עוד מלך אחד התחרה עם התוגרמים במלחמה על דבר ירושת הארץ הקדושה ותהי אחריתו גם הוא רעה. הוא לודוויג הקדוש מלך צרפת, אשר לא נלכד באמרי פיו אל האפיפיור ולא אחד הכמרים הטה את לבבו למפעל הזה, כי אם ברצון נפשו, ברוח האבירים אשר נוססה בו, ובכח נדרו אשר נדר בעבור מחלה עזה על נפשו עשה חיל ארבעים אלף איש בחורי צרפת וירד באניות בשנת 1248 ממארסייליא עירו, עד האי כפתור, ויאמר לעשות לו ידים עד הארץ הקדושה דרך מצרים אשר פרש מצודתו עליה ראשונה. ואף כי לא טוב עשה אשר התמהמה בכפתור ימים רבים, כי נתן עת למתנגדו להכין עצה וגבורה למלחמה, בכל זאת גם הוא לא חבק את ידיו בעת ההיא, כי התחזק בחיל ענגלאנד וחיל נידערלאנד אשר נלוו אליו שמה, ובאביב שנת 1249 בא לודוויג וחילו מצרימה ויקח את דאמיאטע המצודה מידי השלטון במלחמה. ושגגת מלחמה רבה יצאה מאת השליט הזה, אשר לא לכד את אלכסנדריא, כי גם בקע ועבר במצרים לפרוש מצודות מלחמתו על קאיראָ, וינגף לפני התוגרמים על יד מאנזורא ותהי המכה רבה מאד, ואת אשר הותירה החרב אכלה מחלה מהלכת בקרב מחנהו; והוא גם הוא נפל שבי בידי השלטון, אשר לא הקל בכבודו ולא מנע ממנו את הכבוד הראוי למעלתו. ושני המלכים האלה צדדו את בריתם, לתת דרור למלך צרפת ולהשיב לשלטון מצרים את דאמיאטע עיר מעוזו. אבל בעוד הם גומרים ביניהם את דבר הברית נפלו עבדי השלטון שומרי ראשו עליו, תחת פקידת אָטקאי פקידם, ויפגעו באדונם וימיתוהו לעיני לודוויג, ויכבו את גחלת זאלאדין האחרונה. והמלך לא הפיל אור פניו ויכלכל כבודו במשפט לעיני המרצחים האלה, עד כי נחתה יראת מעלתו בלבבם ויקיימו גם המה מצדם את הברית אשר כרת עמו השולטן המומת. לשוא התמהמה המלך בעכו ויקו לצבא חדש אשר תשלח ממשלת צרפת לחדש המלחמה, כי אֵחרה תשועתו לבוא וישב בפחי נפש לביתו בשנת 1254. ובכל אלה לא נשקעה אש חמדתו אשר בערה בו מנעוריו לצאת למלחמה על אויבי אמונתו, כי נוסד לצאת שנית למלחמה על טוניס העיר אשר בקצה אפריקא. שם באה פקודתו וימת על אדמה נכריה בשנת 1270.

אלה הנה ראשי הנסיעות אשר נסעו בני המערב לקחת את ארץ המזרח מידי המושלמנים. ובימים ההם היתה אזיא אבן חן המושכת לבב בני אירופא אליה בחבלי חמדה עזה. רבים הלכו בתור בעלי מלחמה ורבים בתור בעלי תשובה. אבל גם במשך ימי המלחמה העזה יצאה הצפירה להעיר על ארצות אירופא, כי רחב לבב המלכים והאבירים במסעיהם, עד כי נשתנו דעותיהם בכל דבר אשר נגע אל חכמת המדינה משפטו. ערי המסחר אשר באיטאליא מצאו דרכים חדשים למשאן ומתנן במסעיהם אלה, ולא יספו להלחם בארץ המזרח על דבר האמונה, בלתי אם על דבר מסחרן לבדו. המלכים אשר כלו כחם לשוא בארץ המזרח פנו להם צפונה ויתחרו להפוך את עובדי האלילים אשר בפרוסיא לאמונת הנוצרים, ויחשב להם הדבר הזה לצדקה כצדקת המלחמה בארץ הקדושה. העמים השונים אשר בשבתם באירופא לא היה להם דבר זה עם זה, קרבו איש אל אחיו במלחמתם באזיא ולא התנכרו עוד בשובם אל ארץ מולדתם, עד כי היתה קרבת עיר בעיר וממלכה בממלכה, אשר לא ידעו שחרה לפני הימים ההם. למודי דברי הימים ולמודי מחקרי הארץ התרבו על ידי הנסיעות האלה, סדרי הממשלה נשתנו, האפרתים נצערו, רבים מתו ורבים התרוששו ולא יספו להתפרץ מפני מלכיהם עוד, עד כי התחזקה המלוכה בידי המלכים. ורבים מהם שחררו את עבדיהם בכסף וירבו בני החורין. והעירונים רדו דבש ממפלת האפרתים ויתחזקו ויהיו לאנשי מעמד מיוחד, העומדים בין האפרתים ובין העבדים בתוך; ומהם יצאו דורשי חכמה משחרי אומנות ואנשי דרור אשר ידם משלה בכל דברי הקבוץ המדיני. אלה הם הדברים אשר הביאו אנשי המסעות האלה אתם בשובם מאזיא אל ארץ מולדתם. רבות למדו שם ורבות למדו לאחיהם ולבניהם, אף כי הרבתה איראָפה במחיר הלמודים האלה, ותשלם לאזיא את שכר למודה בששה מיליאָן אנשי יקירי איראָפה, אשר שפכו דמם במלחמה ותכס עליהם אדמת אזיא.