו החינוכי של אדם, שהקדיש את כל חייו למען הילד בתקופה הרת־פורענות, מלחמות ומאבקים סוציאליים, מצא אצל פסטאלוצי, ועל כן כה העריך את “מציל העניים בנויהוף, אבי־היתומים בסטאנץ, מייסד בית־הספר החדש בבורגדורף ומחנך האנושות באיוורדן – הכל למען הזולת ולא־כלום למען עצמו”, כפי שנחרת על מצבת קברו. את לבו של קורצ’אק צודדו טוהר נפשו של פסטאלוצי, אהבתו הגדולה לאנושות ולילדים והאתוס הפדאגוגי של מחנך שלא דרש אף פעם מתלמידיו מה שלא דרש מעצמו.

לא לחינם זכה קורצ’אק אצל רבים לכינוי “פסטאלוצי של המאה העשרים”. קווי הדמיון בתולדות־החיים של שניהם ומפעלם החינוכי־סוציאלי, שהיה מכוון בעיקר לילד המוזנח והנצרך ביותר, מסבירים זאת. מחנך בן דורנו, המעיין בספרו של פסטאלוצי, “כיצד גרטרוד מלמדת את בניה”, שהופיע בשנת 1801, באיגרות מסטאנץ, תעודה כה אנושית וכה נוגעת ללבנו, שנכתבה על־ידי פסטאלוצי בשנת 1799, ימצא את המשותף בין שני המחנכים הגדולים. גם קטעי זכרונות של חניכים על פסטאלוצי דומים לאלה שנכתבו לרוב על־ידי חניכים של קורצ’אק.

" – – – קראנו לו אבא פסטאלוצי. אהבנוהו כולנו כשם שהוא אהב את כולנו; אהבנוהו אהבת־נפש נלבבת כל כך, עד שהתעצבנו אם לא ראינוהו זמן מה".⁶² ילדה בת אחת־עשרה מספרת: “כשקרבתי אליו הטיל בי מבט גדול כל כך ומלא אהבה, שלא אשכחנו כל ימי. עיניו אורו והפיצו זוהר בהיר בפרוזדור, הוא נראה לי כאחד המלאכים”.⁶³

גישה שונה, מלוּוה ספקנות רבה, אנו מוצאים אצל קורצ’אק לגבי רוּסוֹ, נושא האידיאה של תיקון החברה על־ידי חינוך הילד והאדם. קורצ’אק מכחיש מכל וכל את התיזה של רוסו, שבה הוא פותח את ספרו “אמיל”, ש“הכל נעשה יפה בידי שמים, הכל מתנוון בידי אדם”, לאמור, שהאדם נולד טוב ורק התרבות שלנו מנוונת אותו. לדעתו של קורצ’אק, “כל המדע המודרני על התורשה מנוגד לו”. הוא רואה את הילד כקלף המכוסה מקצה אל קצה בכתב־יתדות צפוף, זעיר, שרק חלק ממנו ניתן לפיענוח, ורק חלק קטן בלבד ניתן לגרדו או למחקו ולמלאו תוכן משלנו. את ההנחה של רוסו, שהפתרון לתיקון האדם טמון בשיבה לטבע ולפשטות החיים רואה קורצ’אק כאשליה. לדעתו אין למחוק “זכרונות אפלים, השפעות רעות, נסיונות מרים – – – יש פצעים מזוהמים, שצריך לטפל בהם בסבלנות חודשים רבים, ואף לאחר כל זה יישארו צלקות העלולות לשוב ולהעלות מוגלה”.

מן הראוי לציין עוד נקודה: משקלו של החינוך בעיצוב דמות האדם אצל רוסו הוא בבחינת גורם ודאי, כמעט מוחלט, ואילו נסיונו של קורצ’אק הורהו להכיר את המגבלות. לכן הוא רואה בחינוך גורם חשוב, אפילו דומינאנטי, אך לעולם לא מוחלט.

יש מגדירים את שיטתו של קורצ’אק כפידוצנטרית. אך לאמיתו של דבר אין הפידוצנטריזם אסכולה העשויה עור אחד. הרעיון שהחינוך חייב לתת את דעתו לא רק על החברה שלקראתה מחנכים, אלא בעיקר על האדם (הילד) שאותו מחנכים לחיים בחברה – ראשיתו בתקופת הרנסאנס וההומאניזם. את ביטויו המלא מצא לראשונה אצל רוסו.

