(פורסם תחת השם “מוּסטָפָה זָהיבּ”)

בשם זה קראה לי האנוּמא מתחת לעצי־המכאוב – אני נותן זאת לאסתר שומיאצ’ר

אודם־שקיעה זורם הַלְהֵט־אל־תוך־העבים. או: מַאֲרג־חוטים זהוב־התכלת. סיפור אגדה: פעם היה. רומנטיקאי, פנים משולשות, עיניים גדולות של עגל שגנבוהו מתחת לבטן אמו הפרה – פוער את פיו כשפתיים של פצע.

זגוגיות־השמשות בוערות באודם. הראש חייב להיות שחוח: פעם זה היה (בסוף הסיפור יחרקו שיניים).

"…שמש זרחה על שביל־פרחים. לבבות ופרחים טבלו בטללים, ובתפילות־של־שחר נוצצות ערגו אל השמיים. האולימפוס נשא את השחר – מלכות – על־ראשו. הר הרטיט על כתפיו יערות־אשוחים. מלאכים ירדו מטה, עין לא ראתה, וטוו מיתרים־של־משי בלב העולם. נשמות וציפורים פרחו באוויר. רוח קלילה הרעידה את המיתרים – ומתחת לשמיים חולמים, מפוזרי שושנים מוזהבות, הקשיב הנצח לזמירות עמוקות. הקשיב לזמירות על עצמו. ועם שחר פעמונים – פעמונים צלצלו ועוגבים ניגנו לנשיות הקדושה – תהילת מרים. תהילת־רחמים, תהילת־אמא־של־העולם – – "

עד כאן.

האיש עם הפנים המשולשות מותח גבותיו כלפי־מצח. עיניים גדֵלות: ערב־סתיו בהן. חוטי־דם דקים מתפזרים בלבנת־העין.

– נו?

– "עד שעמוד־האש יָצא מן האדמה. השדות שמסביב לערים העלו אֵדים. עשן. אדום. אלוהים הצית את העולם. צפורים צנחו. נשמות – נתקעו בזוויות. ההר מסר את יערות־האשוחים שעל כתפיו לסופה. הנצח היה שואל מפי השמש והירח את פשר הסוד, הסוד על עצמו – – "

עצור.

האיש עם הפנים המשולשות מביט כלפי מטה (עץ בלי עלים עומד שחוח לעת־חשוון, הרוח תוכל לבוא לנגן על הענפים…). זגוגיות־השמשות אדומות. כנראה: השמש שוקעת. והדבר חוזר בדם:

השמש שוקעת. אמא!

*

אודם בלהט אפֵל. דמדומים כאובים. עולם־גולגולתא. עומדת טחנת־רוח ריקה, תשו כנפיה. בריית־כאב עזובה. הירוגליף של לשון־פחדים. בלב השדה. שדה עצוב. לפני שנה פרח השיפון. וממילא: תמוז זהוב (על אורח לבן מושכות מן הכפר תהלוכות מזמרות…) קוצרות שריריוֹת. הו, איזה צחוק וציוּץ עד אל־תוך הערב האדום! ציוּץ… הו! זריחות־כוכבים מיוּהלָמות מעל לראשים החושקים של קוצרות אֶרוטיות. – –

אבל בינתיים, אֶך, מלחמה עלי אדמות. בשמיים אין רואים את האות. אבל הרכה שבבכיות־העיניים, העמוק שבאבלים ניכר בעננים. מבארות השינה שואב אני תפוחים אדומים: תפוחי מאדים־של־מזל. גדולים כגלגל העולם. – –

אַך, אוֹך.

*

איכר יורק על כף־ידו ומשפשף יד ביד. הֶפּ! מלחמה עלי אדמות, מה משמע… ככה המלך ציווה! לז’נדרמים כפתורים מבריקים ומדים חדשים. טסט… ומראֶה אָבֵל לכיכר הלחם. אֶך, אֶך, עדיין חיה הפונדקית החיננית, יכנס הרוח ב – – – היהודי שלה… אֶך! והיי"ש רוצה לגלוש בחך – – אֶך, אֶך! הֶה! חיננית, אַת! מה את אומרת על המלחמה – הה? חַאיִימ הזקן שלך יעשה, ככה: פּיף… חֶה־חֶה, מה משמע… למה לא?! – –

מתַקתֵק, מתקתק האורלוגין הישן. לפונדקית שפתיים יבשות. שותקת. דַנִיליוּק האיכר מביט. המקטרת מעשנת. ובאורח צועד הצבא. תרועת־חצוצרות, אַך.

