סז “וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע” (בראשית כח, י) – יְצִיאַת הַצַּדִּיק מִן הָעִיר עוֹשָׂה רֹשֶׁם. כָּל זְמַן שֶׁהַצַּדִּיק בָּעִיר – הוּא זִיוָהּ, הוּא שִׁבְחָהּ, הוּא הֲדָרָהּ; יָצָא מִשָּׁם – פָּנָה זִיוָהּ, פָּנָה שִׁבְחָהּ, פָּנָה הֲדָרָהּ.
“וַיֵּלֶךְ חָרָנָה” (שם) – כְּשֶׁהִגִּיעַ יַעֲקֹב לְחָרָן, אָמַר: אֶפְשַׁר עָבַרְתִּי עַל מָקוֹם שֶׁהִתְפַּלְּלוּ בּוֹ אֲבוֹתַי וַאֲנִי לֹא הִתְפַּלַּלְתִּי? כְּשֶׁנָתַן דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר – קָפְצָה לוֹ הָאָרֶץ; מִיָּד “וַיִּפְגַע בַּמָּקוֹם” (בראשית כח, יא). כְּשֶׁהִתְפַּלֵּל בִּקֵּשׁ לַחֲזֹר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: צַדִּיק זֶה בָּא לְבֵית מְלוֹנִי וְיִפָּטֵר בְּלֹא לִינָה? – מִיָּד בָּא הַשֶּׁמֶשׁ.
“כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ” (שם) – כִּבָּה הַשֶּׁמֶשׁ, מְלַמֵּד שֶׁהִשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גַּלְגַּל חַמָּה שֶׁלֹּא בְעוֹנָתָהּ, בִּשְׁבִיל לְדַבֵּר עִם יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּצִנְעָה. מָשָׁל לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁבָּא אֶצְלוֹ לִפְרָקִים, אָמַר הַמֶּלֶךְ: כַּבּוּ הַנֵּרוֹת, כַּבּוּ הַפְּנָסִים, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְדַבֵּר עִם אוֹהֲבִי בְּצִנְעָה.
“וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם” (שם) – עֲשָׂאָן כְּמִין מַרְזֵב וְנָתַן תַּחַת רֹאשׁוֹ, שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא מִן הַחַיּוֹת. הִתְחִילוּ הָאֲבָנִים מְרִיבוֹת אֵלּוּ עִם אֵלּוּ; זוֹ אוֹמֶרֶת: עָלַי יַנִּיחַ צַדִּיק זֶה רֹאשׁוֹ, וְזוֹ אוֹמֶרֶת: עָלַי יַנִּיחַ צַדִּיק זֶה רֹאשׁוֹ – נִבְלְעוּ כֻּלָּן בְּאַחַת. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו” (בראשית כח, יח). “וַיַּחֲלֹם… וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים” (שם שם, יב) – הֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב שָׂרֵי אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת עוֹלִים וְיוֹרְדִים.
“וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו” (שם שם, יג) – אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִיש: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ: כְּאָדָם שֶׁמֵּנִיף בִּמְנִיפָה עַל בְּנוֹ.
אָמַר רַ' אַבָּהוּ: מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁהָיָה יָשֵׁן בַּעֲרִיסָה, וְהָיוּ זְבוּבִים שׁוֹכְנִים עָלָיו, וְכֵיוָן שֶׁבָּאָה מֵינִקְתּוֹ שָׁחָה עָלָיו, וּבָרְחוּ מֵעָלָיו. כָּךְ בַּתְּחִלָּה “וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ”, כֵּיוָן שֶׁנִּתְגַלָּה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרְחוּ מֵעָלָיו (בר“ר סח, ו־יא; שם סט, ג; חולין צא ע”ב; ילק"ש לבראשית, קיט).
עוֹשָׂה רֹשֶׁם – הכול מרגישים בה (ולכן סיפרה התורה מהיכן יצא).
פָּנָה – הסתלק.
מָקוֹם שֶׁהִתְפַּלְּלוּ בּוֹ אֲבוֹתַי – בית אל, כמסופר על אברהם (בראשית יב, ח).
קָפְצָה לו הָאָרֶץ – בדרך נס התקצרה דרכו.
