מיהו זה ואיזהו “איש הספרות?”

באמת אין איש כזה בעולם אומרים שפעם, לא מכבר היה והכל הכירו אותו. מספרים שהיה מין אנוש קטן ומצחיק. קראו לו “עכבר ספרים” ולעתים “תולעת ספרים”. היו לו משקפיים שאוזן אחת מהם היתה כרוכה לו בחוט. ודווקא אישון קטן זה היה חובק זרועות־עולם, יודע הכל, בקי בכל, מזהה הכל, מי אמר מה מתי למי, דפוס ראשון ודפוס אחרון. איש תלוש מן היום־יום היה, ומעוּרה באיזה עולמות שלא מכאן. דברים שאהב הלהיטו אותו, שיכרו אותו, הרנינו אותו ואת כל מי שניקרה עליו בדרך. איש מנותק מצורת מטבע היה טבוע כולו במודפס. אבק היה סביבו וזהב בליבו, צל היה עליו ואור נגה ממנו, ועוד ועוד סיפרו עליו, הכל בחיוך סלחני וגם במנוד־ראש.

והיום?

היום “איש הספרות” הוא כל מיני.

הוא “איש האקדמיה”, חוקר מלומד המניע גלגלי “אפאראט מדעי”. קפדן בדבריו וחותר ליסודות ביסודיות. יודע להוריד הר של בקיאות כהערות־שוליים ממוספרות על כל תג ותג של כתוב, ולהערים הר של כרטיסיות ממויינות של ידענות על כל שווה דגש קל שנישמט.

והוא עורך המוסף הספרותי של העתון הנפוץ, שלפיתחו שוחרים המתחילים בפיק־ברכיים, ובין רעיו הקרובים טובי המבוססים, הוא הפוסק מי ייכנס ומי יידחה, והוא שומר הסף של התרבות המתהווה.

והוא “התרבותניק”, המזמין מחברי ספרים להרצאות, האמרגן המארגן “ארועים תרבותיים” בלב העיר ובקצווי הארץ, העושה את לילי השבת, שומר הנוער לבל ישתמט סופית מן הספר, ומחם לב גימלאים בריפוי בעיסוק לא־מסוכן.

“איש הספרות” הוא, כמובן, גם המבקר הכותב בעתונים ובמאספים ופניו מוכרות גם מן הטלוויזיה, מבקר כל הארץ בלי מורא ובלי משוא פנים. הוא היודע מדפדוף בלבד לספר מה חדש, והוא גם המייבא את המה־חדש הכי־חדש שבעולם, הוא המוסמך להעמיד על מדף מתוייג כל עצם־בלתי־מזוהה, הוא המספיד כהלכה את ההולכים והוא המקדם בברכה את החוגגים, טעמו שלו עושה את הטעם, ושפתו עושה את הז’ארגון השימושי, ואף את מלות התואר הנכונות לדירוג הטוב והרע.

“איש הספרות” הוא גם חובש בית הקפה היודע הכל על הכל בלי יוצא מן הכלל, שייכויות גלויות וסמויות, דגולות וצנועות, לרבות צינעת הגדולים וגדולת המוצנעים. הוא גם החסיד המתחכך בין ברכי הרבנים הגדולים הוא גם המקסים את לב אחרונות דור הנערות שהוקסמו פעם מספרות, והוא גם המבטיח “קשרים” לפירסום המשוררות שביניהן.

שלא לשכוח את “קונה הספרים”, שעליו עומדת התעשיה, היריד ורמת התרבות ותקוותה. זה שאליו פונות כל עטיפות הצבעונין הקורצות ומשקרות עיניים מעל הכריכות. שלא לפסוח על מורי הספרות, על תלמידי הספרות, ועל ספרני הספריות ועל יועצי מתנות יום ההולדת.

מי עוד? כל אותם תימהונים שבזכותם כמעט נעצרת עקומת הסטאטיסטיקה של קוראי הספרים מרדת מטה עם שער המטבע ועם שאר כל בעלי הערך היורד, לצלילי המקוננים על סוף עידן קוראי הספרים.

מיהו אם־כן איש הספרות? הוא כאמור אנשים הרבה וכל מיני שהם.

אלא שבמקום להתבלבל במיונם ובכל דקויות ההבחנות שביניהם, ובמקום לשאול על מסתרי אישיותו של האיש המופלא הזה ועל מידותיו המעולות – שמא נשאל על קל מזה, פשוט על “כליו המקצועיים” של איש הספרות. איזה הם “הכלים” הללו שיש לו לאיש הספרות הלז בתיק המכשירים שלו כשהוא עושה כאיש ספרות? בדומה לשאלה שנשאל על תיק המכשירים של הרופא כשעושה מלאכותו כרופא, ושל אומן המוסך, או של חוקר הפרפרים, וכל שכמותם.

