נעיין רגע קט בבעית יחסי הגומלין בין הגדנ“ע וּבין הנח”ל. לדברי הבאים אין כל קשר לעובדה ה’היסטורית', כי מתוך סיבות מיוּחדות היתה לידתו הראשונה של הנח“ל ב־1948 בחיק הגדנ”ע. הבעיה כשלעצמה מתעוררת גם אילוּלא היתה עוּבדה זו קיימת. הנח“ל הנוכחי נולד בשנית, במסגרת צה”ל, עם קבלת חוק שירוּת הבטחון ב־1949. מאז קיימות לגדנ“ע ולנח”ל שתי מפקדות נפרדות ועצמאיות, שהספיקו להתרחק אחת מחברתה מרחק מספיק, וכדאי לחשוב על נקוּדות המגע והקירבה האובייקטיביות, המחייבות שיתוף פעוּלה בשטחים מסוימים.

יש לזכור, כי אותם הגורמים, שהניעוּ את הכנסת לחוקק את חוק הנח“ל, הם המחייבים גם את הגברתה והעמקתה של פעולת הגדנ”ע בנוער הישראלי והעולה, בגילים 14 – 17, עד מועד התגייסוּתו לצה"ל. הנוער הזה מקיף כיום למעלה מ־70 אלף נפש, וּמספרו הכללי יגדל וילך עם זרם העליה ההמונית. אחוז הנערים והנערות ילידי הארץ, או חניכיה, פוחת והולך ולעוּמתם גדלים רבבות ילדים עולים, בישובי העולים ובמעברות, הממשיכים בחוג משפּחתם ועדתם את נוסח החיים הגלותיים וכל הקשור מבחינת ההווי, השפה, המושגים והרגשת הזרות והנכר לכל המתרחש בארצנו. העוּבדה, כי רבבות עולים אלה אינם מעורבים בישוּב הותיק, שישוּביהם הארעיים או הקבוּעים אינם כוללים אלא עולים חדשים, ולעתים קרובות בני עדה אחת בלבד, – נושאת בחובה סכנות חמוּרות מאוד של הגבהת המחיצות השבטיות במקום הריסתן, של השתרשות החיים הגלותיים במקום ההתערות ההכרחית בחיי הארץ.

בישוּב הותיק לא קמה עד עתה כל תנועת התנדבות רצינית של אנשים, אשר יראו מחובתם להילחם בסכנות אלוּ על־ידי ‘הליכה אל העם הזה’, ללמדו קרוא וּכתוב עברית וּלהנחיל להם ערכי־יסוד ראשוניים בתרבות העם והארץ. אנשי המוסדות האחראיים לקליטת העליה כורעים, באין עזרת הציבור לימינם, תחת עול הדאגות ה’גשמיות' לשיכון הארעי, ליום העבודה, להספקת המצרכים החיוניים ולתחליף של גן ובית־ספר. גם כאשר הדברים הללוּ מסתדרים (ולא תמיד הם מסתדרים), אין הם פותרים כלל את בעית הוָיתם הרוחנית ואת שאלת דמותם החברתית של ישובי עולים אלה. לא אחת תפגוש אנשים אשר הציצו אליהם ונפגעוּ, כלומר, הגיעוּ למסקנת יאוש האומרת, כי בימינו לא יקום מתוך ‘דור המדבר’ הזה עם אחד. ייתכן, כי הצדק עמם. אבל המדינה, אם חרדה היא לעצם קיומה ולבטחונה, חייבת להיאבק על נפשו, על גוּפו ועל רוּחו של הדור הצעיר.

בין הגורמים ה’אזרחיים' העשויים לחזק את בטחוננוּ, אנוּ מונים בראש וראשונה, ובצדק, את העליה הגדולה. ברם בתנאים מסוּימים עלוּלה העליה גם להחליש את בטחוננוּ. אם לא נדע לקלוט את העליה קליטה כלכלית ותרבוּתית, אם לא נדע לישב את העולים בכל אזורי הארץ, אם נישבם בלי שנלמדם את מלאכת ההתגוננוּת ובלי חינוך לעמידה איתנה ולחירוף נפש בשעת משבר, אם לא נבצע מלאכת שיקום גופני ורוחני רציני ביותר בילדי העולים, כדי שצבאנוּ יהיה בריא בגופו וברוחו – כי אז עלוּלה להתגשם, חלילה, תקותם של אויבינוּ, כי גידוּלנוּ ו’התנפחוּתנוּ' המספרית יהיוּ בעוכרינוּ ‘בסיבוּב השני’.