“וַיִפְגָע” – דורש תיבה זו במשמעות של תפילה (ירמיה ז, טז) לקב"ה המכונה “המקום”.
יִפָּטֶר – יעזוב וילך לדרכו.
גַּלְגַּל חַמָּה – השמש.
בְּעוֹנָתָהּ – בזמנה, אלא מוקדם יותר (והיא דרשה על “כי בא” מלשון “כבה”). כְּמִין מַרְזֵב – במעגל (כמרזב המקיף את הגג), לשם הגנה.
נִבְלְעוּ כֻּלָּן בְּאַחַת – ונעשו לאבן אחת.
אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת – ששיעבדו את עם ישראל (עד לתקופת המדרש): בבל, מדי, יוון ואדום (רומא).
עוֹלִים וְיוֹרְדִים – ורמז לו שגם מלכות רומי סופה לרדת.
אִלְמָלֵא מִקְרָא וגו' – לולי נאמרו הדברים במפורש בתורה, לא היה אפשר לאומרם מפני כבודו של הקב"ה.
שָׁחָה – התכופפה.
*
סח “הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ” (בראשית כח, יג) – אָמַר רַ' יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁקִּפְּלָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָהּ תַּחַת יַעֲקֹב אָבִינוּ, לוֹמַר, שֶׁתְּהֵא נוֹחָה לִכָּבֵשׁ לְבָנָיו. רַ' שִׁמְעוֹן מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא אָמַר: קִפְּלָה כְּפִנְקָס וּנְתָנָהּ תַּחַת רֹאשׁוֹ, כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר: “מִתַּחַת רֹאשְׁךָ שֶׁלְךָ הוּא” (חולין צא ע“ב; בר”ר סט, ד),
נוֹחָה לִכָּבֵשׁ – קל יהיה לכבוש אותה.
מִשּׁוּם – בשם.
פִּנְקָס – מעין ספר ובו דפים רבים הכרוכים יחד.
*
סט “וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו” (בראשית כט, א) – אָמַר רַ' אַחָא: “חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא” (משלי יד, ל), כֵּיוָן שֶׁנִּתְבַּשֵּׂר בְּשׂוֹרָה טוֹבָה נָשָׂא לִבּוֹ אֶת רַגְלָיו.
“וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ” (בראשית כט, ו) – הֲשָׁלוֹם בֵּינֵיכֶם לְבֵינוֹ? “וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם” (שם), וְאִם לְפַטְפֵּט אַתָּה מְבַקֵּשׁ – “וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן” (שם). זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין, שֶׁהַדִּבּוּר מָצוּי בְּנָשִׁים.
“וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל… וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן” (בראשית כט, י) – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּזֶה שֶׁהוּא מַעֲבִיר פְּקָק מֵעַל פִּי צְלוֹחִית.
“וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל” (שם שם, יא) – כָּל נְשִׁיקָה שֶׁל תִּפְלוּת, חוּץ מִשָּׁלוֹש: נְשִׁיקָה שֶׁל גְּדֻלָּה, נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרָקִים, נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרִישׁוּת. נְשִׁיקָה שֶׁל גְּדֻלָּה – “וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹּק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ” (שמואל א י, א); נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרָקִים – “וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ” (שמות ד, כז); נְשִׁיקָה שֶׁל פְּרִישׁוּת – “וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ” (רות א, יד). רַ' תַּנְחוּמָא אָמַר: אַף נְשִׁיקָה שֶׁל קְרֵבוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל”, שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָתוֹ.
“וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ” (בראשית כט, יא) – לָמָּה בָּכָה? – אָמַר: אֱלִיעֶזֶר בְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ לְהָבִיא אֶת רִבְקָה, מָה כָּתוּב בּוֹ: “וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים” (שם כד, י) – וַאֲנִי לֹא נֶזֶם אֶחָד וְלֹא צָמִיד אֶחָד. דָּבָר אַחֵר: לָמָּה בָּכָה? שֶׁרָאָה הָאֲנָשִׁים מְלַחֲשִׁים אֵלּוּ לָאֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁנְּשָׁקָהּ: מָה בָּא זֶה לְחַדֵּשׁ לָנוּ דְּבַר עֶרְוָה? שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁלָּקָה הָעוֹלָם בְּדוֹר הַמַּבּוּל עָמְדוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְגָדְרוּ עַצְמָן מִן הָעֶרְוָה. זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין, שֶׁאַנְשֵׁי מִזְרָח גְּדוּרִים מִן הָעֶרְוָה.
“וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן… וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ” (שם כט, יג) – אָמַר: אֱלִיעֶזֶר פְּסוּל הַבַּיִת הָיָה וְנֶאֱמַר בּוֹ: “וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים”, זֶה שֶׁהוּא אֲהוּבוֹ שֶׁל בַּיִת – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְכֵיוָן שֶׁלֹּא רָאָה אֲפִלוּ אַפְסְתֵיקִיתוֹ – “וַיְחַבֶּק לוֹ” (שם), אָמַר: דֵּינָרִין הֵם וְהֵם בַּחֲגוֹרָתוֹ; וְכֵיוָן שֶׁלֹא מָצָא כְּלוּם – “וַיְנַשֶּׁק לוֹ” (שם), אָמַר: שֶׁמָּא מַרְגָּלִיּוֹת הֵן וְהֵן בְּפִיו. וְכֵיוָן שֶׁלֹּא רָאָה כְּלוּם, אָמַר לוֹ יַעֲקֹב: מָה אַתָּה סָבוּר? מָמוֹן בָּאתִי טָעוּן? לֹא בָאתִי טָעוּן אֶלָּא דְּבָרִים – “וַיְסַפֵּר לְלָבָן” (שם). “וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה” (בראשית כט, יד) – אָמַר לוֹ: מֶלֶךְ הָיִיתִי סָבוּר לַעֲשׂוֹתְךָ עָלַי, וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין אֶצְלְךָ כְּלוּם “אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה” – כְּעֶצֶם זוֹ אֲנִי מְחַלֵּק לְךָ.
“וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם” (שם שם, טו) – אָמַר לוֹ יַעֲקֹב: מָה אַתָּה סָבוּר? מָמוֹן בָּאתִי לְבַקֵּשׁ מִמְּךָ? לֹא בָּאתִי אֶלָּא בִּשְׁבִיל שְׁתֵּי הַנְּעָרוֹת.
“וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת” (שם שם, טז) – כִּשְׁתֵּי קוֹרוֹת מְפֻלָּשׁוֹת מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ: זוֹ הֶעֱמִידָה אַלּוּפִים וְזוֹ הֶעֱמִידָה אַלּוּפִים, זוֹ הֶעֱמִידָה מְלָכִים וְזוֹ הֶעֱמִידָה מְלָכִים, מִזּוֹ עָמְדוּ הוֹרְגֵי אֲרָיוֹת וּמִזּוֹ עָמְדוּ הוֹרְגֵי אֲרָיוֹת, מִזּוֹ עָמְדוּ נְבִיאִים וּמִזּוֹ עָמְדוּ נְבִיאִים, מִזּוֹ עָמְדוּ שׁוֹפְטִים וּמִזּוֹ עָמְדוּ שׁוֹפְטִים, מִזּוֹ עָמְדוּ מְכַבְּשֵׁי אֲרָצוֹת וּמִזּוֹ עָמְדוּ מְכַבְּשֵׁי אֲרָצוֹת, מִזוֹ עָמְדוּ מְחַלְּקֵי אֲרָצוֹת וּמִזוֹ עָמְדוּ מְחַלְּקֵי אֲרָצוֹת (בר"ר ע, ח־טו).
“חַיֵּי בְשָׂרִים” – דורש “בשרים” מלשון בשורה טובה, הנותנת חיים לשומעיה וממריצה אותם לעשייה.
בְּשׂוֹרָה טוֹבָה – מה שהובטח ליעקב בבית אל (בראשית כח).
אִם לְפַטְפֵּט וגו' – מתשובתם הקצרה של הרועים (“שלום”) לומד המדרש שלא היה רצונם להאריך במילים.
הַדִּבּוּר מָצוּי בְּנָשִׁים – שדרכן לפטפט.
