בימי המלכים האלה נשתנו סדרי ממלכת מצרים בגלל הקשר אשר קשר שיראקוה שר הצבא על משפחת פֿאטימה שלטוני מצרים וידחם ממלכותם בשנת 1172, ויקבל עליו ועל ממלכת מצרים את מרות נורעדין כליף בגדד הרחוק. ותכון ממשלת מצרים בידו כל ימי חייו, ואחרי מותו הוריש אותה לזאלאדין בן אַיוּב אחיו. והוא איש גבור חיל ומשכיל בכל דרכיו, אשר פרק עול כליפי בגדד מעל ארצו וירחיב את גבולו בממלכות ארם־דמשק היא סוריא, באשור ובארם נהרים, ארצות החמדה אשר שׁפך ממשלתו עליהן ממכון שבתו ממצרים, ויגן בגבורתו על מעקאה ועל מעדינה, ערי קודש להמושלמנים, גם על ממלכת ירושלים נטה ידו ויך את הנוצרים במלחמה, ואת גואידא מלכם תפש חי. ויהי החשד גדול על ריימונד פחת טריפאָלי, כי במרמה מסר את אדונו לשבי. – וירושלים אבדה נצחה ותמסר ביד זאלאדין אשר השיב בקרבה את ממשלת המושלמנים על כנה ויורש את הנוצרים ממנה.

והקול נשמע בארצות המערב כי נלכדה ירושלים ותהי הארץ לחרדת אלהים. ורוח מלחמה לבשה את פֿיליפוס־אָגוסט ואת ריכֿארד הראשון מלכי צרפת וענגלאנד, שניהם מלכים עולי ימים וצמאים לעשות להם שם בגבורה. ויתנדבו לעזרת אלהיהם בגבורים. וגם פֿרידריך הראשון מלך אשכנז, איש אשר שיבה זרקה בו, מצא את רוחו עוד רוח גבורים וידור גם הוא לשוב ללכת בדרך הכבוד אשר הלך בו בימי נעוריו תחת דגל דודו קאָנראד השלישי מלך אשכנז בימי המחלקה השנית. שלשת המלכים האלה נדרו על דעת האפיפיור קלעמענס השלישי ללחום מלחמת אלהיהם בארץ הקדושה. ותהי תנועת מלחמה באיראָפה אשר כמוה לא נהיתה, כי מלכי אשכנז צרפת וענגלאנד הוליכו את צבאותיהם לאזיא ופניהם הולכים בקרב, ויטילו מס חדש על ארצותיהם בשם מעשר זאלאדין, לכלכל בו את הוצאות המלחמה; ויד מלכי צרפת וענגלאנד חזקה ביחוד לנגוש אותו מאת עם הארץ בחזקה. אבל גם בפעם הזאת לשוא שקדו ולא עשו גדולות ונוראות בארץ המזרח כאשר קוו וכאשר שערו כל יודעי מלחמה, הרואים את ידם החזקה ואת סדרי דרכם הטובים.

והקיסר פֿרידריך פתח דרכו ראשונה בראש מאת אלף וחמשים אלף אנשי חיל, כלם אנשים ברורים, מבחר צבא בני אשכנז, כי לא נתן את בני האספסוף להספח על מחנהו, ולא הרשה להסתופף תחת דגלו בלתי את האנשים אשר בידם שלשה שקל (מארק) כסף לכל הפחות. ויסע דרך אונגאריה ובולגאריה. ואחרי אשר מדד אל יושבי בולגריא את מעלם אשר מעלו בו ויקרב אל גבול היונים נועז קיסר היונים להכרית כל מזון ומחיה ממחנה האשכנזים, עד אשר הושיעה לקיסר אשכנז זרועו הרמה ללכוד את אדריאנאָפאָל ואת פֿיליפאָפאָל מעוז יון. אז נכנעו היונים בלבבם ויספיקו לו מזון לשובע.

בראשית שנת 1190 הציג רגלו על אדמת אזיא ויעשה לו ידים בחרבו השלופה דרך מעברות טויריס אל ציליציה וממנה עד סוריא. ויהי הוא נכון להטות ידו התקיפה על גבור כערכו, על זאלאדין שלטון מצרים, והנה באה פקודתו פתאום, כי טבע הקיסר בנהר זאלעפה, אשר ירד לרחוץ בו, בשנת 1190, ובנו פֿרידריך נהג את שארית חילו עד עכו ויתרם מתו במגפה.

