דפים לא גמורים
צבי מאירוביץ: “הבודדה”, שמן על בד, 60/ 81 ס"מ
הוצג בתערוכת “אפקים חדשים” 1955, מוזיאון תל אביב
לעבוד – זה לקבל את מרותו ורצונו של איזה כוח אחר, עליון, בשעה שאתה כל בוקר נתקף יאוש שאין להביעו במלים. צבי מאירוביץ
תמונה עם אור צהוב 🔗
את שיער הזהב של אמו, שנגזז באכזריות, מצא צבי יום אחד במטפחת משי סגולה בתוך הארון ליד המטבח, ועשר עשרים שנה אחרי שנגזז עדיין החזיק את ריח גופה. בן שש היה. זה היה שיער ממשי, חזק, חי, והוא מדד אותו על עצמו, ארוך מעצמו, מהבהב עליו כמו להבה ארוכה. אחר כך קיפל והחזיר למטפחת. אבל שום דבר לא קרה, וזאת זכר יותר מכל, ששום דבר לא קרה, והוא נצמד לתנור, מסוגל לחשוב רק מה מתרחש שם, בתוך ערימת השיער הגזוז, הנושם חסר תנועה במטפחת. ולא הצליח לשכוח את זה.
קטנה, מתנועעת ככספית, הסתכל עליה אחר־כך, עם הפאה שעל ראשה, שדהתה והאפירה, ובעיני רוחו סמר העור שעל ראשה. הוא ליטף את עורה הסומר, הכתם הצהוב התפוגג בתוכו, יחד עם אהבתו אליה ועלבון נעוריה, ולא השנים ולא התלאות לא היה בכוחם עוד להפיג את זוהרו.
צבע שקשה למחוק, אמר לי פעם והתפלא כששאלתי מה. הצהוב, אמר. אבל צבי, שאהב לספר סיפורים והיה חוזר עליהם פעמים רבות, בשמחת חיים פראית ולא מרפה, את סיפור חבילת השיער של אמו סיפר לי מאוחר מאוד, אחרי הרבה סיפורים אחרים, ולא כשצייר צהוב. צבי השתמש מעט בצהוב, ומעולם לא כצבע חיצוני. רק פנימי, בתוך החלונות, הפָנים, הכתלים והאבן. סגור ומסוגר, עירום בטהרתו, היה כעולה מהצד השני של הבד, צבע שברירי, פגיע, שהתפוררותו מתחילה ברגע שמתחילים חייו. אבל שברירי, פגיע, לא פגום, לא שייך, צובר חיוּת כה רבה שסירב להתמזג עם הירוק והכחול, ומנותק מן הירוק והכחול, נשאר לא פגום ולא שייך.
חשבתי על זה לראשונה כשצייר את התמונה שקרא לה “הבודדה”, ולא הבנתי תחילה למה קרא לה “הבודדה”. אבל כשהוציא אותה, אחרי שנים, אמר שוב: אה, הבודדה, – והצהוב שעל פניה, בוטה, גזור רע, פָרַח כה זרחני שהיה קשה לעמוד ולהביט. עם פנים צהובות וידיים כבדות היא ישבה ליד שולחן שחור והפרחים שעל ידה היו כחול. התמונה היתה גדולה והכתם הצהוב קטן, אבל קרוע מתוכה, מתוך פניה וידיה השחור והכחול, היתה התמונה יותר ויותר קטנה והצהוב יותר ויותר גדול, ומופקע מתוך עצמו, לא מסתדר, בער בתוך פני המסיכה.
כתמים שאינך שוכח, כמו משפטים שאינך שוכח, מוצאים את דרכם לבדם. הסגולה המכאיבה שלהם, קרינתם ופרישותם, זו המעניקה לכתם פשוט משהו של אי־מציאות, היא אולי העושה אותם למה שהם באמת, כלומר: יותר ממה שהם באמת. והוא התופס בגרון.
