עתה נעתיק את המכתב נ“ט בהדביר, שהוא מה' יצחק אייזיק בן יעקב ז”ל

לה' בער לעבענזאָהן (אדם הכהן) וזה לשונו:

לייפציג יום ב' פ' ואתחנן התו“ר לפ”ק.

ידידי יקירי כו'.

תמול בין הערבים בא אלי הרב הדאָקטאָר פֿירשט, לעשות עמי במלאכה אשר לפניו ודרש לעזרתי ונדרשתי לו¹. ואחר רד היום ופנה לערוב ונצא יחדיו ללכת אל בית התפלה. אז כמו מצא אבדה נזכר לספר לי ענין חדש נכבד אשר כעין בשורה בפיו לאמר: “בשבוע העבר בא אלי איש אורח זקן, לא הדר בלבושו ולא נחמד במראהו, עד אשר נואלה אשתי בראותה אותו ותאמר אלי לאמר: הנה זה בא איש אחד מגוזלו (לאמר: אחד ממחזירי על הפתחים, ע"ש עני ואביון מגוזלו). הוא בא ואשאלהו מה הוא מבקש? והוא ענה בלשון צרפת לאמר, כי לא ידע לשון אשכנזית, ע”כ ייטיב נא האדון לדבר אלי צרפתי, ואדבר אליו צרפתי, אפס לא קמתי מפניו ואך מפני הכבוד הראיתי לו כסא לשבת, ועל שאלותי אליו – היו דבריו מעטים, אפס הוציא תיק מכתבים מחיקו ויוציא אחד מהם וינח לפני. פתחתי אותו ובקראי בו שתים שלש דלתות נבהלתי והשתוממתי לראות פני איש יהודי מארץ צרפת הדרומים מעיר מארזיילע, איש גדול לעמו ורצוי לכל אחיו, ראש השופטים בשער משפט הסוחרים זה ארבעים שנה, וראש היושבים לכסא כבוד ה' ודת ישראל שמה זה כמה שנים (פרעזידענא דאס קאָנסיסטאָריומ’ס אונד ערשטער ריכֿטער אים האנדעלסגעריכֿט). וכל אשר הוספתי קרוא הוספתי בושה וכלמה, כי ככה הקילותי אותו למראה עינים, עד אשר לבשתי אומץ ואקום ממושבי ואוחזה בימינו לדרוש שלומו ולבקשו לשאת פשעי וחטאתי מבלי דעתי, והבאתי אותו אל החדר הפנימי, לשמוע מה בפיו, כי לא פורש במכתב מעשהו, והוא רק כעין בקשה מגדולי ארצו, לכל אשר יראו אותו וקראו בו והיו לו לעזר ולהורות לפניו דרכו אשר הוא עושה עתה. שאלתיו: מה אדוני מצוה עלי? הנני בכל לבי ובכל נפשי אל משמעתו. אז פתח את פיו ויספר לי לאמר: “אני הנה זקנתי ושבתי, כאשר אדוני רואה, ובנים אין לי ואשתי מתה עלי זה איזה שנים, וה' ברכני בעושר רב וברכוש גדול, ולקול השמועות הבאות אלינו מארצות צפון ממעמד אחינו ב”י שמה, נדב לבי להקדיש כל רכושי על זה, אולי אוכל לעשות עמהם חסד בכה ובכה. וכאשר גליתי מחשבות לבי למתי סודי גדולי עיר מושבי, הרהיבוני ויתנו ידם עמדי לשאת במשא סך עצום, אם יכבד ממני לבדי, ויעצנו יחד מה לעשות ואיך לכונן הענין, וכעין אמנה כרתנו בינינו ועלי שמו פניהם ללכת פאריזה להציע דברים לפני אחינו שמה ולבוא אל המלך לדבר ולשמוע מה בפיו על זה. גם שמה מצאנו לבבות וידים פתותות ולב מלך ושרים רצוים. אך יתן ה' אותי לחן ולחסד לפני הקיר“ה, לתת את שאלתי. והנה עתה אנכי פה ופני מועדות לפעטערסבורג, להמליץ לפני המלכות בעד אחינו ב”י ולהשכיל אל מעמדם להטיב, ואם אראה כי לא אוכל להשתדל על הכלל ודרשנו מעט מזער, לתת רשיון לארבעים אלף בתי אבות לעזוב את ארצם והולכנו אותם ארץ אלגיירא אשר לצרפת, לתת להם שם אחוזת נחלה וכו‘, כי כן דבר המלך אלי: “עד המספר הזה יש לי מקום במחוז טוב וארץ פוריה”. וגם ככה אמר המלך: “הביאם נא וראית כי כמלך כעם נכון לצאת לעזרת אדם”. ואם גם בזאת לא תאותו לנו וגרעתי המספר למחצה ולרביעית ולשמינית; וָלא – אחלה לתת לי אלף בתי אבות מאביוני אדם, אשר הם וכל אשר להם למשא על הציבור מיום הולדם, ואדרשם בתורת מתנה. אך לא כמתנת חנם, כי אם תחפוץ אתן אלף כסף (פֿראנק) לאוצר המלכות. ואת האלף (בתי אב) הזה אנכי אוציאם ואנכי אביאם אל ארץ אחוזתם אשר אקנה להם בכספי, ולמן היום ימסרו בידי עד צאתם ובואם ועד תום שלש שנים לבואם אל הארץ ההיא ונאחזו בה, כל מחסורם עלי, אנכי אשא ואנכי אסבול, ולא אקח מכל בני ארצי מאומה, כי ברכני ה’ ויש לי רב, ואנכי הולך ערירי. – אלה הדברים אשר דבר אלי וישאלני מה דעתי בזה? ועצתי להורות לפניו דרכו וכדומה. וברוב דברים אשר נדברנו אני והוא הרגיש כי כבד עלי לשוני דבר צרפתית במרוץ השפה, אמר אלי לאמר: כאשר יכבד לאדוני לדבר צרפתית יוכל לדבר עמדי בלשון הקודש במבטא ספרדית. כה עשיתי ולבושת פני שמעתי, כי תמהר לשונו לדבר עברית צחות יתר שאת על כחי לדבר צרפתית. ואחרי כן נודע לי, כי נוסף על כבודו ועשרו הנה הוא חוטר מגזע משפחות המיוחסות מגולי ירושלים וספרד בקו ישר. ואחרי אשר רבות נדברנו מזה וזולת זה מעט ויקם ללכת. ואשאלהו איה בית מלונו? וכאשר הגיד לי לבשתי מחלצות ואלך עמו לשלחו ולהובילו אל המלון. בבואי שמה לבשתי חרדות, כי אלי הלך לבדו אין איש עמו ובמלונו נמצאו לו שנים שלשה משרתים ועגלת צב יפה בחותם ודגל בני חורין. וכאשר נפרדנו אמר אלי, כי יסע לדרעזדען על ב' או ג' ימים וישוב ביום א' וכן היה, כי היום בא אלי בצהרים וישבנו כשתים שלש שעות יחד. ועתה אמנם נפרדתי מאתו, אפס כי הבטחתיו לשוב ולבוא לפניו, כי למחרת בבקר יעזוב את המקום הזה.