אל מתנגדי השירה החדשה

נגעתם בשוליים של הרבה אמיתות. וכואב לנו, בימינו ובלילותינו כואב…

בשירה היהודית החדשה יש הרבה עשבים שוטים, עשבי־רעל.

בשירה היהודית יש דברים באנאליים, אבסורדים, דברים לא מקוריים, שנקלטו באקראי, אכן: יש נעדרי־כשרון, שרכשו להם את קיומם רק הודות לצורת־צלילים־חדשים מכונפת של איזה איזם ולסינווּר עיניים־ואוזניים בפראזיאולוגיה ובמילים לועזיות.

בשירה היהודית החדשה יש גראפומאנים־נגררים, בשפת אנשי־מקצוע: סחטנים. יחידי סגולה מריחים מרחוק את אי־כנותם. תאמרו, רואים את ערוותם. בקיצור: בשירה היהודית הצעירה מתרחשים דברים, החורגים מעבר לכל גבול של ליצֶנְציה פואֶטיקה – –

יתכן! אך לא פחות מכך סובלות גם ספרויות גדולות אחרות, ספרויות של עמי־תרבות בריאים אשר יש־להם־בית־אחד. ובכן מה הרעש אצלנו דווקא, בספרות העומדת על כרעי־תרנגולת של עם שאינו־שייך־למזרח ואינו־שייך־לאירופה. השותת־דם מצידו האחד, חולם־הוזה בצידו השני, וסוחר־מוכר בצד שלישי?

אם דבר זה, הנזכר לעיל, חוש הכנות שלכם, הוא אשר דוחה אתכם מאיתנו – נוכל להושיט לכם את ידנו! הדבר אכפת לנו יותר. פוגע בנו עמוק יותר. כי שלנו היא השירה: פרי ההכרה והכאב, אשר אנחנו הרים במאתיים־ארבעים־ושמונה אברינו הרותחים בחוסר־הבית היהודי־אנושי שלנו. אבל אם תזרקו בוץ במעיינות־הסלע החדשים שנפרצו־בעמל־ובאלימות בשממת היובש, ותדברו בשפת תנ"ך: “ויהי לעת הערב, ובאתם בכדיכם לשאוב מים, וראיתם והנה מורעלים המים – – " אזי נחריש אתכם בקריאתנו הלא־תנ”כית, הנַוודית: הסתלקו! אל תבואו בכדי החרס שלכם אל המעיינות, הניחו!

אמת הדבר. אמת (ואמת זו מכאיבה לנו, בימים ולילות – מכאיבה). אבד לנו הבארומטר של שלוות־הנפש, אבד ספר־חוקי־הטרקלין המסורתיים: “כך מדברים משוררים־נאצלים…” אבל איך ידברו (ידברו אמת! אם שירה היא אמת!), אלה, שהסופה הבקיעה אותם בהתרוצצות העולמית, בזעקת־הקרביים העולמית? איך תנגנה הבַּנְדוּרוֹת הישנות והשחורות מגָלוּת־בבל, על נהרות־הדווי שותתי־הדם־היהודי שמן הדְניֶפּר ועד ארץ־הוֹדסוֹן מעשנת־בארובותיה?

לא אנחנו אשמים שמכל עורותיו – הדורות – התקלף הטיטאן: עצב־עולם־ומלואו, שגודלו כגודל כדור־העולם, ואשר גדל לדחליל־מפלצת למרחקים, צלב־פחדים לעיניו של היחיד; האם אשם מישהו, אם שואפים אותו בכל החושים הלוהטים עמוק־עמוק יותר. מהשמש ומהלבנה; מכל כוכב בודד; מגושי עננים מחניקים ומכרכובים של בתי־אבן; ולבסוף – מפרצופי אנשים?

לא אנחנו אשמים, שהגילוי – הקריעה – של פרוכות, החשיפה של ארונות־קודש ריקים, אשר דורות שמרו אותם, היא כה מחרידה, כה אובדת־מלים־לבטאה.

