על אף הידוע לכל כי הסיפור עשוי מלשון וכי הלשון היא אמצעי תקשורת שעשוי כדי לתַקשר – סיפור אינו תקשורת ואינו כדי לתַקשֵׁר. וגם אם תישמע הודעה זו כמין הצהרה רברבנית – עדיין זה כך: סיפור אינו תקשורת ואינו כדי לתַקשֵר.

ומה הוא כן?

הוא יצירה הבנויה מלשון. מבנה שהוקם מלשון. והלשון הזו, שבחוץ היא תקשורת – בתוך הסיפור היא הופכת ומשמשת כחומר בנין, כדרך שאבן ומלט משמשים לבניית בית.

משורר חכם אחד, פול ואלרי, היטיב לתאר מעשה היפוך־שימוש זה. השירה, אמר, היא “אמנות של לשון”, לאמור, קיומה של הלשון בשירה איננו קיום שימושי, אלא הופך לסוג של קיום שונה לגמרי“. כיצד? תחילה נהפכת הלשון ל”לא לשון" ואחר־כך לצורה של לשון חדשה. ואם הבנת הלשון הרגילה היא הבנת שימושיה הרגילים, ומיד כשכלו שימושיה כלה גם תפקידה והיא נכחדת – לא כן הלשון החדשה, לשון השיר אינה נכחדת עם כלות שמושה. אדרבא, היא נשארת מתקיימת תמיד, וחייה חוזרים וחיים מחדש, כאותו עוף החול שחוזר וחי מאפרו, לפי שאיננה משרתת עוד את התקשורת הראשונית, אלא היא כעת דבר הקיים לעצמו: מנותק מסיבותיו הראשונות, פטור מן הרשום עליו במילון הלשון השימושית, פטור משום מטבע טבוע, וגם פטור משום ציפיות מוכנות מראש, לרבות ציפיות מוצדקות. וממש כדרך שהריקוד שונה הוא בטיבעו מן ההליכה – כך שונה השיר מן הדיבור השימושי, המְתַקשֵר, באופן שהשיר הוא בו־בזמן: גם מפיק הבעה, וגם מפיק צורה מן ההבעה הזאת (פול ואלרי, שלוש מסות בפואטיקה, ספ. פועלים והקבה"מ, 1982).

ומה שאמר ואלרי על לשון השירה, אין הפרוזה שונה מאוד בעניין זה, אלא רק באינטנסיביות.

מושג זה, הלשון, הוא עולם מלא. הלשון היא היסטוריה והיא השקפת עולם; היא צבירה של מורשת, והיא סינון של נסיון; יש בה מידה של זיהוי עצמי, ויש בה אופן להכרת עולם; היא היחס בין “אני” ובין “חוץ לי”; היא ההתוודעות לרגע הזה והיא גם המבט אל העתיד שעוד לא בא – ובקצרה, הלשון היא גם זכרון וגם התהוות. אלא שגם כזכרון וגם כהתהוות משנכנסת הלשון אל הסיפור ולשמושי הסיפור, חלה בה תמורה והיא משתנה: זהותה משתנה, אופיה משתנה ובעיקר שימושיה. לשון החוץ נלושה מחדש בסיפור, ומלשון ציבורית היא הופכת ללשון פרטית (במידת מה), ולשון בשני המובנים המוטבעים בה: לשון כדיבור מְתַקשֵר ולשון כדבר־מה חומרי. לשון שמדברים בה ולשון שעושים בה ובונים ממנה. וכדברי ואלרי, לשון השיר היא “ההיסוּס שבין משמעות לצליל” – בין חומריות המלה ובין מוּבנה.

לאחרונה רבו המבקשים לבטל את החייץ שבין החיים ובין האמנות, בין לשון התקשורת שבחוץ ובין לשון היצירה שבפנים. לבטל את ההפרדה של הבמה מן האולם, לבטל את הפרדת ההפגנה של האמנות מן ההפגנה של החוץ, לבטל את המיפתן, את הסף ואת קו ההיפוך שבין החיים ובין יצירת האמנות. אם אין זו אלא אופנה קצרת־ימים וחולפת, או אם זו הבנה גדולה ומרחיקת־לכת – ימים יגידו. ברור, שביטול כזה, מכל מקום, יהיה עושה את העולם ליצירה ואת היצירה לעולם. כל אדם אז אמן, וכל אמן הוא כל אדם. כל יצירה היא כל דבר, וכל דבר הוא יצירה. וכך, כדי להרוויח תקשורת יהיה על יצירת האמנות האוטונומית להתאבד – ואז, בלא אמנות, תהייה מתאשרת ההנחה המבוקשת – כי האמנות היא תקשורת.

