קיץ 1948. עדיין הנגב במצור. עדיין הגליל המערבי ביד האויב. הימים ימי ההפוגה. והיא כתחנת־נופש קצרה בין קרבות לקרבות. האויב עורך כוחותיו, יודע הוּא כי עדיין לא נפלה ההכרעה. ואז גמלה ההחלטה לגייס כל בני י“ז לאימוּנים מרוכזים. הללוּ נענו לצו באלפיהם, נטשו את ספסל הלימוּדים, את הסדנה ובית־החרושת, והתיצבו רעננים ודרוכים. גילם הצעיר מנע אפשרוּת השתתפוּתם בחטיבות הקרביות מיד. אך כל החילות ביבשה, בים ובאויר רצו ב”צברים" הללוּ, להמשך האימונים הצבאיים ולתגבורת לשעת ההכרח. ואכן, תגבורת זו ניתנה, והיא מילאה שליחותה במסירות ובנאמנות. בקהל המגויסים הללו היה גם הנוער החלוצי מקרב תנוּעות־הנוער וחברות עליית־הנוער. גם נוער זה חייב היה באימוּנים וּבהתכּוֹננוּת לקרבות אֶפשריים, ואף נכון היה לכל, אך בלבו קיננה דאגה נוספת: לשלמות גרעיני ההתישבותיים, תוך כדי מילוי תפקידיו הצבאיים.

בימים ההם התבלטה ביתר שאת חולשת מעמדנוּ ההתישבותי באזורי הנגב והספר. גם העתוּדות החלוציות בגולה נידלדלו כמעט כליל. הנוער הישראלי הבוגר כוּלו עמד בשוּרות הצבא הסדיר הלוחם. גדוּדי הפלמ"ח שריכזו במסגרתם בימי שלום, בתנאי עבודה ואימונים, את ההכשרות המגויסות נותקו, בתוקף התנאים, מבסיסי־ההכשרה מיד עם פרוץ המלחמה, ונהפכו יותר ויותר לגדוּדי צבא סדיר על כל זוהר מבצעיו וכיבוּשיו הצבאיים, אך גם על כל התנאים החדשים לגבי אפשרוּיות ההכשרה החקלאית והחברתית לגרעינים התישבותיים.

בתכניות ההתגוננות עלתה וגברה הדחיפות במעשי התישבות בטחונית בעצם ימי המלחמה. ודווקא בשטח זה הורגש מחסור חריף.

לא ייפלא, כי על רקע זה התבלטה ביותר שאלת התנאים והמסגרת לגיוס שנתונו החדש של הנוער החלוּצי. בראשית אוגוסט, 1948, פנוּ כל תנוּעות־הנוער הישראליות במכתב משוּתף אל שׂר הבטחון¹ וביקשוּ הקמת מסגרת מיוּחדת לגרעינים התישבותיים. הסכמתו העקרונית של שר הבטחון לא בוששה לבוא. היה ברוּר, שלכל כיבוּשינוּ הצבאיים לא יהיה ממש, אם לא יבואוּ בעקבותיהם כובשי הקרקע, שיקימו שרשרת חיה של ישוּבים בונים ולוחמים.

וכך הוּקמה החטיבה הצעירה ביותר בצבא הגנה לישראל, חטיבת הגרעינים ההתישבוּתיים בשם נח“ל (נוער חלוּצי לוחם). ראשוניה היו הגרעינים החלוציים של תנוּעות־הנוער הישראליות. לא יצאוּ ימים רבים עד שנצטרפוּ אליה חברות הנוער העולה חייבות הגיוּס. לאחר 2 – 3 חדשי אימוּנים מרוכזים ניתנה האפשרוּת לגרעיני הנח”ל לקבל את הכשרתם החקלאית במשקים אגב המשכת אימוּנים ומילוּי תפקידים צבאיים מסוּימים.

עם סיום השנה הראשונה לקיוּמו של הנח"ל מן הראוּי שייבחן משלוש בחינות: א. עקרונות היסוד; ב. פעוּלות ומבצעים; ג. מקומו בצבא הקבע.

עקרונות היסוד

אין רעיונו היסודי של הנח“ל חדש עמנו. בצורה זו או אחרת עובר רעיון מזיגת האימון והכושר הצבאי בהכשרה חקלאית ובתפקידים התישבותיים כחוט השני בכל המסגרות הבטחוניות שקמו לנוּ בארץ, מימי ‘השומר’, דרך ה’הגנה' והפלמ”ח, ועד ‘צבא הגנה לישראל’.

מסע נח"לאיות

לפני יציאה לסידרה

הבקי בתולדות הישוּב יודע, כי תמיד היתה הקמתה של מסגרת חדשה כרוכה בחבלי לידה קשים, ולא כאן המקום להסביר את סיבות התופעה הזאת, אך כל המחונן בראיה בלתי־משוחדת יודה, כי שינוּי המסגרות לא היה אלא ביטוּי לצרכים ולתנאים מתחדשים, ומגמת התפתחוּתן של המסגרות היתה תמיד בסיכוּמו של דבר עליה לשלבים חדשים, מושלמים והולמים יותר את צרכי התקופה החדשה. גם אם אין דמיון מלא בכל הפרטים בין מסגרת אחת לחברתה, אין לראות בשוּם פנים ניגוּד מהוּתי ביניהן. כל דור למד מקודמו אם מעט ואם הרבה, הוסיף נופך משלו והעלה את הענין לשלב גבוה יותר.

עקרונות היסוד, שהתווּ את דרכי הנח"ל מימיו הראשונים, היו:

ראיית בעיות ההתישבות כחלק אורגני ובלתי־נפרד מבעיות הבטחון בארץ, ראיית הקשר ההדדי שביניהן כקשר לאורך ימים, כל עוד מכסה השממה את רוב שטחי ארצנוּ.

ראיית המתישב העברי כדמות סינתטית של חלוץ בונה הארץ, המחונן במיטב הסגוּלות הקרביות, והמוסר נפשו עליה בשעות חירום.

טיפוח ערכים חלוציים מתוך הזדהות מלאה עם תפקידי השירות בצבא הגנה לישראל ומתוך הכרת אחדוּתו. לשם כך יצירת תנאים למזיגת התפקיד הבטחוני באפשרוּיות הכשרה חקלאית.

עידוד לכל התלכדות חברתית לשם יצירת גרעינים התישבותיים הנענים לזעקת האדמה השוממה והמסוגלים לסתום את הפרצות המסוכנות מבחינת צרכי הבטחון.

פעולות ומִבצעים

בהיקפו המספרי היה הנח“ל בהיוָסדו מוגבל במסגרת השנתון 1931 בלבד, ורק בחלק קטן מן השנתון הזה, הנמנה עם גרעיני תנוּעות־הנוער ועליית־הנוער. לרגל מצב המלחמה לא היתה אפשרות אובייקטיבית להקיף במסגרת הנח”ל ובתנאיו המיוּחדים אלפי נערים וּנערות שלא ניתן להם חינוך חלוצי. ייאמר כאן מיד, כי ראשוני הנח"ל ראוּ מציאות זו כתופעה זמנית בלבד הכפויה על־ידי המלחמה, והתפללוּ ליום בו תהיה אפשרוּת להביא לפני הסמכות העליונה של המדינה את ההצעה להכניס למסגרתו כל נער ונערה בישראל בהגיעם לגיל הגיוּס.

שטחי פעוּלתו העיקריים של הנח"ל, בשנה הראשונה לקיוּמו, הם: גיוס ואימוּנים, הכשרה חקלאית ותרבוּתית, חיזוּק ישוּבי ספר, מבצעים מיוּחדים, וגוּלת הכותרת: התישבות בטחונית של הגרעינים.

בדרך הגיוּס נקט הנח"ל בשיטה, שאיפשרה את השמירה על השלמוּת החברתית של הגרעינים (בנים ובנות) ועל הגילים השונים אשר בתוכם. במיוּחד יש לציין את הצלחת הדרך הזאת לגבי המפעל הגדול של עליית הנוער, שהיה צפוּי להרס מוחלט, אילוּ הוגשם כלפיו צו הגיוס ללא התחשבות בתנאיו המיוּחדים. לפי הסכם מיוּחד עם הסוכנות נקבע, כי גיוּסן של חברות הנוער החייבות־גיוּס יבוצע רק אחר ‘ותק’ מינימלי של 9 חדשים בארץ, אגב מתן אפשרוּת לחזור אחרי חדשי האימון הראשונים למשקים ולסיים את חוק הלימוּדים במקרה שמצב המלחמה יאפשר זאת. ואכן, דרך זו הצדיקה את עצמה במלואה.

החלק העיקרי של האימונים בוצע במרוכז בתקופה הראשונה של הגיוס, אוּלם הם נמשכו על־פי שיטה ידוּעה (מסעות וכו') גם בתקופת ההכשרה החקלאית, שקיבלו גרעיני הנח“ל במשקים. כל אותם החדשים פעל הנח”ל לזירוז הכשרתם החקלאית, החברתית והתרבוּתית של גרעיניו מתוך ידיעה ברוּרה, כי לא רחוק היום, והם ייקראוּ להתישבות באזור הספר ובנגב.

בכל פעוּלות ההסברה – בימי העיון, בפגישות ובביקוּרים – עמדה התכונה להתישבות במרכז שימת הלב. מתוך הנחה זו נטל על עצמו אגף הנח“ל במשרד הבטחון משימה נוספת: הוּא אירגן, בעזרת משרד החקלאות, קורסים חקלאיים מקצועיים מיוּחדים לאנשי הנח”ל לקידוּם הכשרתם.

בתקופת ההכשרה נתבע הנח“ל לכמה וכמה פעוּלות חשוּבות בעלות ערך חיוּני ביותר לצבאנוּ. ולא נפרט את כולן. נציין כאן רק שני מבצעים מיוּחדים, שנודעו בציבור הרחב: ‘מבצע סולל’² ו’מבצע ערבה'³. בשני המבצעים האלה נתגלתה מסירות מופלאה של הנוער החלוצי, שביצע את המלאכה, שהוטלה עליו בתנאי מדבר קשים מאוד ובחומו הלוהט של הקיץ. היה זה מבחן גדול לנח”ל ולסיסמת ‘צבא עבודה’ החרותה על דגלו. והוּא עמד בו יפה.

אולם לכל האימונים, המסעות, המבצעים וההכשרה תכלית עליונה אחרת. ובה, בסיכוּמו של חשבון, המבחן האחרון: באיזו מידה מכשירים כל אלה את הצעיר העברי המגוּיס לא לשירות חד־פעמי בלבד, אלא לחיי מתישב קבע על האדמה השוממה המצפּה לגואליה.

לא עברו ימים רבים וצעירים אלה מן הנח“ל נתבעוּ לחזק ישובי־ספר בנגב ובגליל. לאחר־מכן הלכו גרעיני הנח”ל ליסד ישובים חדשים בשטח המפורז על גבול סוריה (נח“ל ‘האון’ בסמרה⁴, ונח”ל הצופים בתל אל־קסר⁵) עם כל התנאים המיוּחדים שבעליות הללו. לגרעינים אחרים, הממשיכים הכשרתם במשקים, נכונות בקרוב עליות חדשות. ובהן מבחן הנח"ל.

הנח"ל בצבא הקבע

בחוק שירות הבטחון תש"ט שנתקבל על־ידי הכנסת הראשונה במדינת ישראל כתוב בפרק 6 סעיף (ו'):

‘שנים־עשר החדשים הראשונים לשירותו הסדיר של גבר ושנים־עשר חדשי השירות הסדיר של אשה יוקדשו בעיקרם, אחרי אימון צבאי ראשוני, להכשרה חקלאית כפי שייקבע בתקנות וכו’.'

תעוּדת כבוד היא לכנסת הראשונה, שבבואה לחוקק את החוק הראשון לשירות הבטחון במדינת ישראל, שמה בו כיסוד מוּסד את הכשרת הנוער העברי לעבודת⁶ האדמה. אין ספק, כי חוק זה מגלם בתוכו את מיטב הערכים של כל הדורות החלוציים מימי ביל"ו ועד כובשי חניתה ועסלוג', ולא יימצא דוגמתו בשום צבא בעולם. אָכן, רק עשרה אחוזים מעם ישראל נתקבצו בארץ ורק כעשרה אחוזים מאדמת ישראל מעובדים ומיוּשבים, יש למהר ולבנות את שממות העם ושממות האדמה כאחת.

מי יעשה זאת? התנוּעה החלוצית הגדולה והמפוארת שהיתה בגולה נכרתה! בגלוּיות המתחסלות אין שהות לפעוּלת חינוך והדרכה ממושכת. המון בית ישראל זורם לארץ כמו־שהוא, ללא הכשרה מוקדמת, בלי בית־ספר עברי ובלי חינוך חלוצי. אמנם תנוּעות־הנוער החלוציות בארץ ימלאו גם בעתיד תפקיד גדול, והן זכאיות לכל העידוּד מאת מוסדות המדינה והצבא, אולם מסגרת הצבא תהיה היחידה במדינה, שבה ייפגשוּ ללא מחיצות שכבות הנוער העברי על כל עדותיו, מכל ארצות הגולה ומכל שכבה סוציאלית. ויחיו יחדיו בתנאים של שויון מלא שנתים ימים, ובגיל המכריע בחיי אדם. ברור, כי בתנאים אלה אנוּ מחויבים לראות את הצבא כבית־ספר חשוב ביותר, הקובע בעיצוב דמוּתו המוּסרית, החלוצית, התרבוּתית והחברתית של הנוער ה’צברי' והנוער העולה. אם לא יהיה הצבא גורם גדול בחידוּש תנוּעה חלוצית גדולה בישראל, שתסתום את הפרצות הרבות בספר ובנגב, לא יוכל להיות משענת נאמנה לבטחון המדינה. כי אין בטחון למדינה בלי שרשרת גדולה של מאות ישובי ספר המאומנים והמוכנים להדוף כל התפרצות של האויב.

כוונת החוק ברוּרה: להביא כל נער ונערה בישראל במגע קרוב אל הטבע, אל עבודת האדמה, אל סביבה מחנכת ולעורר בהם את הכוחות הרדומים לקראת חיים חלוציים במולדת הנבנית.

אין המדינה כוח כל יכול, ואין אדם בוחר לו צורת חיים על־פי צו וחוק. אך ביד המדינה ליצור מסגרת ותנאים בהם יתחנך האדם לראיית נקוּדת־המוקד של התקופה ולהזדהות אישית עם גורל העם והארץ. בדרך זו נהפך הצו החיצוני לצו פנימי שבלב, וחובת השירות נהפכת לתנוּעת התנדבות.

וזה תפקידו של הנח“ל בביצוּע חוק שירות הבטחון. מה שעלה יפה והצליח בחלק קטן מן הנוער יש להפוך לנחלת הרוב הגדול שבו. הנח”ל חייב להיות כור ההיתוך החלוצי לאלפים ולרבבות חיילים; ואם כל המפקדים, המדריכים ואנשי ההתישבות, שיבואוּ במגע אתם, יהיו חדורים הכרת האחריות הגדולה לפקדון הגדול שהפקידה האוּמה בידם, ויטפחו בהם, תוך מזיגה אורגנית, כושר קרבי ואהבת המולדת, אחוַת לוחמים וחיי יצירה, נאמנות למדינה וצמאון להשכלה ולתרבות עברית, – אז ייבנה צבאנו כצבא עובד ומישב שממה, צבא לוחם בימי מלחמה ובונה בימי שלום, למען העם ובשם העם כולו.

1949

¹

בהתחשב בעוּבדה, שיחידות הכשרה מתהווֹת בעיקר כתוצאה של חינוּך ממוּשך, של הכשרה ממוּשכת במשקים, ושאין להקימן לצרכי ההתישבוּת – הן כמילוּאים והן כגוּפים עצמאיים – על יסוד פקוּדת גיוּס בלבד; ובהתחשב בצורך החיוּני הדחוּף בגרעיני הכשרה לצרכי ההתישבוּת הכיבוּשית גם בימי חירוּם ומלחמה, – יש ליצור תנאים מיוּחדים, בעיקר בתקוּפת המלחמה והחירוּם, שיאַפשרוּ ליחידות ההכשרה למלא את התפקידים שלשמם נוצרוּ.

ארגון ותפקידים

1. מוּקמת חטיבה עצמאית להכשרה חלוצית צבאית (בקיצור: ה.ח.צ.).

2. ה.ח.צ. תכשיר את יחידותיה לתפקידים הבאים:

א. להתישבות כיבוּשית בשפלה, בהרים וּבים.

ב. לחיזוק ההתישבוּת הקיימת.

3. כתפקיד מרכזי ראשון תקבל עליה ה.ח.צ. את הקמת היחידה הגדולה להתישבוּת כיבוּשית בנגב.

4. למסגרת ה.ח.צ. ישתייכוּ: א. כל גרעיני ההכשרה בבוא מועד יציאתם להכשרה, או בבוא מועד התגייסוּתם. ב. כל גרעיני ההכשרה הנמצאים במשקים ושלא גוּיסוּ עד עתה גיוּס מלא. ג. כל חברות הנוער העולה הנמצאות במשקים ובמוסדות החינוּך מגיל ½16, אחרי היותן חצי שנה במשק, או במוסד, או בבוא פּקוּדת התגייסוּתן לפני כן. ד. כל חברות הנוער העולה במשקים ובמוסדות חינוּך מגיל 17, אחרי היותן לפחות שלושה חדשים במשק, או במוסד, או בבוא פּקוּדת התגייסוּתן לפני כן. ה. ה.ח.צ. תהיה נתוּנה למרותו של משרד הבטחון.

5. הנהלת ה.ח.צ. תתמנה על־ידי משרד הבטחון.

6. על יד הנהלת ה.ח.צ. תוּקם מועצה מיעצת מוּרכבת מבאי־כוחן של תנוּעות הנוער החלוציות, של לשכת עליית הנוער, של הזרמים ההתישבוּתיים, של המוסדות המישבים, של מחלקת החינוך ושל משרד הבטחון.

ההכשרה הצבאית

1. את ההכשרה הצבאית תקבל ה.ח.צ. על־ידי המוסד המתאים של צבא הגנה לישראל.

2. המוסד הצבאי ימציא לצורך זה את המדריכים ואת הנשק וישא בכל ההוצאות הקשוּרות באימונים.