כתם כזה מבודד עד אחרון עצביו, היה לי במשך שנים הצהוב שעל פני “הבודדה”. מסרב להתגלות ומסרב להישכח אבל מכיר את האפשרות להישאר צלול וקר – עורר בי תמיד את ההרגשה שמקומו איננו כאן אבל פה הוא ישאר, קבוע לתמיד. ואחר כך היו “שלושה גזעים בצהוב” ו“דומם עם שולחן צהוב” ואחר כך צבי עבד עם הרבה אוֹקֶר, הרבה אפור, וכמעט לעולם לא עבד עם צהוב. והצהוב חזר אחרי שנים (עם סכין ומקלוני פסטל דקים), ביום קייץ חמסיני אפור, כאשר את הקיר מול חלון האטלייה צבעו לבן וצבי הכריז שיותר כבר לא יוכל לצייר לעולם. על הכן עמד אז, זה ימים אחדים, דף של מטר על מטר, חציו האחד לבן – ממאן להתמלא, וחציו השני אפור – ממאן להתרוקן, והוא אמר שזה דף עיקש ובלתי נסבל, מחזיר כל צבע וכל קו. “עושה גלים” בחמסין. מרשרש ומתעקל בקצוות, היה כיצור חי, מתעוות, והוא הוריד אותו והחזיר אותו והוריד אותו והחזיר אותו, אבל סירב להחליף אותו ורק הפך אותו מצד אל צד, לא מוסיף ולא מוחק. הקיר הלבן סימא את עיניו, מיחושי הראש שלו התגברו והקיר הלבן סימא עוד יותר את עיניו, והופך אותו מצד אל צד הכריז שוב שיותר כבר לא יוכל לצייר ואחר־כך הכריז שאפשר לחיות גם בלי לצייר ותענוג לחיות בלי לצייר ואחר־כך שמעתי אותו מזמזם את “דאָליע מיַיַנע דאָליע” וידעתי שהוא מצייר.
את “דאָליע מיַיַנע דאָליע” זמזם אז כל הקייץ, נמוך, קטוע, משבש את השורות ומבלבל את החרוזים, וכשהגיע ל“דער בלאָנדער קאָפ פון מיַיַן מיידל טוט מיר מסוכן וויי” – היה ה“מסוכן וויי” הופך לחרוז חוזר, אינסופי, לא מתחיל, לא נגמר, בלי הפסקות ובלי הדגשות, ורק מסוכן וויי מסוכן וויי. ואחרי שעה כבר לא שמעו את החרוז ורק את המונוטוניות שלו, המלים מגיעות מאוחר, מעורבבות כפקעת, ושומעים כבר רק את הטון המלווה. מין צליל עמום, שיורד ויורד יורד ויורד, והפעימות הסמויות שלו – אלה הנובעות לא רק מהלמות לב אלא מחשיבה בלתי פוסקת, רואה הכל בבהירות חדה – הן השתחררות של אותו חומר אשר בדומה להר געש מתפרץ כידוע, בהינתקויות של אבנים קטנות, המושלכות, מפורקות, בעוצמה בלתי נמנעת, ככל שהריתחה יותר עמוקה.
צבי עדיין ישב, מותח את הגב ושוב מותח את הגב, ראשו מורכן למטה אבל כתפיו מאוד זקופות, ואם כי כל הזמן זימזם היה נדמה שהוא לא מזמזם ורק שומע, ואי אפשר היה לנחש אם מיחושי הראש שלו התגברו או חדלו. לרגעים הפסיק פתאום, וישב, שקוע, נותן עיניו בקיר הלבן ממול ומניע את ידו כאילו יש לו טעות בידו.
הוא נראה עייף מאוד כשקם.
