אחת האוניברסיטאות הזמינה אותי להרצאת אורח. הנושא, אמרו לי, הוא השתקפות החיים הישראליים בספרות העברית; אם לפני קום המדינה ואם לאחריה, אם במלחמות ישראל ואם ביניהן, אם בדור א' לספרות או בדור ב' א ג' (לכל דור יש כינוי מוסכם), ואם לפי משמרת א‘, ב’ או ג' (לכל משמרת יש שם מזהה).
כשסרבתי וטענתי כי אין לי מה לומר בנושאים אלה, אלא, לכל היותר, כנגדם, כנגד תפישת המיון הזו של הספרות לדורות, וכנגד הבנת הספרות כבת דור או כמשמרת, או כמשקפת משהו בחיים ובמציאות – נוכחתי שחושדים בי כי איני אלא מתעתע בנימוקי שווא, ומתחמק בתואנות ריקות.
את דחיית הבנת הספרות כבת דור אחד או אחר, כבר ניסיתי לפרש בכמה מקומות בראשי־פרקים, שהביאו כנגדם גם כמה אי־הסכמות, אולי מקוצר כוחי להבהיר דבר היטב, שכן המתנגדים ידועים כאנשים מבינים, כשרוצים.
את טעמי דחיית הבנת הספרות כמשקפת את החיים, את המציאות ואת העולם – אנסה להבהיר כעת, גם הפעם בלי תימוכים כתובים, משום הקיצור, אבל לא משום שיש בטענותי אלה חידוש גדול או מקוריות: שום גילוי אמריקה, ואף לא “ביצת קולומבוס”.
מאז ימי אריסטו לא חדלים, כידוע, מֵחזוֹר על כך שהספרות (השירה האפית, הטרגדיה, וכו') היא בכללותה חיקוי למציאות, ושעל־פי טיב החיקוי שהיא מחקה הספרות נמדדת – ועם זאת, נדמה היה לכאורה שכבר גדלנו אפילו מן הצורך להוסיף ולהכחיש טענה מוכחשת זו, אלמלא שעדיין מכל צד שומעים שוב ושוב כי הסיפור הזה משקף את המציאות, וכי השיר הזה החיים נשקפים בו, וכי במחזה הזה משתקפות בעיות הדור. כך, שאותה קביעה “עולמית” של אריטסו כל כמה שמנסים להתנער ממנה – נדבקה לבלתי־היפטר. האם שּׂרידוּת עקשנית זו היא הוכחה לנכונותה? או רק שאם חוזרים הרבה על מחשבה פשוטה אחת סופה שהיא קונה לה שביתה כנכונה?
שהרי, איש אינו מנסה להכחיש שיש איזה קשר בין כל סיפור ובין החיים, ואיש אינו יכול להטיל ספק שכל סיפור וסיפור הוא גם תגובה על החיים ועל העולם ועל כל מה שקורה לבני־האדם, ואין צורך לומר שכל סיפור וסיפור עשוי מחומרי המציאות לרבות מן הדמיון ומן הפנטסיה. אלמלא שתגובה זו, קשר זה וחומרים אלה – עדיין אינם סיפור.
דו“ח קליני שכותב רופא על ממצאיו בחולה –הוא שיקוף המציאות. הדו”ח ומצב החולה קשורים זה בזה כהמשך אחד, מסקני ותפקודי. דו"ח שכותב עובד סוציאלי על “המקרה” שלפניו – הוא שיקוף המציאות. וגם מאזן כלכלי על מצב המשק – הוא שיקוף המציאות. ואילו סיפור – רק מתחיל באלה, ורואה בהם רק חומרי בנייה, שלוקחים מהם כדי לבנות. והבנייה – היא שתעשה את הסיפור. ועל הבנייה הזו, משעת הבנייה הזו והלאה, ועל אופן היראוּת המבנה המוגמר לבסוף – רק על זה הספרות היא ספרות, ולא על שום איסוף החומרים לבנייה.
וכך, יכול ששיר יהיה מתחיל במכאוב קיומי איזה שהוא, וסיפור יהיה מתחיל מהכרח לומר משהו על החיים האלה, ומחזה יהיה מתחיל מגילוי איזו אמת דוחקת שבמציאות – זה פשוט ומובן מאליו – אלא שזה עדיין לפני סף היות השיר, הסיפור או המחזה.