אולם מלכי צרפת וענגלאנד הקלו דרכם ויחתרו ללכת באניות דרך הים התיכון ויחרפו בזיציליא ובאביב שנת 1191 באו איש אחר אחיו בשלום אל חוף אזיה ובהיותם בדרך לקח ריכֿארד את האי קפריס, הוא ציפערן, מידי יצחק קאמונוס מלכו במלחמה, על אשר הרע המלך הזה לעשות לבני ענגלאנד אשר נשברו אניותיהם בחוף ארצו, הוא האי אשר נתנו אחרי כן לאחוזה לגואידה מלך ירושלים הנדח ממלכותו זאת. ויהי האי הזה אשר לכד סבה להרוח הרעה אשר בינו ובין מלך צרפת, כי מלך צרפת שאל חלקו גם הוא בירושת האי הזה, וריכֿארד מאן לתת לו זכות בארץ אשר לא היתה מגמת פני שניהם להלחם עליה תחלה, ואשר לא לכדה בלתי אם בדרך העברה, ויחשבו לו הצרפתים את הדבר הזה לגרעון חוק וינטרו לו איבה בלבם. על כן לא מלאו אחריו במלחמה ולא חזקו ידיו כאשר צר על עכו הבצורה; ובכל זאת נלכדה העיר לפניו. אבל ריכֿארד ברוח גאותו הוביש את פני מלך צרפת בדבריו ובעלילותיו, עד כי היה את הצרפתים רוח אחרת לנער חצנם מן המלחמה הזאת וישובו אל ארצם, וישאר ריכֿארד לבדו בארץ המזרח. ובכל אלה לא רפו ידיו ללכוד גם את קסריא, את יפו ואת אשקלון ואת כל הערים העומדות על חוף הים. אז ראה זאלאדין הגבור, כי נמצא גבור משכיל כערכו גם בין מלכי המערב, ויחל לכבדו ולהדר פניו. וריכֿארד גם הוא לא מנע כבוד מבעליו וישב כבוד אל חיק זאלאדין, עד כי רפתה רוח השנאה ביניהם. ואחרי אשר בעת ההיא באה השמועה לריכֿארד, כי נהפך מלך צרפת לאויב לו והנה הוא נלחם בו בארצו, מהר לכרות ברית מנוחה עם שלטון זאלאדין על משך עשר שנים לטובת הנוצרים היושבים בארץ הקדושה. הן אמת כי לא נתן לו זאלאדין את ירושלים עיר הקדש ואת הצלב אשר נצלב עליו משיחם כאשר שאל, אפס כי הבטיחו לפתוח את כל דרכי ארצו לפני הנוצרים ההולכים לשפוך לבבם במקום קודש, לבלי קחת מהם כל מכס ומס המלך, ולבלי נתון להתוגרמים להרע לנוצרים בכספם ובגופם, וערי החוף אשר לכד ריכֿארד נשארו בידי הנוצרים מיפו עד אשקלון, אשר נשארו כל חומותיה מפורצות, ועד צור.

את כל הטובות האלה פעל ריכֿארד לטובת בני אמונתו בארץ המזרח. ובראשית החורף שנת 1192 שב באניות ללכת לביתו, אפס כי יד המקרה היתה בו לרעה, כי נפל שבי בידי קיסר אשכנז, מושל נוצרים כמהו, אשר שקר באמונתו גם הרע לעשות עמו ויעצרהו בבית כלאו שנתים ימים.

גם זאלאדין שבט הנוצרים נאסף אל עמיו בשנת 1193 ויניח לבניו את ממלכתו הגדולה, אבל לא את רוחו הטוב.

זאת היתה כל פעולת המסע הזה אשר משך את עיני כל הארץ עליו. ריכֿארד וזאלאדין כוכבי המזרח והמערב התחרו בגבורתם ובגדל נפשם ויראו לעיני השמש כי אנשי מופת גבורי עולם המה. וערים אחרות נקרעו מגבול התוגרמים ונספחו לגבול הנוצרים על שנים אחדות. אבל איה שוקל במאזני צדק את הפעולה הזאת כנגד המחיר אשר נתן בעדה, כי קנו אותה בני המערב בדם מאתים אלף גבורים.

