רצפּה, ארבעה קירות ותקרה למשוררים־יחידים חסרי הבית, בנדודי הנכר שלהם במרכזים השונים של אֵינמולדת העם־היהודי התפזרות ספרותית.

אין כוונתי: כשרונות. משוררים־להבא. ולא לכתביהם ה“ראויים לדפוס”. אין זה הזמן לנסיונות ספרותיים. דור שלם שותת־דם מגרונו, שותת־מרתו מֵהַלָך־רוחו. דור שלם עומד בגוף פצוע, רץ או שוכב בעוויתות (חבלי־לידה או חבלי־גסיסה). הזדעזעות במעמקים. תמרות־עשן על פני השטח. וכשרונות הם ניצוצות. אינם נראים בשעת הדליקה. הם יחידים־של־דל"ת־אמות. אבל אינם היחידים אשר בגרו ברוחם בתוך הסער והפרץ וגדלו אידיאית עד לאוניברסאלי:

אדם־אתה־קיים־במיליונים – –

כאן מכריז על היותו האינדיווידואליזם בעל מיליוני־ראשים־ולבבות: פצע־איש הירואי, העומד ברמ"ח איבריו, גדול כעולם, קרוע־עיניים־ואוזניים־ושפתיים. המחדיר לחיים הזורמים את דופק הדם של שלוש־מאות־שישים־וחמישה עורקיו, הַעמֵק, הַעמֵק – –

יחידים ממין זה הם הביטוי הבולט ביותר של העווית. גופותיהם מפַכות בעווית ונושאות על גביהן העירומים את דוַי־הגלובוס האפל. השקפת־עולם לוהטת. פקעת־אידיאות: אדם, עולם – בהתגלויות־כל־הדורות – –

ויש הרי כאלה אצלנו. משוררים שלמים, מושלמים, שראשיהם מלוהטים וכבדים, והלך־רוחם – מרחבים מזעזעים. בני־אדם משוררים, שמעצמותיהם גילפו עצמות לביטוי הסלעי בשביל אוצר שנערם עמוק־עמוק בפנימיותם של נסיונות־ימים־ולילות, בכל דרכי העולם.

– – דלתות ושערים פתוחים לארבע־רוחות־העולם, שם צוענים עולי־הרגל הנצחיים, בנים של אי־שקט, של חברה טהורה בכלל־העולם – כלל־האדם. האלבאטרוסים של השירה היהודית הצעירה. מזון רוחני: בשרם־שלהם; עורקים; עצבים. המשקה בגביעי עצמותיהם של עצמם: הדם הפועם בדופק. ופת־קיבר־לשַבָּת־השחורה – היא לחם־הפנים שלנו: סבל. – – מה עוד חסר במלכות העוני הקדוש? אנחנו, השיירה המזמרת של אנשים עניים לאלוהים. אלבאטרוסים.

משוררים – –

ברכה לאִמותינו העצובות, אשר הרו אותנו לעולם זה ולדור זה! אם כי רע־ומר לו לעולם זה ולדור זה באינסוף הפוער־את־לועו, אשר לשונו לוהטת בצלב־הדרכים הסאהארי: אלדוראדו – נירוואנה.

*

התחדשות. פריצה. מהפכה של הרוח. התרוממות – ועוד. ודאי. ככה זה. כך אצלם, כך אצלנו. כבר הורטטו־בזוועות כל הספרויות בפיגורן הקלאסי. בחולמנות האידילית ובשלווה־השירית האלגית נכנסה רוח־סופה: בְּרָה! הענק שכולו־שפתיים, האדם, במיליון־ראשים נשתאג (לפי גרוס: נשתאג כמכונה. תקופת־הטכניקה!) וגורל הספרים הישנים הוא כגורל הכנסיות הגוטיות והמגדלים הרומיים: נושנות קפואות. פחד להביט. הכבישים עוברים על פניהם. העולם והמאה האדומה עומדים ופניהם למורד־ההר. האופטימיסטים מרכיבים משקפות על עיניהם, ומנסים באינטואיציה (לעת־עתה) לכשף חתיכת מולד לוהטת אי־שם בקצה האופק. ובינתיים – שקיעה, והעולם גורר את המרכבה האדומה והחורקת של המאה שותתת־הדם אל השקיעה. במורד־ההר, עמוסה פקעות־הרקב: הישארות הדורות –

ככה זה. אם נרצה, ואם לא. אנחנו עומדים כפי שהננו: בפצעים שסועי־שפתיים, בעורקים נפרשים ועצמות מבורגות, לאחר הרעשות־תותחים וקריאות “הורא”, לאחר התקפות־גזים: לאחר קערות של מרה ואופיום ומי־יום: גועל. וקצף־של־שקיעה על השפתיים.

