¹

התיים בקיבוץ הם פרי מהפכה. אין ספק, כי אצל כל אדם המצטרף למחננוּ, מתחוללת תמוּרה מהפּכנית גדולה המשנה ביסוד את צורת חייו, הכלכליים. המוסריים, החברתיים והתרבוּתיים. ברם, הדרך אל הקיבוץ ובתוכו אינה תמיד חלקה וישרה. יש בה עליות וירידות, הצלחות וכשלונות, ולפתחה רובצת השגרה, האינרציה. את חחזון הגדול קשה לתרגם יום יום לשפת המציאות האפורה על

סתירותיה המרוּבות.

החזית החברתית    🔗

אם להשתמש במושג הנפוץ מאוד בימים אלה, יש לומר: כי הגיעה השעה שנפתח בחיינוּ הקיבוציים ב’חזית שניה' – החזית החברתית. בחזית הראשונה, המשקית, יצאנוּ עטורי נצחון. העמל הרב אשר הושקע בשטח זה, החל בצעדים הראשונים של כיבוּש עבודה וכיבוּש עצמנוּ לעבודה, ועד היותנו משק מסועף ורב־גוֹני – נשא פרי. על כן אתה מרגיש כאן קרקע מוצק תחת רגליך. כל נדבך נוסף נבנה על קודמו. הנסיון הקודם נאגר ומסייע לכל מפעל חדש, להתקדמות המשקית. לא כן בשטח החיים החברתיים והתרבוּתיים. כאן מרובה הפּרוּץ על העומד. הישג מסוּים של שנה אחת אינו מובטח לשנה שניה, אם לא עמלת לכבשו שנית. ה’מסורת' כאן רכה וענוגה וכל רוּח תזיזנה. בודאי, ישנם גם בשטח זה נכסי־צאן־ברזל, ערכים קבועים ויקרים, אך זה טבעם: מורגשים הם כל זמן שאתה ממשיך לטפחם ומתמיד לשקוד עליהם.

מרובות מאוד הבעיות הפנימיות של החברה הקיבוצית: חיי החברה וארגוּנה, מיזוּג העליות השונות, חיי תרבות והפעולה הרעיונית, האמנות בקיבוץ, יחסי חברים, בעיות החינוך המשוּתף ועוד ועוד. אוּלם בתור נושא ראשון בחרנוּ את בעית הפעילות של החבר בחברה הקיבוצית, באשר כאן גנוז מפתח להרבה שערים נעולים. הדיון על פעילות החבר בקיבוץ הוּא דיון על אופן חייו וּבו בזמן יש כאן דיון על החברה כוּלה.

איך תיארנו לעצמנו את הפרט בחברה הקיבוצית? ראינו אותו כיצור חברתי, כחלק אורגני של הכלל הקיבוצי, הנתון לעֵרוּת מתמדת, מסור לכלל ועומד לרשוּתו, נושא באחריוּת בעול ובדאגה של היצירה הקולקטיבית. אם נשאל את עצמנוּ ההוכיחו עשרות השנים של חיים קיבוּציים, שחזון זה לא היה אלא חלום? נצטרך להשיב: לא! עדה היצירה הקיבוצית הענפה, הטבוּעה במפת הארץ מדן ועד באר־שבע.

אוּלם נשרת שירוּת דוב את המפעל, שאנוּ מקדישים לו את חיינוּ, אם נרצה להתעלם מתופעות מדאיגות, הקונות לעצמן שביתה בחברתנוּ, ואשר עם התפשטוּתן עלולות הן לסכן לא במעט את קיומו האיתן של כל הבנין אשר הוקם.

הפרט והחברה    🔗

ומה הן התופעות המדאיגות? ישנה תופעה של הסתגרות הפרט. יש שאדם בתוכנוּ לובש שריון לשם ‘התגוננוּת’ מתמדת בפני החברה, התובעת ממנו לקיים איזו חובה ציבורית. בשבע דרכים יהדוף כל ‘התקפה’ המכוונת לרתום אותו באיזה שהוּא עול. ולעתים קרובות ה’עול' הזה יכול להיות גם תפקיד זעיר, שאינו מצריך מאמצים מרובים, וכן חודרת באורח בלתי־רשמי ההכרה, כי חובה קיימת בעיקר לגבי מילוּי יום העבודה. ואילוּ כל יתר הדברים, שהחברה זקוקה להם, צריכים להסתדר לפי רצונו החפשי של הפרט. כך אנוּ עדים מדי שנה בשנה למחלת ההתפטרוּיות בעת בחירת אנשים לתפקידים שונים. הסתגרות הפרט מלוּוה אדישות להרבה דברים המתרחשים בתוך הקיבוץ או בציבוּריות רחבה יותר. הביקור באסיפה הכללית אינו נחשב כחובה שאין להשתמט ממנה. ההימנעות בהצבעה אף היא גילוּי של אותה אדישות, אם כי יש לה סיבות נוספות הקשוּרות בעצם חוסר הכנת האסיפה, כלומר, בעוּבדה שציבוּר החברים אינם מצוּידים בידיעת הענינים, כדי שיהיה מוכשר להכרעות אקטיביות בהם. אנוּ עדים גם לצמצוּם האופק אצל חלק מהחברים, הנגרם על־ידי העדר חיים רעיוניים וּפוליטיים עֵרים של הציבור הקיבוצי. בשיחה עם חבר כזה נדמה לך, כי בעצם לא שינה את עמדתו היסודית שלו, אך אתה מוצא התרחקות ושיבוּש דברים, ולעתים אף שכחת החזון.