אחרי הדברים האלה לא שבו בני המערב מדרכם ויוסיפו לנסות כחם עוד בארץ המזרח, כי נעור רוח הגבורה מתרדמתו ויבקש לעשות גדולות בארץ המרחק. והאפיפיורים התחרו לחזק את רוחם פעם בפעם, עד כי נמצא היינריך הששי בן פֿרידריך הנטבע ויורשו לחפץ האפיפיור צעלעסין השלישי להוליך צבא חדש דרך הים לארץ הקדושה בשנת 1196. אבל גם הפעם לשוא שקדו: היינריך מת בזיציליאה בשנת 1199 וצבאיו באו אל חוף סוריא ויסתפקו לקחת את צידון ועוד איזה ערים מאת התוגרמים, ויותר מזה לא עלתה בידם גם המה.

אולם באחד המסעים האלה הלכו חברת אבירים מארץ צרפת כפעם בפעם לבקש את המות על אדמת ציון, וימצאו מלוכה בארץ יון. כי פעמה רוח גבורה את טהיבאָ פחת שאמפאניע ואת לודוויג מבית בלאָאַ, את שמעון מבית מאָנפֿאָר ואת באלדואין מבית פֿלאנדערן ויקבצו להם אבירים ואנשי חיל ללכת לעזרת אחיהם, ובפעם הזאת חשבו מחשבת מלחמתם על ארץ מצרים, כי שם מושב השלטון, ואחרי אשר יכניעו את גאון המלוכה במצרים תפול ארץ ישראל בידם בלי כל מלחמה. וישלחו שלשה אבירים מקציהם לווענעדיג בשנת 1201 לכרות ברית מלחמה עמה על מצרים, ויהי כבואם לווענעדיג ודאָנדאָלאָ העִור נשיא לבני ווענעדיג ויט בכח פיו את לבב האבירים לנסות מלחמה על קאָנסטאנטינאָפאָל, אשר דחו בעת ההיא את יצחק מלכם לפני אלעקסיוס אחיו, ואת בנו הנקרא גם כן כשם דודו אלעקסיוס גרשו מן הארץ. האבירים נטו אחרי דברי דאָנדאָלאָ, אחרי ההבטחה אשר הבטיח להם אלעקסיוס בן המלך לתת שכר גדול לפעולתם ולחבר את כת נוצרי המזרח אל נוצרי המערב והיו לבני אמונה אחת. – ויסעו האבירים האלה עם הצבא אשר ברגלם עד קאָנסטאנטינאָפאָל ויעשו את אשר נדרו, כי נפלה חתיתם על היונים ויעשו את כל אשר דרשו האבירים מהם. את יצחק מלכם השיבו על כן מלכותו ואת אלעקסיוס בנו לקחו לחבר במלכות, אפס כי שניהם לא יכלו לשלם להאבירים את השכר אשר נדרו להם בעת צרתם. אף לא אבו לשנות דבר בסדרי אמונת הארץ על פי סדרי בני המערב, והיונים בשמעם, כי הבטיח מלכם להמיר אמונתם באמונת בני המערב ויקנאו לאלהיהם ויקומו ויהרגו את מלכם ואת בנו ביום אחד; וגם על האבירים קמו בחרב. אז התאזרו האבירים ירעשו על העיר בחזקה ובגבורה נמרצה וילכדו את קאָנסטאנטינאָפאָל המעטירה בשנת 1204 בי"ג אפריל ויתנו אותה לשלל, ואת משפחת הקיסר העבירו מן הכסא ויכוננו בה מלוכה חדשה לנפשם, אשר התקיימה בידם ובידי יורשיהם חמשים ושבע שנה, עד שנת 1261, ויהי כתר הקיסריות לבאלדואין פחת פֿלאנדערן. ואת הארץ חלקו ביניהם: ווענעדיג לקחה חלק ממדינת פעלעפאָנע, את ראָמאניה ואת איי הארכֿיפעלאגוס; מאָנ־פֿערא לקח את ארצות אזיא ואת האי קרעטא, ויהי עליהם למלך. הפחת מבית בלאא לקח את ניטעא, ווילהעלם מבית שאמפאניע לקח את נשיאות אכעיא, וּלאָטאָ דע ראָש היתה הנשיאות באתונה למנה. גם את האבירים הנותרים פצו בערים, בכפרים ובנכסים, ויטביעו את אדני ממשלתם על סדר האריסות הנהוג בארצות המערב, ואת אמונת המזרח חברו את אמונת המערב למראית עין ותהי שם אמונה אחת להם. אבל כל הממלכות החדשות האלה לא נכונו בידי בעליהן, כי הלכו הלוך ודל מיום אל יום, ורק ווענעדיג לבדה ראתה ברכה בעמל ידי האבירים, כי משלה במסחרה בכל הארצות האלה, בים השחור ובאיי הארכֿיפעלאגוס ותגרש את בני גענוא ופיזה מסחור בארצות האלה. והמלכים החדשים צר כחם להפקיע את נפשם איש איש בעירו ובמקומו אשר מלך עליהם, ואף כי לחשוב מחשבה לטובת אחיהם בארץ הקדושה. קיסרי היונים המוסרים לפניהם נשאו את ראשם אשר כפפו ויעשו להם בראשונה מלוכות קטנות בניקעא ובפאָנטוס אשר בטראפעצונד, ואחרי כן בשנת 1261 עשה מיכאל פאלאָלאָגוס חיל בעזרת בני גענוא ויורש את באלדואין השני מכסאו וישב ויקח את מלוכת אבותיו בקאָנסטאנטינאָפאָל, ובאלדואין הנדחה שקד לשוא על חצרות מלכי מערב איראָפה ויתפרנס מנדבות צדקה כל ימי חייו. וגם בני ווענעדיג נדחו לפני בני גענוא אויביהם בארצות היונים.

