לא כל־כך בקלות עוזבים אפילו מולדת־מכאובים כזאת, כמו זו שנולדתי וגדלתי בה, ונוסעים למרחקים עם כל צרור דלוּת־היהודים ועם המהוּת הנכאבת של מין בן־אדם כזה, כפי שהנני. שום מזל חדש לא יקבל את פניך, כי צלו של להיות־אהסוור רובץ על ראשך עד יום־מותך: תהילתו השחורה של קין. אבל מולדת־המכאובים על אדמת הסלאווים יורקת את תושביה היהודיים, לאחר ששורת אירועים שחורים ניצבה מאחורי גבנו ומוצצת את לשד־העצמות בחוט־השדרה של העם. רוב הנודדים הולכים לאמריקה. שיירה קטנה של הולכי־אל־השמש מושכת אל ההרים שמהם כל השמשות באו. אני הולך עם השיירה הקטנה. בכלל: ציבור יהודי הולך. כל הישוב היהודי על אדמת הסלאווים פרוּץ ומבוּקע. מסתכלים מעבר לכל הגבולות. מי שהולך – בשבילו אי־אפשר שישאר.

חשבון שחור חייב שייעשה עכשיו. אם אחרים לא יעשו אותו – אעשהו אני.

קללה היתה לי הידיעה, שאני אחד־יחידי המתהלך ורואה את התהליך הגדול של התפוררות והירקבוּת העם. הרגליים דורכות על מדרגות־סחרחרה והרבה מים בגולגלות, הזעיר־בורגנות יונקת מהשפלת העם: החום עולה עם תעריף הדולר. לא ארץ שלווה הוא החלום, אלא ארץ־המטבע־הקשה: אמריקה. אין לו ד' אמות אחרות לרוח, אין שדה לחריש, בשבתות הציבור מתמוגג בחדשות, ענייני־העולם־הגדול. יחס – אין. האינטלגנציה אכולה מהיותה ללא־אלוהים, מפראזות על מהפכה בבקבוק מים, משנינות משוננת, נודף ממנה ריח של מאמרי־עיתונים ופרסומות־ספרות, ועזובת הנוער עוברת על כל המושגים: הפקר. הנוער בשל עוד לפני שרואים חתימת־זקן. החיוך על הפרצוף המנוּוון, הסיגריה בין השפתיים, תסרוקת “הסימרוּר” – הכל, הכל סימנים של ירידה. ירידה עממית כזאת, שאין לה אח ודוגמא בהיסטוריה: גלוּת, דווקא במקום הנקרא: מרכז החיים העממיים היהודיים (תנועות המוניות, הישגי־תרבות) ושלשם מסתכלים מעבר לים: פולין. ואף יחיד אחד אינו תופס: זה קשקושה של המטבע העיוורת השחוקה האחרונה בקופסת־ההלוויה של העם אחרי המלכות המתה: חי – חיים לעשות! זה, אחינו היקרים שמעבר לים, נקרא לח־יות… בכל זאת, מדינה עצמאית – יהודה – אין לנו, אבל בארצות־השותפות שיש לנו עם שבעים אומות (נקודת־מבט ידועה שלנו: מהאי טעמא הדרישה: אוטונוניה לאומית…) טוּפחה וצמחה דיפלומטיה משלנו, חבורה של מיניסטרים: a.D. dir=“rtl”, ושל כאלה שיש להם כישורים ותקווה להיות… ו – גלגל־היהודים הגדול בארצות־השותפות מסתובב – (רכבת ה־D המהירה טסה אֶקספרס על־פני יבשת אירופה ובאוניות היוצאות לאמריקה יש מחלקה ראשונה…) העיתונות היהודית מנהלת פוליטיקה גבוהה מאוד־מאוד. (המומחיות היהודית: לעילא ולעילא!) העיתונאים היהודיים הם אירופיאים וכתיבתם נטולת־דאגה־לעצמנו. ההמונים היהודיים (עליהם מסתכלים מלמעלה), הרי חייבים לדעת על נקודת־המבט הממלכתית: סתם על אירועים בקוסמוס… אלא מה, שפה ושם קורה משהו (סטיות), הרי לשם כך יש משטרה והמדינה… (המשותפת, בהחלט). העיתונות היהודית, כמו הלא־יהודית – קובעת עובדות “מצערות”. היא רק קובעת, או שמזכירה בתמימות, שבעצם, צריכה המדינה להתנגד ולהגן… כאילו מעשי־התעתועים הללו אינם נובעים מסיבות עמוקות יותר. לגמרי, לגמרי אחרות, שעליהן אפילו אין חושבים. העיתונות היהודית התרגלה לכרוניקה השחורה של פוגרומים, הפרזות, התנפלויות בריונים, רדיפות נגד מוסדות־תרבות יהודיים, כמו שהיא רגילה שיש בה פלייטון בכל גליון. והנורא מכל: איש אינו מזדווע עוד, מילא: רגילוּת. האנשים שהיו בורחים היום למרתפים בעת פוגרום, היו מסוגלים היום לשבת כך כל הלילה הארוך מרב־פחד ולדבר על נקודת־מבט המדינה, על ציוניסטים, “בונד”, פועלי־‏ציון, ועל עליית מחיר המטבע־הזר…