שעל־כן, כל מי שפותח דיונו בשיר, בסיפור או במחזה, וכאילו הוא דן בחיים עצמם ובהשתקפותם ביצירה, ובמציאות גופה ובהמשכה אל תוך היצירה, ובקיומו הממשי של האדם הזה החודר כמו שהוא אל היצירה וממלא אותה – אינו דן אלא במצבה הקְדם־תחילתי של היצירה, כשהשיר עוד לא נברא, הסיפור עוד לא התחיל, והמחזה עוד לא נפתח. הוא מדבר אז על “סביבת” היצירה ועל “המקורות” ועל “המשאבים” ועל “בית הגידול” ועל “הכוחות הפועלים”, ובקצרה, על היסודות הראשוניים – שמהם תיטול לה היצירה האמנותית, לאחר ברירה מחושבת, את חֹמריה, כדי לבנות מהם את “המשהו” החדש, המיוחד הזה, שיהיה לבסוף – היצירה השלמה.
ובמה מיוחד “המשהו” החדש, המיוחד הזה? בכך שהוא מציאות שאיננה עוד המציאות הטבעית, ולא האישית ולא הציבורית ולא האידיאית, ולא זו שהולכת לה ומתרחשת כל הזמן שם בחוץ לעיני כל, ונרשמת לה אם בהרבה הבחנה־הבנה ואם במעט, אם בדייקנות או בעיווּת, אם מתוך בהלה ואם מתוך רווחה – המציאות שבפנים (בפנים היצירה), מכל מקום, זו אינה עוד המציאות שבחוץ, אלא היא כעת מין מציאות עשויה מחומרי המציאות, מציאות שעל־יד המציאות. מציאות של בּדוּת, המתקיימת לה על־יד המציאות שבעליל.
“מציאות־שעל־יד” זו, “מציאות־של־בּדוּת” זו, היא מציאות מלאכותית, עשויה בידי אדם ולא מציאות כפי שישנה, ולא חיקוי של זו כפי שהיא שם. זו מציאות שאדם אחד החליט עליה איך תהיה ואיך תיראה, ואיך תתפתח לה בתוך המסגרת שהוא הקצה לה. זו מציאות שהכל בה מאורגן ומחושב, בניצוחם של השכל, של הרגש ושל החושים, שכל בה נשקל ונשלט על־ידי חוקים – שאינם חוקי העולם שבחוץ, אלא הם חוקי אותה ממלכה בזעיר־אנפין שהוקמה בתוך גבולות המסגרת הקצובה הזו, שהיא תחילת של כל יצירה ויצירה: בראשית היתה המסגרת.
לקחת אפוא מסגרת, ולהעביר לתוכה בסדר חדש דברים ושיקופי דברים (דברים מתורגמים מגשמיותם שבחוץ – לייצוגם בלשון) ידיעות והדי ידיעות, נהלים ודמויי נהלים – לרבות דברים וידיעות ונהלים שלא היו ולא נבראו מעולם – לקחת מכל אלה ולעשות מה שעושה כל ילד מאבני־בניין מוכנות שקיבל למשחקו: ומה שעושה כל מתלבש לקראת חג בבגדים שהוא מלביש עצמו מתוך ארון מלא אפשרויות; או כל עורך שולחן של חג, ממאכלים ומשקאות ומכלים, ממפות ומאורות – עד שייראה השָלם שעלה בדעתו יפה והולם לחג.
יוצא שלדון על יצירה של אמנות, כאילו היתה זו משקפת את החיים, וכאילו היתה מתעדת את המציאות הקיומית והפוליטית, ואת המלחמה ואת השלום, ולתבוע מן הקריאה בה את שחזוּר אותם החיים שמהם באה, וכתגובה על המציאות שאותה כאילו תיארה בדבריה – זה פשוט לא לדבר על יצירת האמנות הזו, אלא על קודם היותה. זה להתעלם ממה שהיא כיצירת אמנות, ומתוארה ומיופיה, ולראותה כאילו לא היתה אלא עוד המשך לחיים. זה לדבר על המקרים שקרו לפני שנולדה, על נסיבות היוולדה ועל השייכויות שלה לכל מיני שייכים שהם – ולשתוק על מה שהיא היא.