3. המוסד הצבאי שינהל את אימוּניה של ה.ח.צ. יתחשב באָפיין המיוחד של יחידות ההכשרה וידאג ככל האפשר לתנאי אימוּנים שלא יפגעוּ בשלמוּתה החברתית של יחידות ההכשרה. הסידוּרים הדרוּשים לתנאי אימונים מתאימים ייעשו על־ידי המוסד הצבאי בתיאום מלא עם הנהלת ה.ח.צ.

מטרת האימונים

מתוך ההנחה שיחידת ההכשרה על הרכבה החברתי הרגיל חייבת להיות: א. מוּכנה להגנה עצמית; ב. מוּכנה לשמש בזמן הצורך גורם מסייע לכוחות הסדירים; ג. לספּק לעצמה, ובזמן הצורך גם לאחרים, כוחות פיקודיים, – ייקבעו כמטרת אימוּניה של ה.ח.צ. הגבולות הבאים: א. אימוּן בסיסי של יחידת חיל הרגלים, הכולל: אימוּן הפּרט, הכיתה, המחלקה בכל סוּגי הנשק המתאימים לכך. ב. חברים במספּר מסוּים, בשיעוּר של 15% מכל יחידת הכשרה, יתאמנוּ לתפקידי פּיקוּד ולתפקידי פלוּגת סיוּע ופלוּגת מַטה של גדוּד רגלים.

הערה לסעיף ב. 15% אלה מוצאים על יסוד בחירה מתאימה של המוסד המאַמן, בתיאום עם יחידת ההכשרה ועם הנהלת ה.ח.צ.

היחסים עם הצבא

1. לא המוסד המאַמן ולא השלטונות הפיקוּדיים של הצבא רשאים להעביר יחידים המשתייכים ליחידות ה.ח.צ. ממקום למקום מחוּץ ליחידים הכלוּלים ב־15%.

2. המוסדות הנזכרים לעיל אף אינם רשאים להעביר יחידת הכשרה ממקומה הקבוּע בלי הסכמת הנהלת ה.ח.צ., אלא אם כן תתקבל הוראה מפורשת של משרד הבטחון.

3. העברת יחידת הכשרה על־ידי הנהלת ה.ח.צ. מנקוּדת הכשרתה הקבוּעה להתישבוּת או למשק אחר, מוּתנית בהסכמת השלטונות הצבאיים מבחינת מצב הבטחון, בו נמצא הישוּב או האזור, אשר בה חונה יחידת ההכשרה.

4. עד שתהיה אפשרות לבחור את סגל המאַמנים מיחידות ההכשרה עצמן יש להשתדל להרכיב את סגל המאַמנים מאנשי ההתישבות ומתנוּעות הנוער הנמצאים בצבא.

החוזה

1. יסודות החוזה בין המשקים ובין יחידות ההכשרה יוכנוּ על־ידי ועדה המוּרכבת מן המוסדות המישבים, מזרמי ההתישבוּת וממשרד הבטחון.

2. החוזה טעוּן אישוּר שר הבטחון.

3. החוזה ייחתם בין הנהלת כל משק והנהלת ה.ח.צ.

4. המוסדות המישבים בתיאוּם עם באי־כוח זרמי ההתישבוּת ימציאוּ להנהלת ה.ח.צ. את רשימת המשקים המסוגלים לחתום על החוזה.

5. משק המסוגל לחתום על החוזה יהיה מחוּיב לקבל יחידת הכשרה כשיידרש על־ידי הנהלת ה.ח.צ.

קביעת מקום ההכשרה

1. מקום ההכשרה לכל יחידה ייקבע על־ידי הנהלת ה.ח.צ., בתיאוּם מלא עם יחידת ההכשרה, עם זרמי ההתישבוּת ועם השלטונות הצבאיים הנוגעים בדבר.

2. יחידת ההכשרה אינה רשאית לעבור על דעת עצמה ממקום למקום בלי הסכמת הנהלת ה.ח.צ.

3. עליה להתישבוּת תיעשה על־ידי המוסדות המישבים, בתיאוּם מלא עם יחידת ההכשרה והנהלת ה.ח.צ.

כ“ב בתמוז תש”ח, 29.7.48

אין ספק, שבעית המילואים לקיבוץ ולתנועה ההתישבותית כולה היא הבעיה המרכזית במועצה הזאת¹ ובמועצות דומות בתנועה ההתישבותית. לפי מיטב הכרתי הבעיה חמוּרה עכשיו כל־כך, מיוּחדת במינה כל־כך, עד כי מן הראוּי שלא תהיה פולמוסית.

העליה וההתישבות

אנחנוּ עומדים לפני שני קטבים מנוגדים זה לזה: קוטב אחד – האפשרויות הבלתי־רגילות שנפתחו להתישבות רחבת־מידות, אשר ביטוי להן נתן אמש הרצפלד: ‘זה היום קיוינוּ לו’, ולעומתו – קוטב שני, אכזרי: ‘מי ומי?’ וכאן אנו עומדים מחוּסרי אונים. חברים, חוששני, שאין לנו די אומץ לב לראות את המצב ראיה בהירה ואכזרית. היכן הם הנושאים החלוציים, אשר ינצלו – לפחות במינימום – את האפשרויות החדשות שנתגלו עם קום המדינה?

אינני יודע אם רבים חזוּ מראש את התמוּרה הצפויה. לכל הדעות, חלה בארץ תמורה מהפכנית. והמציאוּת עלתה על כל המשוער. בתקופה אחרת היינוּ מתברכים אילו יכולנוּ לעשות תוך שנים אחדות את אשר עלה בידנו לעשות השנה.

אנחנו עומדים בדיספּרוֹפּורציה בין היכולת הסוּבּייקטיבית וּבין האפשרויות האובייקטיביות אשר אינן אפשרויות בלבד, אלא גם הכרח. ההתישבוּת איננה באה לשם התישבות בלבד. היא גם חישוּק־הפּלדה לכיבושי המדינה, התנאי לקיומה של המדינה, לחיזוּקה ולביצורה. עם התמורה המהפכנית הזאת, עדיין אנחנו עומדים ללא פתרון רדיקלי לגבי התמוּרה המהפכנית השניה שהתחוללה בתוך עמנוּ: שהעליה המגיעה לארץ (וגם ליום הגדול הזה זכינוּ, ועליה גדולה זורמת לארץ) – הגרעינים החלוציים מועטים בתוכה. ואין תועלת בדבר, שמוצאים אנו הסברים הגיוניים ויודעים את הסיבות לתמוּרה הזאת בתוך העליה.

בעית המעבר לעבודה גופנית בתוך העליה הזאת היא אולי קלה יותר משהיתה בעליות הקודמות. אך אין בה נכונוּת ללכת לחקלאוּת ולהתישבות. הריכוז בערים מגיע לאחוז גבוה, עד כדי סיכון כל בניננו הנורמלי בארץ. במיוחד נפגעה בתוך המציאות הזאת ההתישבות הקיבוצית. איננו יכולים להתנחם בכך, שהבעיה היא בעית צורת התישבות – שצורת התישבות מסוימת מוצאת כביכול דרך מהירה יותר אל לבות העולים או אל לב הנוער, וצורה אחרת מתקשה למצוא מסילה ללבותיהם.

קיימת בתוכנו תסיסה גדולה לתיקונים חברתיים, שהתחילה עוד לפני המלחמה ושהופסקה בתוקף תנאי המלחמה, תסיסה שהביאה עמה איזה פורקן. חושבני, שהכרחי להביא את התסיסה הזאת לאיזה חוף־מבטחים. יש הכרח לברר את השאלות, להעמידן לבירור לגופן. בדק בית זה הכרחי הוא. אולם, אינני מַשלה את נפשי, שטמוּן כאן איזה מפתח גדול, וכי שערי הקיבוץ ייפתחו לרווחה והאלפים, שאנחנו רוצים לראותם בתוכנוּ, אמנם יבואו אלינוּ לאחר שנעשה מלאכה זו.

עומדים אנחנו עתה בחזיתות שלוּבות הקשורות זו בזו באופן גורלי: החזית הצבאית וחזית העליה, אך שאלת החזית ההתישבוּתית תעלה ותעמוד במרכז. וּלוַאי ויפחת ערכה של החזית הצבאית ולעומתה תעלה קרנן של החזיתות העיקריות שלמענן קיימת החזית הצבאית: העליה וההתישבות. אחד הנושאים המרכזיים, המעסיק אותנוּ והעתיד להעסיק את המדינה ואת כל ציבור הפועלים, יהיה: גילוי דרכים להרחבת ההתישבות, להרחבת נושאה החלוצי.

נוכח העליה הזאת בצוּרתה כיום, על הרכבה האישי, על עברה, על חוסר נטייתה להליכה לכפר, ונוכח המצב בתוך הנוער – הכרח הוּא שנעלה קודם־כל את יעודם של הקיבוץ, של החקלאות, של הכפר העברי. ויעודנוּ הוּא חיסוּן עצמנוּ בתוך הגל העולה עכשיו לארץ לא לשם הסתגרוּת, אלא למען שליחוּת מחנכת שתוּכל לחדש ולהגדיל זרמים לקיבוץ, להתישבות.

הקיבוץ במדינה

בעית הקיבוץ במדינה שוּלבה בתוך הדברים שנאמרו במועצה. עוּבדת הקמתה של המדינה נדונה מבחינת השפעתה על הקיבוץ, על תפקידיו, על יעוּדו. חושבני, שתפקיד הקיבוּץ בתוך המדינה גדל, נכפל ושוּלש. וּבאָמרי קיבוּץ – כוונתי לתנוּעה הקבוּצתית כוּלה, לתנוּעת ההתישבוּת כוּלה.

מדוּע? החברים שרצוּ במדינה, שהאמינוּ כי המדינה עשוּיה לקוּם לאלתר – חברים אלה ראוּ את המדינה כמכשיר ולא כמטרה בפני עצמה, כמכשיר לחזית העליה ולחזית ההתישבות. לא ייתכן פירוש אחר, ועדיין לא שמעתי פירוש אחר לכך. ואני משתומם למראה התופעה הזאת, שבתוכנוּ זקוקים להסתייגויות נפשיות מהענין שנקרא ‘מדינה’. כאילו אנו עומדים לפני מצב שהמחנה יתחלק לנושאי המדינה והאדמיניסטרציה מזה, ולנושא החלוצי־ההתישבותי מזה. אסור שהמחנה יתחלק כך! אין לכך יסוד. עם כל הסכנות האורבות לנו עם קום המדינה (יש מנגנון, ויש פּקידות, ובכל פּקידות יש ביורוקרטיה), ובודאי ישנן תופעות שליליות שצריך לעקרן, אך, סמי מכאן חַיִץ בין המדינה ותפקידיה ובין ההתישבות ותפקידיה! אַל נשלים עם חַיִץ כזה – לא רעיוני ולא נפשי.

לא ניבנה בהתישבות בניגוד למדינה, אלא עם המדינה, בסיועה וכאחד מתפקידיה הראשיים. אינני בקי כל־כך בבעיות תכנוּן מדינה, אך לא הוּכח לי כי תכנון צריך להיות בניגוּד לכוחות התישבוּת בונים עצמאיים. כלוּם אין תכנוּן מדינה יכול להיות בנין הארץ והתישבוּת? הייתי מזהיר את עצמנוּ מליצור קונפליקטים נפשיים מלאכוּתיים בין יעוּדו ותפקידו של הקיבוּץ לבין התפקידים האובייקטיביים שלשם מילוּים הוקמה המדינה.

אולם הבעיה, בה אנחנו עוסקים היום, לא בכוחה של המדינה לפתרה, מכיון שהיא בעיה אנושית־חינוכית ביסודה. המדינה יכולה, לכל היותר, לסייע בלבד. שעה שאנחנו מרגישים את הידלדלוּת המקורות החלוציים להתישבות, אין הפתרון בסיוּע המדינה. קודם לכּל סימוּן דרכים להגברת תפקידנוּ החינוּכי. כל זמן שבּונים את הקיבוּץ, את הקבוּצה ואת המושב על היסוד הווֹלונטרי, אין בעית קיוּמם והתפּתחוּתם ארגונית או טכנית. וטוב יהיה, אם לא נתעלם מכך.

המדינה יכולה, כמובן – והיא חייבת – לעזור בהרבה דברים. רצוני להאמין, שלפועלים יהיה לא רק ערך קובע, אלא גם ערך מכריע בעיצוב דמות המדינה, גם כשעדיין איננו עומדים לפני הקמת שלטון פועלים בלעדי בארץ. אנו מאמינים, כי גם בתקופת המעבר למדינה סוציאליסטית, יהיה לפועלים ערך מכריע בעיצוב דמות המדינה, כשההתישבות והעליה עומדות במרכז עניניה.

גיוס הנוער והגרעינים

על רקע זה הופיעה גם ההתלבטות בשאלת גיוּס הנוער והגרעינים המתעתדים להתישבות.

עמדנו בתוך ההפוגה אשר לא ראינו אותה כשלב של שלום, ידענו שעלינו להתכונן לשלב חדש של מלחמה: להגביר כוח, למַצוֹת את כל האפשרויות. ואמנם לקראת שלב מלחמתי נוסף התכּוֹנַנוּ במכּסימוּם הכוחות שעמדוּ לרשוּתנוּ. הגיוסים החלו להתרחב בשני הכיווּנים: גם בגובה הגילים הקשישים יותר וגם בגובה הגילים הצעירים יותר. אינני יודע איך אפשר לנהוג אחרת בתקופת מלחמה.

גיוס זה הקיף אלפי בני נוער, מן הנוער הלומד ומן הנוער העובד. איך אפשר לומר כאן, כי מישהו במועצה זו יודע יפה איך צריך היה לכוון את בני הנוער המגויסים. לא ראיתי דוגמאות הרבה לכך, שעם הנתוּן במלחמה יביא לבירור ציבורי את השאלה איך לכוון גיוסם של אלפים. אבל כאן פסק מי שפסק, שאלפיים בני הנוער שהיו במחנה, צריכים היו ללכת לאימונים במשקים. הוא לא סיפר לאן הלכו אלפיים הנערים האלה, היכן נעלמו, סוף־סוף, אחרי האימונים?

אני יודע, שבאותה תקופת ההפוגה, מתוך תכנית של התכוננוּת רצינית למלחמה (והיום אנו יודעים, שהיא לא היתה לשוא), הורגש מחסור גדול בכוח אדם. ואם גיל הגיוּס הוּא 18, יבואוּ לפחות אלפים אחדים של בני נוער, לפני שהגיעו לגיל הגיוס, ויתאמנו, למען יהיו מוכנים בבוא צו־הגיוס. זאת היתה ההחלטה. היא פורסמה. הנוער נקרא, בא, התגייס ועבר את תקופת האימונים. המשיג שואל: מדוע לא באו למשקים? אשאל שאלה אחרת: אם קיים מצב, שבמשקים יכולים להיות עוד אלפי חברים, מדוע מוציאים מתוכם עוד ועוד אנשים, דבר הפוגע כל־כך קשה במשקים? – נראה, משוּם שקיים מצב מסוּים המחייב גיוסים גדולים.

לאן הלך הנוער הזה? – רוּבו הלך להמשך אימוּנים. מדוּבר בנוער, שלא היה מאורגן בגרעינים התישבוּתיים ובחטיבות שונות. ביום בו נסתיימוּ האימוּנים בשלבם הראשון, באוּ מפקדי חטיבות לתבוע נערים להמשכת האימונים, והם נענו בחיוב על־ידי סידור עם אגף כוח האדם בצבא.

אין לשכוח שאנחנו עומדים ב־1948, בתוך תנאי מלחמה, בימי גיבושן של יחידות צבא. אין הדבר דומה לאימונים במשקים כפי שהיו לפני ארבע־חמש שנים². משהוּ, בכל זאת, נשתנה. אין כיום מצב כזה. שחטיבה לוחמת אחת בלבד זקוּקה לגילים צעירים. כמה וכמה חטיבות בתוך צבאנוּ מוכיחות באותות וּבמופתים שהן זקוּקות אך ורק לגילים הצעירים, ומזמן חדל צורך זה להיות מונופולין של חטיבה אחת.

אין ניגוד בין התישבות ובין לחימה

שעה שהמחנה הגדול הזה של בני השבע־עשרה היה באימונים, קמה תסיסה בתוך הנוער המאורגן בתנועות הארץ־ישראליות ונשאלה השאלה: ‘מה יהיה גורל הגרעינים, אם הקו הכללי של הגיוס הוא הליכה להתמַחוּיוֹת צבאיות שונות, בתוקף צרכי המלחמה?’ כל תנוּעות הנוער אמרוּ פה אחד: איננוּ יכולים ללכת להתמַחוּיות צבאיות שונות, כי הן מרחיקות את הגרעינים ממטרתן ההתישבוּתית מרחק רב מאוד. את הנימוּק הזה הביאוּ כל מאַמני הפלמ"ח בתוך הגרעינים הללו. הם הביעו התנגדות להליכה להתמַחוּיות צבאיות, ותבעוּ שבגמר המחנה – יבואוּ הנערים קודם כל למשקים. אולם אם דבר זה לא יינתן, הרי הדרישה היתה, שהגרעינים לא יתפרקו, אלא שתוּקם מהם מסגרת מיוּחדת.

לא שמעתי שום נימוּק, שהתביעה הזאת באה מתוך התחרוּת בפלמ“ח. תנועות אלו – חבריהן כולם הם עד עכשיו חברים בפלמ”ח, ומוסיפים להיות בו.

התיאור שניתן כאן על הקמת מסגרת הגרעינים – איננו מציאותי. התסיסה קמה לא מתוך ניגוד בין התישבות ובין לחימה. הופתעתי מאוד בשמעי על ניגוד כזה. לא שמעתי מפי איש מן החַיִל או מפי מפקד החטיבה הזאת הסברה מעין זאת: פחות סכנה, פחות קרבנות. אני משתומם על הנמקה כזאת! אם לחימה קיימת רק בחטיבה הניידת – מדוּע יושבים חברים צעירים בגשר ובמנרה? כלום כך אנחנו רואים את הארץ? כלום מי שנמצא בניידת נתוּן בסכנה, ומי שנמצא במקום אחר איננו בסכנה? כלום נדביק על חבר צעיר את התו של משתמט, אם ילך להתישבות? כלום לא ילך להתישבות צבאית, על כל הסכנות הכרוכות בה? כלום יודעים אנו בדיוק היכן הוא הקרב המסוכן ביותר – ביחידה צבאית פלונית או במשלט, ששם יושבים חברים ללא תואר של גבוּרה?