יש בפולין מפלגת־ציוניסטים ענקית, ורובצת עליה קללת־העם: אַל תזוז. העיקר שאתה קיים. רק טחנת־הרוח עומדת ומסובבת כנפיה: מזרח־מערב־צפון־דרום ו – השמש עולה והשמש שוקעת… החלוצים רובצים כמשיחים שבויים ליד שעריהן של כל ערי־רומי ומחכים עד שיבוא אליהו. יש “בונד” גדול. תנועה המונית, גלגול של אותם הגליליים: אוכלים לחם עם לחם, יש אגרופים, שיניים, יודעים לתת סטירה, יודעים לבנות ולחרוש, אבל האשמדאי המשכילני רובץ בפתח, הוא מצווה על ההמון שישאב את יניקתו משנאה ולהכעיס. במקום לעמוד בשתי רגליים על הקרקע, אם לא ציון היא – ויכולה להיות – ביתו של העם, אלא פולין זאת של כל ימות השנה Der Mensch ist gut… אילו האמינו בזה בכנות, הרי חייבים לבצר את הבית הזה, יש לעצור לחלוטין את זרם־המהגרים ולנהל תעמולה: ציבור־יהודים! תיעשו אזרחים של הארץ הזאת, פֹה היא יהודה, ולא בשום מקום אחר. והיו צריכים להעמיד שומרים, כדי שהבתים שנבנו יישמרו בטרם יבוא המצית הסלאווי… אבל הבנה זאת אינה קיימת, חסרה הכנות של האידיאה, חיים חיי יום. למפלגות מועדונים שלהם במעגלי־כישוף, וסביב סביב טשטוש ועירפּוּל.

אין נקודת־פלא מאירה אחת בטשטוש הזה הנמשך יממות. אין ראש בהיר אחד. הציבור מסתובב בהיפנוזה. כל אחד מושך את סרט־האשליה שלו. המפלגה שלו: מארג כזה לפני העיניים, והביצה לפני הרגליים גדלה וצומחת, וזה נקרא עם, חיי־עם. אל אלוהים!