כל אלה עשויים להסביר במקצת את העוּבדה שהמדינה והצבא מקדישים תשוּמת־לב רבה כל כך לגדנ''ע, תשוּמת־לב גדולה בשיעור ובהיקף מאשר בארצות אחרות.

התפקידים המוטלים על צבאנו, בתנאיה המיוחדים של מדינת ישראל, עצומים ומגוּונים ביותר, וּבדין, ששירוּתו של חייל יתחיל לא בתאריך הגיוס – בגיל 18, ושיסתיים לא ביום השחרוּר, שנתים לאחריו. כשם שהצבא מקיף בדאגתו, בארגוּנו ובאימוניו את כל סולם הגילים בחיל המילוּאים (עד גיל 49) – כן הכרחי לצבאנוּ, כי יהיוּ לו ‘מילואים’ גם בסולם הגילים הטרום־צבאיים (14 – 17). וכל הטוען, כי לא בא הדבר אלא משוּם חיבתנו המיוּחדת לחינוך ‘מיליטריסטי’ של הנוער, מעיד על עצמו, כי לא חדר כלל וּכלל לבעיות המיוּחדות לעם זה בלבד.

לא נעסוק כאן בתולדותיה של מסגרת הגדנ“ע הקיימת בשינוּיי שם וצוּרה למעלה מעשר שנים. אך אומר, כי מעולם לא היה הכלי החינוכי הזה חיוני כל־כך וּמעולם לא נזקקוּ לו ילדים ונוער רב כל־כך, כפי שנתגלה הדבר בימינו אלה. ימינו אלה והנוער הרב הזה, אינם מניחים לגדנ”ע להצטמצם בד' אמות של הכשרה טרום־צבאית, במושגים שהתאימו אולי לשנות המחתרת ואשר שוב אין הם הולמים את מציאוּת המדינה, את מציאוּת הצבא הגלוי ואת מציאותם של רבבות ילדים עולים. כשניתן לנוער המטוּפּח מן הגימנסיה ‘הרצליה’ שיעור באקדח בתקוּפת המחתרת, היה הדבר בשבילו עולם וּמלואו, אך כשנוער זה רואה כיום בראש חוצות ובגלוּי תותח, טנק ואוירון, שהם שלנוּ – דרוּשים אמצעים חדשים ודרכי חינוך אחרות כדי להלהיב את דמיונו של הנוער וכדי לתת חזון לרוחו.

הגדנ“ע מתלבט בכל אלה, ולאט־לאט הוּא עולה בדרכים הנכונות המוליכות למטרה. מה בעצם צריכה להיות מטרת הגדנ”ע? הממצה הביטוּי ‘הכשרה טרום־צבאית’ את מטרות הגדנ“ע או את צרכי הנוער? האם בהכשרה טרום־צבאית במובנה המצומצם והמקצועי, נצא ידי חובתנו כלפי הנער העולה ונכשירו להיות חייל, כפי שצבא הגנה לישראל גורס אותו? האם בכך נכשיר אותו להיות אזרח כפי שמדינתנו זקוּקה לו? – ברוּר, כי התשובה היא שלילית. אין מסגרת הגדנ”ע הכרחית רק כדי שהנער יכיר את הרובה בגיל 16, במקום להכירו בגיל 18 בבסיס האימוּנים של הצבא.

גם את עצם המושג ‘הכשרה טרום־צבאית’, בהתאם לצרכיו האמיתיים של הצבא, יש לגרוס אחרת מאשר הדבר נראה לכאורה. אם נדון רגע קט בבעיה רק מבחינת הכשרתם כחיילים בעתיד, הרי הדבר הנחוץ לנוער, וביחוּד לנוער העולה, הוּא בראש וראשונה פיתוח תרבוּת הגוף, כושר פיסי, סבילוּת, טיפּוּח תכונות אופי, כגון: יזמה, יושר אישי, מסירות, אומץ לב, משמעת פנימית, הרגשת אחריוּת, רעוּת וחברוּת, עזרה הדדית, ועל כוּלם – אהבת המולדת. כל אלה קודמים ללימוּד סוגי הנשק למיניהם, באשר הם היסוד לכל צבא בריא וטוב. ואם היסוד הזה יהיה קיים בכל גדנ“עי, יהא ערך רב גם לפעולה שפוּתחה בזמן האחרון – לקשור גדנ”עים מספר אל חילות מקצועיים מסוּימים של הצבא: תותחנים, ים, אויר, קשר וכו'.

אך כל אלה יחד לא הספיקו לגדנ“ע שלנוּ, והסתבר, כי עליו למלא עוד שתי משימות נכבדות: אחת כלפּי הנוער ואחת כלפי חינוכו החלוצי של הנוער. בלשון הגדנ”ע: ‘מבצע התערוּת’¹ ו’מבצע להפרחת השממות'².