עם התפתחותה של החברה הדמוקראטית על כל מה שמתחייב מן החיים בה, איבדה החלוקה הקיצונית: חינוך סוציאלי למען החברה או חינוך אינדיבידואלי למען הילד, למען היחיד – את משמעותה. על כל פנים אין לשייך את קורצ’אק לאסכולה ששאפה “לשחרר את הילד מן העול של סמכות מכוונת ולראות אותו כבוחַן (קריטריון) יחיד של כל פעולת חינוך העומדת על טבעו, פעילותו, צרכיו ושאיפותיו של הילד”.⁶⁴ אין גם לראות בשיטתו את המגמה האינדיבידואליסטית הפוסלת “כל מטרה קבוצנית (קולקטיביסטית), כגון: הסתגלות חברתית, יעילות כלכלית ואזרחות טובה; שכן הפרט הוא לעולם תכלית לעצמו”.⁶⁵ צודק יוסף ארנון, שעבד בבית היתומים במחיצתו של קורצ’אק, המכחיש, כי “קורצ’אק ראה את הילד כ’בוחַן־יחיד' ולא ראה לנגד עיניו חזון או אידיאל חברתי חינוכי”, או כי “שאף להניח לחניכיו לגדול כצמחי־בר ללא הגבלות וללא מטרות”.⁶⁶

ההערכה החד־צדדית של מבקריו נובעת אולי מאי־הבנה, כיון שבמעשה היומיומי וכן בכתביו הסתייג קורצ’אק מהטפה ומ“הסוגסטיה החינוכית” המופרזת ואף שלל אותן מתוך ההנחה כי “מלבד החוק המוכר של הסוגסטיה החינוכית קיים גם חוק האנטיתיזה. רואים אנו את מימושו בדוגמות, כשהקמצן מחנך את הפזרן, הכופר את האדוק, הפחדן את הגיבור – – – חוק האנטיתיזה נסמך על הכוח המתנגד לסוגסטיות”. ושכר ההטפה יצא בהפסדה.

בשביל הפדאגוג שהכיר לדעת ואף הכריז ש“לתקן את העולם – פירושו לתקן את החינוך”⁶⁷ – ראיה מובהקת של סוציאל־פדאגוג – לא נסגר המעגל על גבול תחום הילדות; אלא שהוא הדיר את עצמו מכל מה שעלול להתפרש כאינדוקטרינאציה והסתפק ביצירת דיספּוֹזיציות (“געגועים” בלשונו) אצל חניכיו – מסד לבחירת דרכו של היחיד בחברה בה יחיה ובאידיאלים שלה.

אופיינים אולי דבריו של קורצ’אק שנאמרו לילדים ערב סיום תקופת חינוכם במוסד:

“אלוהים לא ניתֵן לכם, כי עליכם לגלותו בנפשכם מתוך מאמץ שבבדידות. מולדת לא ניתֵן לכם, כי עליכם לגלותה בעמל לבבכם ומחשבתכם. אהבת־הבריות לא ניתן לכם, מכיוון שאין אהבה ללא סליחה, והסליחה היא עמל ויגיעה, משא שכל אדם חייב להרימו בעצם ידו. אחת ניתן לכם, את הגעגועים לחיים טובים יותר, שאינם אך יהיו אי־פעם, חיי אמת וצדק. אולי יביאוכם געגועים אלה אל האלוהים, המולדת והאהבה”.⁶⁸

 

טז    🔗

לא רבים הם הפרטים הידועים לנו על פעילותו הציבורית של קורצ’אק בתקופה הקצרה בת השנתיים שבין פתיחת בית־היתומים בקרוכמאלנה 92 לבין פרוץ מלחמת־העולם הראשונה. נראה הדבר, שהיתה מצומצמת ביותר. מתוך זכרונותיו של זליג טיגל, עיתונאי ה“מאָמענט” היהודי הווארשאי, שנשתמרו בכתב־יד בארכיון ייוו"א בניו־יורק, ידוע לנו שבאותן השנים קיבל קורצ’אק את ההצעה להיות עורך עיתון לילדים יהודים. בענין זה אף נתקיימה כבר ישיבה בבית־היתומים שבה השתתפו – בנוסף לקורצ’אק – הסופר בעל־מחשבות, העיתונאי יוסף הפטמן והפדאגוגים רפאל גוטמאן ושניאור זלמן פוגאצ’וב. קורצ’אק ביקש את משתתפי אותה ישיבה שיַרשו לחניכי בית־היתומים המבוגרים להיות נוכחים בישיבה זו למען ישמעו את צלילי היידיש, שבבית־היתומים נשמעו לעתים נדירות ביותר. הוצאת עיתון זה לא יצאה לפועל כיון שקורצ’אק ובעל־מחשבות (גם הוא רופא במקצועו) גוייסו בשלהי 1914 לצבא הרוסי.⁶⁹