ממה נפשך, אילו היה עיקר תפקידה של השירה לשמש כתקשורת, הרי היה עליה, קודם כל, לתַקשֵר; להיות בהירה, מובנה וניקלטת ומשיגה הבנה טובה, מלאה ומיידית. אלא שהשירים לא שמעו על כך, ככל הניראה, וגם הרבה סיפורים לא, ועדיין הם מדברים אלינו בדברים סתומים למדי, סתומים לרבים, סתומים ומוזרים, מוזרים ומקשים, מקשים ומתעקשים – דיבורם מתעקם ופירשם מסתתר, ועד כדי־כך, ששירים לא מעטים בלי פרשנות כבדה ובלי הסברה מפורטת ובלי תמיכה מכל צד, נישארים היגדים סגורים או רחוקים, או רחוקים וסגורים, וכאילו לא דיברו אל איש ואדם נישאר בזרוּת, במבוכה ובאכזבה.

אם השירים הם תקשורת – מדוע איפוא אינם מְתַקשרים? ואם הם הודעה לציבור למה אינם מודיעים? ואם הם כדי לאחוז בשומע ולתפוש בלבו, למה אינם אוחזים ולא תופשים? למה הם פונים תמיד רק אל חוג התמהונים ותמיד רק אל קומץ המכוּרים לשירה, תהיה זו מה שתהיה? וגם אלה העשויים ליהנות מן השירה בלי סיוע מבחוץ, נעצרים לעתים על שיר לא מן הסיבות הנכונות, ואוחזים לפעמים בשיר הקשה לא בגלל הבנתו אלא בגלל איזה כישוף שעשה להם, ואיזה קסם לא מוגדר שהילך עליהם השיר ההוא, ולמרות דיבורו הסתום, ולמרות התחמקותו מתפישה של ממש – אלמלא פיתוי היה בו בשיר למכורים לו.

לא רק השירה קשה לתקשורת, אלא גם לא מעט מן הפרוזה יושבת לה נעכרת ומחכה לפרשן ציבורי שיבוא ויסביר “במלים פשוטות” מה אמר הסיפור במלים המוזרות שלו, “ומה רצה זה להביע”, ולמה נתכוון “באמת”.

אבל גם עתה, לאחר ש“נתפצח” השיר הקשה, ולאחר שצפונותיו כבר נתגלעו, והסיפור המוקשה לאחר שנתפרש ודבריו כבר נשמעים – מה יש להם לומר כתקשורת לקוראים, וכגמול על כל יגיעת הפיענוח? האם זוכים כעת באיזה “אוצר גנוז” של ידיעות ושל הבנות ושל חידושים בהכרת האדם והעולם – כאלה שרק כוחם המיוחד של השירים והסיפורים יודע לחשוף ולגלות ולבטא? או, כדרך שמקובל לשאול מאז שיעורי בית־הספר: מה הוא ה“מֶסֶר” המיוחד הזה שמבקש הסיפור למסור לפי דרכו המיוחדת, או השיר הזה?

וכאן באה האכזבה הגדולה, מהות הידיעות וכמות המידע שמוסר השיר המובן והסיפור המפורש – אינה שונה הרבה מכל מידע שמקבל אדם מכל מקור של תקשורת, מסיפורי השכנים, מסיפורי העתון, מסיפורי מקום העבודה, ומסיפורי כל מקום כל היום כולו – וכולם, כל הסיפורים, שוב הם מספרים על מצבו של האדם" שוב הם מראים “תמונות מן החיים”, ושוב הם מוחים עוד מחאות על עוולות ועל קיפוחים, או בוכים עוד בכי על קשי יד הגורל, עם ובלי דברי ידענות על הסיבות ועל התוצאות, עם ובלי טרוניות על הסמכות ועל הרשות ועל הממסד, עד שכל מה ששומעים בשירים “הספרותיים” ובסיפורים “הפיוטיים” לאחר שהבינו לבסוף את דבריהם בלשון בני־אדם, אינו שונה מאוד מכל מה ששומעים בכל סיפורי הרכילות ובכל סיפורי הטענות והמענות, ובכל ביטויי הבדידות והמכאוב, ששומעים בכל מקום כל היום, מלבד אולי, בעוצמת הסגנון, או “בעברית המשובחת”, אם לא להיפך, באיזו שפה זרה ומוזרה ובאיזה הֶסתר פנים, כשהכל שם מתובל במשלים, בחידות וברגשנות חגיגית. וכי בשביל זה צריך שירים וסיפורים, ובשביל זה הלכו סבבו הללו סחור־סחור והיסוו פרצופם בכל מיני כסויים ועטיפות, וכי לכך גייסנו לנו מומחים ופרשנים, ולמדנו ספרות, והפעלנו כלי פיצוח כבדים, וכלי אינטרפרטציה מתוחכמים – בשביל לגלות לבסוף שהאדם בודד כמו כלב, שהגורל משתולל, שהשמיים אינם נעתרים לתפילות, ושהארץ אינה דווקא גינת ורדים?

