(פורסם בחתימה “אוריאלי”)
הימים זועקים עד־צרידות בשיגעונם המאיר, ונחנקים בסוף בשמשותיהם המדמדמות. באים הלילות נובמבריים, וגוהרים עליהם כחוֹלי־אסטמה אפלים, מחרחרים מגרונם את המעמקים, מנענעים בָעצים ובוהים סוּמים דרך זגוּגיות השמשות: בדירות אורב הפחד. אימת הלילות. בחלל מְזוגה שֵינה ובשינה סובבות טבעות־לבָנָה מאירות. נחשים ירוקים באים מנקיקי־הסלע של הרי־הקדם, המוני נחשים זוחלים דרך השינה – ומערכת העצבים נרטטת. עצבים הופכים לפסי־רכבת. מכל המרחקים באים במרוצה קטרים. והדמים גולשים מכל העורקים: נעשים נהרות. הנהרות – נעשים ימים. עליהם – אוניות עם מפרשים מפרפרים ודגלי כל אומות־העולם… וכשהעיניים מביטות לאחור, רואות הן גוף על משכב בלילה. בשר ודם כלוּאִים בעוֹר, סתם: גוּף, והכאב הוא על־אנושי. מזדעקות אפילו אצבעות־הרגלים – –
על־פני כל כדור־העולם מהלכת שאגה, כביום־המכאוב הראשון של אדם. בן־האדם עומד עירום ורואה את עצמו: בלי עלי־תאנה. לא לב, נחל קטן משמאל, הוא מערת הגעגועים, מערת הרגש, רק עצמות, כל העצמות. מתגעגעות, מרגישות, כמהות. להן קול פנימי של צחוק ושל בכי. עורקים זועקים דרך הגוף. דם רותח. לָמַד את הריתמוס מִיַּמִּים. בַּמוחות זרח העולם־הקדמון השקוע. שואג הוא, האדם של קדם, נתח מן הכאוס:
אשתי־מחוּפָּה היתה לזונה. רוצה שאֶת הזרע המוליד־ילדים אשפוך על כרסה, שלא יופרה רחמה.
לגברים אחרים היא אומרת אותו דבר, אחרים נשמעים לה…
בוכה עולם של תינוקות־שלא־נולדו בלילות־הדווי שלי.
התוכיים במרזחים מפטפטים לי זאת בימַי ימי־הנדוד.
חָבר שיגעון (המלַווה אינקוֹגניטוֹ) מלמלם זאת לתוכי, מפַעֵם בפעמונו בראשי.
קצף על שפַתי, אכוּלות החטא; איני נוגע בהן בשמיים. אינני מנשק פרוכת.
עם כל נגיסת לחם אני זולל את אלוהים.
עם כל לגימת מיים אני שותה שואה.
בכל נשימת אוויר בא גועל לחכי.
וְ
לאן ההליכה בימים ולאן ההליכה־לישון־על־משכבים־בלילות?
וראש על כתפיים לוהט. בשום־אופן אי אפשר להסירו מן הכתפיים ולהשליכו כקדרה עם מוח על אבני הרחוב.
מגדל האייפל מתייבש, הנוראה בזעקות־הדומֵם זועקת. אינו רוצה לעמוד כך: מוקפא ומתוח.
ליפול הוא רוצה! להיות לעפר! וכך רוצים מגדלים אחרים.
גלגל־הענק שבווינה נאנק. וינה ישנה בלילה. וינה מְזַנָּה בלילה.
כל בוקר הומות הארובות של ניו־יורק, זועקות עשן, והעננים תובעים: עוד. כך זועקות הארובות בכל מקום.
וכמה אמות עמוק יותר באדמת כל כדור־העולם מונחות מיליוני־מיליונים נבלות: בניו של אדם, בנותיה של חוה; ולתולעים יש מזון לשנות נצח, והתולעים רוחשות. ומעליהן פרושׂה הפזורה השחורה. אדמה, ואדם הולך, האדם הערום הולך, בקצף על שפתיו, להבות בעיניים. לפניו הולכת הזעקה ההירואית אל סף העולם – –
אדם מאמין, שאֶת הכאב חשות מיליוני עצמות באדמה.
כה מחתרתי הוא.
כה חשוך הוא.
וְ
כה אינסופית האדמה.
האדם זועק: מה קורה לי פה?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.