לכן האכזרי שבשיר.

לכן הכאוטי שבתמונה.

לכן הזעקה של הדם.

אכזרי. כאוטי. שותת־דם. בינתיים – שקיעה. במגדלי־העולם שלנו ערוך השולחן במזון הרוחני לדור־האובדים. ופת־קיבר־לשבת־השחורה – היא לחם־הפנים שלנו. בין השמשות, למרגלות עולם־העבר, עורך הדור שלוש־סעודות אדומות לשבת־השחורה של העולם. מאחורי גבותינו – עמודי־צלבים שחורים.

מזמורים כאלה כורח הוא לזמר. אכזריים. כאוטיים. שותתי־דם. – –

אולי שונה יהיה השיר שלאחר היוולד המולד, והילות־של־תהילה ינוחו על ראשי־האלבאטרוסים של משוררים־בריונים. אבל בינתיים אנחנו עירומים. מדובללים. נפרשים. אוונגליון־של־זעזוע־וחרפה, כולו עורקים ועצמות של דור־חסרי־השקט, דור־תוהו־ובוהו, העומד בצלב־הדרכים אלדוראדו – נירוואנה.

*

הוכרז בשבעים לשון: הלאה השאבלונות ו – העיקר – צימצום ביצירה. תפיסה אינטרוספקטיבית. התעמקות. למען ביטוי־האדם העירום והחופשי – יצאו בזחילה בכל־מקום – גם אצלנו – אלה, המחפשים תמיד שעת־חירום, ואשר תפסו־בידם את החבלים של פעמוני־העבודה־הזרה, והנה מצלצלת בחלל הבשורה של שירה כמו שגעון – –

יצורים כאלה ערמומיים הם, שנונים: “האם ככה לִכתוב נקרא: מודרני?” “אז גם אנחנו כותבים מודרנית”: לטפס על הקירות! להסיר את הגג! לצאת ברגל על־פני הים, גשרים של קורי־עכביש! ומדוע לא? אדרבא! הדברים יוצאים מבולבלים? ככה צריך להיות! האדם!… כך רואה אני את הדברים… אומרים אל הראש: ראש, המצא־נא דברים מגושמים. אבסורדיים ככל האפשר. דברים־אשר־לא־יתכנו. חשוב, ראש: יש לי פרסות על רגלי. ובכן אני (לפי ההגיון) אדם־סוס. וגורר אני (לפי ההגיון) את מי גורר אני? חשוב ומצא משהו, ראש שכמותך! חושב הראש: עגלה עם ברזל – – וכי מדוע לא? אדרבא!

וכן הלאה והלאה. חיקוי. פסוידו־אקספרסיוניזם. חיקוי זול־שבזולים, מחלל־הקודש, לאחד מאתנו. לאחד מאתנו כואב הדבר לאין־גבול. והתוצאה: כמעט כל־הדור, נוער־העיר ונוער העיירות “חולה” בספרותיות. חולה מודרניזם. ולאיזה צעיר הגון אין צרור שירים או רעיונות אקספרסיוניסטיים?

די לשאול בחורצ’יק:

– מה זאת, בעצם, אֶקסְפְּרֶסְיָה?

עונה הבחורצ’יק דבר מצחיק:

– אקספרסיה, אתה שואל? אקספרסיה, אתה מבין, זה… ממ… כותבים על דברי־פרא, אתה מבין… מותר לומר הכל… רק לא כנהוג… יוצא משונה… צריך להבין… זו רֶ־בוֹ־לוּציה, מהפכה, אתה מבין…

אינך מבין כלום. אתה מבין רק שמהיום ולהבא:

שולחן הוא מיטה. יד היא חוטם. נעל היא שעון ובטן היא קרש־הקצבים – – מדוע לא? אדרבא! הפקרות כזאת אני רוצה לעצור. נגד חילול זה של האקספרסיוניזם, אשר בשבעים לשון הרו אותו בדם־ולשד־העצם, אצא למלחמה בכל הנימים של בניין־אברי.

נגד החיקוי המביש: פסוידו־אקספרסיוניזם. נגד השקר הסמוי של העדר־הכשרון, המתכסה באצטלת־הכוכבים הקדושה של שירה מודרנית. נגד כל נחיל־הכוכבים של מביעי־דעות בלתי־קרואים, עם מומחיותם המשכילית־אפיקורסית: מה כן חדש ומה לא חדש. ובעד: ביטוי־האדם העירום, החופשי, הגואה־בגלי־הדם.

אורי צבי גרינברג: מתוך ‘אלבאטרוס’