ממלאי תפקידים    🔗

מכל ה’מפלגות' המסוכנת ביותר לקיבוץ היא מפלגת ה’בעלי־לא־איכפּת', העלוּלה להיוָצר בתוכנוּ עקב סדרי חיינוּ: הרי את תפקידי החברה מוכרחים למלא ומישהוּ צריך לשאת בהם ועל כן – בלי רצון מכוּון – נוצרת שכבה קבוּעה כמעט של ממלאי תפקידים, הנעקרים מעבודה גופנית ומכל מקצוע, ורתוּמים בעול העסקנוּת, ללא חליפין, במשך שנים רבות.

ייתכן שמישהוּ יחשוב, כי ישנה ברכה לקיבוץ בהתמחות מספר חברים במקצוע העסקנות, באשר גידול היקפו של המשק וריבוּי עניניו, דורשים ידיעה יסודית יותר מאת החבר הממלא את התפקיד. לדעתי, מרובה השלילה על החיוב בדרך ‘קלה’ זו, והקיבוּץ צריך להימנע בכל כוחותיו מגיבוּש חבר עסקנים קבוּע בשטחי פעוּלותיו. מישהוּ יכול לומר: יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק. ייתכן. ייתכן כי לאחר שחבר ממלא תפקיד במשך שנים רצופות, קשה לו המעבר לעבודה גופנית וממילא הוּא נמשך ביתר קלות למלא תפקיד זה או אחר. ואילוּ הציבוּר, הרוטן על תופעות אלוּ, חושש גם ל’אֶכּספּרימנטים' חדשים ומעמיס מחדש את התפקידים על אותם החברים כמעט.

הדמוקרטיה הקיבוצית    🔗

בפעוּלתו או באדישוּתו של כל פרט בחברתנו, נבחנת גם יעילותה של הדמוקרטיה הקיבוצית. בתוכנו ודאי שאנוּ מוכרחים להבדיל בין דמוקרטיה פורמלית לדמוקרטיה קיבוצית אמיתית. עיקרה של הדמוקרטיה שלנוּ אינה יכולה להיות בהצבעה פורמלית באסיפה הכללית. האסיפה צריכה להיות רק פסגת הפירמידה הקיבוצית, הנשענת על בסיס רחב של עשרות ומאות תאי־פעילות של אנשים החיים חיים מלאים ועֵרים יום יום בעבודה ובענפי המשק, בחברה, תרבות, מדיניות, חינוך, אמנות וכוּ'. אינני מאמין שקיבוץ הנושא בעול תפקידים מרוּבים, יכול להתקיים בלי הפעלה מתמדת ומכוּונת של רבים מאוד בתוכו. לא תוכל להתקיים הנהלת ענינים דמוקרטית של קיבוץ בלי פעילות הכלל הקיבוצי וכל פרט בתוכו.

קשה מאוד להשתחרר מן ההרגשה כי כוחות רבים אינם באים לידי גילוּיים המלא, כי פוטנציות רבות הגלומות בחברתנו אינן מנוצלות דיין, וזה לרעת הפרט והחברה גם יחד. אני מכיר רבים מחברינוּ גם מחוץ־לארץ, ולעתים אתה מתפלא על חברים ידוּעים, כיצד – יחד עם עלייתם בעבודה, בבטחון וכוּ' – הם מגלים כאן נסיגה באותם השטחים, שהם נושאי שיחתנוּ הערב. ונשאלת השאלה: האם זה הכרח המציאות? הרי שאיפת הקיבוץ היא: עליה אישית של כל פרט בתוכו, לפי מלוא יכלתו ונטייתו. שאיפה זו מתגשמת בתכנה, אך היא צריכה להעמיק יותר.