שם העצם “כלי” נפוץ דווקא למדי בעולם לימוד הספרות וכל תלמיד שתשאל מה הוא לומד כשהוא לומד ספרות, יהיה גאה להשיב כי הוא לומד להכיר כלים, להשתמש בכלים, להפעיל כלים, וכל כיוצא בזה. ורק כשיהיו לוחצים עליו לפרט בדיוק מה הם הכלים הכליים הללו, יזעיף רגע עפעפיו לפני שישיב היטב כי כליו הם מיני דברים כגון ידיעות, מידעים ובקיאויות, שמצטרפים יחד לכמין מילון־של־כיס־קטן של מונחים נחוצים ואופנתיים – ומתקבל אז אותו תיק הכלים, “מעודכן” ו“שמיש” וגם “זמין” לכל פגישה עם כל “מוצר ספרותי” שהוא.

ומה הן כל אותן ידיעות, מידעים ובקיאויות, שמשמשים כ“כלים” ל“איש הספרות” הלז? אין להם סוף. אבל אחדים נזכיר בקצרה ולצורך העניין, לא בלי להזכיר גם את הידוע שעם הזמנים מתחלפים “הכלים”, וחדש מוציא ישן.

על “איש הספרות” בתפקיד הסוציולוג המשתמש בכלי הסוציולוגים, דומה שהכל מסכימים. הוא הלומד את יחסי הגומלין שבין הסיפור ובין קבוצה חברתית שתוארה בו ואת יחסי הגומלין שבין הסיפור ובין קבוצה חברתית שתקרא בו, ובין קבוצת סיפורים זו ובין קבוצת סיפורים זו, כעימותי דורות, זרמים או השקפות.

וכן דומה גם שהכל מסכימים על “איש הספרות” בתפקיד הפסיכולוג ועל זכותו להשתמש בכלי הפסיכולוגים כדי להסביר ארועים בסיפור והתנהגויות הגיבורים במונחים פסיכולוגיים, וכדי להוכיח מן הסיפור תסמונות של מחלות (אישיות וקבוצתיות) ולהציג לפנינו “מקרים” או “טפוסים” ממויינים על־פי אפיונים פסיכולוגיים, וכל כיוצא בזה.

“איש הספרות” משמש גם בתפקיד האנתרופולוג, ובכלי מומחיותו, ובתפקיד חוקר התרבות ותולדותיה, ובתפקיד חוקר האידיאות וגילגוליהן, ובתפקיד חוקר המיתוסים והמיתולוגיות, שלא לפסוח על תפקיד ההיסטוריון ועל תפקיד הפולקלוריסטן. ובקצרה, הסיפור הוא עולם ומלואו ואיש הספרות הוא עולם ומלואו.

האם בכל התחומים החשובים האלה מיומן איש הספרות עד כדי מומחיות? או די לו שהוא לוקט לו מכאן ומכאן, ואינו לא סוציולוג מלומד ולא פסיכולוג במקצועו ולא אנתרופולוג מיומן, אלא הוא חובב חובבני ולקטן לקטני, שקרא פה ושמע שם, ידיעות וחצי ידיעות, לשימוש חיצוני ומזדמן?

ומה אפוא הוא כן, איש הספרות הלז, מה היא מומחיותו כאיש ספרות? מה הם "הכלים הללו המיוחדים לו כאיש ספרות? אבל, כמובן, הוא כל מה שנזכר למעלה אלא שבסמיכות לספרות, לאמור, אין הוא סוציולוג אלא סוציולוג־של־ספרות, פסיכולוג־של־ספרות, אנתרופולוג־של־ספרות, וכל־השאר־של־ספרות, והמומחיות שלו וכליו המיוחדים לו, הם של מקף־החיבור, של הִסמכות הספרות לכל העניינים הנזכרים ההם.

יוצא, שאיש הספרות, כדי שיהיה איש הספרות, חייב להקדים ולצאת אל שדות המחקר והמדע ולקחת מהם, בשאילה או בחכירה, שלא לומר במשיכה, כמה שיטות כמה מושגים, כמה ביטויים וכמה ז’ארגוניזמים, וגם כמה “מפתחות” או “נוסחאות”, ומיני סיסמאות מן ה“האופנה” ומן “הצעקה האחרונה”, שנאספו כאוסף הקצף מעל הסיר הרותח – לקחת ולחזור אל הספרות ולהראות איך יש בה בספרות כל מה שיש בחיים. ואם בחיים תפקיד הפסיכולוגיה, למשל, הוא להבין ולסייע לחיים, גם בספרות כך, אלא שלא בחיים גופם, אלא בהשתקפותם דרך המראה הספרותית, דרך צילם המוטל, ודרך השתברות הלשון, וכל כיוצא בזה.