נדמה לי שעשיתי משהו, אמר, והביט בי, קצת זר, כמו באדם שלא התראו אתו שנים. אחר־כך קצת חייך, באלכסון, כנתפס בקלקלתו, לוחץ את שיער הזהב שלו אל קודקודו כאילו מבקש להקטין את קודקודו. – תמונה עם אור צהוב, אמר.
רגע לא הבנתי מה קרה, כי הדף היה כמו שהיה, כמו קודם המישטח הלבן למטה היה ריק והמישטח האפור למעלה היה מלא, ובכל זאת היה זה דף אחר, שונה לחלוטין, מלא לא רק צבע אלא גם בקשה חזקה. ואז ראיתי את קריעות העיפרון, קטועות, בעופרת שבורה, על הלבן הריק, ובתוך האפור מצאתי את הצהוב, מהבהב, כאילו כל רגע פורצת שם איזו שריפה.
צבי עוד עמד, מביט בתמונה, ומתופף באצבעותיו על הצבע הלח מרח אותו באצבעותיו כה לאט שאצבעותיו נראו לכודות בצבע הלח. הוא חייך, בעיניים מתנצלות, אותו חיוך קטן, עדין מאוד, החותך רגע את הפנים. – כמו שיער הזהב של אמא, אמר.
רק למחרת ראיתי בצד, למעלה, את הסגול. אני יכולה לתאר לעצמי איך היה צוחק לו אמרתי לו את זה. שטויות, היה אומר וחוזר ל“דאָליע מיַיַנע דאָליע”, הפעם בקול רם.
הפנדה הריקה 🔗
במשך שלושה או ארבעה ימים עמד דף הנייר הגדול ריק באטלייה, ואם כי היה לבן, בלי צבע ובלי קו, באופן מוזר היה נדמה שהוא משתנה לא רק מיום ליום אלא משעה לשעה – אי אפשר להתקרב אליו, צבי אמר, והתקרב כל הזמן, הוא היה מתקרב בחשאי, מאחור, מהצד, מביט ונסוג ושוב מביט ונסוג, ובכל פעם שהוא נסוג הוא יוצא מהאטלייה. מיד שוב חוזר, שוב יוצא, מודד את הפרוזדור, עובר בחדרים, רוחץ לו את הידים, משפשף את הפנים, פורש לייבש על הריצפה את המכחולים המסופגים, רוטן שהם קשים ובלתי אפשריים, מרכך אותם בסבון, שוטף בהרבה מים, ממשש בהנאה את השיער שנתרכך, סוחט ומלפף בפיסות עיתונים, וזריז תמיד כשד מהלך פתאום לאט כאילו מהלך על קביים.
“תמונה עם אור צהוב”. שמן, פנדה, רישום עיפרון וגרפית, על נייר, מטר על מטר
ימים אחדים, בלי שנגע בו כלל, נמשך התהליך המוזר. ואחרי שלושה או ארבעה ימים, בלי שנגע בו כלל, כבר אי אפשר היה להחליפו, ואפילו שלא היה בו אף צבע ואף קו – נשתנו פניו והפכו חיות, אחד מאותם הדפים המכילים, לפני הידים הנוגעות בהם, את מה שהם מיועדים להיות.
עד היום, אם כי חלפו שנים, בכל פעם שאני מוציאה את התמונה נדמה לי שתמונה זו ניתן היה לצייר רק על הדף הזה ולא על שום דף אחר, ועד היום, אם כי חלפו שנים, עובר לי רעד קל בגב כאשר אני רואה אותו מתקרב ונסוג, מתקרב ונסוג, מביט בו כאילו היה מלא כאשר זה עוד היה ריק.
אני רוצה לעשות משהו, חזר מדי פעם כשהוא מניע את אצבעותיו כאילו זה חומק לו ממש בין אצבעותיו.