מַעֲבִיר פְּקָק מֵעַל פִּי צְלוֹחִית – בקלות ובלא טרחה.
תִּפְלוּת – מעשה בלתי ראוי, פריצות.
גְּדֻלָּה – של מי שמועלה לגדולה (כגון נשיקת שמואל לשאול עם המלכתו).
פְּרָקִים – פגישות לאחר פרידה ארוכה (כגון פגישת משה ואהרן עם שובו של משה למצרים).
פְּרִישׁוּת – בשעת פרידה סופית.
קְרֵבוּת – פגישה של קרובי משפחה.
שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָתוֹ – בת דודו.
דְּבַר עֵרְוָה – התנהגות פרוצה.
גָדְרוּ עַצְמָן –התרחקו.
אַנְשֵׁי מִזְרָח – תושבי בבל וסביבותיה.
פְּסוּל הַבַּיִת – עבד, מן המעמד הפחות ביותר.
אֲהוּבוֹ שֶׁל בַּיִת – יעקב.
אַפְסְתֵיקִיתוֹ – תרמיל לנשיאת מזון.
כְּעֶצֶם זוֹ – לבן מודיע ליעקב שלא ייהנה ממנו אלא כמי שזורקים לו עצם לאכילה.
שְׁתֵּי הַנְּעָרוֹת – רחל ולאה.
קוֹרוֹת מְפֻלָּשׁוֹת – קורות המחזיקות את הבית כולו, ודורש “בנות” מלשון בניין.
אַלּוּפִים – מנהיגים, כגון יהודה מלאה ויוסף מרחל.
מְלָכִים – דויד מלאה, שאול מרחל.
הוֹרְגֵי אֲרָיוֹת – דויד מלאה ושמשון, בן שבט דן, מצאצאי בלהה שפחת רחל.
נְבִיאִים – כגון משה מלאה ואליהו מרחל.
שׁוֹפְטִים – כגון עתניאל בן קנז מלאה ואהוד בן גרא מרחל.
מְכַבְּשֵׁי אֲרָצוֹת, מְחַלְּקֵי אֲרָצוֹת – משה מלאה ויהושע בן נון מרחל.
*
ע “וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת” (בראשית כט, יז) – רַב אָמַר: רַכּוֹת מַמָּשׁ, וְלֹא גְנַאי הוּא לָהּ אֶלָּא שֶׁבַח הוּא לָהּ, שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: שְׁנֵי בָּנִים יֵשׁ לָהּ לְרִבְקָה, שְׁתֵּי בָּנוֹת יֵשׁ לוֹ לְלָבָן – גְּדוֹלָה לְגָדוֹל וּקְטַנָּה לְקָטָן. וְהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים וּמְשָׁאֶלֶת: גָּדוֹל מָה מַעֲשָׂיו? – “אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד” (שם כה, כז), אִישׁ רַע הוּא, מְלַסְטֵם בְּרִיּוֹת; קָטָן מַה מַעֲשָׂיו? – “אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים” (שם). וְהָיְתָה בּוֹכָה עַד שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינֶיהָ (בבא בתרא קכג ע"א).
רַכּוֹת מַמָּשׁ – מרוב דמעות.
מְשָׁאֶלֶת – שואלת (את העוברים והשבים).
מְלַסְטֵם – שודד.
“אִישׁ תָּם” – תמים.
*
עא אָמַר רַ' יוֹנָתָן: רְאוּיָה הָיְתָה בְּכוֹרָה לָצֵאת מֵרָחֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף” (בראשית לז, ב), אֶלָּא שֶׁקְּדָמַתָּה לֵאָה בְּרַחֲמִים; וּמִתּוֹךְ צְנִיעוּת שֶׁהָיְתָה בָה בְּרָחֵל הֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהּ.