השקפה חדשה לנו על תפקידנו ההתישבותי: הגנה סטטית בהתישבוּת שוּב אינה קיימת, קיימת הגנה אקטיבית. מי אמר שתפקידו של נח“ל הוא למנוע מן הנוער תפקידי לחימה? כלום כך נפנה אל חבר צעיר בהתישבות: אם אתה יושב במקום התישבותך ועדיין אינך בן ארבעים – אתה משתמט? אם תישאר בגשר או בעסלוג' – כלום תיקרא משתמט, משום שאינך בניידת? כלום כך רואים אנו את הארץ?! הן תמיד אמרנוּ, שכּל נקוּדה היא ספר, שכּל משק – הגנה, ושכּל איש – מתישב ולוחם. והרי זוהי מציאוּת חיינוּ לאורך ימים, ומדוּע נשלול מן המתישב את תואר הלוחם? האם השאלה היא רק לגבי גיל שבע־עשרה? לעתים קל יותר להיות בחטיבה צבאית, מאשר באיזו נקודה מבודדת, בעמדת חי”ם³. היינוּ עדים לתופעות, כאשר חברים אמרוּ: ‘קשה לנו להיות שלושים איש במקום בנקודה מבודדת, בחי"ם’. בכל זאת, הרגשתך אחרת היא כשאַתה כלוּל ביחידה צבאית גדולה, על אף כל הסכנות הקיימות. כלום נאמר אנחנו, אנשי ההתישבות, לנוער: ההתישבות אינה אלא השתמטות ובריחה מלחימה, ותובעת קרבנות פחות?

תנועות הנוער פונות אל שר הבטחון

התסיסה להקמת מסגרת הגרעינים התחילה מלמטה. ב־10 באוגוסט ש. ז., כשנכתב לשר הבטחון מכתבן של תנוּעות הנוער החלוציות (‘עקיבא’, ‘בני־עקיבא’, ‘עזרא’, ‘המכבי הצעיר’, ‘הצופים’, ‘התנועה המאוחדת’, ‘הנוער העובד’, ‘השומר הצעיר’ ו’המחנות העולים') – נח"ל עדיין לא היה קיים. במכתב לשר הבטחון כתוּב:

'בקשר לדיוּן המתנהל בצבא על עתידם של חברי הגרעינים ולאחר התזכירים שנשלחו אליכם, התקיימה היום פגישת מזכירויות התנועות, שחזרה וסיכמה את עמדת התנועות בעד הקמת מסגרת מיוחדת לגרעינים, שאינה קשורה לחטיבה צבאית כלשהי, פרט לאימונים, אם יוחלט על כך.

'ואשר לעתידם הקרוב – הוחלט לתבוע את הוצאת הגרעינים למשקי ההתישבות, יחד עם הבנות. ובמקרה של המשכת האימונים – לשמור על שלמות הגרעינים ולא לפרקם להתמחויות צבאיות בחטיבות השונות.

‘אנו עוקבים בחרדה אחר התפתחות הדיונים וחוששים להתפרקוּת הגרעינים, ומבקשים מכם לדוּן ולהתערב באופן דחוף ולהזמיננו לדיון זה’.

ב־16 באוגוסט קיבלו תנועות הנוער את המכתב הבא מאת בן־גוריון:

'אני מאַשר קבלת מכתבכם מיום 10.8.48 בדבר גרעיני ההתישבות של ילידי 1931.

'מגמתכם לשמור על גרעיני ההתישבות לצרכי התישבות קרובה – היא ביסודה נכונה ומשרד הבטחון יתן למטה הצבאי הוראות בנדון זה. מובן מאליו, שכל עוד לא נסתיימה המלחמה צרכי המלחמה והנצחון קודמים לכל, אבל בלי הכרח ברור אין לתת לפורר גרעיני התישבות, ומשרד הבטחון מקבל ברצון את עמדתכם המאוחדת להקים מסגרת מיוחדת לגרעינים, שלא תהא קשורה לחטיבה צבאית כלשהי.

'יהיה צורך, אחרי מתן חופש של שבוע לגרעיני ההתישבות, להמשיך באימוניהם במסגרת של נוער חלוצי לוחם, וייאחזו בכל האמצעים לשמור על שלמוּת הגרעינים. עד כמה שאפשר בתוך תנאי המלחמה'

לאחר זמן החלו הבירורים על אָפיה של המסגרת ועל הדרכים להקימה תוך הישענוּת על הגורמים הציבוריים הקיימים. אגב, בבירורים הנוספים הובלט ש’השומר הצעיר' ו’המחנות העולים' שוב אינם רוצים בהקמת המסגרת הזאת. ומזכירות הנוער העובד הודיעה, שחתימתה ניתנה שלא על יסוד בירור במזכירות הנוער העובד. – –

נוכח תמורה זו ראוי לשים לב לגילוי־הדעת שנתפרסם על־ידי שש תנוּעות נוער החוזר על העוּבדות המסבירות איך הוקמה החטיבה. גילוּי הדעת מסתיים במלים אלוּ:

‘אָנוּ פּונים ל’השומר הצעיר’ ו’המחנות העולים' להחזיר לחטיבה את גרעיניהם, אשר השתתפו יחד עם גרעיני יתר התנוּעות בשלב הראשון של האימונים. בהקמת הנח"ל ראינו את הדרך היחידה בשעה זו להציל את הנוער החלוצי מהתפוררות. החטיבה בעצם מהוּתה צריכה להקיף את הגרעינים מכל תנוּעות הנוער, הזרמים ההתישבוּתיים ועליית הנוער. זכות וחובה היא איפוא על כל הזרמים להשתתף בבנינה ועיצוב דמותה'.

היזמה באה מקרב תנועות הנוער, התסיסה באה מתנועות נוער נאמנות הפלמ“ח, שחבריהן נמצאים כל השנים בתוך המסגרת המגויסת של הפלמ”ח.

המניעים להקמת נח"ל

לשם מה איפוא הוקמה המסגרת הזאת? מה החידוּש בהקמתה? הרי זה אותו הנוער הפעיל בלחימה ובהתישבוּת. ומה הניע את הנוער הזה לתבוע הקמת מסגרת כזאת? ההנחה, שהיוּ כאן אספירציות ושאיפות מלמעלה וחיפּוּש תחליף⁴ – אין לה יסוד. שבוּעות רבים התהלכוּ חברים, הסבירוּ את הצורך וחיפשוּ דרך למזג את שני התפקידים: את ההתישבות ואת הלחימה. הבעיה היא: הרשאים אנחנו ללכת בדרך קיצונית האומרת, שבזמן מלחמה אין לדאוג לשוּם דבר אחר, ורק לאחר שנסיים את המלחמה נבנה את נושאה החברתי של ההתישבות? יכולה להיות גם תפיסה אחרת, נכונה יותר: בעצם תקופת האימונים

לחפש דרכים, כלים וצוּרות כדי לשמור על האלמנט החלוּצי שלא יתפורר. החברים חיפשוּ לא את ההשתמטוּת ולא את אי־הלחימה. שאלו כאן אם יש לדוּן לכף חובה את העבר? לא זו הבעיה, אם מה שהיה לפני שנה היה נכון. עוּבדה היא כי לפני שנה היינוּ כוח מגוּיס קטן ויחיד בארץ. עוּבדה היא שהנושא החלוצי, החלק ההתישבוּתי, נשא כמעט יחידי בעול התקוּפה – בקיוּמו של הכוח המגויס. המצב נשתנה בימי המלחמה. התפקיד הצבאי מוּטל היום על כתפים רחבות יותר. לכן רבות יותר גם האפשרוּיות למזג תפקיד צבאי בתפקיד של גרעין התישבוּתי. עקירת הנוער מתוך הבסיסים המשקיים היתה בעבר אולי הכרחית יותר מאשר כיום, כי אז היה זה הכוח המגויס היחיד.

המטבע הראשונה אשר הוּצקה באָפיה של מסגרת הגרעינים, היא היותה בלתי־קשוּרה לחטיבה צבאית כלשהי. האפשרויות למיזוּג הצד ההתישבוּתי עם הצד ההגנתי והמלחמתי גדולות יותר במסגרת הגרעינים.

נקבוּ כאן מספר של 250 בני נוער, שצריכים להיכנס לפלמ“ח. מדוּע צריכים הם להיכנס לפלמ”ח? האם לא יוּכלוּ למלא את תפקידם ההתישבוּתי והמלחמתי באמצעות מסגרת הנח“ל? הנח”ל מבוסס על אי־תלוּת בחטיבה, על העדר קשר אל חטיבה צבאית. הגיעה השעה להדגיש ולהכריז שהתפקיד ההתישבותי הוּא תפקיד צבאי ואיננוּ נופל מכל צורך צבאי אחר. עלינוּ לומר זאת בכל המוסדות, ואפילוּ ניתקל בחוסר הבנה. אם נכניס את הגרעין לחטיבה או לגדוּד – לא נקרב את התישבוּתו, לא נהפכנוּ תוך זמן קצר לקבוּצה צבאית־התישבוּתית למעשה.

הוזכר כאן עד כמה עדיין אין הנגב קוסם ומושך. ענין זה צריך להיות תפקידו של הנח"ל: הליכה לנגב, הקמת הבריגדה ההתישבוּתית לנגב. הדבר יבוא מרצונם החפשי של האנשים, לא מלמעלה. עצם מבנה המסגרת, התא היסודי בה – הוא הגרעין. הוא ממשיך בקשריו אל תנועת הנוער שלו ואל הזרם ההתישבוּתי שהוא קשור אליו, והוא הולך להתישבוּת באותה צוּרת חיים שהוא בוחר בה.

כן אין שחר להנחה האומרת, כאילוּ מונעת הקמת מסגרת הנח“ל פעוּלה בצבא. אדרבה, אחת המסקנות העיקריות שצריכה להיות במועצה הזאת היא – הסתערוּת גדולה ומקפת בכל המסגרות: במחנות־העליה ובכל חטיבות הצבא, והקמת מחלקה להתישבוּת משוּתפת לכל הזרמים, על־ידי המטה הראשי של הצבא. עלינו למצוא דרך לעשרות אלפי חברים. איש איננוּ מניח כלל, שהנח”ל פותר את שאלת ההתישבוּת בכללה. אין זה אלא ריכוּז של מועטים. יש עוד עשרות אלפי חברים, אשר אין להתיאש מהם, שבתכנית של שחרוּר אפשר יהיה לקשור חלקים רציניים מהם בפעוּלה תכניתית כזאת בתוך הצבא. זוהי הבעיה הניצבת כעת לפנינוּ: להגיע לפעוּלת הסברה רחבה בקרב החיילים ולחנכם לקראת התישבוּת.

תפקידנו החינוכי

הקיבוּץ והקבוּצה אינם נבנים לפי פקוּדה. הם נבנים לפי צו פנימי. את אשר תבע ברל כצנלסון, שהנער יצא לשנת־עבודה במשק, נוכל להגשים. תפקידנוּ יהיה חינוּכי בעיקרו ועלינו יהא לדאוג לכך, שבתוך שנת העבודה ייפגש הגרעין עם חברי תנוּעות הנוער; וכי הישוב, כישוּב מחנך, ידביק אותו בערכיו. ועם סיוּם שנת השירוּת ימשיך הנער בדרך זו מתוך רצון, ולא בתוקף צו.

העמדנו לדיוּן במועצה סעיף מרכזי: מילוּאים. מכאן מסקנות כלפי הגולה והשליחוּת אליה. הוא הדין ביחס לעזוּבה השוררת בקשר לשליחים לנוער בארץ. אסור לנוּ להעמיד את המדריך במצב שיעבוד בנוער בחיפה ובתל־אביב בהרגשה של משתמט. עלינוּ להרים את ערך השליחוּת, כדי שהמדריך ירגיש שהוא עוסק בעבודה קדושה. הרמת רוּחו של המדריך בתנועת הנוער תוכיח לו, כי הוא עושה עבודה חשובה, הכרחית, המועילה גם לצבא וגם להתישבות.

כף המאזנים נוטה לצד ההתקרבוּת לימים בהם נוכל להתרכז יותר בעניני ההתישבוּת והעליה. אמנם, עדיין לא נפטרנוּ מן המלחמה ומסיבוּכיה. אבל במידה שאפשר לחוּש את הדברים, קיימת נטיה לצד גילוּי כוחנוּ היוצר.

המצב מחייב איפוא פעוּלה בגולה, בנוער שבארץ ובצבא. דרוּשים כלים ודרכים כדי להגיע לצבא. עלינוּ לפתוח כל סדק וכל דלת כדי להביא את דבר ההתישבות אל הצעירים, אל הנוער ואל הבוגרים, החיילים ואחרים. צריך לשלוח מאות חברים אל המחנות הללוּ לסוּגיהם. זהו התפקיד הגדול!

פרשת גיוס עליית הנוער והקיבוץ המאוחד

כאשר נתפרסם הצו לאימוּנים לבני שבע־עשרה, הופיעה בעיה: איך יעמדו בצו הזה הנערים והנערות מעליית הנוער בני גיל זה? כל הגורמים הקשוּרים בעליית הנוער – הזרמים ההתישבותיים, המרכז החקלאי ומוסדות עליית הנוער, היו מאוחדים בדעה, כי על אף צרכי הגיוּס הגדולים אין להפעיל את הצו הזה כלפי כל חברת נוער. עם זאת היתה הרגשה, כי לא ייתכן לשחרר מגיוּס את כל חברות הנוער. הוצעה פשרה: אפשר לגייס נוער עולה אם הוא למעלה מתשעה חדשים בארץ (יוזמי הפשרה היו דווקא אנשי עליית הנוער והחברים מההתישבוּת).

השאלה הובאה לפני הועד הפועל של ההסתדרוּת, ושם נתקבלה החלטה: לקבוע את המינימום של תשעה חדשים. לבסוף נתקבל העקרון הזה, הלכה למעשה, גם על דעת המוסדות המגייסים. גם אחרי החלטה זו הביאה ועדת הבטחון בחשבון שורה של משקים שמבחינת מצבם הגיאוגרפי־הבטחוני יש להמליץ לפני מוסדות הגיוּס שלא לגייס את חברות הנוער הנמצאות בתוכם (כגון: גשר, כפר־סולד, עין־גב, מענית, נגבה, דן וכו'). ועדת הבטחון ההתישבוּתית היא שקבעה את הרשימה למוסדות המגייסים וציינה את מי לגייס ואת מי לשחרר. היה בנדון זה תיאוּם מלא, ושום ‘גולם’ של גזירה לא פעל באופן אוטומטי. וכך יצא, שמן הקיבוּץ המאוחד צריכים היו לבוא לאימוּנים 230 איש, אוּלם רק 142 מהם הגיעו (5 חברות), ואילו 88 (3 חברות) לא הגיעוּ לאימוּנים. נשאלת השאלה: מדוע לא הגיעו לאימונים? נתנו כאן את התשוּבה: “הגזירה נפלה, אך אנו לא קיבלנוּה”. ובכן, זוהי ‘גזירה’? והלא היא באה לאחר שהענין הובא לפני הועד הפועל של ההסתדרוּת ולאחר שהוחלט שם על עקרון זה והוגשם הלכה למעשה! ואיך לא קיבלו את ה’גזירה'? – על־ידי כך שהנוער לא התגייס. הנני רואה דבר זה כחמוּר עד מאוד. הקיבוּץ איננוּ רשאי ללכת בדרך זאת.

אני קורא ב’צרור המכתבים' על הדיוּנים בשאלת גיוּס הנוער העולה, ונאמר בו, כי בנח“ל מתכוונים לשכן נערים ונערות במחנות נפרדים. מנַיִן האינפורמציה הזאת? הגרעין בנח”ל שלם מבחינה חברתית. הוא קולט את הבנים והבנות כאחד. החברות הללו התגייסוּ בשלמוּתן, שהרי לא יוכלו למלא את תפקידן ההתישבוּתי בעתיד אם לא יתגייסוּ בשלמותן.

מסגרת הנח"ל נשענת על הגופים החלוציים

שאלוּ כאן: איך תוקם המסגרת? התישען על הכוחות הקיימים, שהיצירה הזאת נוגעת בהם במישרין? תשובתי: הן! על כוחות אלה צריכה מסגרת הנח"ל להיבנות וכך תיבנה! הפניה אל ‘השומר הצעיר’ ואל ‘המחנות העולים’ להיכנס ולהשתתף לא פסקה. מוּקמת מועצה, שעליה לקבוע את גורל החטיבה בכלל, ועוד הרבה דברים שעדיין אינם בבחינת מטבעות יצוקות. במועצה צריכים להיות מיוּצגים הזרמים ההתישבוּתיים, תנועות הנוער, המוסדות ההתישבוּתיים ועליית הנוער. הגורמים האלה כבר משתתפים ברוּבם המכריע בפעולה, וגם הקיבוּץ המאוחד חייב להשתתף בה. הרי מגרעיניו כבר נמצאים בתוך המסגרת.

המסגרת כוללת כיום 15 חברות נוער ו־21 גרעינים, מהם 16 ארץ־ישראליים – מן ‘הנוער העובד’, מן ‘הצופים’, ומן ‘התנועה המאוחדת’. יש גרעינים הקשוּרים בקיבוּץ ויש גרעינים של חברות נוער.

אין חשש מפני תכנוּן של מסגרות מגבוה ולצוים מגבוה. ערכינוּ הקבוּעים לא זו בלבד שהם קיימים אלא תפקידם הוגבר וגדל פי־כמה בתוך המדינה. האפשרוּיות החדשות רק מוסיפות חובות ואינן גורעות. הגורמים האלה הם גורמים של בנין ושל השפעה, של עיצוּב דמוּת. המסגרת תכלול את כל הגרעינים, אבל כל גרעין ילך בדרכו, והמסגרת לא תתערב בתכנם החינוכי. יהיה חופש החינוּך ועצמאוּת החינוּך. כלוּם ניתן לאגד בני נוער מ’בני־עקיבא' ועד ‘השומר הצעיר’ בדרך אחרת? איך נחזקם ונלכדם מבחינה חברתית ואיך נצמידם להתישבוּת, אם לא יהיו קשוּרים אל תנועותיהם, אל זרם ההתישבוּת שלהם ואם לא יעמדוּ בקשר ישיר אתם?

נזרקה מלה: ‘קסרקטין’. כשיש מלחמה – יש גם קסרקטין. המטרה אינה להביא את הנוער לקסרקטין. המחנה איננוּ קסרקטין. השאלה היא: מה התוכן? והתוכן הוא חינוּכי, חלוּצי, והנוער הוא חלוּצי. בנח"ל יש גם חברים שאינם במחנה־האימוּנים. יש גרעינים, שאינם במחנה־האימוּנים היום, שהיו בו כבר ונמצאים עתה במשקים כמגויסים.