כשהתחיל הגדנ“ע, לפני שנה ומעלה, לפעול בשטחים אלה היוּ שראוּ בכך הסגת־גבוּל של תנוּעות הנוער והצביעו על הסכנה לדמוקרטיה הצעירה שלנוּ, בהקמת ‘תנוּעת נוער ממלכתית’. אם לא תותקף הדמוקרטיה שלנוּ מצדדים אחרים, סבורּני, כי מצד זה אין כל סכנה נשקפת לה. לתנוּעות הנוער במדינתנוּ לא רק שיש חופש פעוּלה גמוּר, אלא הממשלה התחייבה במצעה לטפח את הנוער החלוּצי ולסייע לעבודתו. אכן, בעצם הקמת הנח”ל היה עידוּד רב לתנוּעות הנוער החלוציות, מלבד העזרה הממשית, הישירה, שהנח"ל נותן להן. אוּלם, אין לשכוח, כי תנוּעות הנוער הן תנוּעות מכסימליות מבחינה רעיונית והן דורשות מחבריהן לא רק רמה גבוהה למדי של התפּתחוּת כללית, אלא, בדרך כלל, גם הזדהות עם עמדות פוליטיות מסוּימות. ברוּר למדי, כי אָפיין זה של התנוּעות מגביל אותן מבחינת המספר, וביחוּד הוּא זר וּבלתי־מוּבן לנוער העולה, שהגיע מארצות נחשלות. עוּבדה היא, כי כל התנוּעות יחד, לא גילו כל כושר חדירה ל’ישראל השניה' של העולים החדשים.

הרשאית המדינה, נוכח העוּבדות שהעלינו לעיל, להשאיר שדה זה הפקר? והרי מילוּי תפקידו הראשוני של הגדנ“ע – ההכשרה הטרום־צבאית – אינו יכול להתקיים אלא במסגרת ממלכתית. בזאת מודות, אמנם, כל תנוּעות הנוער, אך יש ומישהוּ מקרבן מתעורר מפעם לפעם ‘למחות’ על פעוּלה חינוכית של הגדנ”ע ולתבוע ממנו הצטמצמות בד' אמות של ההכשרה המקצועית הטרום־צבאית. למישהו זה ייאמר: אם נמצאו סיבות ונימוקים שהצדיקו, ללא פקפוּק, עבודה חינוכית, חלוצית, בקרב נוער בוגר העומד בשוּרות הצבא, הרי קל וחומר שתיעשה פעוּלה כזו בגיל צעיר. לא תוכל להתקיים מסגרת נוער בגדנ“ע בלי תוכן חינוכי, כי עלולה היא להיהפך לגוף בלי נשמה וללא רוח חיים. ואין תוכן חינוכי ראשוני אחר לנוער, בתקוּפת קיבוץ הגלוּיות, מאשר התערוּת בארץ והפרחת שממותיה. מכאן – מחנות ההתערות של הגדנ”ע לנוער העולה, מכאן – המפעל הנהדר, פנינת הגדנ“ע, באר־אורה, אשר משך כבר אלפי נערים ונערות, מכל החוגים ומכל השכבות בישוּב, והממחיש להם את החזון הגדול של החיאַת הערבה הצחיחה, ומכאן – גם התכנית להוסיף ולהקים בערבה ועל גדות ים־המלח חוות נוספות ולנטוע בקרב רבבות בני הנוער יחס נפשי לחבל זה של ארצנו המחכה לגואלו. ומכאן – התכנית החדשה לנצל, מבחינה חינוכית, את כל האפשרויות הגדולות הצפונות במפעלים אלה, כדי לארגן במסגרת הגדנ”ע גרעינים, אשר יתעתדוּ בהתבגרם ללכת יחדיו להתישבות בטחונית.

כלום יש בכל אלה משוּם ‘התחרוּת’ בתנוּעות הנוער? – אני כופר בכך. אין סכנה נשקפת מהתחרוּת שביצירה. למסגרות שונות אין זכות קיוּם רק אם תפקידיהן וּמהוּתן עזבון. אין תנוּעות הנוער יכולות ואף אין הן צריכות למלא את התפקיד הבטחוני, הממלכתי, של הגדנ“ע. ואם יש בגדנ'”ע, וחייבים להיות בו, אֶלמנטים חינוּכיים דומים לאֶלמנטים שבתנוּעות הנוער, עדיין אין ביכלתם להפוך את הגדנ"ע לתנוּעת נוער. על מדריכי הנוער להבין עוּבדה פּשוּטה ואֶלמנטרית: בהתוסף לתנוּעות הנוער גורם ממלכתי, אשר יפעל בכלים גדולים ומשוּכללים, כדי להטותו מזרמם העכור של אנוכיוּת, קרייריזם וּשחיתוּת אל מעיינות היצירה החלוּצית בארץ. באוירה הטהורה שתיוָצר יוּטב גם מעמדן של תנוּעות הנוער.