*

אבא העווה פניו. נעשו צרים. התארכו. בתוך החלוּק קדח רק חוט־שדרה עם טבעות־צלעות. ראש, הראש שלי, צנח על כתפי אבי. יותר לא ראיתי. אבא בכה. הסימן: על עורפי נפל משהו חם ונעשה קר. יכולתי לחוש: עומד אדם שחוח. לאמא עלה הדם מכל העורקים לפָּנים. להטה. גוש שקיעה. והשקיעה אמרה:

– הרבה לילות רצופים ראיתי בחלום תפוחים אדומים ושקיעות־השמש…

שכחתי: מלחמה עלי אדמות, רציתי לומר לשקיעת־הדמדומים:

– אמא קדושה, האם בית־לֶחֶמית את?

אולי שמי יֵשו?…

אמרתי זאת בדמי, זגוגיות־השמשות בערו אדוּמות, כי הסתכלתי בהן.

– – –

גוף התיישב אל אדן־החלון, בפרופיל. לבכות בקול־רם אל תוך הלילה.

משמי־העננים הממורטטים מביטה עין נזוּלה: מכאוב עלי אדמות. קדחת בדם. נשים יושבות ליד החלונות ובוכות אל תוך הלילה.

*

היו לילות אחרים. לילות סתם. גוּף היה מתגלגל על מִטה צחורה. שינה לא יכלה לכבוש את הגוף. התהרהר: אֶך, ניצוצות נשפכו על הים. מנורות. מנורות. גשרים. טלפון עֵר. רמזורים. רכבות רצות עד צרידות. אוניות מוּארות נאבקות בים הגבוה. ואתה, שוכב, שוכב. סתם כך. מכיוון שלילה שוכב אתה עד ששינה תחטוף. לישון לילות ולהשכים בבקרים עם האזרחים שנשים להם… אֶך, אֶך –

עכשיו גוף בכל־מקום. רץ. מיליון־ראשים־לו. מיליון־עורקים־לו, הוּ – הַה. פוחת ופוחת הקהל בכנסיה. גופות של ישו נרקבות על עמודים בכל־מקום. מוות הוא מוות. בבית־המדרש מקמץ השמש הזקן בעצים והתנור לא יתחמם מחמִשּה צרורות עצים. – – אֶך, אֶך. אברמ’ל ישיש מושך בתאווה טבק־הרחה בנחיריו, נאנק: א, ואינו יכול להתגבר לשים את הטלית ולברך על “להתעטף בציצית”…

שכלל אין ראש לזה!

*

נרות־באגורה על ארגזי חיילים מצובעים באדום־כהה וירוק־כהה. דמויות מכוּפפות: גוּשי כאב־בשׂרים. גלמוד חי בכותנות מזוהמות, וראשים קשים, מגולחים. אֶך. ליד הנרות־באגורה. היד שכחה איך לחרוט בעט על הנייר. הולכת בקושי לַרוחב. אולי זה מפני שהֵנָה אל תוך הקסרקטינים אל ארגזי החיילים, באים בתי־המולדת הרחוקים; אמהות יושבות ובוכות. ישישים אומרים: אין מניחים תפילין… הפקר, רחמנא־ליצלן… ולבתולות שדיים מלאות יותר והשערות צומחות ארוכות, ארוכות.

אפשר להשתגע. – –

העט הולך בקושי לרוחב; צ־צ־צ… פנים אדומות. בתי־מולדת רחוקים עומדים בדמדומים. להרבה גופים סיגריות בפה. גופים סתם. מעשנים.