מן העת ההיא והלאה לא נחלו נוצרי המערב על שבר אחיהם במזרח ולא יספו ללכת בחיל גדול וברצון נפשם כאשר עשו בראשונה, כי אם באונס אשר אנסום האפיפיורים על ככה, כי המה לא חשכו את פיהם לפתות את בני אמונתם שפוך דמם על אדמת ישראל, אף כי ראו כי לא נפתו אחריהם עוד אנשי חיל ובעלי אמונה, בלתי אם דלי דלים ותרבית אנשים חטאים, או נערים רכים לבדם ובהיות רוח בפי אחד הכמרים לאמר, כי לא בחרב ולא בחנית ימסור אלהים את עירו, כי אם בידי ילדים לבדם, שלא טעמו טעם חטא, נקבצו כחמשים אלף ילדים וילכו אחרי הכומר בדרך רחוקה ההיא, לא בחיל ולא בכח, לא בחר ולא בחנית, כי אם בלב מלא אמונה לבדו, וכל כחם היה בפיהם, כי לא נחר גרונם בצעקתם כל היום לאמר: חננו אלהים ותן בידינו את ירושלים עירך. ויענו בדרך שארית כחם, עד כי ספו תמו ברעב ובדבר ויתרם היו עבדי עולם להתוגרמים. גם אנדרעאס מלך האונגארים נוקש באמרי פיו במצודת האפיפיור ולא יכול להשיב דברו אחור. ויסע בשנת 1217 ארצה מצרים, ובהיותו באי קפרוס נלוה אליו ווילהעלם פחת האָלאנד וילכדו את דאמיעטע המצודה אשר במצרים, אשר אמנם לא התקיימה בידם יותר משנתים.

ורב מהם פעל פֿרידריך השני, אשר נרדף על צוארו מאת האפיפיור לקיים את נדרו אשר נדר ללכת לארץ הקדושה. כי על פי הברית אשר כרת בשנת 1323 עם שלטון מצרים, השיב לו השלטון את ירושלים, את בית לחם ואת נצרת, ולמען חזק את מלוכת הערים האלה בידו כזכות ירושה, לקח הקיסר את יאָלאָנאטע בת בריגע, המתכנה בשם מלך ירושלים, לאשה, ועל ידי האשה הזאת בא הכנוי מלך ירוּשלים אל בית קיסרי אשכנז. וביד הקיסר היה לשוב ולקחת את כל ערי ישראל מידי התוגרמים, לולא היה נאנס לשוב לאיטאליא ולהתוכח עם האפיפיור על דבר חִצי החרס אשר ירה על ראשו מרומה עד ירושלים. ומן העת ההיא והלאה היו ידי מלכי אשכנז מלאות מלחמה בבתיהם עם האפיפיורים אשר נשבעו להשמיד את בית האָהענשטויפֿען היושבים על כס אשכנז ולא התערבו בדברי ארץ ישראל עוד. וגם אחרי אשר חמר המשפחה ההיא מקרב עמה בשנת 1268 ורודאָלף הקיסר השיב את הוד המלוכה על משפטה, לא נפתה לבו לרשת את הארץ הקדושה, אף כי בשנת מותו, היא שנת 1291 נפלה העיר האחרונה אשר היתה להנוצרים בארץ המזרח בידי התוגרמים, היא העיר בטאָלמעאוס, לא נשאר שם ניר להם עוד.