בשיחות ארגון המדריכים מעליית הנוער נקבעה תכנית למלא את החסר מבחינה תרבותית בתוך תנאי האימוּנים. החברות באו על מדריכיהן, הם היו אתם במשקים ונמצאים אתם במחנה־האימוּנים.

הסתערות גדולה

אם נרצה לסכם במועצה הזאת את השאלות הקשורות בבעית המילוּאים, נגיע למסקנה: תפקידנוּ – הגברת עבודתנו החינוּכית, הגברת השליחות, הסתערוּת גדולה בגולה, בתוך מחנות המעבר לארץ, בתוך מחנות העליה בארץ, בתוך הנוער הארץ־ישראלי, שליחות חדשה ומוגברת לתנוּעות הנוער, פעוּלה גדולה בתוך כל חטיבות הצבא (כדי לאפשר התלכדויות חיילים להתישבוּת עם ראשית הדימוביליזציה); ריכוּז הנוער העומד על סף ההליכה להתישבוּת, שישלים את תקוּפת האימוּנים והמלחמה ויגיע להתישבוּת, מתוך שילוּב עקרונות התישבות, הגנה ומלחמה.

אלה הם הדברים שהמועצה צריכה להיות מאוּחדת בהם. הבעיה בתכנה איננה מפרידה, אלא מאחדת והיא צריכה לאחד את כוּלנוּ. בהשקעת כוחות מרוּבים נוכל להתגבר על המצוּקה שאנו חשים בה – מצוּקה של סכנת הידחקוּת לקרן־זוית בעצם התפתחוּתה של הארץ. בהתגייסוּת גדולה ומלאה של הרבה חברים לכל הענפים נתגבר על המצוּקה שבהעדר הנושא החלוּצי.

חברים! באולם זה התכנס מחנה נוער מגוּון מכל חלקי הארץ, מכל צוּרות ההתישבות, מן העיר ומן הכפר, מן המושב, מן הקיבוץ, מן הקבוצה ומתנוּעות־הנוער החלוציות. המיוחד שבכינוס הזה, הייתי אומר, הוּא קודם כל בכך, שאיננוּ כינוס של ‘יום טוב’ וחג, לא ‘חג’ של בחירות ולא חג אחר. הייתי קורא לו לכינוס זה: מבחן החולין. אנחנוּ חיים עכשיו בימים שמבחן החולין דווקא הוּא המבחן הקשה והמכריע מכל המבחנים שנתנסינוּ בהם בשנה האחרונה.

גודל התמוּרה המַהפּכנית

רצוני ליחד את הדיבוּר על נקוּדה אחת הנראית לי עיקרית בכינוס זה. אני רואה לפני צעירים הרבה, ומרגיש אני שרוב החברים אשר התכנסוּ כאן, עדיין ענין הגיוס עומד לפניהם. לפני לא מחנה של חיילים משוחררים. אגב, ספק אם המונח ‘חיילים משוחררים’ נכון גם לגבי חיילינוּ המשוחררים, כי בארצנו ובתנאיה יקרה לעתים קרובות, שאנוּ נאלצים לקרוא את החייל המשוחרר, אחרי מלאו את חובותיו ואת תפקידיו, שנית לדגל, אל השירות ואל הגיוס. אך באולם זה, אם אינני טועה, נמצא נוער רב, שעדיין לא הגיע לגיל התגייסות. והשאלה המרכזית, שצריכה לעמוד לפני אלפי בני הנוער אשר נתכנסוּ כאן, היא: כיצד, איך ובאיזו רוח יגויס הנוער הזה על אלפיו ועל רבבותיו?

חברים! פעמים אני נפגש עם חברים מתנוּעות־נוער שונות. בשוחחי אתם על תפקידי הנוער ועל חובות תנוּעות־הנוער בתקוּפה זו מתעצם בי הרושם הברוּר, כי עדיין לא עמדנוּ על גודל התמוּרה המהפכנית, שחלה בארצנו ושעדיין איננוּ יודעים לסגל את מחשבתנו לתנאים החדשים בהם אנחנו נתוּנים. אנחנוּ מוסיפים לדבר על תנוּעת־הנוער ועל תפקידיה, על נוער פרברים ועל נוער עירוני, על חינוך ועל התישבות במושגים שהלמו את המציאוּת לפני שנים, ושאינם הולמים את מציאוּת היום ואת מציאוּת יום מחר. עדיין לא חדרה לנוער החלוצי הכרת הצרכים החדשים וגם האפשרוּיות הכבירות לגידול מהיר של המחנה החלוצי, שנפתחוּ בעקבות המאורעות הגדולים של השנה האחרונה. רצוני איפוא לעמוד על תכנו, על תפקידו ועל היקפו של הגיוס העומד לפנינו.

מיזוּג תפקידי בטחון והתישבוּת

על הגיוס להשיב בראש וראשונה לצרכי הבטחון, שיעמדוּ גם להבא במרכז דאגותינוּ, אוּלם צרכי בטחון אלה כופים עלינוּ חיפוּש דרכים חדשות כיצד להפוך שנות שירות צבאי לשנות חינוך והכשרה חקלאית למען נוכל להפנות המוני נוער עברי להתישבות, שתגביר את בטחוננו. הגיוס יהיה איפוא לבטחון ולהתישבות, ושני אלה יהיוּ דבוקים וצמוּדים זה לזה לתקוּפה ארוכה וממוּשכת, זהו לקחו העיקרי של העבר הקרוב וזהוּ תפקידו המרכזי של הנוער העברי בארץ בשנים הקרובות.

עומדים אנחנוּ בסיום תקופה במלחמת תקוּמתנו מבחינת נצחונות צבא הגנה לישראל וכיבוּשיו, וכבר דוּבר על כך, כי מסוכן לחשוב, כי כיבוּשים צבאיים בלבד עשוּיים להבטיח את בטחונה ועתידה של המדינה. בלי מחנות גדולים של מתישבים אשר ילכו בעקבות הכיבושים הצבאיים עלולים להתבזבז מיטב נצחונותינוּ. ומשוּם כך הולכים אנוּ עכשיו לעשות דבר, אשר אין לו תקדים בשוּם צבא מצבאות העולם, ואשר אין לו תקדים גם בנסיוננוּ בארץ הזאת. אנחנוּ פותחים בנסיון רציני מאוד למזג את תפקידי הבטחון והצבא עם משימת ההתישבות בארץ הזאת.

בכל צבא בעולם קיימת הפרדה קיצונית בין שירות צבאי ובין חיים אזרחיים, בין הגיוס והאימוּנים הצבאיים וּבין העבודה הגופנית. ואילוּ אנחנו רוצים שהשירות בתוך הצבא יהיה ממוזג אורגנית בעבודה וששירות צבאי של אימונים, טיפוח הכושר הצבאי וכוננוּתנוּ המלחמתית ייעשו בד בבד עם הכשרה חקלאית לשם ריבוי גרעיני התישבות, אשר בגמר שירות החובה ילכו מתוך בחירה חפשית להתישבות קבע.

נועז הדבר ומהפכני ואין דוּגמתו לא בעולם ולא במציאוּתנוּ. ולא שהרעיון הוּא חדש. הרעיון עצמו איננוּ חדש. החידוּש הוּא בהיקפו. גיוּס כזה היינוּ מבצעים בעבר במסגרת של מאות חברים, ואילו המגמה החדשה מעיזה להביא כל בן ובת בישראל בגיל 18, בין אם הם בתנוּעת־נוער וּבין שאינם בתוכה, בין שהם משתייכים לעליית הנוער וּבין שהם מחוצה לה, אל מסגרת השירות הממוּזג בשנת אימונים והכשרה חקלאית.

עם העברת מרכז הכובד משדה המערכה הצבאית לשדה היצירה וההתישבות הבטחונית ועם קום הצורך המדיני והצבאי לישוב מהיר של שממות הארץ, שוּב לא נוכל לפטור המוני נוער עברי הגדל בארץ והעולה אליה מחובת ההשתלבות במעגלי העבודה והיצירה החלוצית.

כך אנוּ מגיעים לשלב חדש בדרכי התגייסותנוּ, אשר יקבע במידה ניכרת את דמות צבאנוּ ואת עתיד התישבוּתנוּ כאחד.

כאן נפתח סיכוי גדול, חדש, העשוּי להביא פירות חשובים ולפתור את אחת הבעיות המרכזיות שכולנוּ מתלבטים בהן. שמענוּ כאן מפי חבר אחד, העובר בכּפרים הנטוּשים, דברי הערכה למפעלם החלוצי של העולים בכפרים הנטושים. אך שמענוּ גם מפי חבר אחר, הבא מן הנגב, על קילומטרים לעשרות ולמאות שעוברים בהם כשהכל מסביב חרב ושומם. אנוּ יודעים, כי לאורך ימים לא נוכל לקיים שטחים אלה בכוחות צבאיים בלבד. ברוּר, שהמדינה אינה כל־יכולה, וחובת השירות על־פי יסודותינוּ המקוריים אינה אלא מסגרת, אך בידנוּ הדבר להפוך את שירות החובה לתנוּעת התנדבות. זו היא המשימה העומדת לפנינו. לא מן ההכרח שהחוק יעמוד בסתירה לתנוּעת התנדבות, ותנוּעה חלוצית אינה צריכה להיות סתירה למסגרת מחייבת. המסגרת המחייבת ותנוּעות ההתנדבות החלוציות בתוכה – בכוחן של אלה למצות את כל האפשרוּיות הכבירות הנפתחות בגיוּס החדש.

סיכוּי לתנועות הנוער

שני חוגי נוער נמצאים כאן באולם הזה: חברים המשתייכים לתנוּעות־נוער וחברים שבאוּ מתוך המשקים.

חברים מתנוּעות־הנוער! רק חדשים מספר מפרידים בין זה שהיה קיים עד עכשיו ובין היום שאלפי בני נוער מכל הערים והמושבות, מכל שכונות העוני והפרברים, מאותם המקומות שתנוּעות הנוער במשך שנים רבות ניפצוּ ראשם אל קיר אטום ולא העלו דבר, יזרמו אל מסגרת השירות הלאומי של האימונים והעבודה. תהיה זו טעות פטלית, אם תנוּעות־הנוער לא יבינו את הסיכוי הגדול הנפתח להם בתנאים החדשים ליציאה למרחב. מה שלא ניתן כל השנים, כשפה ושם ניסו לפתוח מועדונים בפרברים, ניסוּ למשוך לעבודה גם ‘נוער זהב’, כשכל הנסיונות של הרחבת המסגרת החלוצית נכשלו, כאשר כל האמצעים החינוכיים בתנאי העיר והמושבה היו בהכרח מוגבלים – נעשה אפשרי עתה כאשר כל הנוער הרב הזה יובא במגע חי, בלתי־אמצעי אל ערכי ההגנה, העבודה והיצירה בכפר העברי המתחדש בארצנו. בוגרי תנוּעות הנוער ייפגשוּ עם כל הנוער אשר קודם לכן לא ידעוּ לרכוש את לבם. הם ייפגשוּ אתו כתף אל כתף במחנה האימונים, בשדה העבודה, בחיי המשק החקלאי, בתנאים שוים לחלוטין, בתנאי חברוּת ובתנאים סוציאליים שוים. ולא יחסר אלא דבר אחד – וכאן אסור לתנוּעות הנוער להחמיץ את שעתן – הרצון, ההבנה, ההסתערות, הגישה החברית הנאמנה כדי להדביק גם בנוער הבא מתוך חובת השירות את ‘חידקי’ ההתנדבות החלוצית אשר תשאיר אותו במסגרת ההגשמה החלוצית גם אחר שנת השירות. אם בוגרי תנוּעות־הנוער לא יחושו כי באה שעתם הגדולה ויסתגרוּ לשמירה על הקיים בלבד, מסופקני אם יעשוּ דבר טוב לעצמם, ובודאי שלא תושג המטרה הגדולה, אשר לשמה אנוּ מעיזים לסלול לנוּ דרך מיוחדת בהקמת צבא עובד.

שליחוּת חינוּכית לבני המשקים

ובאזני בני המשקים ייאמר: רגיל נוער המשקים זה שנים רבות לנוער מן החוץ המתחנך במשקו, אבל עד לתקופה האחרונה היה זה נוער מסוּים: נוער חלוצי שבא מן הארץ או נוער חלוצי שבא מן הגולה. הוּא כמעט שלא ידע סוגי נוער אחרים. הוּא שמע שקיימת אי־שם שכונת־התקוה, שמצויים פרברי עוני – אך למעשה לא נפגש עם נוער זה אלא מעט מזער. כעת יחול שינוּי רב. יבוא נוער אשר מעולם לא היה במשקים, אשר לא ידע כלל מקומם של משקים אלה ולא ראָם; נוער הרחוק מהוָיתנוּ ההתישבותית. וגם כאן יהיה צורך – יהיה ממש הכרח בדבר – שהנוער המקומי ימלא שליחות חינוכית, שליחוּת לא כמצוַת אנשים מלוּמדה, אלא מתוך רצון פנימי, לסייע לנוער הזה לסגל לו את הרגשת הבית בתקופה שיימצא בה, והעיקר – שייוָכח הנוער הזה מתוך נסיון חייו שחיי העבודה והכפר וצוּרות החיים שיצרנוּ הם חיים שכדאי לרצות בהם ולהמשיכם תמיד, כל ימי החיים, ולא בתקוּפת ההכשרה בלבד.

בשתי הזרועות הללוּ – של אנשי המשקים מכאן ושל בוגרי תנוּעות־הנוער החלוציות מכאן – תלוּי הרבה, אם כתוצאה מן הנסיון הנועז הזה יתוספוּ לנוּ אלפי מתישבים, מאות גרעינים חדשים אשר יבטיחוּ את גבוּלות ארצנוּ על־ידי שרשרת ארוכה של ישוּבים בערבה ובהרים, על חופי ימים וברצוּעות הספר. שילוב ההתישבות והבטחון – בכך חייב הנוער העברי להיצמד בכל כוחו וּמאודו.

רוצה הייתי לראות רבים מאלה היושבים כאן, מן הנוער החלוצי ומבני המשקים, כשהם צמוּדים אל האלפים הרבים שאינם כרגע באולם הזה ואשר יצטרכו להיות במחיצתם, מחר־מחרתים, אוהל מול אוהל במחנה האימונים, צריף מול צריף במשק החקלאי, כשהם יוצרים חוָיה אחת משותפת, כור היתוך לחלוציות עברית בעלת היקף ותנוּפה ההולמים את יעודי הדור ותפקידיו.

1949

השאלה היא: כיצד רואים אנחנו עכשיו את ענין הצבא שנוצר עם קום מדינת ישראל? הרואים אנוּ אותו כדבר מוגמר או כתהליך של התהווּת מסגרת בעלת תפקידים חדשים, אשר עלו לשלב חדש עם קום מדינת ישראל? לעתים, בשמעי שיחה זו רבת הקושיות והלבטים, אני שואל את עצמי: כיצד קרה הדבר שלגבי ענין עדין ומסובך כהתהווּת צבא נחפזים בקרבנו לברך על המוגמר, לענות אמן אחרי כל דבר, והשולל, מאידך גיסא, ישלול כל דבר בסיטונוּת?

מתולדות תנוּעת הפועלים בארץ למדתי כי התקנת כלים חדשים מתוך כלים קיימים, היתה תמיד מלוּוה חבלי לידה קשים. לא אחת שמעתי מפי אנשי העליה השניה, שסיפרוּ על חבלי־מעבר לא־קלים בין תקופת ‘השומר’ לתקופת ‘הגנה’. ואחרי־כן ידענוּ גם אנחנו בתוך ההגנה בעיות סבוכות והיאבקות מתמדת בין דעות ואסכולות שונות. והרי זה דבר מובן מאליו, שהמעבר ממסגרת ההתנדבות, מתנאי מחתרת, לצבא גלוי וחפשי ולשירות חובה בתוך מדינת ישראל – מוכרח להיות מלוּוה חבלי לידה ויסוּרים; ואין להניח כלל, שתהליך זה יסתיים בזמן הקרוב.

טיפּוּח ניגוּדים

ברור לכל: מלחמת השחרוּר בשנה הזאת לא היתה דומה למאורעות 1936 – 1938. ויש יסוד להנחה, שהאויב שיעמוד בפנינוּ במלחמה העתידה – שוב לא יהיה כפי שעמד בפנינו השנה. אם נכוון מעשינוּ לקראת אותו היום, שאיש אינו יכול לקבוע את תאריכו, – לא ייראוּ לנוּ בעיות הקמת הצבא פשטניות כפי שהן נראות בשיחותינוּ.

לצערי, נתקלים אנוּ בענין זה הקובע את גורל הארץ – בענין הצבא – בספיחי־הויכוח בדבר עצם הקמת המדינה. היו שנים, ששטח הבטחון היה נקי מענינים מסוג זה. אך היום, לצערנוּ, חדר וחודר הויכוּח המדיני הקיים גם למקום זה. ענין הקמת הצבא הוּא תהליך ממושך מלוּוה הרבה קשיים ולבטים. אך הקובע הוּא, באיזו מגמה וכיצד פועלים: אם בדרך של טיפוּח ניגוּדים והגבהת מחיצות, או מתוך קבלת הכורח של קיוּם צבא סדיר, ומכאן גשירת גשרים והגברת יעילוּתו של הצבא – העשוי לקבוע את גורל העם ובטחונו. גם ישראל גלילי הודה, שהצבא הוא רע הכרחי. מבחינה אובייקטיבית אין כל קושי לטפח את הרע הזה, אבל עלינוּ לשאול את עצמנו: לאן יביא טיפוח הרע ההכרחי הזה?