– אינני יכול לכתוב… ואילו יכולתי – לשם מה? ממילא לא יגיעו המכתבים לבתים. ודאי, האויב הגיע לשם. כלבים מתים שוכבים על הספים. אין לחם. ובבית אין רואים את אמא, לא את האחות, אולי מתו. הכל מת. מלחמה עלי אדמות – – תיכנס הרוח בעצמותַי!

*

אבל אמא’לה וולגה בוכה, אני יודע, ואבא דניֶפֶּר נאנק בלילות. הרוח יודע, כי מלחמה עלי אדמות… והבנים בגאליציה… רק האל בעבי־הכבשים יודע את גורלם שם – אֶך־אֶך. בגאליציה יש הרים. קללה עליהם. ומבצר כמו פירמישל – –

ובינתיים סתיו. מתקלפות האוזניים כי גשם נופל. ובבתים רועדים הבהובי־המנורות, מישהו בלתי־נראה עושה בפיו: ההָה… זקנים מתעוררים פעמים אחדות, בלילה: אֶך! מזל שבוערת המנורה הקטנה ליד האיקונין. מרים הטובה עם בנה בזרועה עומדת על המשמר בלילות. אבל הלב דופק.

בגאליציה יש הרים, קללה עליהם – –

בגאליציה יש מבצר פירמישל – –

*

במקום הפיאוֹת – שני פעמוני־כנסיה מתנדנדים. כאילו לא היתה מגבעת ומעליה תקרה: המוח פתוח. השערות סומרות. מעל למוח מתנדנד פעמון גדול יותר. ומעל לפעמון רץ עגול גלגל־המזלות המשוגע. שופך מתכת לוהטת. הרגליים ברוח. עיוורות. ניתעות. העיניים מפוזרות (לכל הרוחות אפילו.) בולעות את הצלליות, את התוואי של המִמוּל המרטט. אֶך, אֶך. המלך ציווה את הבית לעזוב. שתי אצבעות אל־מעלה להרים וְ: “נשבענו באש ובמיים”… אחדים נשבעים בשם האוויר: אוויראים. טסט! רוצים מן האדמה לברוח. על כן מהבהבת חדווה בעיניים. דאלמאציה לוהטת. באכסניות רותח. אנשי מים ואוויר: אוויראים, מלחים. מחול אחד של לא־על־האדמה: מיים, אוויר. תזמורת מנגנת. מי צריך יסוד מתחת לרגליים. מיים, אוויר. ונערות דאלמאציה מביאות פרחים ויין, פרחים ויין וקורעות מגופיהן את כותנות־הנערות שלהן בלילה –

אוּךְ־אַךְ!

*

אדריה בָרוחב, הרחק מן העבר ההוא של ההרים. נַשקי לגדות־השדות הכאובים של דאלמאציה. דאלמאציה אוהבת רק שירה של אקזוטיקאים שמשיים, של מלחים לוהטים בערבים סגולים, השרים את שבחי ונציה המופלאה על היכלותיה עם מדרגות־השיש, הגונדולות, ואיטלקיות משחקות – –

אדריה, אדריה – – אוניות מובילות לאלבניה, שם החילות קודחים ובספאלאטו השמשית הרגליים לא תוכלנה לדרוך – –

אדריה, אדריה! – –

*

וסתיו פתאום. אני רואה: תליות גשוּמות. כל עץ־השדה הוא תליה. על כל ענף אפשר לתלות אדם. כמה הם: אלפים על כל עצי־השדות.

הרומנטיקאי עם הפנים המשולשות, עדיין שלהי־הקייץ בראשו. והתחילו האוזניים להתקלף בשל נפילת־הגשם הסתווית. מגמגם המסכן: קצף של מרה־צהובה… כאב דמים… אילו ראו זאת אמהות.

אומר אני: סיגריה… קטורת היא סגולה לשיכחת יגון־העולם על הכתפיים… מוצאת־חן בעיניו לשון הרומנטיקאי שלי. הולך חיוּך מתחת ללחיים. סימן לך: על הפנים, מסביב לזוויות־הפה, תנועה. רק תנועה: עור רותת.