דיון על היצירה כעל יצירת אמנות אינו מתחיל, אפוא, אלא מן המסגרת שהקצה לה היוצר – כדי לתחמה ולהפרידה מן החיים – וממנה והלאה. מה עשו בהם בחומרים שהובאו אליה מן המציאות לאחר שהוכנסו למסגרת המוקצה ההיא, מה גבלו בהם ואיך גבלו, מה עיצבו מהם ואיך נעצבו, איך בנו ולפי איזו תבנית, ולפי איזו תפישה אדריכלית, ומהו הסדר המיוחד שלה, ומה היחס בה בין כל מרכיביה השונים, ואיך לבסוף הוקמה והיתה השלמות הזו שנבנתה לפרטיה מכל מה שהוכנס אליה, ובקצרה, לדון מן הסיפור והלאה, ובשום פנים לא להחזיר את הסיפור לאחור, אל החיים, ואת השיר לא להחזיר אל המציאות שקדמה לו, ואת הילוד לא להחזיר אל הרחם.
העיסוק במה שקדם להיות יצירת האמנות, יכול כמובן לעניין את בעלי כל עניין שבעולם –את חוקרי התרבות, ואת חוקרי ההיסטוריה, ואת חוקרי האדם, ואת חוקרי חיי האמן, ואת חוקרי תולדות האמנות, ואת חוקרי יחסי בני־האדם לפלגותיהם ולשיטותיהם ולריבותיהם, ומה לא – עיסוק זה אין בו עניין מיוחד, ובוודאי לא עניין מרכזי, לקוראי הסיפור הזה, כקוראים לשם הנאתם, וגם לא לאנשי הספרות הקוראים את הספרות כספרות. ידיעת העולם שקדם ליצירה וידיעת הסביבה שבחיקה נוצרה היצירה בשעה היסטורית אחת – יכולה לכל המרובה לסייע לקורא הספרות ולאיש הספרות, לעזור בהבנת כמה יסודות ובדעת כמה חומרים, אבל בשום־פנים אינה תכלית קריאת הסיפור, ובוודאי שאינה תפוקת הסיפור המיוחלת: זו תמיד אחת ואי־אפשר שתהיה אחרת – הקריאה לשם הנאה. והקריאה־לשם־הנאה היא קריאה של שותף פעיל לחוויות המלאוּת שהשיגה היצירה הגמורה, בעולם שאותו בנתה, עולם של בדוּת לקוח מן המציאות ומשחק בחומריה – ואינו היא.
ליצירת האמנות כללים משל עצמה והתנהגות משל עצמה. הפסיכולוגיה של היצירה שונה מן הנוהגת בחיי המציאות, והסוציולוגיה היא אחרת והאידיאולוגיה אחרת, והן נוקטות בכללותן כללי עולם שאינו עולם המציאות. לא שהם כללים בלתי ידועים בחיי המציאות, אלא שכאן, בשימוש שונה ובמעמד שונה. כללי האחדות, האיזון, הגשטאלט, הפיזור והריכוז, ההבלטה וההשטחה, בין אם לפי דוגמאות קודמות ובין אם לפי חריגה מהן ובקצרה, כללי הבנייה – באים כאן בעדיפות, וקודמים לכל הכללים הרווחים בעולם החוץ – כגון כללי התועלת, הערך, האמת וההגיון הסיבתי, וכגון כללי הזמן, המרחב והתנועה. בפירוש: ליצירת האמנות חוקי זמן, מרחב ותנועה שאינם כחוקי הפיסיקה, המיכניקה והדעת הנוהגת בדרכו של עולם; הם מיוחדים מהם, עדיפים מהם, ובעלי איכות־איכפת אחרת. כללים אלה שלפיהם, למשל, היפה קודם לנכון, והמִתראה כאמת שקול כנגד האמת האמיתית, ומה שגבוה יותר במציאות בתמונה המצויירת נחשב רחוק יותר, ומה שהוא צל במציאות בתמונה הוא עומק, ומה שהוא אין־סופי במציאות הוא סופי וגמור בתמונה, אם לא להיפך, וכל כיוצא באלה.