צבי עבד בדרך כלל על דף פעמים רבות, שינה. מחק. עזב. אחרי שחתם צייר על החתימה, עושה בדים אדומים לירוקים וירוקים לאדומים, כשהוא מסובב, מותח, מרפה, אוהב אותם בתנועה, עד שיום אחד, גם כשהיו ברורים מאוד, הפכו מין פקעת סבוכה שאין להתירה. אבל את הדף הזה צייר בבת־אחת. איש שמפוצץ את עצמו – דווקא כשהיה יושב שקט ניכר טבעו הסוער. ואותו בוקר הוא ישב מאוד שקט. השתהה שעות בקפה. טילפן הביתה מאוחר וביקש שארד אליו קצת. כשירדתי אמר שאין לו כל חשק לצייר היום ויותר טוב נלך לקפה אחר והלכנו לקפה אחר. ושם הוא שוב אמר שאין לו כל חשק לצייר היום ונלך לעוד קפה והלכנו לעוד קפה. וככה הקפנו את הרחובות ושוטטנו מקפה לקפה והוא סיפר הרבה מעשיות והתבדח הרבה והרבה צחק, וכשהגענו לרחוב בלפור פנה פתאום והתחיל מהר לעלות כשאני מפגרת הרבה אחריו, ואף על פי שהעלייה כאן חדה המשיך לעלות מהר, בצעדים קטנים מהירים, ושכח בכלל שאני מפגרת הרבה אחריו, וכשהגעתי הביתה כבר עמד באטלייה לחוץ בין שני שולחנות הציור ושקט עוד יותר.
היה יום של חום מעיק, הוא שתה הרבה תה, רותח, כוס אחרי כוס, מרוקן אותה עד הקרקעית, עם כוויות על שפתיו. האוויר היה סמיך, וככל שהתקרב הצוהריים האור היה מונח עליו יותר אפור, שיכבה על שיכבה. פניו הבהירים הגדולים היו תפוסים כל הזמן, ורק ידיו תועות מקצה הדף אל קצה הדף, בזיגזאג, כיודעות את ההתחלה והסוף בלבד.
כבר שעה ארוכה כולנו גמרנו לאכול כאשר שמעתי אותו מסיט את הכן.
עשית משהו? אמרתי כיוון שהוא לא אמר דבר.
כן, אמר, פנדה ריקה.
הוא חייך, חיוור מאוד עייף. כן, אמר, פנדה ריקה, – וכבר שמונה שנים, כשאני מוציאה את התמונה, בכל פעם מכה לי בעיניים מין נהרה.
אינני יודעת אם הוורוד הוא צבע ארסי או עדין ואם התכול הוא של פריחה או לענה, ומאירוביץ לא אהב פירושים. הוא נתן לתמונות שלו שמות פשוטים ואמר: פה מצוייר בדיוק מה שפה מצוייר, ומצלצלים לי באוזניים קולו ודבריו ופה מצוייר בדיוק מה שפה מצוייר: פה מצוייר שירבוט קודח בוורוד ושירבוט קודח בתכול מעל לכתמי מים שחורים וספריי שחור מלוכלך, והרבה קווים לבנים שסועים, הרבה נייר ריק, וקשת גדולה פתוחה. וכבר שמונה שנים כשאני מוציאה את התמונה, הקשת יותר נמתחת מעלי. הוורוד נראה לי יותר וורוד והתכול יותר תכול. יותר חזק ויותר מר. והכל צלול מאוד. הכל בהיר. ואני מאוד מתקשה.
צבי צייר אותה בקייץ של שבעים, כמעט לעיני, ואני זוכרת את היום ואפילו את השעה. אך בכל פעם שאני מוציאה את התמונה תוקפת אותי הרגשה משונה שהיא נעשתה לפני הרבה מאוד שנים, הרבה לפני שהיכרתי אותו או הייתי בכלל בחיים. וזו הרגשה כמו קריעה. אבל גורל זר כזה שמור בוודאי להרבה דברים שמאריכים ימים עד כי נדמה שהיו קיימים תמיד. האיש שעשה אותם רק הוציא אותם מתוך עצמם, כיוון שהוא היחיד שמצא בדיוק, בסבך המעברים המפותלים, את היציאה האחת הנכונה.