מספרים אישיים…

זוכר אני את הימים הראשונים להקמת הצבא הסדיר ואת הסערה הגדולה שקמה סביב ענין הדירוג והכתפיות. באותו ויכוּח הייתי פסיבי לגמרי, ולא היה לי אף מקום מתאים לבטא בו את השקפתי. אך עלתה אז במוחי השוואה, אשר ככל השוואה אינה מדוּיקת בכל מאת האחוזים. חברים יזכרוּ בלי ספק, שבזמן שהיה בקיבוץ מספר חברים לא רב, לא רצוּ לסמן את הבגדים במספרים. היוּ אשר ראוּ בסימון הבגדים את ניווּן הקומוּנה. זוהי הסטנדארטיזציה, טענוּ – הוצאת נשמת הקומוּנה. יודע אני, שהויכוּח הזה לא התנהל בכל המשקים. אך נוצרה אידיאולוגיה שלמה: אם הקיבוץ צריך להיות בנוּי על יסוד מחסן א' או מחסן ב'. אזכור כיצד באותה אסיפה בה הוחלט על המהפּכה הזאת, קם חבר, שנשאר נאמן לענין הזה של אי־סימון הבגדים, וצעק חמס, שמפרקים את הקיבוץ!

אינה דומה מסגרת של מאות חברים, של אלף או אלפיים מגוּיסים עם היכרות אישית הדדית – לצבא הכולל רבבות. יש משטרים שונים בעולם ולהם צבאות שונים בעלי מגמות שונות; אין זה מקרה, כנראה, שיש משהו משוּתף בצורתם ובמבנם של כל צבאות העולם.

ההחשדה והפסילה

והרי דוגמה שניה, שאני רואה בה את שורש הענין. כוונתי לשיטת ההחשדה והפסילה המלווה כל צעד שאינו דומה בכל מאת האחוזים לצעד הקודם, אף כי הצעד החדש אינו מתכחש לצעד הקודם ואין בו סתירה מהותית לצעד הקודם. אך מאחר שיש בו משוּם חילופי מסגרות, ארגון, בתוקף התנאים החדשים, הוּא נתקל מיד בהחשדה (כיצד אמר ישראל¹? ‘יש פסלנות לצד אחד…’) אבל יש פסלנות לכל צעד שנעשה הכרחי בשעה מסוּימת. גישה זו מתנקמת אהדדי.

במועצת הקיבוץ בגבעת־ברנר (שנתקיימה בנובמבר 1948) אמרתי, כי גדודי הצבא הסדירים אינם יכולים בתוקף תפקידיהם לקלוט את הגרעינים וחברות־הנוער, להבטיח את שלמותם החברתית עם הבנות, ולשמש להם מקום הכשרה להתישבות, ומתוך חרדה נאמנה לרזרבה התישבותית מוכרחה היתה בקיץ אשתקד לקום מסגרת חדשה. מאז קמה המסגרת (ובאמת, לא חשוב השם. איך כתב עתון ‘בשער’ לאחר ביקור במבצע נח"ל באילת? ‘לא חשוב השם, העיקר התוכן’. ואני דיברתי אז על התוכן ולא על השם). והנה במקום לקדם את הצעד הזה בברכה, במקום להכניס לתוך המסגרת החדשה את כל חברות־הנוער והגרעינים אשר היו באותו שנתון (גיל 17), שעדיין לא הגיע לגיל הקרב, באו הפסלנות וההחשדה, באה הטענה כי הדבר הזה נוצר ל’מטרת פילוג הגרעינים'.

מאז הויכוּח הגדול הזה עברה שנה. פתחוּ עתה את הדין־וחשבון שהודפס לקראת ועידת הקיבוץ הזאת² ותקראו בו כי כך וכך חברות־נוער מהקיבוץ היו השנה במסגרת הנח"ל, עלו להכשרה ועברוּ להתישבות. אני מודה לחברים שלא העלימו את האמת. אודה, כי היתה זו בשבילי הפתעה גמורה.

30 גרעינים

מה קרה במשך השנה? במסגרת הנח“ל נקלטוּ במשך השנה למעלה משלושים גרעינים מחברות הנוער העולה ומתנוּעות־הנוער הארץ־ישראליות. מה עשוּ כל השנה? – היו באימונים, מילאו תפקידים צבאיים מסוימים בסביבה. אבל העיקר – הם היו בהכשרה חקלאית והוסיפו להתאמן בתוך המשק ולהתכונן להתישבות. אחרי־כן מילאו תפקיד חיוּני במשקי הספר ובנגב. ואחרי־כן ביצעוּ מִבצעים, כמו ‘מבצע סולל’ ו’מבצע אילת‘³, שערכם גדול להתישבוּת ולצבא גם יחד. אחרי־כן החלו הגרעינים לעבור להתישבות־קבע ל’חצרים’ ול’צאלים' בנגב, ועם קבוצת הפלמ”ח הקימו את ראש־הנקרה. גרעין אחד הלך לבית־העמק, וכן הלכו לסמרה שעל־יד עין־גב. בתור להתישבות מחכים גרעיני נח"ל אחרים. על הדבר הזה יצאוּ ממועצת גבעת־ברנר ההחשדה והפסילה הסיטוניות ורינה עברה במחנה: נוצר משהו הבא ‘לפרק’ את הגרעינים ההתישבותיים…

לשמע התיאורים שהושמעו היום על צבא הגנה לישראל ברצוני לומר לישראל גלילי: המסקנה שהסקת בסוף דבריך, שחברי הקיבוץ מקומם בצבא – מסקנה שאני מצטרף אליה בלב ונפש, באשר לא ייתכנוּ שתי דעות בענין זה – איננה מתישבת בשוּם פנים עם האוירה הנוצרת בין כתלי הקיבוץ בקשר לצבא. כי הנה אחר־כך בא חבר, שהוּא קיצוני ממך בענין זה, והוּא מסיק את המסקנה ‘ההגיונית’ מאוירה זו ופוסק, כי לחבר קיבוץ אין מקום בצבא. לא ייתכן, שחבר קיבוץ ילך לצבא לפי הוראה בלבד, בלי הכרה פנימית ובלי הזדהות מלאה. חובה ליצור אוירת רצון והבנה, כפי שהיתה קיימת תמיד כלפי ארגון ההגנה. חילופי השמות והמסגרות אינם קובעים.

שלמוּתו הנפשית של חבר הקיבוץ

אין זאת אומרת, שקשיים לחבר הקיבוץ בצבא אינם קיימים. אך אם נמשיך בשיטת הפסילה וההחשדה, הרינוּ פוגעים בעצם שלמוּתו הנפשית של חבר הקיבוץ ושל בן־הקיבוץ להיות בצבא הזה. ודאי שצריך להקדיש מכסימום מאמצים למנוע סכנות. אין מסגרת צבאית בלי סכנות, וגם אנחנוּ בני־אדם אנוּ.

אשר לעתיד, כדאי, חברים, שנלמד לקח מן השנה הקודמת לקראת השנה החדשה. ניגשים אנוּ לעשות דבר, שאינו דומה לא לפלמ“ח ולא לנח”ל, כי לא הפלמ“ח ולא הנח”ל עסקו בדבר החדש העומד לקום, מבחינת היקפו. מתוך שתי שנות שירות סדיר, תהיה שנה אחת שנת הכשרה חקלאית ואימוּנים לכל בן ובת בישראל. שמא נמעיט, נוכח משימה גדולה זו, בהחשדה וניצור אוירה אוהדת יותר למפעל זה? שמא לא יזדרז לוליק⁴ להכריז מכאן, שתהיה זו עבודת־כפיה למגוּיסים וישאיר טענה זאת לרוקח וחבריו. למה תהא העבודה כפוּיה? הרי הבחור הזה יעבוד בכרם, בפרדס ובגן עם חבר המשק. מדוע צריכה להיות בו הרגשה של עבודה כפוּיה.

מדביקים תו ‘אנגלו־סכּסי’ לצבאנוּ

ומה החשש לתנוּעת־הנוער? להיפך, תנוּעת־הנוער מוצאת את פתרונה האידיאלי במבנה הזה. ומסיבה פשוּטה: היא מלכדת גרעינים עוד לפני הגיוס לצבא. הגרעין המתגייס – מתגייס בשלמוּתו ומקבל את הכשרתו החקלאית יחד. קיימת החלטה מיוּחדת של הכנסת המטילה על שר־הבטחון להתקין תקנות מיוחדות להבטחת שלמותם החברתית של הגרעינים. במציאוּת קיים כבר דבר זה, והוּא הצדיק את עצמו במידה מלאה. גרעינים של תנוּעות־נוער נכנסוּ למסגרת הנח"ל והם היוּ שלמים בתוכה – הבנים והבנות יחד – והם עברוּ יחד בהכשרה ובאימונים ואף שלחו מתוכם שליחים לתנוּעות־הנוער. האם לאחר כל אלה, יש לדבר על חציצה בין הצבא ותנועת־הנוער?

לקראת שנת השירות השניה, אם הגרעין יתגבש, הוא ילך להתישבות הגנתית. איזו רוּח טבעו איפוא בחוק שירוּת הבטחון? איזו רוּח הניעה את שליחי העם לקבלו בכנסת? – רוח החלוציות. ולשוא ינסה אורי ברנר עשרת מונים להדביק לצבאנו את התו ‘אנגלו־סכסי’. הנוער יעמוד על השקר שבדבר. ייתכן כי מצוּיים קצינים הרוצים בשיטות ‘אנגלו־סכּסיות’ כפי שיש מצדדים לשיטות אחרות, אך צבאנוּ הוּא קודם כל צבא עברי, וגם אם תעבור את כל ארצות העולם לא תמצא חוק שירות בטחון לפי העקרונות שנתקבלו בקרבנו.

ישראל שאל: מדוע לא נחלק את תשעת חדשי ההכשרה במפוזר בשתי שנות השירות? – הצעה כזאת נבחנה, ואני חושב, שהיא לרעת ענין ההכשרה החקלאית והמשקים כאחד. אם המשק יצטרך לקבל אחת לחדשיים מחלקה חדשה של חמישים איש, לא יוכל לשאת בכך, וגם אנוּ לא נצליח לגבש גרעינים התישבותיים. הכרח הוּא לתת לנוער שהות לחדור קצת למשק ולענפים. מטרתנו הראשונה צריכה להיות: ריבוּי גרעיני התישבות. הצעה זו נבחנה לגופה ונמצאה בלתי־מתאימה ואין הדבר קשור לעמדה מפלגתית זו או אחרת.

1949

דברי הם המשך לדברים ששמענוּ מפי אשכול¹. לכל כנס מכנסי הנח“ל ‘מסמר’ מיוּחד. בכנס הקודם היה זה המעבר מבסיסי האימונים לעבודה ומבחן הנח”ל בהכשרה חקלאית. ‘מסמר’ הכנס הזה חייב להיות בתכוּנה לנקוּדת השיא של הנח"ל – להתישבות! אין זה מוקדם מדי להעלות תביעה זו לפני הכנס הזה, ואין זה גם מאוּחר מדי. נשארוּ רק חדשים ספוּרים לגמר שנת שירוּתם הראשונה של הטוּראים. כמה וכמה דברים, אשר אומַר כאן, ייראו כנועזים מדי, והאמת היא שאין לגשת אליהם בלי אמונה גדולה.

מעיינות ההתנדבוּת והחלוציות

בשנים האחרונות השתרר בתוכנוּ מוּשג שהוא בעוכרינוּ. הדבר התחיל באותו יום גורלי, שהמונח ‘ציונוּת’ הוכנס במרכאות כפוּלות, עד שכמעט כל אדם בישוב מתבייש כיום לדבר על ציונוּת. אנחנוּ עצמנוּ התחלנוּ ללעוג למוּשג הזה ולתוכן הכלוּל בו. זוהי אחת הטרגדיות של הדור, אשר נשא על שכמו את מלחמת השחרוּר, שמסר עליה את נפשו והגיע לגילוּיי גבורה עילאיים אשר עדיין לא באוּ על ביטוּים המלא. מה שאירע לעמים אחרים אחרי תקופת מלחמה ומתח, אירע גם לנוּ, ועדים אנו לגילוּיי התפרקות חמוּרים ביותר. אוּלם אין לשכוח את ההבדל שבין מצבנוּ לבין מצבו של כל עם אחר. ייתכן שעמים אחרים יכולים להרשות לעצמם התפרקות כזאת, אך לגבינוּ נפתחוּ האפשרוּיות הכבירות להגשמת יעוּדנוּ ההיסטורי דווקא אחר קום המדינה, ואנוּ זקוּקים שנית וביתר שאת למעיינות שופעים של התנדבות וחלוציות. נסיון חיינוּ בארץ, מפעלנוּ החלוצי, המאבק על הקמת המדינה לימדונו דבר אחד: שוּם דבר לא נעשה בארץ הזאת על־ידי קטני אמוּנה. אם יש משהוּ מיוחד בארץ הזאת ובעם הזה, שחידש את נעוריו אחר אלפי שנות גולה, הרי זו העוּבדה, שנמצאוּ בתקוּפות שונות אנשים, פעמים מעט פעמים הרבה, אשר האמינו בדברים, שהשכל האנושי הרגיל איננוּ תופסם. ורק משוּם שהיינוּ מאמינים גדולים הגענוּ עד הלום.

אשכול פרש לפניכם יריעה רחבה של 20 מיליון הדונמים, אשר אנחנוּ אדונים להם ואת תכניות ההתישבות לשנים הקרובות. ואני רוצה כי נשאל את עצמנוּ: מי יבצע את התכניות הללו? – מצבה של הרזרבה ההתישבותית חמוּר ביותר. לא שאין יהוּדים שיתישבוּ. בשתי השנים האחרונות נעשה מפעל אדירים של העלאת יהוּדים על הקרקע.

אנשי נח"ל ב' בנחל־עוז

ראש־הממשלה, הרמטכ“ל רב אלוף יגאל ידין ואליק בשעת ביקור באחד ממחנות נח”ל

אבל אני מדבר על רזרבה להתישבות באותם המקומות אשר היהודים הללוּ אינם יכולים ללכת אליהם. משוּם שמבחינת צרכי הבטחון הכרח הוא לשלוח לשם רק חומר אנושי חלוצי ומאומן. ורזרבה התישבותית כזאת שבכוחה ללכת למקומות כאלה אפסה כליל.

תפקיד הנח"ל: יצירת חגורות בטחון למדינה

משרד הבטחון עומד לפני לחץ כל זרמי ההתישבות על הרזרבה ההתישבותית המעטה המרוכזת בנח“ל. חשוב שכל מפקד בנח”ל ידע כי אין היום רזרבה התישבותית חלוצית מחוץ לנח“ל. כל מה שזרמי ההתישבות מספיקים להכשיר ולחנך בתנוּעה החלוצית, בעליית הנוער, בגרעיני העולים, בתנועות הנוער הישראליות חייב להגיע, בהתאם לחוק שירוּת הבטחון, לנח”ל. פירוּש הדבר, שמחוץ לנח“ל אין כל רזרבה התישבותית חלוצית מאורגנת. ואם יש היום בנח”ל עשרות גרעינים מאורגנים של ההתישבות, הרי עומד משרד הבטחון במאבק קשה עם כל זרמי ההתישבות בדבר כיווּן הגרעינים הללוּ: לחיזוק ישוּבים צעירים בלבד או הפרשת חלק מהם להתישבות בטחונית חדשה. הויכוּח נובע מתוך העובדה, שבתקופה האחרונה התהווה מצב חמור מאוד בהתישבות הצעירה. ישובים שהוקמו על־ידי מיטב הנוער הישראלי, אשר עמד במלחמת השחרוּר, ישוּבים כאלה יש ונשארים בהם רק כ־30 – 35 אנשים. ובתוך המצוקה הזאת, טבעי הדבר, שההתישבות המאורגנת רואה את הגרעינים הללוּ בראש וראשונה כמועמדים הבאים בחשבון להשלמת הישובים הצעירים.

אך בזאת בלבד לא סגי. הנח“ל, וביחוּד המטכ”ל האחראי לבטחון הארץ על כל חלקיה – וגם לשטחים מיוּחדים העומדים בשממונם ופרוצים להסתננוּת, איננו יכול לקבל את ההנחה, שהנח"ל יהיה מקור לפתרון בעיתם של ישובים צעירים בלבד, הראוּיים אמנם לכך מבחינה בטחונית. יש ובא־כוח תנוּעה בא ואומר: ‘מה התועלת בכך שאתם הולכים להקים ישוב חדש אם ישוב קיים הולך ונהרס?’

מן הראוּי איפוא שנעמיד לפנינוּ את הבעיה היסודית: מה בעצם תפקידו של הנח“ל בהתישבות? בתכנית הגדולה שנפרשה לפנינוּ על 100 אלף בתי אב בחקלאות, המהווים רבע מתוך אוכלוסיה של 2 מיליון יהוּדים – מה מקומו ותפקידו של הנח”ל? היכול הוּא מבחינה כמותית למלא את כל הצרכים הללוּ? – בודאי שלא. לנח“ל נועד איפוא תפקיד מיוחד אשר רק הוּא מסוגל למלאו: ללכת לאותם המקומות היוצרים את חגורת בטחונה החיצונית של המדינה. וכשתיוָצר חגורת בטחון זאת יוכלו להתישב מן החגורה הזאת ולפנים גם יהוּדים שאין להם הכנה חלוצית, שאין להם אימוּן צבאי מוקדם ושאין בכוחם לשאת באחריות לבטחון האזורים הקרובים לגבול. זה תפקידו של הנח”ל. והוּא צריך לראותו לנגד עיניו יום יום.

גם הבודדים בנח"ל להתישבוּת

כבר עברנוּ את השלבים העיקריים של התהווּת החַיִל. כולנוּ התרשמנוּ אתמול מהדברים של הסמל גדעון גולן שתיאר את המעמסה הרובצת על המפקד בנח“ל. הדברים נאמרוּ כוידוי אישי. הוּא סיפר בין היתר שהוּא עצמו לא האמין, שאפשר להביא את הצעיר שבא לנח”ל – בכוח צו הגיוּס – לידי כך שיעבוד. אני זוכר כיצד עסקנו בבעיה זו בפגישות שנתקיימו לפני קבלת חוק שירות הבטחון. ידענו אז כי המבחן הראשון של הנח“ל יהיה להוכיח, שחייל מסוגל לעבוד. בזה צריך היה להשקיע את כל המרץ ואת כל כוח אמונתם של המפקדים. והנה קצב המאורעות מתקדם, מכה על ראשנו ומעלה לפנינוּ את הבעיה השניה, המכרעת יותר: היגיע החייל הזה, דרך הנח”ל, גם להתישבות בטחונית?