יוצא, שההיסטוריה נעצרת על סף הסיפור, ואיתה מראֵה העולם, נסיבותיו וקורותיו; מן הסף ופנימה נפתח סיפור עִם היסטוריה משלו וקורות עולם משלו. הענינים שבסיפור ובעולם נראים כמעט דומים, אלא שאותו ענין כשהוא בחוץ הוא ממשות, וכשהוא בפנים הוא בדות, עושי מלשון ולא מריאליות, עשוי לפי סדר אנושי מוגבל, ולא לפי אין־סופיות מהלכי העולם וסדרי בוראו. כך, שמה שתורם ה“מימזיס” לסיפור אינו תוכן ולא חיקוי־של־תוכן, כאמור, אלא רק חומר־בניין למלאכת הסיפור.
יוצא עוד, שביקורת הספרות שתטרח להראות את העולם לפי השתקפותו ביצירה, שתתווכח אם דיוק הטענות שבמסגרת הסיפור כמוהו כדיוק טענות העולם הממשי, ושתשאף להביא עוד ועוד נתונים להמחשת הקשר שבין תכני אותו סיפור ובין תכני איזו מציאות היסטורית נתונה – תיראה כביקורת טובה של היסטוריון, ושל חוקר התרבות, ושל כל שכמותם – אבל לא כביקורתו של מבקר אמנות: זה לא עסקו. לא מפני שהאמנות מנותקת מן החיים שבעולם המציאות הממשי, אלא מפני שהיא רק מתחילה מהם והולכת מהם והלאה, הולכת לה ומתרחקת מהם כדי להיות מה שהיא, ומפני שהאמנות אינה קיימת בעולם הממשי והיא מתחילה להיות קיימת רק משעת בנייתה והלאה. משל למה הדבר דומה, לביקורת על הירקות שבגן־הירק ושעל דוכן הירקן שבשוק – כנגד הביקורת על התבשיל שבישלו מהם: מראה התבשיל הגמור, טעמו וריחו, ואיך הוגש ועם מה, ולרגל מה, וכל השאר. ביקורת על יצירת אמנות נפתחת משעה השגת יופיה המיוחד והלאה, משעת הפיכת כל הממצאים שאספה בחוץ ללשון עצמיות שבנתה עוד מציאות אחרת, נוסף על המציאות שכבר ישנה, וממנה והלאה.
עוד־מציאות נוסף על המציאות. זה כל הדבר. מציאות “מבושלת” מן המציאות. על זה צריך להתעכב ולדבר. על מראה העוד־מציאות הזו, על המיוחד והנוסף והחדש שבה. ועל הסֵבֶר שלה, ועל האיזון המיוחד שלה, ועל העודף המוּסף שלה, ועל שאר־הרוח שבה.– כמופע שרוחו של אדם הגה וברא מכוחו היוצר, נוסף על מה שכבר ממילא ישנו וקיים בעולם, אם לטוב או מוטב, וכפי שהוא.
צריך לזכור, שבמציאות מתרחש כל הזמן שפע־אין־סוף, ושלאדם אין אלא אמצעים מוגבלים, ליצור אֶפקט של אין־סוף באמצעות המוגבל – הנה , זו האמנות.
כי, לשם מה לקרוא סיפור ולהחזירו אל המציאות? לשם מה לקרוא שיר ולהחזירו אל קודם שהתחיל? לשם מה לשייכם שוב אל מה שבקושי נפרדו ממנו ובדי עמל? וכי לא די לנו בעולם־גולם אחד זה, שעוד נעמול כדי להוסיף עליו עוד אחד כחיקוי? ההשתדלות הגדולה הזו להחזיר את הסיפור אל חומרי הגלם שלו, ואת השיר אל שעת קודם השיר, ואל קודם היווצרו – יש בה לא רק אי־הבנה של היצירה, ולא רק הודאה באי־הסיפוק ממנה – אלא זו כמין השתדלות לבטל את הנפלא שבה ולעשותו לשחוּק, לתקין ולרגיל, להחזיר את המופלא אל המוסבר, ולהפוך את הקסם למוצר סטנדרטי, העומד על המדף הממויין בין שאר כל המתוייגים שם עד דכא. יש כאן כמין דחיקת היפה החד־פעמי אל הקטגוריות הכלליות של מינו וסוגו, דחיית החדש מפני המורגל, והשתלטות בעלי מחסן הגרוטאות על נסיונות הפריצה החוצה, אל היפה, אל החופש ואל חדוות הנפש הרוצה יותר משיש בידי העולם לתת.