אתם נחרדים מפני “הרואים את הכל”, אשר תגא וטלית, צעיף ובגד־שבת כיסו; הייתם מעדיפים: להעלים־בשתיקה. בבחינת “שידמה שאין רואים…” ובכל זאת – – אנחנו איננו אשמים אם זועק הדם ההולם בדופק. עצמות מזועזעות וסבך־עורקים נחשפו; והרוח נשאה כל כיסוי, אי־שם אל שבעת הימים – –

הזדעזעו־נא ודעו: לא אנחנו אשמים, אם ילל־המיליונים שהתעוררו החריש את השתפכויות־הנפש של נסיכי־שבת נאצלים:

איננו רוצים לשאת את הגלובוס האפל על גבינו עוד ששת אלפים שנה.

לא אנחנו אשמים שאלף נקבות־הפקר בלילות אדומי־ארגמן, שיכורות־עד־שגעון, שרות־עד־שגעון, חשפו את אשר בגדי־משי־לשבת הסתירו לפנים!

לא אנחנו אשמים, שהעיירה ירקה אותנו עם דם־גרונה, והשליכה אותנו, נרעדים, אל חֵך אי־השקט – לערי חשמל, ־גשרים, ־בתי־קומות, ־בתי־קפה, ־מתעתעים, ־קלון, ואופיוּם! יהי: אשם הוא המסובב את גלגל העולם. הלא אתם מאמינים! אבל ככה זה. זו דרך ארוכה ומגושמת. מסביב בער וסער בשעת הליכה. הריתמוס ישנו בשירינו, בתמונותינו, מן הסתם סתמתם את אזניכם בצמר־גפן ועצמתם את עיניכם (עד יעבור זעם… אולי). וכשאינכם יודעים, מזדעזעים אתם – שהדברים הם אחרת, אחרת, אחרת.

איש אינו אשם בכך. אבל סוסים, כלבים, ציפורים, אפילו הדומם הקר – יודעים, שהדברים הם אחרת, אחרת. הם נסחפו איתנו אל ההתרוצצות העולמית. הם חשים, שאחרת, אחרת – – ולכן עיני הסוסים כה עצובות לאין קץ, אבני־אודם־של־דווי לוהטות ערב ערב.

על כן צמוקים ומעוררי־רחמים הם חוטי־השדרה של כלבי־הרחוב, שבנבחם בלילה נביחת יתומים־ואובדי־עולם – נדמה: בכי ילדים הוא – –

על כן נזכרות לי ציפורים שנשארו תלויות, ראשיהן מטה, על חוטי־התיל בשדות סֶרביה, ליד מימיה של הסאווה – – ושוב: הכלב שרץ בין־השמשות, בימי הרעב של סאראיֶבו, במעלה ההר, נעמד על יד הסלעים, והטיח בהם את ראשו – –

וכי אני, למשל, בנה של משפחת קדושים נאצלה (במכתב־ירושה הכתוב באותיות זהב נמשך היחוס עד מלכות־בית־דוד), וכי אני אשם, אם איננו זוכר את שירת “ידיד נפש” הקדושה של אבא ואת “אודה לאל לבב חוקר” של סבי הכסיף, מפני ששש־מאות תותחים מילאו את ראשי; וברקי־הכחול של זרקורים בעיניי, מפני שנתבשמתי בכוהל, בניקוטין, בשירת־מלחים אֶקזוטית, בשאון־חילות־פרא ושירי הגוּסְליות של בוסְניה, ההמויות על הגס במיתרים? –

איש אינו רוצה ללבוש את כותנות־השעטנז. האברים היו רוצים: משי. אין רצון להיות נע־ונד. שלווה, שלווה עמוקה. רוצים האברים. הגוף רוצה לנוח בהיכלות. אבל מי אשם אם אין רואים עוד את הדרך העולה להיכל?

על כן האכזרי שבשיר.

על כן הכאוטי שבתמונה.

על כן זעקת הדם הפרועה, המכאיבה.

אלה אשר אינם מבינים אותנו – בשבילם איננו קיימים. רק הדי־קולותינו מבעיתים אותם – –

הגיפו דלתות וחלונות: בל יצא לבבכם מרוב פחד.

אנו חולפים על־פני סִפֵּיכים, ומניחים לכם.

הדרך ארוכה, ארוכה.

אל סוף העולם.

אורי צבי גרינברג: מתוך ‘אלבאטרוס’