והללו, האלפים והרבבות שגופיהם לא נאכלו משגעון־המפלגות, יהודי כל השנה, מסובבים את הגלגל בישוב. בעת חירום בורחים למחבוא, בעת שלווה הרי העולם שוב עולם הוא, ועולם כמנהגו נוהג. כך חי העם את חייו, מחנך, מחתן ושוב עולה דור־אובד חדש: דור יהודי על אדמת הסלאווים. בכל אדמת־הסלאווים המזרחית צומחת הזוועה. אני רואה אותה אדירה. מתחת לכל זוג רגליים יהודיות מונח הר־געש אֶתֶנה. פורץ מדי פעם. משמיד חלקים שלמים של העם: הולכים, בריאים, מבוססים. והס. וכשמשתרר הס, שוב מתחילות לסובב טחנות־המים: מפלגות וחצאי־מפלגונות. יבול של תחנות־הצלה חדשות לגמרי, יחידי־הסגולה מסתלקים ברכבת־הD המהירה, אקספרס לכל בירות אירופה. רדיו בכל הפיות: העם במצוקה… (היום כבר אומרים: אוכלוסיה יהודית, לא עם, כי השפתיים איכשהו אינן מסוגלות לכנות צרור אנשים אלה בשם עם). נכון: אוכלוסיה יהודית – לא עם. האוכלוסיה היהודית, לא אומה. כי לאומה יש תביעות לאומיות, אבל אף פעם לא שמעו באירופה על אומה כלשהי, שעליה למחות על שמקצצים זקָנים יחד עם עור־הלחיים באמצע היום. אומה לעולם אינה דורשת זכויות־אדם, זכויות אנושיות פרימיטיביות ביותר, כפי שאנו עושים זאת יום יום. אוכלוסיה יהודית, אותו עדר־נְדוד, שכל אחד בו מחזיק דרכון של־שוחד או כשר ומצטמק באולמות־ההמתנה של הקונסולטים, כדי לקבל ויזה – הרי זו אינה אומה, זה רק עדר כבשים משוחרר עם הטירוף הנוצץ בעיניים: לרוץ! לרוץ!

(אבל שערי־הרחמים נעולים. שום ארץ אינה פותחת את שעריה. טראגיקה אדירה. קללה זו אינה כתובה אפילו בתוכחה. איש אינו תופס זאת. מרוב יאוש הפכנו לקוסמופוליטיים… חולמים אנו: צריך להיות אחרת… ונותנים במתנה את העולם כולו… אנו – הקבצנים, הולכי־ההפקר…)

*

צלצלה שעתנו השלוש־עשרה. הנוראה בשעות. שעה זו, כשהיא באה, משפילה את ראשה המוכתר אפילו אומה כרומי. איננו מודעים לעצמנו. הציבור נתפס בחיי־שעה, ברגע זה איש אינו מסתכל עמוק יותר בבעיה: כל אירופה צמחה מעלינו, ניצבת בצלביה, ובצל זה של הפחד חיים אנו. אני מכיר את כל התיאוריות: שצריך להיות אחרת, ושחייבים להיאבק… אני מסוגל אפילו להאמין בנכונות של כל התיאוריות הללו, אבל עובדה היא עובדה: בכל האדמה האירופית דרים עמי־מולדת מקוריים של הצלב, ורק אנחנו היחידים לפי החוק והמושג המקובלים היום על מאות מיליונים תושבי־האדמה: זרים, אנשי