יש לנוּ בנח“ל שני סוגי חומר אנושי: הגרעינים והבודדים. על הסוג הראשון קיים מאבק וחלק מן הגרעינים המרוכזים בנח”ל ילך, כנראה, בעתיד הקרוב גם להתישבות חדשה. אך טעוּת ביד אותם מפקדים הסבוּרים שגרעין כזה הבא לנח“ל ונושא שם של גרעין, הוּא תמיד גרעין נאמן ומושלם. למעשה על הנח”ל לעמול הרבה גם על החומר האנושי הזה, כדי שיהיה גרעין הלכה למעשה, כדי שתקופת היותו בחַיִל תחזק אותו מבחינה חברתית, חקלאית, מקצועית וכו'.

אם נקיים היום משאל בין מפקדי המחלקות כולם ונשאלם: מה יאמרו אנשיכם בחודש ה־11 לשירותם, כשיהא עליהם להכריע לאן פניהם מועדות: לצבא הסדיר או להתישבות? אני בטוח, כי 99% של המ"מים יענוּ: האנשים במידה שעמדנוּ על טיבם במשק ובעבודה, יעברוּ ברובם המכריע לצבא הסדיר. אין ספק, כי מבחינת הראיה הסטטית של המצב תשובתם נכונה. והנה בא אדם כמוני ואומר: אין לקבל את העוּבדה הזאת. אינני כופר בקיוּמה, אך אני אומר: אין לקבל אותה. פירוּש הדבר: סגל המפקדים המכונס כאן חייב

לצאת מכאן בהכרה איתנה וברוּרה, שהוּא יוצא לשלושה חדשים להיאבק על העוּבדה הזאת. אני אומר, לא על סמך השערות, אלא על סמך נסיון מסוּים, שאסוּר לראות ראיה סטטית את החומר האנושי הזה המרוכז בנח"ל והקרוי בודדים; אסוּר לחשוב כי לא יוכלו לחול בו שינוּיים רציניים לקראת היחלצות יתר לתפקידי התישבות בטחונית. זוכרני, לפני שנתים ומחצה היה ויכוּח במקום אחר, כאשר הועלתה לראשונה המחשבה. שיהודים סתם שבאו עם זרם קיבוץ הגלוּיות ילכו להתישבות ויאחזוּ בקרקע בדרך זו, שאשכול סיפר עליה כאן. גם אז נמצאו אנשים שאמרוּ: הדבר לא יעלה ולא יצלח. אין לעולים האלה כל מוּשגים חלוציים, אין להם כל הכנה לכך, והם יעשו הכל ובלבד שלא ללכת להתישבות. וּלעוּמתם היו אנשים אשר האמינו כי גם ביהוּדים אלה ניתן לעורר רצון הגשמה חלוצית.

לחצוב במעמקים

לגבי החומר האנושי של הבודדים אני שׂם את הדגש לא כל־כך בנוער שנולד בארץ, אלא בנוער שבא מן הגולה. נוער זה הוא מבחינות רבות, לוח חלק, ודווקא משוּם שאינו מעורה בארץ ומשוּם שהוּא ללא בית וללא מקצוע, הריהוּ מסוגל יותר לקלוט השפעה וחינוך אשר יורוּ לו את הדרך הנכונה בבנין חייו ועתידו האישיים. לא ייתכן שהחלוציות במדינתנו תהא נחלת מועטים. אין כל ספק, כי גם בקרב המוני העולים הזורמים לארץ, וביחוּד בקרב העליה הצעירה, מצוּיים ‘מטמונים’ חלוציים לרוב. אך אין הם נמצאים על־פני השטח, ויש הכרח לחצוב במעמקים כדי לגלותם. והשאלה העיקרית אשר תקבע את גורלו של הנח"ל וגורל ההתישבות כאחד, היא: האם נצליח להקנות לסגל מפקדינוּ את היכולת לראות באנשים אלה לא רק חיילים, שצריך לאמנם אימוּן צבאי, אלא גם אנשים שיש הכרח להורותם דרך בחיים; להקל מהם את חבלי הסתגלותם לארץ, לשפה, לעבודה, לעזור להם בפתרון בעיותיהם האישיות; לפתוח לפניהם אפקים לא ידעוּם, לשנות את מוּשגיהם הישנים ולהחדיר בהם את הכרת הארץ ואת הכרת האפשרוּיות הממשיות לבנין החיים הבריאים המיוסדים על עמל ויצירה עצמית.

שנת שירוּת שניה בכיבוּשי התישבוּת

הרעיון החדש המובא לפניכם אינו לחץ על החייל הבודד, שיחליט בגמר שנת השירות הראשונה ללכת להתישבות קבע. כשם שאמרנוּ בכנס הקודם, שהיה מוקדש לבעיות המעבר מבסיס האימונים להכשרה חקלאית, שאיננוּ מדברים בשלב זה על התישבות, והתרכזנוּ רק בבעיות הכניסה לעבודה, כך ההצעה שאני מביא לפניכם כיום איננה הצעה שהחייל הבודד יתן בחודש ה־12 את תשובתו האישית הסופית שהוא הולך להתישבות־קבע. הרעיון המובא לפניכם הוּא אחר: אנוּ רוצים למצוא בין כל מסיימי שנת השירות הראשונה 200 – 300 חיילים בודדים ראשונים אשר מרצונם הטוב יסכימו להקדיש את שנת השירות השניה, בהתישבות, לא בהכשרה במשק קיים, אלא בהיאחזוּת בהתישבות חדשה. ובגמר שתי השנים יקום המשק החקלאי כוּלו: הפרות, הטרקטורים והבנינים, להם לנחלה, אם הם יחליטוּ להישאר במקום כמתישבים קבוּעים. רשאי אני לגלות לכם, כי לדרך זו של הקמת משקים חדשים כבר ניתנה הסכמה מלאה מצד הסוכנוּת היהוּדית. ודאי, נסיון זה חדש הוּא בהתישבות, ואנוּ פותחים בו בגלל אותה סיבה שהזכרתי לעיל, בשל מחסור חמוּר ומסוּכן בגרעיני התישבות חלוציים. בדרך זו אנוּ מאריכים למעשה את תקופת ההכשרה החקלאית של חיל נח“ל מ־9 חדשים – לשנה ו־9 חדשים, בהבדל בולט נוסף כי בשנה השניה מקים איש הנח”ל משק חדש, וכל פרי עמלו עשוּי להיות לנחלתו וביתו הקבוּע, אם ירצה בכך. לחייל עצמו אין כל הפסד אישי בתקופה זו, באשר כל זכוּיותיו כחייל שמוּרות לו וחדשי העבודה במשק הנח"ל נחשבים לו כשירות צבאי, וההכרעה האישית אינה נדרשת ממנו אלא מקץ שנתים. דרך חדשה ונועזת זו עשויה להצליח במידה שהמפקדים והמדריכים ידעוּ לנצל בשנה זו, בתנאים נוחים באופן יחסי, את כל האפשרויות להשפיע השפעה של ממש על הכרעתו של החייל.

עמדת המפתח להצלחת הרעיון הזה נתונה, לפי מיטב הכרתי, ביד סגל המפקדים, בידם בלבד. אם קיימים התנאים האובייקטיביים להקמת המשקים הללו – והם קיימים אם המימון הדרוש ישנו ואם החומר האנושי קיים – מצטמצמת כל הבעיה בנקוּדה אחת: ברצונו וּבמאמצו של הסגל. ומאמין אני שהסגל יבצע משימה זו אם יאמין בה. המצב כיום במחלקת מעגן, לדוגמה: כאשר 50% – 60% מן הבודדים רוצים להישאר שנה נוספת בנח"ל וללכת להתישבות, מוכיח, שדבר מעין זה יכול להיות גם במחלקות אחרות של בודדים, כי אין הבדל גדול בחומר האנושי בין המחלקות השונות. הכל תלוּי בסגל, ואם סגל המפקדים יהיה חדוּר חזון גדול, יוכל להדביק בו גם את פּקוּדיו.

בדרך גבוּרה אפורה

ואני מודה לסגן אלוף פלד שהציג את השאלה בצורה בהירה באמרו: ‘מפקד על מי? ומפקד לשם מה?’ כשמפקד יודע את אנשיו ויודע לשם מה ולאן הוא צריך להוליך אותם, הוא מצליח לבצע את המשימה שהוטלה עליו. המבחן בימי מלחמה הוּא בלחימה, אבל אינני יכול כיום ‘להזמין’ מלחמה, כדי שמפקד צעיר יוכל להוכיח את כשרו. אך, לאשרנוּ, יש לנוּ מבחן אחר כשאין מלחמה, והמבחן האחר הוּא ביצירה. ומבחן זה קשה לעתים למפקד מאשר להוליך יחידה בקרב. מאמץ חד־פעמי של הולכת יחידה בקרב איננוּ שוה, מבחינה פסיכולוגית בעיקר, למאמץ של משהו אפור, יומיומי, לגבורה אפורה ומתמדת במשך תקוּפה ארוּכה, כשאין עמה זוהר נצחון. בדרך גבורה אפורה זאת קשה יותר להוליך חיילים. אבל זהוּ יום המבחן לנח“ל ולצבא בכללו, והסגל הוּא המפתח לכך. ולסגל נחוצה תכנית פעוּלה, כי חזון בלבד לא יספיק. הסגל צריך לדעת את אשר עליו לעשות וכיצד עליו לבצע משימה זו. התכנית צריכה לכלול פעוּלות רבות במחלקות, בפלוגות ובגדודים. כאשר שמעתי את תיאוּרו הדרמתי של גדעון, כיצד הוּא עמוס, חשבתי לעצמי: מפקד הפלוגה, מפקד הגדוּד, מדוּע אינכם באים לעזרת המ”מ הזה?

נחוץ עוד דבר שבלעדיו אין סיכוּי להצלחת המפעל אשר אנחנו מדברים עליו, וזהו המגע האישי אל כל חייל וחייל. בעיה זאת קיימת בכל יחידות הצבא, אבל בנח"ל מקבל הדבר משמעות מיוחדת, נוכח התפקיד להכין את חייליו ללכת להתישבות. על נשק זה של מגע אישי אל החייל, של שיחה עם הפרט, של הקשבה ללבטיו אין לוַתר בשוּם פנים. דבר זה משנה לפעמים גורל אדם. אנחנו מדברים כאן באנשים צעירים ולא בבני 30 – 40, שיש בהם יציבות מסוימת, וקשה לשנות את דרכם. נער בן 18 – 19 עדיין אינו יודע מה גורלו בחיים, וניתנת אפשרוּת להשפיע עליו. צריך להיות טיפוּל אישי נוסף לאוירה הכללית הצריכה להיוָצר מסביב לחייל ההולך להקים ישובים משלו: אוירה אשר ברבות הימים תטביע את חותמה על כל פעוּלותיו וחייו ותחרוג הרחק מעבר לתחוּמיו.

משׂימה נוספת הוּטלה על נח"ל

ונקודה אחרונה. בתכנית הזאת צריכה להיות עוד מחשבה אחת נועזת על מנת שנוכל לבצע את הדבר. כוונתי היא, שלביצוע הדבר הכרח הוא ללכת בדרך ריאורגניזציה של המחלקות במשקים. כמו שהנח“ל הבין יפה, שאין לשבץ חייל ממחלקה העוברת להכשרה חקלאית באותו האופן המקרי כמי שנכנס לבסיס אימוּנים, כך לא תיתכן מקריות במיוּן החומר האנושי בהליכה להתישבות. רגילים אנו, כי בבסיס האימוּנים, סמוּך ליציאתם של האנשים להכשרה, מבצעים ריאורגניזציה מלאה כדי להתאים ככל האפשר את האנשים למחלקות לקראת יציאה להכשרה. אך אנחנו חייבים לחשוב, שבחודש ה־11 לא נוכל לקצור את פרי החינוך החלוצי של הנח”ל ולהביא להתישבות חיילים, אם נראה את ההרכב של הבודדים במשק זה או אחר כמחלקה ההולכת כולה להתישבות, או העוברת כולה לצבא הסדיר. אם זו תהיה הגישה, מקפּח הנח"ל את הפּרי המועט שעשה ואיננו דולה מתוכו את כמוּת האנשים שהספּיק לחנך להתישבות.

על כן ברור, שכדי ש־200 – 300 איש ילכו להיאחזות, יצטרכו לבחרם על־ידי סלקציה מתוך 1200 – 1400 איש. כמובן, בראש וראשונה צריך לרכז אנשים מתוך המסגרת הקרובה ביותר, ממסגרת הפלוגה.

בשיחות נוספות עתידים הדברים להתלבן, ולמצוא את מסלולם המתאים לביצוע. חשוב בכנס הוא לא פרט זה או אחר. חשוב שהכנס יצא בהרגשה, ויעביר אותה לכל הפּלוגות והגדודים, שמשימה נוספת הוּטלה על הנח"ל, משימה שהיא גוּלת הכותרת לחייל.

באביב הקרוב, כאשר ייוָצרוּ 3 או 5 נקוּדות חדשות של הנח"ל, יהיה המשך לכך. בשלב זה לא הכמוּת חשוּבה. חשוּבה יותר עצם סלילת הדרך החדשה. חשוּב עצם המעשה, עצם הוכחת אפשרוּת ביצוּעו. אם תיפתח הדרך, תבוא אחרי־כן גם הכמוּת. לדעתי זוהי הרוח, זהו התוכן והחזון, אשר אנחנו יכולים לתת למפקד על כל קשייו שהוא נתון בהם – והוא נתוּן בקשיים רבים. אם הסגל יתלכד למשימה כזאת וייצור אוירה מסביב לרעיון הזה, לא כרעיון מוּפשט, אלא כדבר מעשי, נוכל להצליח בביצוּע המשימה. ואם הסגל יאמין בכך יאמינו גם החיילים.

תשי"א – 1951

בחדשי יוני – יולי מסיימים חיילים מספר, בוגרי מחזורי האימונים בנח‘"ל, את שנת שירותם, בהתאם לסעיף ו’ מחוק שירות־הבטחון. עמם הוקם למעשה חיל הנח“ל במתכונת ארצית ובמבנה שלם, המכיל בתוכו את כל החלקים שעליהם מוּשתת כיום הנח”ל: מפקדה ארצית, בסיסי אימונים מרכזיים, מטות גדודיים ופלוגתיים, מחנות הכשרה חקלאית, בית־ספר למפקדי כיתות, מדרשה חקלאית, אגף הנח"ל במשרד הבטחון על תפקידיו המסוימים – ועל הכל: אלפי חיילים, גרעינים וּבודדים, ילידי הארץ ועולים חדשים, המגשימים על גוּפם את רעיון הקמתו של צבא עובד.

אין ספק, כי בתולדות הנח"ל תירשם שנה זו כשנת הנחת יסודות. עצם המפעל, אָפיוֹ וטבעו המיוחדים, מחייבים צמיחה של שנים תוך לימוּד מן הנסיון המצטבר בקליטת מחזורים נוספים, בשיטות האימונים וביסודות המבנה הצבאי, בבחינת המשטר הקיים במשקים, בשיטות ההדרכה החברתית והתרבותית, בדרכי הטיפול בגרעינים ובטיפוח היצר ההתישבותי בין המוני החיילים הבודדים. ובכל אלה יש לעסוק תוך חתירה מתמדת לשיפּוּרים, תוך מלחמה בשגרה כובלת ובהעזה לשינויים, אך תוך נאמנוּת למטרה העיקרית.

את לקח הנח"ל אפשר ללמוד אך ורק מתוך ראיית הנסיון הנועז, שהיה בעצם יצירת כלי אדיר המצמיד נוער רב להכשרה חקלאית אגב השירוּת הצבאי. החידוּש איננוּ ברעיון, אלא בנסיון להגשימו בקנה־מידה ממלכתי וּלהעמיסו על רבים־רבים, שלא קיבלו לפני התגייסוּתם כל הכשרה רוּחנית ותרבוּתית לחיים חלוּציים. ביחוּד חשוּב הדבר לגבי עולים חדשים, הבאים מכל קצוי עולם, ללא ידיעת הלשון ותרבוּתה, ללא הכרת הארץ ותנאיה.

ואף כי הנח"ל נמצא כיום בעצם גידוּלו והתפתחוּתו, ועל אף העוּבדה כי מספר המסיימים את שנת השירוּת אינו רב ביותר, בהשוואה לגידול הכפוּל והמשוּלש, שבא זמן קצר אחר מחזור האימוּנים – ניתן בכל זאת לסכם כמה סיכוּמים ראשוניים.

סיכוּמים אלה לא ימַצוּ את מלוא הלקח הצבאי, הבטחוני, החינוּכי וההתישבוּתי של הקמת חיל הנח"ל, אך יכולים הם לשמש ציוני דרך בתוך תהליך התפּתחוּתו וגידוּלו.

מבחן העבודה בשירוּת צבאי

ראשית, התאמתה ההנחה בדבר אפשרות קיום מסגרת צבאית, הבנוּיה על יסוד מזיגת אימוּנים ועבודה והמותאמת לכל צעיר החייב בגיוּס לצה“ל. שילוּב העבודה בשירוּת הצבאי הבא לכתחילה כ’כפיה' מלמעלה בתוקף חוק שירות הבטחון נהפך בדיעבד, בכוּר ההיתוּך של הנח”ל, לברכה, המשפיעה על כל חוָיתו הגוּפנית ועל הכרתו של החייל.

ביחוד יש לציין את ההשפעה החיוּבית של ההכשרה החקלאית על החיילים העולים. ההסתגלוּת לעבודה הגוּפנית, החדירה לענפי המשק, הכרת הכפר העברי על רמת חייו הכלכליים, החברתיים והתרבוּתיים, המגע אל הדור השני, ה’צברי', הכרת טבע הארץ, אזוריה השונים ונופה – כל אלה מזרזים את תהליך התערוּתו של העולה החדש במולדת. גילוּיי התערוּת בולטים של חיילים אלה ראינוּ לא מכבר בהופעות הנח"ל בחגיגות העצמאוּת, בקרב עשרות מעברות וּמחנות עולים. התערוּת זאת של החיילים העולים, הכרחית להם גם למילוּי תפקידם הצבאי כחיילים.

מבחן כושר הלחימה

שנית, שוב התאמתה ההנחה, כי עוּבדת התעסקוּתו של החייל, בחלק מזמנו, בעבודה, אינה גורעת מכושר לחימתו אם נשמרים בקפדנוּת המסגרת, המבנה והמשטר הצבאיים, ואם ביצוּע תכנית האימונים מוּתאם וקבוּע מראש. התאמתה ההנחה, כי בתנאיה המיוּחדים של ארצנוּ ניתן לקיים בהצלחה כוננוּת קרבית מלאה של יחידות חיילים, העוסקים בימי שלום בעבודה פּרודוּקטיבית, בהגברת היִצוּר החקלאי, וּמקילים באחוּז מסוּים מתקציב הבטחון הכבד של המדינה.