וכך עומד לו פסיכולוג־המקף על גבי החיים המשתקפים בספרות, ועל גב גבורי הספרות, ועל גבי ההתנהגויות המתוארות בספרות – ועושה בהם שימוש כשימושי הפסיכולוג שבחיים גופם, אלמלא שההבדל בינו ובין הפסיכולוג שבחיים גופם הוא, שזה עוסק בעולם הממש וזה עוסק בעולם הבדות, אבל מאמין שהמעבר מן החיים אל הספרות יכול כאילו להיות כהמשך חלק ופשוט – רק בחילוף או בהסבה או בסיגול של כמה מושגים מעליל לבדות, וממסגרת פתוחה ושופעת אל מסגרת סגורה ומוגבלת, וכאילו אין שום מחיצה בין המציאות ובין הבדות, אלא רק כמין זכוכית שקופה כל־כך שרואים דרכה בלי לזכור שהיא קיימת.

כמוהו גם סוציולוג־המקף, ואנתרופולוג־המקף וכן גם כל השאר־שבמקף כולם באים ונוטלים ועושים בסיפור מה שעושים חבריהם שבעליל ורק מכוונים את הכלים שבחוץ לשימושי פנים, כך שבלי קשיים יתרים יכול איש הספרות לדבר על הפסיכולוגיה של הַמלֶט, ועל הסוציולוגיה של מלחמה ושלום, ועל האנתרופולוגיה של יוליסס, ושל כל השאר – ולהשתמש בלי נקיפת־לב בכלי אומנותם של המומחים לענייני החיים ולהעבירם היישר לשימוש ענייני הספרות. וכי לא כך עושים כולם?

ומדוע לא לעשות כך?

לא רק מפני שהדוגמאות המובהקות לשימושים אלה מדאיגות, וצריך רק לזכור את טיפולם של אבות הפסיכואנליזה באמנות ואיך קלקלו (פרויד, למשל, בלאונרדו דה־וינצ’י, ובמיכל אנג’לו, וג’ונס, למשל, בהמלט – וראה ביקורת גומבריך עליהם: אֶנקאוּנטנֶר, ינואר 1966), אלא, בעיקר, מפני שתפיסה זו משאירה את הספרות בטיט של בית היוצר ובגבב אדמת המקום שעל ריצפתו, לפני שנטלו ממנה לעשות כלי־יוצר. לאדמה זו יש תכונות פיסיות וכימיות, ועשו בה עד עתה שימושים שעושים באדמת מִזרע, אבל כעת היא החומר שממנו הולכים לעשות כד, כד שבחוץ אין כמותו מן הטבע, ושמאליו בלי שידי אדם יעשוהו אין כזה על פני האדמה, וששום מבט חודר לא היה מגלה אותו באדמת השדה – זה עצמו שכעת הנה נוטלים ועושים אותו מאדמה בבית היוצר. האם נעלמו תכונות האדמה כשעושים ממנה כד? בוודאי שלא, דווקא בגלל תכונות האדמה יכול הכד להיות בעל אופי מיוחד, ואילו רצה יוצרו באופי אחר צריך היה למצוא אדמה בעלת תכונות אופי שונות של צמיגות ושל גמישות ושל קושי ורוך – מפני שלא תכונות האדמה בהֶקשריה לתבואה קובעות כאן, אלא תכונותיה בהקשריה ליצירה הזאת, ובהקשריה לרעיונו של היוצר כשהגה את יצירת הכד הזה – ומשעה שיש בטיט שעל ריצפת בית היוצר התכונות ליהפך ולהיות לחומר הרצוי ביד היוצר – הוא גם לא ירפה עד שיממש בו וממנו את רעיונו המסויים.

השיקולים כעת אחרים, ההחלטות אחרות, והתכונות המבוקשות אחרות הן מן המבוקש מאדמת השדה בשימושי השדה, ועם זאת, ככל שתהיינה אחרות, האדמה לעולם לא תימחק מהיות בסיס היצירה, ולא תחדל מקבוע את התכונות הגובלות את גופו של הכד ואת טווחי עיצובו האפשריים. האדמה לא תימחק ולא תחדל ורק תידחה ממקומה וממעמדה שבשדה, למעמד של חומר־גלם ליצירת דבר אחר. ומי שצריך לכד לא ישאל כלל על האדמה שממנה בא, אלא על הכד גופו, ועל שימושיו ככד, מהיות הכד והלאה, ולא מן הכד ולאחוריו.

כך גם כשחוזרים מן הכדים אל הספרות ואל שאלותיו של איש הספרות, שאי־אפשר עוד ששאלותיו תהיינה רק מתעקשות לדעת מאיזו קרקע צמחה ספרות זו, ואי־אפשר שרק תהיינה מתמידות לשאול איך ממשיכה הספרות את החיים שמהם נילקחה – עובדות בלתי־מוכחשות אלה אינן מכריעות כעת, ואין עוד בהן כדי להשיב על מה ששואלים כעת: איך הוא הסיפור הזה כסיפור, איך הוא נראה כעת, לאחר שכבר הוא עשוי כפי שהוא, ומה לי ולו כעת – כעת, ולא מה היה קודם שהיה.