וּמָה צְּנִיעוּת הָיְתָה בָּהּ בְּרָחֵל? שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא” (שם כט, יב) – וְכִי אֲחִי אָבִיהָ הוּא? וַהֲלֹא בֶּן אֲחוֹת אָבִיהָ הוּא! אֶלָּא אָמַר לָהּ: תִּנָּשְׂאִי לִי? אָמְרָה לוֹ: הֵן, אֶלָּא אַבָּא רַמַּאי הוּא וְאֵין אַתָּה יָכוֹל לוֹ. אָמַר לָהּ: מָה רַמָּאוּתוֹ? אָמְרָה לוֹ: יֵשׁ לִי אָחוֹת גְּדוֹלָה מִמֶּנִי וְלֹא יַשִּׂיאֵנִי לְפָנֶיהָ. אָמַר לָהּ: אָחִיו אֲנִי בְּרַמָּאוּת. אָמְרָה לוֹ: וְכִי מֻתָּר לְצַדִּיקִים לִנְהֹג בְּרַמָּאוּת? אָמַר לָהּ: הֵן – “עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל” (שמואל ב כב, כז). מָסַר לָהּ סִימָנִים. כְּשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה אָמְרָה: עַכְשָׁו תִּכָּלֵם אֲחוֹתִי – מְסָרָתַם לָהּ. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה” (בראשית כט, כה) – מִכְּלָל, שֶׁעַד עַכְשָׁו לָאו לֵאָה הִיא? אֶלָּא מִתּוֹךְ סִמָּנִים שֶׁמָּסְרָה רָחֵל לְלֵאָה לֹא הָיָה יַעֲקֹב יוֹדֵעַ עַד אוֹתָהּ שָׁעָה (בבא בתרא קכג ע“א; מגילה יג ע”ב).
רְאוּיָה הָיְתָה בְּכוֹרָה וגו' – ראוי היה שבנו הבכור של יעקב ייוולד מרחל.
תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף – שהרי פעמים רבות אחרי “ואלה תולדות” נזכר הבן הבכור דווקא (כגון רות ד, יח).
בְּרַחֲמִים – בבקשת רחמים, בתפילה.
הֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהּ – ומעמד הבכורה שב אל צאצאי רחל (דברי הימים א ה, ב: “והבכורה ליוסף”).
אָחִיו אֲנִי בְּרַמָּאוּת – יודע לרמות כמותו.
עִם נָבָר וגו' – ואין פסול לנהוג עם נבר (נבל) או עיקש בדרך שהם נוהגים.
סִימָנִים – סימן מוסכם על שניהם בלבד, כדי שזהות (בחשכת הלילה) שאכן רחל מובאת ליעקב.
כְּשֶׁהַגִּיעַ הַלַּיְלָה אָמְרָה – רחל.
תִּכָּלֵם – תתבייש ברבים כשתתגלה זהותה.
מִכְּלָל – האם אפשר ללמוד מכך.
עַד אוֹתָהּ שָׁעָה – עד שעלה אור היום.
*
עב “וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה” (בראשית כט, יח) – בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַנְשֵׁי מְקוֹמְךָ רַמָּאִים, לְפִיכָךְ אֲנִי מְבָרֵר עֲסָקַי עִמָּךְ: “אֶעֱבָדְךָ… בְּרָחֵל" – בְּרָחֵל וְלֹא בְּלֵאָה, “בִּתְּךָ” – שֶׁלֹּא תָבִיא אַחֶרֶת מִן הַשׁוּק וּשְׁמָהּ רָחֵל, “הַקְּטַנָּה” – שֶׁלֹּא תַחֲלִיף שְׁמוֹתָן זוֹ בְּזוֹ.
“וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלֶיו” (שם שם, כג) – אֲפִלּוּ אַתָּה נוֹתֵן אֶת הָרָשָׁע בַּחֲמוֹר שֶׁל חָרָשִׁים אֵין אַתָּה מוֹעִיל מִמֶּנּוּ כְּלוּם.
“וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה” (שם שם, כב) – כִּנֵּס כָּל אַנְשֵׁי מְקוֹמוֹ, אָמַר לָהֶם: יוֹדְעִים אַתֶּם שֶׁהָיִינוּ דְחוּקִים לְמַיִם, וְכֵיוָן שֶׁבָּא הַצַּדִּיק הַזֶּה לְכָאן נִתְבָּרְכוּ הַמַּיִם. אָמְרוּ לוֹ: וּמָה רְצוֹנְךָ? אָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְבַקְשִׁים אֲנִי מְרַמֶּה אוֹתוֹ וְאֶתֵּן לוֹ אֶת לֵאָה, שֶׁהוּא אוֹהֵב הַרְבֵּה אֶת רָחֵל, וְיַעֲשֶׂה אֶצְלְכֶם שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת. אָמְרוּ לוֹ: עֲשֵׂה כִּרְצוֹנֶךָ. אָמַר לָהֶם: תְּנוּ לִי מַשְׁכּוֹנוֹת שֶׁאֵין אֶחָד מִכֶּם מְפַרְסֵם אוֹתִי. נָתְנוּ לוֹ מַשְׁכּוֹנוֹת. הָלַךְ וְהֵבִיא בָּהֶם יַיִן וְשֶׁמֶן וּבָשָׂר. וּלְפִיכָךְ נִקְרָא שְׁמוֹ “לָבָן הָאֲרַמִּי”, שֶׁרִמָּה בְּאַנְשֵׁי מְקוֹמוֹ. כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם הָיוּ מְשַׂמְּחִין אוֹתוֹ. כְּשֶׁהֶחֱשִׁיךְ אָמַר יַעֲקֹב לָהֶם: זוֹ מָה הִיא? אָמְרוּ לוֹ: אַתָּה גָמַלְתָּ חֶסֶד בִּזְכוּתְךָ, גַּם אָנוּ נִגְמֹל חֶסֶד עִמְּךָ. הָיוּ מְקַלְּסִין לְפָנָיו וְאָמְרוּ: הָא לַיָּא, הָא לַיָּא! לָעֶרֶב בָּאוּ הַבַּחוּרִים וְכִבּוּ אֶת הַנֵּרוֹת. אָמַר לָהֶם: זוֹ מָה הִיא? אָמְרוּ לוֹ: מָה אַתָּה סָבוּר, שֶׁאָנוּ פְּרוּצִים כְּמוֹתְכֶם? – כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה הָיָה קוֹרֵא לָהּ “רָחֵל” וְהִיא עוֹנָה לוֹ, בַּבֹּקֶר – “וְהִנֵּה הִוא לֵאָה” (שם שם, כה). אָמַר לָהּ: מָה רַמָּאִית בַּת רַמָּאי! וְלֹא הָיִיתִי קוֹרֵא לָךְ “רָחֵל” בַּלַּיְלָה וְאַתְּ עוֹנָה לִי? אָמְרָה לוֹ: "יֵשׁ סוֹפֵר שֶׁאֵין לוֹ תַלְמִידִים? לֹא כָּךְ הָיָה קוֹרֵא לְךָ אָבִיךָ “עֵשָׂו” וְאַתָּה עוֹנֶה לוֹ? (בר“ר ע, יז־יט; ילק”ש לבראשית, קכה).
מְבָרֵר עֲסָקַי – מבאר את העניין מפורשות.
חֲמוֹר שֶׁל חָרָשִׁים – שולחן שעליו הנגר עושה את מלאכתו, ופירוש הביטוי: אין מה לעשות כנגד הרמאי.
נִתְבָּרְכוּ הַמַּיִם – מסורת אגדית היא שעם הגעת יעקב לחרן החלה הבאר לשפוע מים בלא הפסק.
מַשְׁכּוֹנוֹת – ערבונות.
מְפַרְסֵם אוֹתִי – מגלה את התוכנית.
שֶׁרִמָּה בְּאַנְשֵׁי מְקוֹמוֹ – ומכר את ערבונותיהם במקום להחזירם להם.
זוֹ מָה הִיא – שאלת יעקב לפשר השמחה הגדולה הנמשכת גם בלילה.
הָא לַיָּא – לכאורה קריאות שמחה בארמית (ופירושן: “זו לאן?”), ולמעשה ביקשו לרמוז ליעקב שבלאה מדובר.
פְּרוּצִים – חסרי בושה בעניינים שבינו לבינה (ומקיימים יחסי אישות באור).
סוֹפֵר – מורה.
אָבִיךָ – בשעה שהתחזה יעקב לעשיו ולקח את בכורתו (בראשית כז).