למרות העומס הרב שרבץ עליו, לא הדיר קורצ’אק את עצמו מכתיבה. בין מאמריו ורשימותיו שפירסם בעיתונות הפדאגוגית באותה תקופה, בולטות שלוש יצירות חשובות: “בּוֹבּוֹ” – מסה על תקופת הינקוּת (מובאת בכרך זה), “וידויו של פרפר” – רשימות נער מתבגר המתייסר בקונפליקטים פנימיים ובזעזועים נפשיים העוברים עליו ו“שבוע ביש־מזל”, המתַנה את צרותיו של תלמיד בבית־הספר ומעלה את הרגשת הניכור שבה הוא שרוי לגבי מוריו ולימודיו.

בשתי היצירות האחרונות לא קשה לגלות פרטים ביוגראפיים של המחבר, אך את כולן מאפיינת התבוננות עמוקה, החושפת את הלבטים הפנימיים של גיבוריו ומאבקיהם בסביבה מתנכרת של המבוגרים, המגלים חוסר הבנה משווע לעולמו של הילד מינקותו ועד נעוריו. כבר ביצירות אלו בולטת הראיה הייחודית של הרופא, המחנך, הסופר ואיש ההגות המקורית, הלוחם לזכויות הילד, שתגיע לכלל ביטוי בשל ומלא ביצירותיו הבאות.

אך רוב שעות היממה שקוע קורצ’אק בעבודה בבית־היתומים החדש, שבו הוא חי עם ילדיו. במקום לקרוא ספרים התחיל, כדבריו, “לקרוא ילדים” דרך המגע היומיומי, הבלתי־אמצעי, עם כולם ועם כל אחד מהם, הכל לפי הצורך והענין, תוך שימת לב לפכים הקטנים. את מעמדו של “הדוקטור” (כך כינוהו במוסד) מסמל חלוק־העבודה, שאותו הוא לובש רוב שעות היום. בימי ששי הוא גוזז במו־ידיו את שערותיהם של הבנים, נוטל צפורניהם, עוסק ברחיצת הילדים ובחפיפת ראשיהם; וגם צחצוח נעליים אמנוּת הוא, שיש ללמוד אותה כהלכה. בעבודתו אתָם הוא לומד את דרך תגובתם, אורחות התנהגותם ומשאלותיהם החבויות, המחפשות ביטוי ופורקן בחיי יום־יום. השיחה אתם תוך מגע זה היא המעמידה אותו על מצוקת הילד, הבנתה וחיפוש הדרך כיצד לעזור וכיצד לנסות להביא בעיות מעיקות לפתרונן.

הגישה האקסיוֹמאטית לשאלות החינוך היתה זרה לרוחו של קורצ’אק מראשית דרכו ועד שנות חייו האחרונות. ה“אין אנו יודעים” הָלם להפליא את הענווה שציינה את דמותו. ה“איני יודע” הוא, כדבריו, בבחינת “ריקנות מענה לשכל שאינו אמון על חשיבה מדעית” ואילו הוא רואה בו “מקור ללַמד, להבין ולאהוב”. דברים אלה הוא רושם במסה שלו “בּוֹבּוֹ” ובפתח ספרו החשוב ביותר, “כיצד לאהוב ילדים”, שנכתב בשנות מלחמת העולם הראשונה, אך גם למעלה מעשרים שנים לאחר־מכן (1938), בהיותו שבע־נסיון, הוא כותב: “אל נעמיד פני חכמים יודעי הכל. נהיה גלויי־לב, אל נתבייש ונחזור לעתים קרובות ונאמר: אין אנו יודעים”.⁷⁰