“מראה בהיר”, 1970. שמן, פנדה, רישום עיפרון וספריי שחור, על נייר, מטר על מטר
בבית קראנו לה “הפנדה הריקה”. י.ה.
שוין נענטער ווי וויַיַטער1 🔗
במוצאי שבת טילפן אלינו פעם איציק מאנגר ואמר שהוא בחיפה אצל הקוזינה שלו ברחוב “אורלוזורוב”, ושנבוא לראות איך הוא מתגלגל שם לבדו במיטה הגדולה הכפולה. צבי התרגש, חיכך יד ביד ואמר שבאים. השעה היתה 11 בלילה וכשהיגענו כבר היה קרוב לחצות. איציק מאנגר ישב במיטה, זקוף, שקוף, לבוש כותונת לבנה ופניו לבנים יותר מהכותונת הלבנה. על גופו הצר היו תלויים מכנסיים צרים שחורים, שהיו גם כבדים, ועשו גלים קטנים שחורים על הגוף הדק שלו. כיוון שהיו קצרים יצאו מתוכם שתי רגליו החיוורות, עם שתי גרביים לא תואמות, גרב אחת שחורה וגרב אחת לבנה, וזה היה סימן שהוא “התלבש” לכבודנו, כי מאוד אהב להתקשט בגרביים לבנות (ער האָט זיך אויסגעפיצט מיט ווַיַיסע סקאַרפעטקאַלעך, צבי אמר), אלא שאיכשהו זה לא הסתדר לו מעולם שהגרביים יהיו תואמות ותמיד רק אחת היתה לבנה. משראה אותנו קפץ ועמד, נטוי קדימה, צווארו רועד עליו, והצמיד את פניו, באמצע, אל שתי הפנים שלנו, לחייו לחוצות בינינו, קרות, ופורש את שתי ידיו חיבק את שנינו כאחד בשתי ידיו, בתנועה משונה, כאילו תוך חיבוק הן נשברות, מקבל אותנו צוחק.
איר זענט געקומען, אמר לאט, כאומר משפט מאוד ארוך ומאוד מסובך, ואצבעותיו הקישו לנו על הגב עד שאפשר היה להרגיש את הצליל של תשישות וסבל בתוך הגב.
איר זענט געקומען, אמר שוב, מצליח קצת לפתוח את ידיו, שנשארו תלויות באוויר, באותה תנועת חיבוק משונה, וצבי ביקש אותו לחזור לשכב. הוא חייך בעגמומיות ואמר שזה אי אפשר, ואז הוחלט שיישב במיטה אבל גם זה כמובן היה אי אפשר והוא שוב חייך בעגמומיות. ס’זיצט זיך נישט, אמר, וכשהתיישב סוף סוף, מתוח, שעון למעקה, לא מצא לו מקום על הכר.
לקחנו שני כיסאות וישבנו על ידו. היה לו מצח גדול ועיניים צפופות, ובשעה שדיבר ציפף אותן עוד יותר, כעין תעלה צרה אפלה שחצתה את פניו, מתנועעת כל הזמן ומשנה צורה. וכיוון שכל הזמן דיבר, התעלה הזאת כל הזמן התארכה והתכווצה, עם שני הפנסים שלה מקפצים מאמצע הפנים אל הצדדים ונדלקים מיד שוב באמצע הפנים. הוא כבר סיפר אז על אחיו נטע השניידער־יונג, שכידוע מאוד אהב אותו, לשונו מתבלבלת בפיו ומסכסכת את הדברים ושברון־הלב שלו חותך את המשפטים ואת המלים, וצבי, שעד אז ישב שותק, לא מפסיק אותו גם בדיבור אחד – התחיל עכשיו לספר על אחיו חצקל אתו ישן שתים־עשרה שנה במיטה אחת.