*
עג “וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה” (בראשית כט, לא) – שֶׁהָיוּ הַכֹּל סוֹנְטִין בָּהּ, מְפָרְשֵׁי הַיָּם הָיוּ סוֹנְטִין בָּהּ, מְהַלְּכֵי דְּרָכִים הָיוּ סוֹנְטִין בָּהּ, אַף הַגִּתִּיּוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַקֻּרְיָס הָיוּ סוֹנְטוֹת בָּהּ, וְהָיוּ אוֹמְרִים: לֵאָה זוֹ אֵין סִתְרָהּ כִּגְלוּיָהּ, נִרְאֵית צַדֶּקֶת – וְאֵינָהּ צַדֶּקֶת; אִלּוּ הָיְתָה צַדֶּקֶת לֹא הָיְתָה מְרַמָּה בַּאֲחוֹתָהּ.
רַב חָנִין בְּשֵׁם רַ' שְׁמוּאֵל בַּר רַ' יִצְחָק אָמָר: כֵּיוָן שֶׁרָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב מַעֲשִׂים שֶׁרִמְּתָה לֵאָה בַּאֲחוֹתָהּ, נָתַן דַּעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ. כֵּיוָן שֶׁפְּקָדָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבָנִים, אָמָר: לְאֵם שֶׁל אֵלּוּ אֲנִי מְגָרֵשׁ? (בר"ר עא, ב).
סוֹנְטִין – מעליבים, מדברים בגנות.
מְפָרְשֵׁי הַיָּם – ימאים בספינותיהם.
מְהַלְּכֵי דְּרָכִים – נוודים ביבשה.
הַגִּתִּיּוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַקֻּרְיָס – נשים שעובדות ליד נול האריגה בשעה שהן יושבות בחפירות ובבורות.
סִתְרָהּ –תוכה.
מְרַמָּה בַּאֲחוֹתָהּ – כשאביהן החליף ביניהן.
נָתַן דַּעְתּוֹ – התכוון, רצה.
פְּקָדָהּ וגו' – זכר אותה והעניק לה צאצאים.
*
עד אָמַר רַ' חִנָּנָא בַּר יִצְחָק: קַפְּדָנוּתָם שֶׁל אָבוֹת וְלֹא עַנְוְתָנוּתָם שֶׁל בָּנִים. קַפְּדָנוּתָם שֶׁל אָבוֹת מִנַּיִן? “וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן: מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי” (בראשית לא, לו) – אַתָּה סָבוּר שֶׁמָּא מַכּוֹת אוֹ פְּצָעִים הָיוּ שָׁם? לֹא, אֶלָּא דִּבְרֵי פִּיּוּסִים, יַעֲקֹב מְפַיֵּס אֶת חָמִיו: “כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי, מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵּיתֶךָ” (שם שם, לז) – אָמַר רַ’ סִימוֹן: בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, חָתָן שֶׁדָּר אֵצֶל חָמִיו אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת אֲפִלּוּ כְּלִי אֶחָד, אֲפִלּוּ סַכִּין אֶחָד? בְּרַם כָּאן "מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי” – אֲפִלּוּ מַחַט, אֲפִלּוּ צִנּוֹרָא לֹא מָצָאתָ.
וְלֹא עַנְוְתָנוּתָם שֶׁל בָּנִים מִנַּיִן? – מִדָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּבְרַח דָּוִד מִנָּיוֹת בָּרָמָה וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יְהוֹנָתָן: מֶה עָשִׂיתִי מֶה עֲוֹנִי וּמֶה חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי” (שמואל א כ, א) – מַזְכִּיר שְׁפִיכוּת דָּמִים בְּפִיּוּסוֹ; בְּרַם כָּאן “כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי” (בר"ר עד, י).
קַפְּדָנוּתָם וגו' – כעסם ולשונם הקשה של האבות עדיפים על פני דברי הריצוי והפיוס של הדורות שבאו אחריהם.
“וַיִּחַר” – עניין כעס וזעם.
בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך דרכו של עולם.
לֵהָנוֹת – לקחת לצורך עצמו.
צִנּוֹרָא – וו קטן, סיכה.
מַזְכּיר שְׁפִיכוּת דָּמִים וגו' – דויד המדבר עם יונתן
בלשון רכה מזכיר הריגה (“מבקש את נפשי”), ואילו יעקב הזועם מדבר על רדיפה בלבד (“דלקת”).
*
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.