שתי רעות אם כך בשיר ובסיפור: האחת, שאינו מובן, והשנייה, שלאחר שעושים אותו מובן, הוא באנאלי, בלתי מצדיק את מאמצי ההבנה. שאם זו תקשורת – היא תקשורת גרועה, ואם זה, “מֶסֶר” – הוא מסר שחוּק ורדוד. ואין אפוא פרופורציה הולמת בין עושר האמצעים, על כל מה שמכיל כל לכסיקון למונחי הספרות, על כל הדיוקים הלמדניים שבו – כל אותן מטאפורות, מטונימיות, סינקדוכות, היפוטאקטיות, והפרובלמטיקות והתימאטיקוֹת, וכל השאר – ובין דלוּת פשר החלום בשפה תיקנית ובפאראפראזה גלוייה.

ובקצרה, לאחר שמתקנים את התקשורת הלקויה שבשירים ובסיפורים – שומעים מהם דברים כאותם שישנם בכל מקום גם מחוץ להם. ואם הסיפור והשיר הם תקשורת – הרי זו תקשורת של מה־בכך ותמסורת של רָזוֹן – וכל אותה ידיעה גדולה ומצופה, אינה ככלות הכל אלא עוד שווה־פתגם על החיים ועל הבנאדם, עם ובלי מוסר־השכל חבוט וטרחני על התמעטות הדור.

מה נשאר לנו אפוא מעבר להפקת נוסחה שדופה כגון “ניכורו של האדם” או “אפס התִקשוֹרת” בין בני־אדם, ומעבר לשמיעת עוד וואריאציה על “בכי הבודד” ומעבר לנסיון החוזר “להביא לידי מוּדעות”, ומעבר לאישור החוזר על “חוסר היחס” בין אדם ובין אֶחיו – מה עוד נישאר לנו אפוא לאחר שאספנו לנו די צרכנו תסמונות מדאיגות על מחלתו של האדם, ועל פחדיו של היחיד ושל הציבור כולו, ועל תקוותם המתמעטת – מה נשאר מעבר לקלישאות “המסר” המחוק הזה?

השירה, אילו אמנם היתה קומוניקציה, די היה לה באמירה אחת, עזה ומושחזת ומכה הדים ובלתי ניכחדת, כמו זו: אלי אלי למה עזבתני", וזה הכל, כי מה עוד צריך או אפשר לומר אחרי זה? או: “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע”, או “ארץ על תכסי דמי”, ועוד אמירות כאלה, שהן כל מה שיש בכוחו של אדם לומר ישר מלבו ומכל אמיתו, כדי שיידע העולם, יידע האדם, ויידעו השמים ותדע הארץ. אין מה להוסיף עליהם מלה. ודי כאן בפסוק אחד ובשוּרה אחת כדי להשיג מלוא התקשורת ותקשורת מלאה.

לעתים די גם בפחות מפסוקים מפורסמים אלה ומעוז גיבושם ומכוחם להוֹדֵד אלפי שנים, ומי אינו יודע שיש מצבים שבהם אומר אדם את המעט ואת הפשוט מכל ושאין עוד אחריו: “אני מפחד”, אומר אדם, או “אני חולה”, או “מה יהיה” או “אמא’לה”, או “לא יכול עוד ככה” – והכל כבר נאמר בזה עד תומו, ואין צורך ביותר מזה, או במסוגנן מזה כדי ליצור תקשורת מיידית, חריפה ומקשרת, אלא אם כן ממאן לה השומע, אחד אטום־לב ורע וקשוח.