ברוּר לגמרי, כי מאחר שרוּבּו של הנוער בגיל 14 – 17 אינו מאוּרגן בתנועות הנוער, יוּכל הגדנ“ע לטפּל בו וּלמלא תפקיד חינוּכי גדול. באר־אורה היא התחלה רצינית מאוד בכיוון החינוּך החלוּצי הממשי, אוּלם אם מפעל זה, ודומיו, יכוּ שורש בנוער (וכוּלנוּ רוצים בכך!) תתעורר מאליה שאלת טיבו של הפּרי אשר יצמיח. הן לא ייתכן, שהגדנ”ע ישקיע עבודה חינוּכית עצומה בקשירת הנוער לערבה, על־ידי חודש עבודה של כל נער בחַוָה, בשנה הראשונה, השניה והשלישית וּמכל זה לא יישאר אחר כך אלא חלום נעוּרים בלבד.

ערך המפעל הוּא בכך שהוּא נושא עמו תקוה, כי לפחות חלק מן הנוער הזה יגשים אישית ויתישב קבע בנגב וּבערבה. חשיבוּת רבה לכך שהגדנ“ע, בצעדיו הראשונים, בטיפּוּח גרעינים התישבוּתיים, יראה בנח”ל את האפיק הטבעי, בו עליו להזרים את פּריוֹ. המשכה הטבעי של באר־אורה היא יטבתה (עין־רדיאן), שהוּקמה על־ידי חיילים בודדים מן הנח“ל³. הגדנ”ע יכול לזרוע גרעיני חינוּך חלוּצי. הגדנ“ע יכול להקים חווֹת לתפארת, שמטרתן היחידה תהיה חינוּך, והנוער יבוא לעבוד בהן בצוּרת ‘מבצע’; אך אין הגדנ”ע יכול לקצור את יבוּל חינוּכו בצוּרת ישוּבי־קבע המוּקמים על־ידי חניכיו, משוּם שבהגיעם לגיל 18 עליהם להתגייס לצבא הגנה לישראל. אם לא יימצא הגשר והקשר בין העבודה החינוּכית והחלוּצית של הגדנ“ע וּבין אפשרוּיות הביצוּע הממשיות בשדה ההתישבוּת הבטחונית, הקיימות בנח”ל, קיימת סכנה, כי כל מה שהגדנ“ע זרע בשטח זה על תלמי לבּות הנוער יפוּץ עם הרוח, בבוא שעת גיוּסו של הנוער לצה”ל.

כך הגענוּ אל בעית הקשר ואל שטחי־המגע ההכרחיים בין הנח“ל והגדנ''ע. עמדתי על מפעל ההיאחזוּיות של הנח”ל⁴, אשר נולד מתוך אותה המגמה, ‘להדביק’ ב’חידק' ההתישבוּת גם את החיילים הבודדים. אף הגדנ"ע החל עוסק באותה מלאכה באמצעים אחרים, המתאימים לו, בקרב הנוער.

לא כאן המקום לפרט תכנית פעוּלה להידוּק הקשרים בין הגדנ“ע והנח”ל, קודמת לכל תכנית הכרת הצורך בקשרים וּבשיתוּף פּעוּלה. הדרכים הממשיות תתגלינה בנקל, יש מקום למגע הדוּק בין מפקדיה של שתי המסגרות. רצוּי לכלול בכל מסע של גדנ“עים ביקוּר בישוּבי הנח”ל וּלהכין ביקוּר כזה, בצוּרה שיהיה לו ערך מחנך. אפשר ללמוד הרבה מלקח הנח“ל בארגוּן גרעינים, במידה שהגדנ”ע יתחיל לפתח שטח זה של פעולה.

בכל אשר נעשה עלינו לזכור הנחה יסודית, כי הגדנ“ע והנח”ל הם שתי זרועות של מולדת, שבּניה גלוּ ממנה והתפזרוּ בנכר, ועתה הם שבים אליה דלים, רחוקים זה מזה וּזקוּקים הם לכוחות רבים ועצוּמים, שיוּשקעוּ בהם, עד שתבוא הבראתם הגוּפנית והרוּחנית השלמה.