מעשן, מעשן המסכן. אדם של שבת־שבתון כזה, ופתאום עם כלי־נשק ושעטנז על הגוף. מזה יומיים רובץ לפני ריסיו הים (המון מלחים שוכבים על האדמה), גלים צונחים אליו, רוצים לבקוע את מצחו והולמים בראש: בוּככךְ. מגמגם הוא מזה יומיים: ים… ים… זהו הים… אֶך־אֶך. טאלאטה, טא־לא־טה… (היינריך היינה שלי!) – –

הסיגריה לוהטת. הלחיים מצטמקות. ההמון (חיילים) העלה עיניים אחרות: ים־ים… והאוניות היוצאות לסקוטארי אינן חוזרות… ספַלַטו ישנה. שנתה של ספלטו מריחה מאֵרוטיות שתויה של נערות־כרמים פראיות ויין־ענבים אדום־כהה ומריח המים האלמוגי של אדריה לעת־אור־כוכבים – –

– האם קודחים בסקוטארי? וכשנוסעים בים מקיאים בלי־הרף? נכון?

נרתת האדם של שבת־שבתון אחרי השאלות. נרתת. התגשמות של אינאונים עומדת בְּמדים של חייל. רוצה להתחמם אלי: אה… אני מתפחד לי… (מפחד – חזק מדי בשבילו!) ואני ארסי כמפיסטו. מושך אני את גבותי כלפי־מצח – ומפיסטו אומר: כ־מו־בבן… בסקוטארי קודחים… ובים כשנוסעים מקקקיאים בלי־הרף – – אמא!

אז מזיז אני את עינַי ימינה, בפרופיל: לים. זריחת עבי־כבשים. אֶך. אולי מגיעות האוניות המפליגות לסקוטארי, אל אחַי־הקודחים?

*

לתפוס רגע עליז. לילה. כוהל, עשן, סבון וריח־בושם. נערות ערומות עם קצות־צפורניים בלַכָּה, עם ברק בעיניים. החצוצרן, שאינני רואה אותו בעין, עומד ליד הגדר כלפי האורַח ותוקע תקיעה גדולה בליל־הכרמים הריחני. וזו מוצצת עמוק, הולכת רחוק. פוגעת במיתרים באוויר, מְוַמְוֶמֶת: וויממם… ומבליחה. הנערה הערומה יורדת מברכַּי. אֶך. החצוצרן ניצב עם חצוצרה בפיו. טרה־אַ־טה. אֶך. – – ומה יהיה על הנערות החושקות בלילה, כשלילה בוכה יפול אל תוך עיניהן כאל תוך נהרות־של־נובמבר?

בקתות הכפרים זזו הצידה מן הדרך התכווצו מרוב פחד ובענווה הצטעפו בין העצים. אֶך. להכעיס, שום כוכב אינו מאיר. רק הולכות שיירות שיירות עננים־שייטים. בלי דִין־דון פעמונים. סתם. האוויר מריח בָרֵיח הארוטי ההוא של כרמים. וטוב לשכב באחת הבקתות, על משכב משַחַת ולהקשיב לאחד, חייל רחוק תוקע בחצוצרה: טרה־טה. כל־כך מכאיב בגעגועי־הפרא. אפשר להשתגע. אַ – –

*

פקודה היא נייר. הולך אוטומטית שיר־העייפות מאות מילין. נושם בסוגסטיה פראית: מלכוּת! אנחנו נסוגים. ספלטו שמשית! עוד פעם אחת: טאלאטא, טא־לא־טא. עוד פעם אחת הבט, אחא, אל הים. תגיד: ים. זהו הים… ים – – כולנו הפכנו לרומנטיקאים: ים. מאה קרונות־משא שחורים: בולעים. נושמים קור ממרחקים: הה… אל היבשת הרחוקה לשוב! אֶך. אל מערות־האדמה. ומעל לראש יריעה הלוהטת־על־כל־האטלס עם ניצוצות גחליליות־עפות וצפורי־ברקים. חגיגות אדומות של לילות ורקיקת־הדם של העולם אל תוך אמא אדמה. מכאובי אמא… אפשר להשתגע. קְחֶה. לפתוח את הפה וכבר אף פעם, אף פעם לא לסגור. עובש יעלה על הלשון. קחֶה. שַלָמָה נושאים עדיין את אמא מרים זהובה בלב תהלוכה בישוב אי־שם ושלג לבן מעל לארץ?