איציק מאנגר, שני הפנסים שלו מצופפים, הקשיב. ופתאום, אינני זוכרת באיזה סיפור, נתן בצבי מבט שבהיסח הדעת, מורעב, מותח את צווארו גבוה עד שנראה מנותק מכתפיו, ובצוואר מתוח, כאילו היה חבל ולא גוף, התכופץ וחיבק אותו לוחץ אותו ממש אל עצמותיו, ומגרונו עלה משהו מעין יבבה.
צבי כנראה נבהל, מצחו נשטף זיעה, ולא יודע מה לעשות, צמוד אל חזהו של איציק מאנגר, התחיל לנהם את דאָליע מיַיַנע דאָליע, מאוד בשקט, כממשיך את הסיפור מקודם בקול שיחה נמוך. איציק מאנגר הוציא ממחטה, ניגב את עיניו, את לחייו, את סנטרו ואת אפו, אחר־כך קם ועמד במיטה, גבוה פתאום, לבן עוד יותר באור החזק של המנורה, והתחיל גם הוא לנהם את דאָליע מיַיַנע דאָליע אבל בניגון אחר. וזה היה מעמד מוזר למדי, כי צבי גם הוא קם והם שניהם ככה עמדו, איציק מאנגר על המיטה וצבי על יד המיטה, מנהמים זה את זה ביחד אבל כל אחד בניגון אחר, ושני הניגונים חילחלו זה בתוך זה מנקבים זה את זה. מדי פעם הם היו מפסיקים אבל גם אז לא ביחד, והיה מוזר עוד יותר לשמוע את הניגון הבודד, מנותק.
זה נמשך ואינני זוכרת את הניגון רק את ההפסקות שלו, או ליתר דיוק, את האלם הפתאומי בין שני הניגונים, ואיך הוא עמד, המשורר היהודי האחרון שנותר, עם עור פנים מתוח ולבן, נראה כמת אם לא היה מתנועע כל הזמן על המיטה המוגבהת.
צבי – איזה חיוך של פחד חצה את פניו והוא עבר בבת אחת לשיר את זיבן מייזלעך מיט אַ מויז בקול רם, כמעט מוגזם. איציק מאנגר, שפתיו הדוקות, עוד המשיך רגע את הגרויסער־שבעה־פויגל, אך בלי להסב את ראשו או לשנות את קפאון פניו התחיל גם הוא לשיר את זיבן מייזלעך וגם לזה היה לו ניגון אחר. הוא שר עכשיו מהר, בשמחה, עם כתמים אדומים שפשטו לו על פני הרפאים, וככל ששר יותר מהר הכתמים הללו הפכו יותר סגולים.
צבי הציע שנלך.
איציק מאנגר הצמיד את ידיו אל גופו, נדהם. אפשרות כזאת לא עלתה אולי על דעתו. הוא התקפל והתיישב במיטה.
כ’האב קיינמאָל נישט מורא געהאַט פון די נאַכט, אמר. הוא שאל איך אני. אמרתי לו שאני פוחדת מהחושך. הוא חייך את החיוך העגמומי שלו.
כן, אבל את צעירה, אמר והביט בי. אחר כך הביט ברגליו מסתיר אותן בחיפזון מתחת לסדין.
שוין נענטער ווי וויַיַטער, אמר, והזדקף, נותן עיניו בקיר ממול. קולו היה צרוד כאילו הוא בא לא מפיו אלא מצווארו ואפשר היה להרגיש את הפחדים יוצאים מגופו וממלאים את החדר הקטן. זה היה חדר מטופח למדי, עם טאפטים פרחוניים מסולסלים על הקיר, אבל עדיין אני רואה שם את איציק מאנגר, יושב חיוור, זקוף, מביט בקיר עם הטאפטים הפרחוניים.