האמיתות הגדולות בחייו נתגלו לו והפתיעו אותו תמיד מחדש “תוך נסיונות מכאיבים”, ורק הם הורוהו את הדרך בה יבחר. הנה, למשל, האמין שנים רבות שיצירת תנאים טובים לילדיו, לאחר ששכנו שנים בדירה שכורה ולא מתאימה כשבגדיהם בלואים, מזונם דל והטיפול בהם כושל – תפתור את בעיותיהם. הוא ראה, איפוא, בבניית הבית המפואר בקרוכמאלנה 92 את המפתח לפתרון רוב הבעיות ואת הגשמת חלום־חייו. אך המציאות הכזיבה את רוב ציפיותיו ועל כך מספר קורצ’אק:

“אמרתי בלבי, כי בדירה החדשה, בתנאים החדשים, תוך טיפול נכון, יקבלו מיד את תקנון־החיים החדש. אך הם הכריזו מלחמה בטרם עמדתי על המצב – – – נפגשתי עתה עם הילדים כהמון אימתני, כשאני ניצב לעומתם חסר־אונים – – – כלפי תביעותינו, קבעו הילדים עמדת התנגדות מוחלטת, אשר נבצר מן הדיבורים לגבור עליה, ואילו הכפיה עוררה טינה. הבית החדש, עליו חלמו שנה תמימה, התחיל להיות שנוא. רק כעבור זמן רב למדי הבינותי את חיבת הילדים אל חייהם הקודמים. באי־הסדר, בדלוּת הצוענית של התנאים ותוך אפסות האמצעים, נפרש שדה ליוזמה חפשית, למעופם של מאמצים בודדים – – – לדמיון השובבות המתפרעת – – – לצורך להקריב משהו משלו – – – ואילו כאן חייב לשרור סדר קבוע, מכוחו של הכרח לא־אישי. – – – נדמה לי, כי המחנך הנאלץ לעבוד תוך אי־סדר ובאמצעים דלים, אינו צריך להתגעגע יתר־על־המידה לסדר ולנוחות – טמונים בהם קשיים גדולים וסכנות ניכרות”.

האולם הכללי ב“בית־היתומים” ברח' קרוכמאלנה 92

קבוצת ילדים מ“בית־היתומים”

 

יז    🔗

בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה ובשלהי אותה שנה גוייס קורצ’אק לצבא הרוסי. היתה זו המלחמה השניה שבה נטל חלק, אך היקפה ואכזריוּתיה של זו עלו על קודמתה. למעלה משלוש שנים שירת קורצ’אק, בדרגת סרן, כסגן הרופא הראשי בבית־חולים חטיבתי שנע עם החיילים בקווי החזית. יציאתו היתה בהולה ומלווה דאגה לגורל ילדי בית־היתומים שהשאירם בווארשה, ללא כל אמצעי־קיום, בידיה הנאמנות של סטאֶפה וילצ’ינסקה. עיניו חזו באחד ממעשי־הרצח והקטל הגדולים ביותר שהיו אי־פעם בעולם, והוא מילא את תפקידו, ככל שיכול היה – לעזור, לרפא ולהציל.

על אותם הימים מספר הרופא הווארשאי ד"ר ולאדיסלאב פשיגוֹדה – חברו של קורצ’אק ללימודים באוניברסיטה – ששירת אִתו בבית־החולים הצבאי במלחמת העולם הראשונה:

"הגם שתפקידו של קורצ’אק היה הומאניטארי ולא השתתף בקרבות, היה מהַלך מרוּגז על שהוא – סוציאליסט ומתנגד למלחמות – חייב לשרת בצבא וללבוש את המדים של הצאר ניקולאי השנוא עליו.

תוך טיפולו בפצועים סיכן את עצמו לא־פעם בשיחותיו אתם על חוסר־הטעם שבשפיכות־הדמים ובסיכון חיי עצמם על ענין לא צודק. הוא לא היה ממהר לשחרר את הפצועים מבית־החולים, גם כשמצבם הוטב, והִרבה לרשום להם חופשות־החלמה ארוכות בביתם. כאשר מספר חופשות עלה על המקובל, נחשד קורצ’אק על ידי הממונים עליו שהוא עושה זאת תמורת שוחד, נוהג מקובל למדי בצבא הצארי.

דרך אגב, הממונים עליו לא ידעו כלל, שהסרן הנריק גולדשמיט הוא הסופר הראדיקאלי יאנוש קורצ’אק.