שַלָמָה עוד דולקות מנורות ונרות דוקרים עיניים קמות של אחַי הגליליים, הערומים? קחֶה. קחה. – –

צעידה. כיוון מערב עם הגב למזרח. שם מתחיל להאדים סלמנדר. דווקא להיפך. לכל הרוחות! צועדים למערב. יער משחיר… פטרול חולף. מוביל הולך־רגל עֵרום־למחצה. הגוף מראש עד כף־רגל – רזון. אבל הערווה מתארכת כֹה משונֶה. מתבלבלת מעל לארנק־בשר נפוח. העירום־למחצה הולך. מתנדנד. מן־הסתם ענד פעם משקפיים. הולך. בוודאי קודח. רוצה לבקש ומפחד: סיגריה… שותק.

*

הַכו בחזה־הלילה. התפרצו כבדי־משקל דרך הערפלים. קרעו: ואו־ואו! קולו של הגלובוס הנכאב, לא של כלבים תת־קרקעיים – – ואוּוּוּ – וואוּוּוּ

אני – אחרַי הולכים רבים, רבים. – הולך לשם, שם פסי־הברזל מסתיימים. עצוֹר. מכאן ואילך – לילה. קלוע בתיל, אני עולה הֶרה: גשר כבד ומת, יצור שחור קָלוּע־פָּרוּם, אבל מת. מימין ומשמאל זרם רותח, יורה ברקים מדי רגע: צ – ר – ר – אלומה עם עיני אדם. רובה, עם כידון: ק – ר – ר… רק זה: חייל על משמר. אדם לשעבר. (היה קטן, ינק משד, אַך), עכשיו: שלא מן הישוב. צמח מן הגשר: גולם של לילה.

זרקור מחפש בלילה – אותי. (אני חש: אותי.) מי יודע כמה נפלאות זוהרות עינַי. אבל דמי קופא. לא עוד אדום הוא. סתיו, צבע־פלדה לוֹ. עופרת אולי. הו, אילו השכבתי אשה, היה גולם נולד לשם תליה על עמודים. מתכת אפלה. והיה מילל: ואוּ – ו – אוּ (אשה היתה פוחדת לתת לו את שדה. – – )

*

… הגורן בוער. הגורן שולח את האש לאורווה. שרפה נהדרת בלילה. היום לא יצלצל עוד פעמון־הכפר: הצילו!! אבל הבהמות שואגות באורווה שאגה מיוללת. איש אינו בא לפתוח, והשמיים בולעים, בולעים. הרחם הפראית הרעבה של הנשיוּת העולמית נפתחת. בולעת, בולעת אדמימוּת. העיניים הרואות זאת בוודאי מופלאות. כי ריתמוס הדם בעורקים מפכּה וחש באותו תענוג של זוועה מאירה. א, בוער! איש אינו רץ להציל, טוב כך!

שלושה פרשים רצים אל תוך האודם. שותים שַלְהָב בעיניהם. הסוסים משתעלים: קחחה… בדהירה. דהירה אל תוך הלהבות.

הרוח מצווה על האש אל השדות לצאת. והיא יוצאת!

שלושה רוכבים ורוכבים.

*

כָּבְדָה עלי חבילת אגרות־האהבה מאשתי בבית. רציתי לים להשליכה. לא הייתי ליד הים. אשליכה לשלהבות. בערי! שם בבית, הנקרא: ביתי, שוכב גוף אשה, ושדיה מלאות דם אדום. וצער גופה: צמאון פראי אל גברוּת, יַרְוֶנוּ אחד משלנו, אחד כמונו באחד הלילות. (הוא יגיד לאשתי: כמה בודדה אַת, וכמה יפה את… חבל עלייך! אך. אילו שלי היית, שלי. פה – ליטוף על הראש. קדוש אֶך! אחר־כך – אינטרמצוֹ לירי כמה חיוורת הלבנה!… כמה שלוו בחדר פה… המ… לבנים מבהיקים… אוֹך! כמה גמישה אַת! עוד אף פעם לא היה לך ילד? – – אה – – אקט…) באחד הלילות של אֶקסטאזה נשיית. – – (טבעת־הקידושין על היד, רק מחר, ברחצה, היא תרגיש בה ותביט בראי – –: שובע־הסיפּוּק).