דבר הלמד מעצמו הוא, שסיפור מן העיירה שלפני מאה שנה ברוסיה, וסיפור ישראלי מכעת־כאן יהיו מספרים על דברים שונים באופנים שונים. אבל, עיקר המרחק שביניהם הוא בכל מה שנגע לקודם שנכתבו: בכל אותם אירועי עולם וחברה שקדמו להיות הסיפור, ובכל אותם חומרי המציאות עד שלא עברו את סף הסיפור הכתוב. ואילו בכל הנוגע לגופו של סיפור, אין המרחק כה גדול: גם הסיפור מן המאה הקודמת וגם הסיפור מכעת־כאן, זה כזה מגלגלים במה שהובא לתוכם מבחוץ ובונים מזה דבר חדש – ורק על זו הבנייה החדשה הם נדונים כסיפורים: על אופן הבנייה ועל ההתרשמות מאפקט הכתוב – החל מאותו סף והלאה.
כל סיפור וסיפור, ישן כחדש, קרוב כרחוק, אמור להיות נדון על־פי מה שהוא מבית, ולא על־פי כל נתוני חוצה־לו שקדמו להיותו, גדולים וחשובים ככל שיהיו. ולא למותר לחזור שנית, כי הסיפור איננו תוצר של המאורעות שקדמו לו, אלא הוא יצירה הבונה מן החומרים שפעם בחוץ היו מאורעות, וכעת בפנים הפכו ללשון ולמתחים המתוזמרים בו למכלול אחד, שמשמעותו בו ולא חוּצה לו.
ייתכן כמובן, שכמה עניינים שבסיפור יהיו נהירים פחות לקורא אם לא יוסיף וידע יותר על משמעם החוץ־סיפורי – אבל לעולם לא עד־כדי שבלעדי ידיעה זו יכבה עליו הסיפור ויחשך. תמיד עוד מידע על סביב הסיפור יש בו כדי סיוע, אם כפיגום ואם כגשר, אבל לעולם לא יהיה העוד־מידע הזה יותר מהושטת סיוע כלשהו, אם הוא מבוּקש, ולעולם לא יהיה כמרכז הקריאה ולא כטעמה העיקרי. וככל שלחוקר העולם, הזמן והאדם, יהיו הנתונים שקדמו לסיפור רבי־ערך, לקורא לשם הנאתו אין נתונים אלה חשובים מאלה המוצעים מבית לסיפור ופנימה ובתוך העולם שמקים הסיפור.
נראה אפוא, שגם כשעולמו של חוקר הספרות ושל קורא הספרות להנאתו חופפים משהו – הרי החוקר פונה בעיקר אל חוץ־לסיפור ואל השפעתו על הסיפור (וגם החוקרים את דקדוק לשון הסיפור פנימה – הולכים לאשר להם איזו הנחת־יסוד שהביאו איתם מבחוץ) ואל הקשרים שנמצאו בין הסיפור ובין החוץ־לו. החוקר, בקראו, אינו שואל קודם־כל ליופיה של היצירה שלפניו, ואינו מעיד על עצמו אם ועד כמה נתפעם ממנה – היצירה בעיניו אינה אלא עוד אובייקט־מחקר, עוד תעודה התורמת לנושא מחקרו – ובין אם זו תכתובת עיסקית ובין אם זה שיר השירים – אין כעת לפניו אלא עוד מסמך כתוב התורם למחקרו. שוב, משל למה הדבר דומה, למתפעל מן הנוף היפה שלפניו, ולגיאולוג העומד שם ומסביר איך נתהווה הנוף הזה ומתי. ידיעות החוקר עשויות גם להועיל לקורא, להרחיב דעתו ולחדד חודשיו, במה דברים אמורים כשאינם תנאי להבנה ולא הכרח, ולא לשמן של הידיעות האלה קורא הקורא, אלא לשם הנאתו.
יארכו הדברים מהכלילם. וגם אין הם פשוטים כלל ולא חתוכים כפי שאולי עשויים להיראות מן הדברים המפורשים שלמעלה, ולעתים, נודה, מפורשים מדי. כל מה שנתכוונו דברים מרובים אלה להיות, לא נתכוונו אלא להיות כמין ערעור על ההנחה שסיפור הוא כדי לשקף את המציאות – ולתרום כנגד הנחה זו “לא” שעל השאלה מי נגד – יהיה משיב: יש נגד.
מעריב 15.4.83
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.