תחנת־רכבת, וגם זה: מדרגה שניה. ככה זה. שיש לנו דעה שונה בראש – כלל אינו חשוּב, חשוב הוא הבהקיץ: הפטיש על האבן: אתם אינכם כָּאניים. אנחנו היום קבוצת־האנשים (עם בלע"ז) היחידה, שנולדנו וגדלנו עם כל האחרים באירופה ומדברים שפה גרמנית שקל מאוד להבינה, ואין מבינים אותנו כי אין רצון להבין. איננו קיימים כצליל או כצבע בקומפוזיציה העשירה של היות־באמצע אירופה. כל הזמן עלינו להתאים את עצמנו לדרישות ולשינויים, כי לא אנחנו הגורמים לשינויים. אנחנו פסיביים ותלויים במפגשים, כי ברירה אין לנו. ככה זה. (ושוב: לפי השקפתי צריך להיות אחרת…) ואין רואים אותנו אפילו בראשינו המאירים. כמשל יכולה לשמש שירת יידיש הצעירה החפה־מפשע. אני מכיר עד־כדי־כך שאוכל לומר: השירה הגרמנית הצעירה נחותה במהותה בהרבה לעומת שירת יידיש הצעירה, ובכל־זאת מי יודע על שירתנו? מתרגמים שירים הונגריים, שירה טטרית, לכל דיאלקט שיהיה יש גואלים – לנו אין. כי היא יהודית וכתובה באלף־בית העברי ולא בלאטינית. איש אינו מתקרב אל המעגל המכושף: יהדות. (ושוב, צריך שיהיה אחרת…) אני יחידי ומדבר (לכל הדיעות…) סובייקטיבית, כך יגידו. כמובן שאני מדבר סובייקטיבית, כמו מתבודד. מאחורי עומדים קוראי־שירה, לא המוני־עם עם אגרופים קמוצים. אני חסר־אונים. אני יודע. אבל יש לי חשק לומר את האמת הנכאבת שבי, במידה שאני יכול: ואני אומר זאת ביני לבינכם, מעט היהודים־של־כל־השנה, שעוד אין מבול בראשם, ויכולים עוד לשמוע את האמת השחורה: אמת־היהודים. בוודאי שטוב לאותו בשר־ודם עירום ברחוב, המאמין שהוא קיסר כדור־הארץ. נימוקים להוכחת ההיפך מיותרים. פשוט אינם חודרים לראשו. טוב לאלה אצלנו בתחום העני, שהעירוב כבר נקרע שם, החולפים ליד אסונות־העם שפוקדים אותו וממשיכים לטוות את האשלייה: Der Mensch ist gut… צריך להיות אחרת… אבל לי מר, כי אינני שייך לאלה. אני רואה את הבהקיץ: התפוררות ורקבון וחוסר־ראש. הישוב היהדי המבוסס: פולין, מקים את מוסדותיו בדולרים של אותם מהגרים מעבר־לים… בכל תחנות־הרכבת חוטמי־נשר אחרים עם עיני־הפחדים שלנו וצרורות־הדלוּת. ליד כל הגבולות העדרים שלנו, וכל “המחנות” שלנו, בכל מקום שלנו. הציבור הולך והולך! השד יודע מה קורה פה אתנו. אז למי האוטונומיה הלאומית, למי התביעות, איפה אנחנו באמת אזרחים ללא־דרכון (מוכן לעת־צרה) כדי לצאת לחוץ־לארץ?