גם בעית מיזוּג העליות קשוּרה במידה לא מעטה בשאלת הפעילות. באוירה של אדישות אין צומחים כוחות חדשים, צעירים ובלתי־מנוסים ואינם מצטרפים לפעילות. והרי השכם אינו מתרחב בהתאם לצרכים והאפשרוּיות האובייקטיביות.

מפעל לדורות או חלום נעורים    🔗

נוכח ביקורת זו יש שאתה שומע: האדם שלנוּ התבגר ומה שאפשר לדרוש מחברה צעירה אין לדרוש מחברה מבוגרת; מופיעים צרכים חדשים, נטיות אחרות, וכל סדר יומו של הפרט בחברה קיבוצית בוגרת הוּא אחר. אין ספק, שבעיות הקיבוץ הותיק שונות בהרבה מבעיותיו של קיבוץ צעיר, ואפשר שהיה כדאי פעם לנתח במיוחד את כל התמוּרות החלות אצל הפרט והכלל הקיבוצי בישוּב הותיק; אוּלם דבר אחד צריך להיות מוסכם: גם קיבוץ ותיק אינו יכול להתקיים על זכרונות בלבד. אין הקיבוץ חלום־נעורים בלבד, או מאמץ חד־פעמי עליון למהפּכה חד־פּעמית. התמדה במפעל דורשת כוחות יותר גדולים ובזאת הוּא ייבחן אם הבנין שהוקם הוּא לדור או לדורות. הייתי מקבל את ההסברה הפשטנית של ההתבגרות אילוּ ראיתי כי התופעות השליליות, שצוינוּ לעיל, הן נחלתם של הקיבוצים הותיקים בלבד. אך יש שבקיבוץ ותיק המצב טוב יותר בנדון זה מאשר בקיבוץ צעיר, ויש שבתוך הקיבוץ הותיק ה’זקנים' צעירים יותר מהצעירים. עלינוּ לחפש איפוא את הגורמים בכיווּנים אחרים.

נדמה כי גורמים רבים חוּברו יחדיו, המשפיעים על הפרט והכלל ומולידים את התופעות הנזכרות לעיל. כולנוּ מודים בתלוּת ההדדית הגורלית, הקיימת בין הגורם הכלכלי והחברתי בבנין הקיבוץ, אך למעשה אנו מרכזים את מיטב הכוחות בשטח הכלכלי בעיקר, ביחוּד בתקוּפת הקמתו ובנינו של המשק. אנוּ אוכלים שנים רבות מן ‘הקרן החברתית’ הראשונה, שהונחה ביסוד הבנין הקיבוצי בשנותיו הראשונות ואיננוּ דואגים במידה מספקת להגדלתה והאדרתה, כדי שתעניק לנוּ פירות נוספים ומחודשים לימים באים. אנו סומכים יתר על המידה על המטען הרוחני הראשוני ואיננוּ מבינים, כי עמידה בחיי הרוח והתרבוּת, היא כנסיגה ויבוּש הבארות. אנוּ ‘חוטפים’ מן היד אל הפה ואיננוּ יכולים לאזור כוח, כדי לקיים פעוּלה חברתית או רעיונית רצופה ותכניתית, כדי ללקט את גרעיני ההווי הקיבוצי לדמות מוצקת משפיעה וכובשת של ישוב פועלים סוציאליסטי. אנו קולטים עליה חדשה ומצליחים להקנות לה ביתר קלות את סגוּלותינוּ הטובות, החלוציות, המתגלות רק לעתים מזומנות והמכוסוֹת יום יום שכבה די עבה של שגרה קרתנית. אנוּ מדברים על דמוקרטיה קיבוצית, אך לא למדנוּ לשכלל כלים ארגוניים ותרבוּתיים, כדי לעשותה יעילה ופעילה, ערה ומקפת כל חבר וכל חוג בתוכנו.

דעת קהל פעילה    🔗

אלה הם מקצת מן הגורמים שהביאו למשבר פעילותו של הפרט בחברה הקיבוצית. מזה יש להסיק מסקנות. אנוּ חיים בתקוּפה גורלית. לא תועיל כל התחמקות. המתיחות של חיינוּ תגבר ולא תרד, על כל פנים בשנים הקרובות. נברר איפוא יחד איך לחיות את התקוּפה. הפתרון איננוּ בתקנון כתוּב. מעולם לא היה תקנון לחיינוּ, אבל היה משהוּ אחר חשוּב יותר מזה: דעת קהל פעילה, ערה ומגיבה על תופעות שונות. ויש להחיותה מחדש ולהפכה לגורם קובע בחיינוּ.