אבל אם כל הסיפור יכול להתמצות בפסוק אחד וכל השיר יכול להתמצות במלה אחת, מה עושים שם כל שאר הפסוקים המרובים, וכל שאר המלים ההן? האם רק כדי לעשות “הכנה” לשמיעת הפסוק המכריע, וכדי לעשות “רקע” לקליטת המלה האחת, או לעשות “קשב” נכון להשמעתה המיוחדת? האמנם צריך פסוק אחד של תקשורת לעוד מאה פסוקים נוספים, כדי לפתוח את לב השומע, ומלה אחת צריכה למלי מלים כדי שתוכל להיפתח? כלום אין כאן בזבוז מדהים של שפע כוחות כדי להעביר אלינו לבסוף בדל ידיעה קטנה אחת, ובאנאלית למדי?

ממה נפשך, או שכל עניין התקשורת והסיפור אין בו טעם (אם זו תקשורת למה היא צולעת, ואם צולעת במה היא תקשורת?), או שיש בו טעם שאיננו הטעם הזה. יש עוד המזכירים כי תקשורת הסיפור היא תקשורת מתמהמהת, ושרק לאחר שבולעים ומעכלים מנת סיפור ומניחים לזמן לעבור – פתאום והנה גם מבינים ורק לאחר שיודעים כל מה שאירע למישהו, מתישהו, איכשהו – מתעורר גם הלב לבסוף והשכל והמבין שבאדם. יש אחרים המתקנים ואומרים שהסיפור אינו רק סיפור של “מה קרה”, אלא הוא גם “איך סופר מה שקרה”, ושהמה בא עם האיך כנפש בגוף ושרק אז מתחילה הספרות לדבר כהווייתה ולמסור את דברה ולקשור את קשרי תקשורתה. כשלוחצים לדעת מהו בדיוק “האיך” המיוחד הזה שיש בו גם “המה” של הסיפור – מסתבכים מייד ומרוב סבכים אובדת לה התקשורת: ואילו התקשורת, הלא צריכה לקליטה טובה של אמירה מובנה; ואם התקשורת של חוץ־הספרות עדיפה ממנה, מיידית ומובנת, מי צריך את התקשורת הכבדה והמתוסבכת של הספרות המייגעת הזו?

ברגיל אין בני־אדם צריכים לימוד מיוחד וממושך כדי להבין דברים הנאמרים אליהם; בעוד שסיפורים ושירים, צריכים לכל־כך הרבה לימוד מיוחד וממושך כדי לזכות בהבנה – צריכים עמל והכשרה כדי “לפצח” קליפות ולהבין את תוכן התקשורת. עד שאם תקשורת ה“חוץ־ספרות” כה קלה ונוחה, ותקשורת ה“פנים־ספרות” כה קשה מייגעת –מי צריך תקשורת כזו?

אפשר גם כמובן לאמור דבר אחר. כי השיר והסיפור עושים אמנם תקשורת, אלא שזו אינה תקשורת “נמוכה” לעניינים קלים ופשוטים לאמירה, אלא היא “גבוהה” ונועדה לעניינים מורכבים ודקים וסבוכים, ששום אמירה פשוטה לא תסכון להם ולא תגאל את משמעם הכבוש בהם, ושהנה ממש לשם כך באה הספרות, כדי לתַקשֵׁר במסובך, בדקיק ובשביר. אלמלא שתקשורת סבוכה ומסובכת סותרת מניה־ובניה את הגדרת התקשורת: העברה שלמה ככל־האפשר ומיידית ככל־האפשר של מידע או של חוויה.

ככל שננסה להתפתל לכאן או לכאן, אין מוצא אלא אחת משתיים: או שהספרות היא אמצעי תקשורת גרוע לתכנים קשים; או שהספרות איננה תקשורת כלל ועיקר. יוצא, שהתקשורת איננה לא סיבת כתיבת הספרות ולא תוצאת קריאת הספרות: אם תקשורת, הרי לא ספרות, ואם ספרות הרי לא תקשורת. ועוד יוצא, שהסיפור תמיד גדול מכל סִכוּם אפשרי שלו, ושהשיר ולו הקצר ביותר, גודל מכל הבנה אחת שלו.

ואם לא תקשורת – מה היא כן, הספרות הזו?