עיני־הנווד שלו בערו עכשיו.
יא, שוין נענטער ווי וויַיַטער, אמר ואת המשפט הזה צבי לא שכח. הוא עבד אז על פנדה גדולה, הפנדה הראשונה הגדולה. ואם כי תחילה הוא נרעש מעצם האפשרות לעבוד על דף כזה גדול – מהר מאוד נקלע למבוי סתום, מחק, שינה, הפך, ונואש סילק את הדף שכבר היה מלא צבע ומאוד מפוייח, עם תייל שחור כבד באמצע הדף. למרות שחזרנו מאיציק מאנגר מאוחר, ב־6 בבוקר צבי כבר היה ברחוב. אינני יודעת איפה שוטט, אך כשחזר, קרוב לצוהריים, נראה עייף והצעתי לו לא לצייר היום. כן, אמר, באמת, אבל במקום להיכנס לחדר נכנס לאטלייה, הוציא את הדף, שם אותו על הכן, וישב מביט בו, כמו אחרי היעדרות ממושכת, שעה ארוכה, בלי לזוז. היה יום אביך ורוח קשה, חסרת תנועה, עברה מדי פעם מן החלון אל הדף, מנפנפת בו בקצוות שהזדקרו נוקשים, עושים קו גבול שבור מסביב לדף. צבי עדיין ישב. עשן סמיך מכיוון בתי הזיקוק בא במהירות מעבר לחלון, מעבר לבתים, נערם על הגגות בגושים גדולים מעוּותים, שנראו נעים בכיוון אחד, כשלדים של בניינים בתהלוכה. ואחרי שהעשן עבר נשארו הצורות האפלות של החלונות והדלתות, בלי קולות של בני אדם, כאילו היתה העיר ערימה של גגות מסויידים לבן, עם הזפת הרוחשת מתחת, מבקעת את הקליפה הדקה. צבי עדיין ישב, מתופף בלי משים ברגליו על הריצפה, כשהוא מרים מדי פעם את ראשו אל הדף, בלי להסתכל בו באמת. ולא לומד לחיות עם זה, מורט לעצמו את הלחי, פניו היו לובשים לרגעים מבע נכלם. הוא הרחיק קצת את הכיסא, מכוון מחשבתו ביתר דיוק, משרבט משהו על הכן. אחר כך התחיל לצייר לאט, מערים סביבו את כל מקלוני־האפור, מכל הקופסאות, בוחר את הקצרים, המושחזים, ראשיהם מותזים, מפזר אותם על הדף עד שהם נדבקים אליו. ומפורָרים, אפורים, עם אותו פיגמנט ההופך את הכאב לחימה, הם נראו על הדף כנשורת־עץ חיה, – והוא הרחיק שוב את הכיסא, מסיט אליו קרוב מאוד את הדף, כמו לא חלים עליו חוקי המרחק, מצייר במרפקים כפופים. אחר־כך קם והמשיך לצייר בעמידה, בלי לשנות את קצב התנועות, ידו כל רגע ניתקת מהקווים. ומפסיק בבת אחת, כאילו בבת אחת הכל נשתבש, שלא כהרגלו אפילו חתם.
חתמתי, אמר, אבל התמונה לא גמורה.
זה הביך אותי קצת ושאלתי מה עשה.
הוא הסתובב אלי בתנועה מאוד קטנה, כמו מישהו עומד לו מאחורי הגב ומחזיק בו בגב.
שוין נענטער ווי וויַיַטער, אמר וחייך בהקלה.
תמונה - דף סרוק 8
“ציפור בעיגול”, 75/109 ס"מ. שמן, פנדה, רישום עיפרון וגרפית, על נייר
בבית קראנו לה “שוין נענטער ווי וויַיַטער”. י.ה.