מילא, מה יש! כשאגיע לישוב (כך נאמר), אכנס לתוך בית. הה. אוריד את התרמיל. אציב את הרובה ליד הדלת. ואשליך את הגוף. אשחק ברגליים. אמשוך חיוך לרוחב: אשה… ארבע דלתות… רצפה. בלי ליריקה, סתם, אשים ידיים מסביב לגוף… – תשכבי! כוולט וויטמן: קבלי את הזרע שלי למען קיום־העולם. אשה! יוולד ישו. אל־תחששי. ישו יוולד… המ… אַכככך… אַכככך… על אֶתיקה ידבר מישהו אחר עם אשתי בביתי… בוודאי כומר עם קרחת על הראש (כמרים אינם יוצאים למלחמה)… – – אכככך. עוד־פעם. אקט שני.

שוב חזית. בין הקרבות. סבך התיל. תותחים זרקורים. קופסאות ריקות. קבקבים־מוצהבים. המוני תולעים שורצים. תולע על תולע – הפריה־ורביה היחידה. מה זה משנה, היום או מחר. היינו הך יהיה לי (אני מחייך). תינוקות שפכתי על כרסֵי נשים בלילות הצעירים, אז לא עשיתי. ואם כן הפריתי, הלא הם שקצים מלוכלכים. מתרוצצים על המדרכות אֵי בערים הגדולות וצועקים בגויית: גפרורים – קנו גפרורים! ואין מיטה־למת בחזית (החברה נושאי־כתף כולם לחיילים היו, נושאים רובים!)

לילה. תאוּרת לבנה. אור כסף מת. משמר־שדה. הס.

בינתיים אור כסף מת. פרפר בהזיה: התפשטות־של־אטלאס מעל לראש: חגיגת־תותחים! יריעה רצה אדומה־עמוקה־אפלה. עם ניצוצות זיקוקים וצפורי־ברקים – – בינתיים הס. הססס… הס עמוק־עמוק – – שוכבות הבתולות הזכות על המיטות עכשיו. אכן עכשיו. הס. והרבה לבנות מתגלשות על השדיים הערומים החלקים, על התלוליות – – הס, הה־סס… הייתי הולך בדרך־יער רכה, שלכת. ז – ז – ז. אור־לבנה, יער־חשוון שקוף־אפל, על כפות־ידיים כסוּפות הייתי נושא לקראת השמיים גושי לב נגוּסים. המ. גושי געגוע יהלומי. אדוות רוח נרעדת, סתם ככה, כי רוצה לומר: הנני… ריח אדמה שתויה, ריח נובמבר, שלכת, רקבון… ההַה… הולך־סובב בחלל חולה־אסטמה בלתי־נראה. ה – ה – ה…

*

חולם שכני חלום לפעמים.

אמא מזמן לא קיבלה מכתב. יושבת היא עם שחר ליד החלון ומתופפת בידה על האדן: בן, בן, בן… יותר אינה אומרת דבר. יושבת אמא בחלון בלילה ומתופפת בידה מול הלבנה ההולכת: לכי־לכי־לכי… כשהלבנה נעלמת, מגיעים לאורח מתוך הלילה הולכי־רגל לבנים וראשיהם שחוחים. באים לומר לאמא: ערב־טוב, גברת! שואלת אמא: למה שחוחים ראשיכם? עונים הולכי־הרגל: גרונותינו כרוּתים, על כן ראשינו שחוחים…

אומרת אמא: אני רוצה לראות!

עושים זאת הולכי־הרגל: והראשים נופלים מעל העורף, צונחים מן הכתפיים. ונשארים הלבנים עומדים בלי ראשים. – –

אמא קורעת את שערותיה, מיללת כמו כלבה. היללה חוזרת אליה. – –

שכני צועק מן החלום לפעמים.

בבוקר פולט אני: צעקת בלילה, ראית את אמך.

צוחק שכני, חִי. בוודאי היה זה החלום שלך.

*