וזהו העם? וזה פירושו לעשות־חיים?

*

שני קטבים קיצוניים יש ברחוב היהודי: ציונות, קומוניזם. הראשון מובן וקרוב לי בראותו בעיניים פקוחות את התהום כאן ובשאיפתו להתקבצות כל חלקי־העם על אדמת־העם.

הדבר לא הולך לו. אולי כבר מאוחר מדי. מקשקשת המטבע השחוקה האחרונה בקופסת־העם היהודית. לא הולך לו, כי העם איבד את ראשו (הדולר עולה ויש לשדך את הילדים…) לא הולך לו בגלל השקר המונח בכל מפלגה יהודית כשהיא יוצאת בשער־בת־רבים לזכות בהמונים… לא הולך לו, כי במזרח גרים ערבים, גר עם, האוהב את ציון יותר מן היהודים. והקללה חלה על השדות היהודיים שם. אסון, לנצח להיות־אהסוור. עולם שלם הוא נגד הקיום היהודי. נגד שאנחנו מסתובבים על האדמה. יד עשיו האחת. הצלב עלה במזרח – “תסביך־הרדיפה” שלנו.

הסהר הוא חרמש. הערבים הם אחים לנוצרים. לא לנו. אנחנו הבודדים היחידים של העולם – “עם־מתבודדים”. נשאר קומוניזם. הוא הפתרון הנראה־לעין, הנאמר בגלוי, לבעיית־היהודים: שקיעה כייחוד, עליה במשפחת הפועלים הגדולה, המדברת במקרה רוסית, אומרים אנו. אני מבין זאת. אבל אינני רוצה לשקוע. אינני סלאווי. בעורקַי זורם דם־עברים, דם מזרחי, דם־שועלים. בוודאי שאינו סלאווי. כשהמוּז’יק הרוסי הולך לכנסיה בבוקר, עומד גופו השקוף של אבי בטלית ומכסה את ראשו בכתר התפילין. ככה זה. דם כזה הוא. פעם אהבתי מוסיקה כנסייתית וציור כנסייתי, היום נעשיתי שמרן. כשאני מביט לאחור במערות הפחד שלנו, דרך בתי־המטבחיים האדומים של הדורות עד למגורים המוּצלים של העם (לא עם, אלא הללו המדברים אותה שפה שאני, ויש להם אותה דמות) על אדמת־אמא־חורגת הסלאווית ואל בתי־הקברות של העברים המתים (לא העבריתניקים) על ידי הכהונה המברכות על מצבות והכתב הנשחק של מלכות־בית־דוד (במובן הרוחני של המלה) רועד אני בדיוק כמו אבי הפשוט, כמו כל אבא־אמא יהודיים והטף היהודי המחוויר כשהפעמונים מצלצלים. חגא־של־גויים ברחוב. תהלוכות צועדות והפחד עולה כגאות עם עליית־הלבנה. לבנה־של־נוצרים בשלה ומלאה. אינני רוצה לשקוע דווקא בשל זה! אני רוצה להתקיים, להכעיס כל הרוחות! אני רוצה שילדי יקרא “מאמע” לא “מאטושקא”, שידבר כמוני: יידיש נכאבת. שיהיה אומר־הלאו החי כנגד הצלב־של־אירופה. שיהיה המפלצת במשפחת־העמים, אם נועד לו להיות כאחד מאתנו היום. אני רוצה שיידע לקרוא את הגווילים השמורים של העם (כאשר היה פעם עם…) כן, את הגווילים המאובקים. את ספר כל הספרים, שאנו כל היהודים־האובדים אינם קוראים. (הספר עבר לרשות הגויים והתנ"ך נקרא כבר ביבל) ושיקרא כפי שאני קורא היום בשנת תרפ"ג 1923 לישו הנוצרי בברלין הנוכרית, שבה ריתמוסי־ההתפרצות של השירה הלאטינית המודרנית עייפו אותי.

אינני רוצה לחדול להיות אפילו הצל הזה באירופה שהנני: עם אף־הנשר שלי. עם בהק־החלף בעיניים, עם דם־הפחדים המזווע העובר בירושה שני אלפי שנים. מי שיכול – שיקפוץ למים. אני אינני יכול.

ופה אני בא על פרשת־דרכים (שתי דרכים). אינני מאמין בהמשך קיומנו על אדמת הסלאווים, אינני מאמין באפשרות שמירת ייחודנו באירופה בכלל. ההיסטוריה מלמדת אותי זאת והבהקיץ הגדול: אירופה עד היום לא קיבלה את היהודים, ואינה יכולה לשאת על אדמתה יהודים, אנשים חיים בעלי צורה משלהם, שאינה־נוצרית. (השינוי יבוא כאשר ייבנו גשרים על הים הגדול… לא קודם.) שכחתי את הייחוס שלי. אבל אירופה מכחישה את לידתי כאן. היא מחזיקה עדיין את מכתב־היוחסין שלי: מזרח, מילא! בעורקַי זורם דם־עברים, דם־ערבים, דם־מצרי. מילא! אני מחזיר לאירופה את הפראק, את העניבה, את נעלי־הלקה. כל זה מן המתנות שלה. כן, גם בתי־הקברות שלי אני מחזיר. בחינם. עבור אלה שילמתי בראשים. בחתיכות של מזרח, בדם – –

רציתי לגור באירופה, שבה נולדתי – ולא ניתן. אולי יקבל אותי המזרח בחזרה. אבל אתם, שאתם כן מאמינים בחיי העם על אדמת הסלאווים, היו כנים, תבנו! תציבו שומרים ליד החומות לפני שהמצית יבוא, כדי שתפצחו את ראשו על הספים היהודיים.

כך נקרא עם. עם אירופאי. לא אחרת. ואולי אתם תנצחו. אבל לי אין שום ברכה בשביל מולדת הדווי שלי על אדמת הסלאווים.

מעל לראשי כולנו תלוי המזל הגדול מאדים.

הזוועה אוכלת לתוך ריאותַי: – –

אני לבדי.

אורי צבי גרינברג: מתוך ‘אלבאטרוס’