אינני זוכרת מתי גמר את התמונה אבל אני זוכרת שעבד עליה פעמים רבות, גם כשהאפור כבר היה גוש ענק, כזה שבחשבון אחרון לא ניתן לחלוקה, הוא עבד רק באמצע, בצדדים לא נגע, ונשאר תמיד התייל באמצע הדף. ובוקר אחד, מקרב אליו, עד גופו ממש, את גוש הצבע האפור כאילו היה בית שנופל עליו או גוש אדמה – עשה שם ציפור אדומה בעיגול עם קו שחור שהולך וצר עד קצה התמונה והתחיל לזמזם את שוין נענטער ווי וויַיַטער, במקצב מוזר, כמו נקישה, מה שאימץ לו אחר כך כנעימה. ותמונות רבות שצייר אחר כך הצמיד להן את המשפט הזה ואפילו אמר שאם יציג אותן פעם זה יהיה השם. כמו רוב האחרות לא הציג אותן מעולם וכשאיציק מאנגר מת לא נסע ללוויה, ברח לרחוב וחזר לא מוציא מלה. היה כבר אחרי הצוהריים אבל הוא לא הרגיש שזה אחרי הצוהריים. הכן היה ריק והוא התיישב ליד הכן הריק, שורט שם משהו בקצה־העץ של המכחול, ומסב מדי פעם את הראש כאילו קראו לו בשם. מאז חדל לזמזם את שוין נענטער ווי וויַיַטער ורק לפעמים, בשנים הקשות, כשהיה מנהם לעצמו איזה נעימה לא ברורה – ידעתי מה הוא מנהם. לא תלינו אז על הקיר את התמונה ואני תליתי אותה רק אחר־כך. אך לפעמים, בשנים הקשות, ביקש שאוציא אותה ואעמיד אותה מולו על הריצפה, ותוך שהיה יושב וקורא על הכורסה, אסיר של עצמו, של סבלו, מבטו היה עט עליה, בכיוון ההפוך, בגניבה, ומעולם לא ידעתי איזה צד שלה הוא רואה, את האפל או המאיר הנענטער או הוויַיַטער ואולי יש עוד תקווה. ועכשיו כשאני עוברת על פניה כל יום עשרות פעמים, אני מרגישה את התייל שלה דוקר לי את הפנים. היא תלויה אצלי עכשיו בכניסה ליד הדלת, ובכל פעם שאני פותחת את הדלת ענן כבד רובץ על הדלת, וציפור לכודה, אדומה, בעיגול. המשפט מאותו ערב רחוק – שמשלושתנו רק אני נשארתי לזכור אותו – ודאי כבר נעלם מזמן בתוך התמונה. אבל לי נדמה ששם הוא עוד נידח, בתוך הוורוד ובתוך האפור, ושלא אוכל להוריד אותה מן הקיר.
-
ביאורים לצירופי־מילים ביידיש
דאָליע מיַיַנע דאָליע: משפט חוזר בשיר של איציק מאנגר “אונטער די חרבות”.
דער בלאָנדער קאָפ פון מיַיַן מיידל טוט מיר מסוכן וויי: מתוך השיר הנ"ל של איציק מאנגר: הראש הבלונדי של נערתי כואב לי מסוכן.
שוין נענטער ווי וויַיַטער: כבר יותר קרוב מאשר רחוק.
ער האָט זיך אויסגעפיצט מיט וויַיַסע סקאַרפעטקאַלעך: הוא התקשט בגרביים לבנות.
איר זענט געקומען: באתם.
ס'זיצט זיך נישט: לא מתיישב (מלשון “לָשֶבֶת”).
שניידער־יונג: שוליית־חייטים.
זיבן מיַיַזלעך מיט א מויז: שבעה עכברים ועכבר.
גרויסער־שבעה־פויגל: ציפור־שבעה־גדול.
כ'האב קיינמאָל נישט מורא געהאַט פֿון די נאַכט: אף פעם לא פחדתי מן הלילה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.