בעת חקירתו על ענין החופשות השיב לחוקריו, שהוא מַרבּה להעניקן לפצועים, מאחר שבתנאי החזית קשה לספק להם את התרופות המתאימות בכמות מספקת – מה שאין כן בביתם. שם יחלימו טוב יותר וישובו כשירים יותר לַשירות למען הצאר והמולדת – – – "⁷¹

בתוך מציאות אכזרית זו התחיל לכתוב במחברות, שנטל אתו מהבית, את ספרו הגדול “כיצד לאהוב ילדים”. והרי הוא מספר: “כתבתי את הספר הזה בבית־חולים צבאי של שדה, לקול רעמם של התותחים, בימי מלחמה” – “לפעמים כתבתי בחניות, באפָר, מתחת לאורן, על סדן כרות. הכל חשוב, ואם לא ארשום, אשכח. והרי זו אבידה־שאין־לה־שילומים”. אך לעתים חלה הפסקה ארוכה בכתיבה: “למה ישתטה אדם? דבר של חכמה יודעים מאות אנשים. כשתבוא שעת־הכושר – יאמרו הללו, יממשו בחיים את הדברים החשובים”.

הנה כי כן, כעדותו, לפעמים נתון כולו ללהט הכתיבה ולעתים – מלא פקפוקים בחשיבותה ומפסיקה.

במציאות של בולמוס הרצח והשנאה שתקף את העולם, בַּיוֹרה הרותחת של שינויי גבולות ומשטרים מלווים בשפך־דם, שהעולם טרם ידע כמוהו, נכתבה יצירה שהיא היפוכה של מציאות זו – כולה חדורה אהבת הילד ואהבת האדם, לא כיצד לרצוח אנשים, אלא כיצד לאהוב אותם. מהבחינה הזאת ודאי ש“כיצד לאהוב ילדים” יכול להיחשב כיצירת מופת לאמונה בחינוך האדם של המאה העשרים, כשם ש“כיצד גרטרוד מלמדת את ילדיה” של פסטאלוצי נחשבת כיצירת מופת של המאה התשע־עשרה.

רשאים אנו להפליג קצת בדמיוננו ולתאר לעצמנו שבין מיליוני הקרבנות על אדמת אירופה במלחמת העולם הראשונה, אי־שם על אדמות אקראינה או בין אגמי פרוסיה המזרחית, יכול היה להימצא גם הסרן הנריק גולדשמיט כשבתרמילו, בין חפציו האישיים, מצוי אותו כתב־יד. היה זה בוודאי יסוד לאגדה על אותו קורצ’אק עצמו – כפי שנולדה עשרות שנים לאחר־מכן, סביב מותו בדרך לתאי הגאזים.

רצה הגורל הטוב והנריק גולדשמיט חזר משדה־הקרב ובידו כתב־היד, יצירת היסוד שלו – ביטוי לנעלה ואנושי ביותר באדם, שצמח ועלה על קרקע האכזריות של שדה־הקטל. למעלה משתי עשרות שנים עוד ימשיך את מפעלו בבית־היתומים. יצירותיו הבאות ישלימו, ירחיבו ויעמיקו את הכתוב באותו כתב־יד.

בפתח המאה העשרים פירסמה הסופרת והמחנכת השודית אלן קיי את ספרה “המאה של ילד”. אלן קיי האמינה שבמאה זו תבוא תקופה חדשה, שֶׁבּה כל מעייניה של האנושות יהיו נתונים לילד, גידולו וחינוכו. תולדות המאה שלנו לא אישרו ניבוי זה. כבר ברבע הראשון שלה התנפצו רבים מרעיונות ההומאניזם ואחוות־עמים אל סלע של ניגודים, מהפכות ומלחמות אין־קץ. רק פה ושם נתגלו ניצוצות של אמונה בעתיד יותר טוב של האדם. זיק מאמונה זו נתגלם בדמותו של קורצ’אק ובהגותו.

חדור אהבה לילד וציפיות לצמיחת חברה אנושית טובה יותר, שתקום בכוח החינוך – חזר קורצ’אק מהמלחמה לבית היתומים וליצירתו הספרותית־פדאגוגית. ואמנם התקופה שבין שתי מלחמות העולם, למרות כל האכזבות, היתה תקופת־שיא בפעילותו ויצירתו.