מראשית הקמתו של חיל הנח“ל שאפוּ מפקדיו להפכו לחלק אורגני מכוחו הקרבי של צבאנוּ מבחינת תכנית האימוּנים, המבנה הצבאי, המשטר, הנוהג ורוּח הכוננוּת של כל פרט וכל יחידה בתוכו. הנסיון שנרכש דיו כדי לנסוך בנוּ בטחון ואמוּנה, כי בשעת חירום לא יכזיב חיל הנח”ל משום שהקדיש חלק מתקוּפת שירותו לעבודה¹.

יצוּין כאן, כי עם תום השנה הראשונה הוּבהר במידה מכרעת מבנהו הצבאי של הנח“ל כחלק מחיל הרגלים. עוּבדה זאת פותחת אפשרויות חדשות להרחבת מסגרתו של חיל הנח”ל ולביצוּע מוּשלם יותר של חוק שירוּת הבטחון.

מבחן הגרעינים

שלישית, הקמת חיל הנח“ל הצילה את הרזרבה ההתישבוּתית (בוגרי עליית הנוער, תנוּעות הנוער, גרעיני עולים וכו') מסכנת התפוררוּת מוחלטת. תנאי השירות בנח”ל הבטיחו את מילוי חובתם הצבאית של הגרעינים אגב קבלת הכשרה חקלאית ומתוך שמירה על שלמוּתם החברתית. יתירה מזו: לחלק ניכר של הגרעינים המגיעים לחיל הנח"ל, חלשים במספר ומעורערים מבחינה חברתית, נפתח סיכוּי של גידול מספרי על־ידי הצטרפוּת חיילים בודדים אליהם. עבודת הריתוק הצבאי לתקופה של שנתים מאַפשרת לא אחת לגרעין זה או אחר להתגבר על משברים פנימיים.

הריתוּק במסגרת הצבאית בולם במידה רבה את העזיבה הקלה, שאנו עדים לה בגרעינים הבלתי־מגויסים, ובהמשך הזמן עשויים לפעול נגד גל העזיבות גורמי התבגרות חברתית ואישית, התקשרות למשק, הקמת משפחה וכו'. בדרך זו משמש חיל הנח"ל לגרעינים גורם של ליכוד חברתי, יִצוּב פנימי וּמקום הכשרה מתאים ביותר לתפקידם הבטחוני וההתישבוּתי. זוהי כיום ההערכה והמסקנה המשוּתפת לכל זרמי ההתישבות.

מבחן ההתישבוּת

רביעית, הנח“ל מתחיל להגשים אחת המטרות הראשיות שלו: הקמת משקי חיילים בנקודות חיוניות ביותר לבטחון המדינה. בפעולתו ההתישבותית של הנח”ל חלה הפסקה מסוימת מאז הקים הגדוד הראשון של הנח"ל (בעודו מסגרת משנה בגדנ"ע) שבעה משקים חדשים והשלים 17 משקי ספר קיימים.

עתה, עם תום שנת השירות הראשונה של מחזור האימונים הראשון במסגרת חיל הנח“ל, שהוקם עם קבלת חוק שירות הבטחון בכנסת, מחדש הנח”ל את פעולתו ההתישבותית והוא יעלה בחודש הקרוב ל־5 נקודות חדשות, ו־11 גרעינים יבואוּ כתגבורת ל־11 משקים צעירים היושבים בגבולות המדינה והנאבקים מר על קיומם בגלל מחסור בכוח אדם. אחר הפסקה של 2 – 3 חדשים בלבד יהיה בכוחו של נח"ל להעלות 6 – 8 גופים חדשים להתישבות וכשתי עשרות גרעינים נוספים יוכלו להשלים משקי־ספר.

החידוש העיקרי בפעוּלה ההתישבותית הוּא בזאת, ששותפים לה מספר ניכר של חיילים בודדים, מהם שהצטרפוּ לגרעינים, ומהם המקימים מן היסוד בשלב הראשון שני משקים חדשים. אמנם עדיין לא הובטחה קביעוּתם של מתישבים אלה, אך חשובים לאין ערוך גילויי ההתנדבות האישית שבאו לידי ביטוי בפעולה שנעשתה לריכוז החומר האנושי מקרב החיילים הבודדים לצורך הקמתם של משקים אלה.

אין ספק, כי התנדבות זאת היא פרי החינוך, העבודה וההכשרה ותנאי השירות המיוחדים לחיל הנח“ל. במצב הקיים כיום בעם ובמדינה, בהיעדר תנועה חלוצית גדולה ובירידת המתח החלוצי ורוח ההתנדבות האישית בנוער העברי – יש בחתירה זו של חיל הנח”ל לטיפוח ערכים חלוציים בקרב החיילים משום שׂחיה נגד הזרם. הישגים ראשונים אלה יחזקו את ידי אלה שהאמינו ביכלתו של הצבא לשמש בית־ספר לעם לחינוך חלוצי ולקליטה רוּחנית של המוני העולים, נוסף על תפקידו הבטחוני.

מבחן החינוּך

חמישית, מתפתחת בהדרגה רשת כלים לחינוך, ללימוד ולהסברה: בית־הספר למ“כים, המדרשה החקלאית, הירחון, הלהקה הדרמתית, קוּרסים לפעילי החינוּך, להקות למחול ולזמרה – וכל אלה כבר הספיקוּ במידה ניכרת להעלות את הפעילוּת החינוּכית והתרבוּתית של החייל, לטפּח הווי ישראלי, ליצור התחלות של ‘מסורת’ ורוּח יחידה הנמסרות ממחזור אימוּנים למשנהוּ, מכּנס לכנס, משכבת מפקדים ראשונה לשניה וכו'. בשטח זה, אולי יותר מאשר בכל שטח אחר, רחוקים אנו ממיצוי היכולת הגנוזה והאפשרוּיות האובייקטיביות הקיימות בנח”ל, אולם המגמה ביסודה נכונה, והכלים הנוצרים גדול יהיה ערכם בהתרבותם ובהתעצמם.

הסיכוּמים הראשונים מצביעים על קו ההתפתחוּת הנטוי כלפי מעלה. הגרעין שנזרע הכה שורש, כי הוא צמוד אל האדמה וממנה הוא בא. מחנות נח“ל הפזורים בכל קצוי הארץ היו חלק מנופה, וחיילי נח”ל המשכימים בכפרים בוקר בוקר לעבודה או יוצאים לאימוניהם הם תופעה המונית, מוּבנת, אורגנית. עם זאת אין להיתפס לאשליה, כי הבנין הושלם. בשנה החולפת רק נבנוּ היסודות המאפשרים המשך הבניה.

תשי"א – 1951

נעיין רגע קט בבעית יחסי הגומלין בין הגדנ“ע וּבין הנח”ל. לדברי הבאים אין כל קשר לעובדה ה’היסטורית', כי מתוך סיבות מיוּחדות היתה לידתו הראשונה של הנח“ל ב־1948 בחיק הגדנ”ע. הבעיה כשלעצמה מתעוררת גם אילוּלא היתה עוּבדה זו קיימת. הנח“ל הנוכחי נולד בשנית, במסגרת צה”ל, עם קבלת חוק שירוּת הבטחון ב־1949. מאז קיימות לגדנ“ע ולנח”ל שתי מפקדות נפרדות ועצמאיות, שהספיקו להתרחק אחת מחברתה מרחק מספיק, וכדאי לחשוב על נקוּדות המגע והקירבה האובייקטיביות, המחייבות שיתוף פעוּלה בשטחים מסוימים.

יש לזכור, כי אותם הגורמים, שהניעוּ את הכנסת לחוקק את חוק הנח“ל, הם המחייבים גם את הגברתה והעמקתה של פעולת הגדנ”ע בנוער הישראלי והעולה, בגילים 14 – 17, עד מועד התגייסוּתו לצה"ל. הנוער הזה מקיף כיום למעלה מ־70 אלף נפש, וּמספרו הכללי יגדל וילך עם זרם העליה ההמונית. אחוז הנערים והנערות ילידי הארץ, או חניכיה, פוחת והולך ולעוּמתם גדלים רבבות ילדים עולים, בישובי העולים ובמעברות, הממשיכים בחוג משפּחתם ועדתם את נוסח החיים הגלותיים וכל הקשור מבחינת ההווי, השפה, המושגים והרגשת הזרות והנכר לכל המתרחש בארצנו. העוּבדה, כי רבבות עולים אלה אינם מעורבים בישוּב הותיק, שישוּביהם הארעיים או הקבוּעים אינם כוללים אלא עולים חדשים, ולעתים קרובות בני עדה אחת בלבד, – נושאת בחובה סכנות חמוּרות מאוד של הגבהת המחיצות השבטיות במקום הריסתן, של השתרשות החיים הגלותיים במקום ההתערות ההכרחית בחיי הארץ.

בישוּב הותיק לא קמה עד עתה כל תנועת התנדבות רצינית של אנשים, אשר יראו מחובתם להילחם בסכנות אלוּ על־ידי ‘הליכה אל העם הזה’, ללמדו קרוא וּכתוב עברית וּלהנחיל להם ערכי־יסוד ראשוניים בתרבות העם והארץ. אנשי המוסדות האחראיים לקליטת העליה כורעים, באין עזרת הציבור לימינם, תחת עול הדאגות ה’גשמיות' לשיכון הארעי, ליום העבודה, להספקת המצרכים החיוניים ולתחליף של גן ובית־ספר. גם כאשר הדברים הללוּ מסתדרים (ולא תמיד הם מסתדרים), אין הם פותרים כלל את בעית הוָיתם הרוחנית ואת שאלת דמותם החברתית של ישובי עולים אלה. לא אחת תפגוש אנשים אשר הציצו אליהם ונפגעוּ, כלומר, הגיעוּ למסקנת יאוש האומרת, כי בימינו לא יקום מתוך ‘דור המדבר’ הזה עם אחד. ייתכן, כי הצדק עמם. אבל המדינה, אם חרדה היא לעצם קיומה ולבטחונה, חייבת להיאבק על נפשו, על גוּפו ועל רוּחו של הדור הצעיר.

בין הגורמים ה’אזרחיים' העשויים לחזק את בטחוננוּ, אנוּ מונים בראש וראשונה, ובצדק, את העליה הגדולה. ברם בתנאים מסוּימים עלוּלה העליה גם להחליש את בטחוננוּ. אם לא נדע לקלוט את העליה קליטה כלכלית ותרבוּתית, אם לא נדע לישב את העולים בכל אזורי הארץ, אם נישבם בלי שנלמדם את מלאכת ההתגוננוּת ובלי חינוך לעמידה איתנה ולחירוף נפש בשעת משבר, אם לא נבצע מלאכת שיקום גופני ורוחני רציני ביותר בילדי העולים, כדי שצבאנוּ יהיה בריא בגופו וברוחו – כי אז עלוּלה להתגשם, חלילה, תקותם של אויבינוּ, כי גידוּלנוּ ו’התנפחוּתנוּ' המספרית יהיוּ בעוכרינוּ ‘בסיבוּב השני’.

כל אלה עשויים להסביר במקצת את העוּבדה שהמדינה והצבא מקדישים תשוּמת־לב רבה כל כך לגדנ''ע, תשוּמת־לב גדולה בשיעור ובהיקף מאשר בארצות אחרות.

התפקידים המוטלים על צבאנו, בתנאיה המיוחדים של מדינת ישראל, עצומים ומגוּונים ביותר, וּבדין, ששירוּתו של חייל יתחיל לא בתאריך הגיוס – בגיל 18, ושיסתיים לא ביום השחרוּר, שנתים לאחריו. כשם שהצבא מקיף בדאגתו, בארגוּנו ובאימוניו את כל סולם הגילים בחיל המילוּאים (עד גיל 49) – כן הכרחי לצבאנוּ, כי יהיוּ לו ‘מילואים’ גם בסולם הגילים הטרום־צבאיים (14 – 17). וכל הטוען, כי לא בא הדבר אלא משוּם חיבתנו המיוּחדת לחינוך ‘מיליטריסטי’ של הנוער, מעיד על עצמו, כי לא חדר כלל וּכלל לבעיות המיוּחדות לעם זה בלבד.

לא נעסוק כאן בתולדותיה של מסגרת הגדנ“ע הקיימת בשינוּיי שם וצוּרה למעלה מעשר שנים. אך אומר, כי מעולם לא היה הכלי החינוכי הזה חיוני כל־כך וּמעולם לא נזקקוּ לו ילדים ונוער רב כל־כך, כפי שנתגלה הדבר בימינו אלה. ימינו אלה והנוער הרב הזה, אינם מניחים לגדנ”ע להצטמצם בד' אמות של הכשרה טרום־צבאית, במושגים שהתאימו אולי לשנות המחתרת ואשר שוב אין הם הולמים את מציאוּת המדינה, את מציאוּת הצבא הגלוי ואת מציאותם של רבבות ילדים עולים. כשניתן לנוער המטוּפּח מן הגימנסיה ‘הרצליה’ שיעור באקדח בתקוּפת המחתרת, היה הדבר בשבילו עולם וּמלואו, אך כשנוער זה רואה כיום בראש חוצות ובגלוּי תותח, טנק ואוירון, שהם שלנוּ – דרוּשים אמצעים חדשים ודרכי חינוך אחרות כדי להלהיב את דמיונו של הנוער וכדי לתת חזון לרוחו.

הגדנ“ע מתלבט בכל אלה, ולאט־לאט הוּא עולה בדרכים הנכונות המוליכות למטרה. מה בעצם צריכה להיות מטרת הגדנ”ע? הממצה הביטוּי ‘הכשרה טרום־צבאית’ את מטרות הגדנ“ע או את צרכי הנוער? האם בהכשרה טרום־צבאית במובנה המצומצם והמקצועי, נצא ידי חובתנו כלפי הנער העולה ונכשירו להיות חייל, כפי שצבא הגנה לישראל גורס אותו? האם בכך נכשיר אותו להיות אזרח כפי שמדינתנו זקוּקה לו? – ברוּר, כי התשובה היא שלילית. אין מסגרת הגדנ”ע הכרחית רק כדי שהנער יכיר את הרובה בגיל 16, במקום להכירו בגיל 18 בבסיס האימוּנים של הצבא.

גם את עצם המושג ‘הכשרה טרום־צבאית’, בהתאם לצרכיו האמיתיים של הצבא, יש לגרוס אחרת מאשר הדבר נראה לכאורה. אם נדון רגע קט בבעיה רק מבחינת הכשרתם כחיילים בעתיד, הרי הדבר הנחוץ לנוער, וביחוּד לנוער העולה, הוּא בראש וראשונה פיתוח תרבוּת הגוף, כושר פיסי, סבילוּת, טיפּוּח תכונות אופי, כגון: יזמה, יושר אישי, מסירות, אומץ לב, משמעת פנימית, הרגשת אחריוּת, רעוּת וחברוּת, עזרה הדדית, ועל כוּלם – אהבת המולדת. כל אלה קודמים ללימוּד סוגי הנשק למיניהם, באשר הם היסוד לכל צבא בריא וטוב. ואם היסוד הזה יהיה קיים בכל גדנ“עי, יהא ערך רב גם לפעולה שפוּתחה בזמן האחרון – לקשור גדנ”עים מספר אל חילות מקצועיים מסוּימים של הצבא: תותחנים, ים, אויר, קשר וכו'.

אך כל אלה יחד לא הספיקו לגדנ“ע שלנוּ, והסתבר, כי עליו למלא עוד שתי משימות נכבדות: אחת כלפּי הנוער ואחת כלפי חינוכו החלוצי של הנוער. בלשון הגדנ”ע: ‘מבצע התערוּת’¹ ו’מבצע להפרחת השממות'².

כשהתחיל הגדנ“ע, לפני שנה ומעלה, לפעול בשטחים אלה היוּ שראוּ בכך הסגת־גבוּל של תנוּעות הנוער והצביעו על הסכנה לדמוקרטיה הצעירה שלנוּ, בהקמת ‘תנוּעת נוער ממלכתית’. אם לא תותקף הדמוקרטיה שלנוּ מצדדים אחרים, סבורּני, כי מצד זה אין כל סכנה נשקפת לה. לתנוּעות הנוער במדינתנוּ לא רק שיש חופש פעוּלה גמוּר, אלא הממשלה התחייבה במצעה לטפח את הנוער החלוּצי ולסייע לעבודתו. אכן, בעצם הקמת הנח”ל היה עידוּד רב לתנוּעות הנוער החלוציות, מלבד העזרה הממשית, הישירה, שהנח"ל נותן להן. אוּלם, אין לשכוח, כי תנוּעות הנוער הן תנוּעות מכסימליות מבחינה רעיונית והן דורשות מחבריהן לא רק רמה גבוהה למדי של התפּתחוּת כללית, אלא, בדרך כלל, גם הזדהות עם עמדות פוליטיות מסוּימות. ברוּר למדי, כי אָפיין זה של התנוּעות מגביל אותן מבחינת המספר, וביחוּד הוּא זר וּבלתי־מוּבן לנוער העולה, שהגיע מארצות נחשלות. עוּבדה היא, כי כל התנוּעות יחד, לא גילו כל כושר חדירה ל’ישראל השניה' של העולים החדשים.

הרשאית המדינה, נוכח העוּבדות שהעלינו לעיל, להשאיר שדה זה הפקר? והרי מילוּי תפקידו הראשוני של הגדנ“ע – ההכשרה הטרום־צבאית – אינו יכול להתקיים אלא במסגרת ממלכתית. בזאת מודות, אמנם, כל תנוּעות הנוער, אך יש ומישהוּ מקרבן מתעורר מפעם לפעם ‘למחות’ על פעוּלה חינוכית של הגדנ”ע ולתבוע ממנו הצטמצמות בד' אמות של ההכשרה המקצועית הטרום־צבאית. למישהו זה ייאמר: אם נמצאו סיבות ונימוקים שהצדיקו, ללא פקפוּק, עבודה חינוכית, חלוצית, בקרב נוער בוגר העומד בשוּרות הצבא, הרי קל וחומר שתיעשה פעוּלה כזו בגיל צעיר. לא תוכל להתקיים מסגרת נוער בגדנ“ע בלי תוכן חינוכי, כי עלולה היא להיהפך לגוף בלי נשמה וללא רוח חיים. ואין תוכן חינוכי ראשוני אחר לנוער, בתקוּפת קיבוץ הגלוּיות, מאשר התערוּת בארץ והפרחת שממותיה. מכאן – מחנות ההתערות של הגדנ”ע לנוער העולה, מכאן – המפעל הנהדר, פנינת הגדנ“ע, באר־אורה, אשר משך כבר אלפי נערים ונערות, מכל החוגים ומכל השכבות בישוּב, והממחיש להם את החזון הגדול של החיאַת הערבה הצחיחה, ומכאן – גם התכנית להוסיף ולהקים בערבה ועל גדות ים־המלח חוות נוספות ולנטוע בקרב רבבות בני הנוער יחס נפשי לחבל זה של ארצנו המחכה לגואלו. ומכאן – התכנית החדשה לנצל, מבחינה חינוכית, את כל האפשרויות הגדולות הצפונות במפעלים אלה, כדי לארגן במסגרת הגדנ”ע גרעינים, אשר יתעתדוּ בהתבגרם ללכת יחדיו להתישבות בטחונית.