לא קיבלנו עלינו הפעם אלא לומר מה היא איננה. ורק ברמיזה, כדי שלא להיראות כנמלטים מעול ביקוש האמת, אין לנו אלא לבקש ולחזור מחדש על כמה דברים שכבר נאמרו כאן וחזרו ונאמרו: שהספרות (והאמנות) היא בנייה של עוד עולם אחד, בדוי, בצד עולם המציאות הממשי. שבנייה זו עשויה מאמצעי תקשורת (לשון) ומחומרי המציאות (בייצוג הלשון), והמבנה שמקימים מהם הוא מבנה שטעמו בהיותו, ושמשמעותו בסדר המיוחד שהוא יודע לתזמר מכל מרכיביו: מין מיבנה שיוצר נוכחות, שיש בו כדי לפרוק אנרגיה רוחנית של האדם, וכדי לארגן ממנה איזה סדר חדש ־ שקושר את הנוכחים בו בהנאה אסתיטית.

כיצד? על־ידי עימות מתחים בין המרכיבים האדריכליים של הסיפור, כשכל מה שיש בו בסיפור (עלילה, גיבורים, מעשים ודיבורים, וכו') מתנהג ככוח בין כוחות המכלול, וכמשחק בין המתחים השואפים למצוא איזון, ושהאיזון המיוחד הזה ־ הוא מיטב תפוקתם הנכונה.

*

את רשימת העניינים שמייחסים לספרות ושהספרות איננה – אפשר כמובן להאריך ולהאריך. כובד הדברים המרובים שנוהגים לתלות בספרות היה יכול מכבר למעוך את קיומה. אלמלא שרובם דברים ריקים. אין צורך להידרש כעת לכל אחד מהם ולפתוח בכל פעם מחדש בפסוק החוזר: “אף־על־פי שמקובל לחשוב שהספרות היא כך־וכך, היא איננה כזו”. כגון, שהספרות איננה חינוך, אף־על־פי שרבים מאמינים שהיא כן. שהיא איננה דידאקטית, ואיננה לא כדי לנחם ולא כדי לתקן כלום. ושהספרות אינה מגייסת ואיננה לא מפיצה דעות ולא סוכנת אמונות. או, מצד אחר, שאין בנמצא “סיפור ישראלי” כלל, וכשאומרים כך, לא אומרים אלא שמכרֶה החומרים של הסיפור הזה מקומו היה במציאות הישראלית בזמן מן הזמנים. וזה הכל. ושבכל השאר, בכל מה שעושה את הסיפור לסיפור, אין בעולם שום סיפור ישראלי, צרפתי או סיני, אלא רק סיפור יש בנוי כסיפור, וזה הכל.

בעיקרו של הדבר, הספרות, כמו קבלן, היא בוֹנַת מבנים. בונה מייצוגי המציאות המשומשת, הידועה, המנוצלת. בונה מין סדר מסויים, ומין ארגון כזה, שאדם יכול להרגיש כי במסגרת הזו שיד אדם הציבה ויד אדם שליטה בה – קם לקראתו עוד עולם אחד ונפתח לפניו איזה אפשר שברירי, של שיווי־משקל עדין, בתוך מדבר המציאות הזו המקיפה בממשותה השוממה הכל, סביב, תמיד, וביאוש אין־קץ, ושכעת הנה קם לקראתו עולם בנוי של קיום שיש לו תקוה.

ומה עוד? עוד עניין נשאר שצריך להעיד עליו כי הסיפור איננו כפי שמקובל לחשוב עליו, ולעת שתי הצהרות, זו כנגד זו. הצהרה אחת אומרת שיצירה ספרותית היא מוצר חברתי, והצהרה אחת אומרת כי לא כן, ושיצירת ספרות, ראשית היא לא “מוצר” ושנית היא לא “מוצר חברתי”. שיצירת ספרות היא יצירת יחיד הפונה לא אל החברה אלא אל עוד יחיד, אלמוני. שהחברה איננה קוראת ספרים, ושספרות איננה נקראת בהיכל התרבות. יחיד קורא מה שכתב יחיד. וכך, אף־על־פי שכל יחיד גדל כידוע באיזה בית־גידול משותף לרבים, ובסביבה שהשפיעה עליו ונטמעה בו מכל הבחינות והרבה ועמוק – את יצירתו יוצר היוצר מיחידותו, והקורא קורא ביחידותו, גם כשיחידות זו כוללת בה שיעורים לא מבוטלים של שייכויות, של השפעות ושל מעורבויות.

יצירת הספרות כמוה כפנס שבחוץ, שבין אם מצטרף לשדרת פנסים ובין בודד לעצמו ־ אורו מאיר למי שבא אליו.

על המשמר, 22.5.83