כלום יש בכל אלה משוּם ‘התחרוּת’ בתנוּעות הנוער? – אני כופר בכך. אין סכנה נשקפת מהתחרוּת שביצירה. למסגרות שונות אין זכות קיוּם רק אם תפקידיהן וּמהוּתן עזבון. אין תנוּעות הנוער יכולות ואף אין הן צריכות למלא את התפקיד הבטחוני, הממלכתי, של הגדנ“ע. ואם יש בגדנ'”ע, וחייבים להיות בו, אֶלמנטים חינוּכיים דומים לאֶלמנטים שבתנוּעות הנוער, עדיין אין ביכלתם להפוך את הגדנ"ע לתנוּעת נוער. על מדריכי הנוער להבין עוּבדה פּשוּטה ואֶלמנטרית: בהתוסף לתנוּעות הנוער גורם ממלכתי, אשר יפעל בכלים גדולים ומשוּכללים, כדי להטותו מזרמם העכור של אנוכיוּת, קרייריזם וּשחיתוּת אל מעיינות היצירה החלוּצית בארץ. באוירה הטהורה שתיוָצר יוּטב גם מעמדן של תנוּעות הנוער.

ברוּר לגמרי, כי מאחר שרוּבּו של הנוער בגיל 14 – 17 אינו מאוּרגן בתנועות הנוער, יוּכל הגדנ“ע לטפּל בו וּלמלא תפקיד חינוּכי גדול. באר־אורה היא התחלה רצינית מאוד בכיוון החינוּך החלוּצי הממשי, אוּלם אם מפעל זה, ודומיו, יכוּ שורש בנוער (וכוּלנוּ רוצים בכך!) תתעורר מאליה שאלת טיבו של הפּרי אשר יצמיח. הן לא ייתכן, שהגדנ”ע ישקיע עבודה חינוּכית עצומה בקשירת הנוער לערבה, על־ידי חודש עבודה של כל נער בחַוָה, בשנה הראשונה, השניה והשלישית וּמכל זה לא יישאר אחר כך אלא חלום נעוּרים בלבד.

ערך המפעל הוּא בכך שהוּא נושא עמו תקוה, כי לפחות חלק מן הנוער הזה יגשים אישית ויתישב קבע בנגב וּבערבה. חשיבוּת רבה לכך שהגדנ“ע, בצעדיו הראשונים, בטיפּוּח גרעינים התישבוּתיים, יראה בנח”ל את האפיק הטבעי, בו עליו להזרים את פּריוֹ. המשכה הטבעי של באר־אורה היא יטבתה (עין־רדיאן), שהוּקמה על־ידי חיילים בודדים מן הנח“ל³. הגדנ”ע יכול לזרוע גרעיני חינוּך חלוּצי. הגדנ“ע יכול להקים חווֹת לתפארת, שמטרתן היחידה תהיה חינוּך, והנוער יבוא לעבוד בהן בצוּרת ‘מבצע’; אך אין הגדנ”ע יכול לקצור את יבוּל חינוּכו בצוּרת ישוּבי־קבע המוּקמים על־ידי חניכיו, משוּם שבהגיעם לגיל 18 עליהם להתגייס לצבא הגנה לישראל. אם לא יימצא הגשר והקשר בין העבודה החינוּכית והחלוּצית של הגדנ“ע וּבין אפשרוּיות הביצוּע הממשיות בשדה ההתישבוּת הבטחונית, הקיימות בנח”ל, קיימת סכנה, כי כל מה שהגדנ“ע זרע בשטח זה על תלמי לבּות הנוער יפוּץ עם הרוח, בבוא שעת גיוּסו של הנוער לצה”ל.

כך הגענוּ אל בעית הקשר ואל שטחי־המגע ההכרחיים בין הנח“ל והגדנ''ע. עמדתי על מפעל ההיאחזוּיות של הנח”ל⁴, אשר נולד מתוך אותה המגמה, ‘להדביק’ ב’חידק' ההתישבוּת גם את החיילים הבודדים. אף הגדנ"ע החל עוסק באותה מלאכה באמצעים אחרים, המתאימים לו, בקרב הנוער.

לא כאן המקום לפרט תכנית פעוּלה להידוּק הקשרים בין הגדנ“ע והנח”ל, קודמת לכל תכנית הכרת הצורך בקשרים וּבשיתוּף פּעוּלה. הדרכים הממשיות תתגלינה בנקל, יש מקום למגע הדוּק בין מפקדיה של שתי המסגרות. רצוּי לכלול בכל מסע של גדנ“עים ביקוּר בישוּבי הנח”ל וּלהכין ביקוּר כזה, בצוּרה שיהיה לו ערך מחנך. אפשר ללמוד הרבה מלקח הנח“ל בארגוּן גרעינים, במידה שהגדנ”ע יתחיל לפתח שטח זה של פעולה.

בכל אשר נעשה עלינו לזכור הנחה יסודית, כי הגדנ“ע והנח”ל הם שתי זרועות של מולדת, שבּניה גלוּ ממנה והתפזרוּ בנכר, ועתה הם שבים אליה דלים, רחוקים זה מזה וּזקוּקים הם לכוחות רבים ועצוּמים, שיוּשקעוּ בהם, עד שתבוא הבראתם הגוּפנית והרוּחנית השלמה.

ה' בכסליו תשי"ב (4.12.1951)

אל: ראש הממשלה ושר הבטחון, ד. בן־גוּריון

מאת: א. שומרוני

ביוני 1948, עם ההפוגה הראשונה, נקראתי על־ידיך לעבודה במשרד הבטחון בלי דעת אל נכון מה התפקיד הקונקרטי אשר יוּטל עלי. נקלעתי אז לראשית הפולמוס הטרגי על גורלו של הפּלמ“ח. כעבור שבועות אחדים, עם התסיסה שקמה בנוער החלוצי סביב צו הגיוס לילידי 1931 ולאחר עבודה שקדנית, נמצאה הדרך להקמת המסגרת החדשה – נח”ל, אשר כללה מלכתחילה גרעינים חלוציים בלבד.

במחציתה הראשונה של 1949 התנהלו על ידיך הבירורים הפּנימיים המכריעים על אופי חוק שירות הבטחון שיוגש לכנסת. באותה תקוּפה ‘פלשתי’ לא אחת לחדר עבודתך והעסקתיך שנית ושלישית בענין הכללת הנח“ל בחוק שירות הבטחון וכל הכרוך בכך. בפרוטוקול הישיבה המכרעת בנדון זה, שנתקיימה ב־23.3.49 בהשתתפוּת הרמטכ”ל י. דורי, ש. מאירוב¹ וחברים אחדים מוזמנים, אני מוצא שאלתך מופנית אלי לאמור: ‘אם להביא בחשבון לא את הלהטים של הפלמ“ח, אלא את הערך החלוצי ההתישבוּתי המיוּחד שהיה לו, האם משמש הנח”ל המשך לזה?’ – בפרוטוקול רשומה תשובתי במלה אחת: ‘כן’. אודה, כי משמעוּתה המלאה של תשובה זו יכול אני לחוש כיום פי כמה מאשר בתאריך הנזכר לעיל. לא היה לי אז כל פקפוּק בסכנה האיוּמה שנשקפה למדינה מן הספרטיזם המדיני והצבאי של ראשי הפלמ“ח, אוּלם מן הרגע הראשון של הבירורים על הקמת נח”ל, בטרם היה שם נח“ל, ועד לקיטת מאות הטירונים האחרונים של האלף השביעי השבוּע – לא עזבה אותי מעולם ההכרה הברוּרה, כי חובת כבוד, חובת המדינה, חובת הבטחון וחובת הצרכים המיוּחדים של עמנו היא להציל לצבא הגנה לישראל, גם במסיבות שהשתנּוּ, את ערכיהם החיוביים של ה’הגנה' והפלמ'”ח. הרוצה בכך יראה בנח“ל דרך מרכזית לצבא בישראל. הקמת הנח”ל והתפּתחוּתו משמשת הוכחה ניצחת כיצד אפשר לשמור ערכים חיוביים ולהעלותם לשלב גבוה יותר, בלי כל תופעות הלואי השליליות של יהירות והתנשאות על פני יחידות אחרות, או חתירה תחת שלמוּתו של הצבא ותחת אחידותו.

בסיימי את עבודתי במשרד הבטחון לאחר שלוש שנים ומחצה אין לי אלא להודות לגורל, או למקרה העיור, שעשיתני שליח לדבר מצוה וזיכיתני להשתתף, במידת יכלתי, ביצירה מן היסוד, אשר נכונוּ לה בעתיד גדולות ונצורות.

עם זאת יודע אני, כי לבנין זה לא הוצקו אלא יסודותיו (אמנם יסודות בריאים), וּמקננת בלבי חרדה להקמת הבנין כוּלו ולקצב הקמתו.

על כן החלטתי לשוב ולהטרידך בפעם האחרונה וּלבקשך לעיין בתשוּמת־לב בתזכיר הרצוף בזה והמכיל סיכוּמים אחדים של נסיון הנח"ל עד כה וציון הבעיות העיקריות המחכות לפתרונן.

אינני נוגע במכתב זה בבעיות הגדנ“ע, באשר תהיה לי ההזדמנות בימים הקרובים להשתתף בדיון, שיתקיים אצלך בהשתתפות הרמטכ”ל.

א. שומרוני

השנה שנת 1949, שלהי מלחמת השחרוּר. הוקם צבא הגנה לישראל, וכחיל מיוּחד בתוך הצבא, הולך ומתארגן הנח"ל, שמלבד הכשרתו לכוננוּת קרבית נועד לו תפקיד נוסף: הכשרת נוער חלוּצי לישוּבי ספר, לכיבוּש השממה ולהדבּרתה. הרוּח החיה בפורמציה זו הוּא אליק שומרוני. בחרדה רבה עקבנוּ אחרי התפּתחוּת החיל הזה. כוּלנוּ ראינוּ בו את משא־נפשנוּ: חיל לוחם ביום פּקוּדה וחיל עבודה בימי שלום.

באחד הימים הוזמנתי על־ידי אליק אל אגף הנח“ל במשרד הבטחון. בפגישה זו התחיל מַפליג בדמיונו העשיר בתארו לפנַי את ילד טיפּוּחיו – את הנח”ל, את יעוּדו לחנך גרעינים להתישבוּת וּמשׂימותיו, על סגנון חייו ועל ההווי המיוּחד שיהא לו, ומיד הציע לי שאֶתגייס ואֶצטרף אליו לעבודת האגף. כששמעתי הצעה זו יוצאת מפּי אליק – נרתעתי. עתה זה חזרתי משליחוּתי באירופּה, ועז היה רצוני לשבת בביתי ולשוּב אל עבודתי בשדה. אך אליק אינו מרפּה ממני. התלהבוּתו גוברת והולכת וּבשטף דיבוּרו כמעיין המתגבר מוסיף הוּא לשׂאת את משא הנח“ל. לא הועילו הסברותי והפצרותי שלא ימריצני לקבל עלי כיום את התפקיד הזה. הוּא לא שׂם לב לדברי. 'לנוּ נחוּץ חבר אנשים נאמן שיתמסר לנח”ל בלב ונפש, אנשים שיראוּ בכך תפקידם בחיים'. לאט־לאט הרגשתי שכוח התנגדוּתי הולך ופוחת – ושתקתי. ואת שתיקתי פּירש כהודיה וכהסכמה. כך התחלנוּ לעבוד וּלהקים את המפעל. יחד עבדנוּ שתי שנים תמימות, עד שאֶליק מסר את הענינים לאחר וחזר למשקו.

אותם הימים הייתי עֵד לכוח השפּעתו ושכנוּעו. בדמיונו ובהתלהבוּתו היה מדביק וכובש את כל אלה שעבדוּ במחיצתו. נתגלה לי, שלא אני היחיד שאֶליק ידע לכבשו בכנוּתו, בנאמנוּתו ובקסמו האישי.

אליק היה לא רק איש־דמיון, אלא גם גדול במעשים. משיזם רעיון הירהר בו הרבה ועיבּדו לכל פּרטי הפּרטים. הוּא לא ידע ליאוּת בעבודה, פּעל בשקידה והפעיל אחרים. באָפיו לא היה איש־צבא. הוּא היה איש תנוּעה ולוחם אמיץ לדעותיו, ועם זאת היה גם תכססן מעוּלה. בהנהלתו גדל ועצם הנח"ל במהירוּת.

על משמרת הנח“ל עמד אליק כצוּר איתן. תיקוּן חוק שירוּת הבטחון מ־1950 נותן סמכוּיות רחבות לשׂר הבטחון, וכתוצאה מכך הוּאט קצב גידוּלו של חיל הנח”ל שהתכוון להרחיב את ההכשרה החקלאית על כל חיל הרגלים בצה"ל.

אליק אינו מקבל את הדין. הוּא מרבה לשוחח ומוכיח לשר הבטחון, למפקדים בצה“ל, לחברי הכנסת. מתרוצץ בין הקריה ובין מסדרוני הכנסת כדי לשמור על המפעל. הוּא אינו מוַתר. אך משנפלה ההכרעה הוּא מקבל את הדין – ואפילו הוּא בניגוּד לרצונו. ולא זו בלבד אלא הוּא מתהלך בין המפקדים וחיילי הנח”ל וּמנמק וּמסביר את ההכרח שבהחלטה ונוטע אֵמוּן בלבּם ובלב כל העובד במחיצתו.

על אף היותו חבר קנאי לתנוּעתו ידע לרכוש את אמוּנם של חברי שאר תנועות הנוער. תקיף וישר היה, איש־קיבוּץ מגשים והכל כּיבדוהוּ וּהעריצוּהוּ.

הנח“ל נוסד, כאמוּר, לגרעיני תנוּעות נוער, לשמירה על הגרעינים כגרעיני התישבוּת. עם זאת צפה אליק מראש את התפתחוּתו ואת התרחבוּתו של הנח”ל כגורם מחנך וקולט עליה חדשה בצבא, כמכשיר ההופך עולים חדשים לחיילים טובים ולמתישבים בספר ולאזרחים נאמנים למדינה. הוא דאג גם לחייו הפּרטיים של החייל. רצה ליצור לו בית חמים עוד בהיותו בצה"ל, להעניק לו הווי ישראלי, חלוּצי ולעשותו בגמר שירוּתו בצבא לאדם עברי פּרודוּקטיבי.

הוּא היה איש־עבודה. לא איש משרד, אלא איש שדה. פעם־פעמַים בשבוּע לפחות היה יוצא לשטח, להיפּגש עם חיילים ועם מפקדים ולראות את הכל במו עיניו. שוטט הרבה בכל הארץ, מבסיס לבסיס, ממשק למשק ומקן לקן. בדרכו היה אוסף במכוניתו חיילים, ובעיקר אנשי נח"ל, משוחח אתם ומסביר להם. תמיד היה סניגורם של חיילים כלפּי מפקדיהם ופרקליט למפקד בדבּרו עם פּקוּדיו.

לא היה מחמיץ הזדמנוּת והיה משתתף בכל מסיבה ובכל חגיגה של חיילים ושׂמח בשׂמחתם. בכינוּסי הנח"ל – היה יושב מן הפּתיחה עד הנעילה. שומע ומאזין למוצא פּיו של כל חייל. מעולם לא זילזל בזוּלת. ולוחם היה בציניוּת ובכל גילוּייה.

הנח“ל גדל וכבש לעצמו מקום מכוּבד כחַיִל לוחם בצה”ל – באימוּנים ובעמידתו בקרב. מיחידותיו הראשונות מתאחזים חיילים בודדים, עולים חדשים בנגב, בגליל וּבערבה. אליק מאמין בהם, אך הוּא חרד להם ומלווה אישית כל עליה על הקרקע. הנח“ל עולה על גדותיו, הוּא נעשה לנח”ל זורם וכובש לבבות בקרב הנוער, הער והדרוּך לכּל. הוּא מקים בית־ספר לדיִג באילת, קבוּצת דייגים בים־סוּף וכו'.

הנח“ל משנה את נוף הארץ. עשרות מחנות לחיילי נח”ל קמים על־יד המשקים. אליק משתף את עצמו בקביעת מקום לכל מחנה. מגמתו, שהמחנות יהיוּ ליחידות בלתי־תלוּיות במשק ושיהיוּ עם זאת מעורים בחיי הישוּב. במחנות אלה צריכים להתחנך אלפי בני־נוער ולספּוג את רוּח ההתישבוּת החלוּצית. החייל צריך לאהוב את מחנהוּ, ועל־ידי כך להתקשר לפינת ארץ זו, עד שביום פּקוּדה יעבור רטט בלבו, וידחפהוּ למערכה.

בשנים הראשונות, בעוד הנח“ל בראשית צעדיו, ידע אליק כל חייל וחיילת בשמם והתעניין בבעיותיהם. לאחר זמן, כאשר רבּוּ שוּרות הנח”ל, היוּ עיני אליק נוצצות מגיל בפגשנוּ בדרכנוּ, ברחובות עיר או הארץ, מאות חיילים ענודי סמל הנח“ל – המַגל והחרב. הנה אחד והנה עוד אחד, היה אומר בעברו על פּני חייל וּמפנה את ראשו ומלווהוּ במבּטו המלבב. ומצטער הוּא ששוּב אינו יכול להכיר אישית כל אחד מאנשי הנח”ל בשל גידולו והוּא מוסיף ורוקם את חלום העתיד.

הנח"ל הגיע לשׂיא התפּתחוּתו ועוד נכונוּ לו עתידות. מנגד עוקב אחר גורלו, ומנגד מצא את מותו.