בוודאי, כשם ששום מעשה שעושה אדם לא ייתכן בלי חומר גשמי בין ידיו העושות, אם אינו רוצה לעשות כמעשי אותו חייט שתפר רוח, כך שום סיפור שמספר אדם לא ייתכן בלי תכונות החברה, החיים ובני האדם, כדי שלא יהיה הסיפור כאותו חייט שתפר רוח: “נתעלם (החייט) ולא נראה הימנו אלא המחט שבין אצבעותיו שהיתה מתהפכת לכאן ולכאן ותופרת רוח” – תיאר עגנון את מבהילות הדבר לדיוקו הנורא.

ולאחר זאת, כשקוראים ובודקים מה יש בדבריהם של מבקרי־ספרות רבים – מוצאים על־הרוב התעסקות בשני עניינים, חזור והתעסק באותם השניים: באיקונוגרפיה ובסימבוליקה. בזיהויים ובכוונות. ממה התחיל סיפור פלוני ולאן התכוון להגיע, ושוב, לא שהסיפור לא התחיל ולא נתכוון להגיע – אלא שלא זה העניין עכשיו. עכשיו שואלים איך הוא מה שהוא: איך הוא כסיפור. עכשיו עליו להיות נראה כסיפור, נשמע כסיפור ומוצג כסיפור – כממשות חדשה ושונה מממשות החיים, לאמור, כממשות אוטונומית. לראות ממשות זו משעת הימצאה והלאה, ולא להפוך ולחזור משעת הימצאה אל קודם הריונה ואל תלאות ההריון.

וכך נמצא איש ספרות אחד הופך פניו תמיד לאחור, אל זיהוי המציאות שקדמה לסיפור והשתקפה בו, ואל סימוּל רעיונות העולם באמצעות הסיפור ותחבולותיו – וזה כל מוקד עניינו, מרכז התעסקותו, וזה גם לב התשובות שלו לפונים אליו. לעומת איש ספרות אחר, שמתחיל מן היצירה והולך איתה ממנה והלאה, מסיח דעתו מאותם שני העניינים ופונה אל שניים חילופיים: אל עיבוד החומרים ואל אירגונם ביצירה השלימה. כלומר מעייניו אל לשון הסיפור ואל תיזמורו.

אלה הם שני שדות העניין של איש הספרות האחר, זה שהספרות עניינו. לראות ולהראות איך היא יֶשנוּתה של היצירה הזו ובמה מיוחדת ישנותה המיוחדת שלה, ומה לי ולה כשהיא פונה אלי במה שהיא. ואילו כל השאר, מה שקדם להיעשותה וכל תולדות מה שקדם לה, כל אלה כבר מסופגים ביצירה ובכל תכונתה, בלי להכחיש אותם אבל גם בלי לעשותם לעסק גדול ולמוקד הקשב: לא מוֹצא החומרים מכריע ולא זיהוי האישים, אלא שימושם בשלם הזה, ולא אופן הבאתם לכאן חשוב אלא אופן התארגנותם באדריכלות של הסדר השלם הזה.

משעה שבמרכז העניין שבסיפור עומדת האיקונוגרפיה והסימבוליקה – כלומר שיקופה של המציאות וההמחשה הפלאסטית של אידיאות – מציג אז איש הספרות עצמו כפרשן או כמתווך, בין תולדות החברה ובין השתקפות תולדותיה בספרות, ובין תכנים אידיאיים לבין ביטויים בספרות – וכמוכיח איך הספרות, מעבר לכל מיני עטיפות, סיגנונים ואופנות, מציגה תמיד איזה דור, או קבוצה, או ארוע היסטורי מכאן, ואיך מכאן, היא מביעה בכל אמצעיה מצוקות ריאליות, ומשמעויות אידיאיות, שרווחו באותה שעה היסטורית בחברה מן החברות במקום מן המקומות.

מכאן רק צעד אחד להצגה המקובלת של איש הספרות כמחנך הדור. שהרי אם הספרות היא כוח, ואם כוח יכול להועיל, לקלקל או להתבזבז – מוטב לה לחברה שיהיה הכוח החופשי הזה נירתם הירתם היטב לעגלת הציבור, בין שאר מיתקניה התברואתיים, הבטיחותיים והמבדרים, והאחראי לכיוון הנכון של ההובלות האלה יהיה אז אותו איש ספרות, אם כמבקר ואם כמורה־הוראה, והוא, בין השאר, לא יניח לה לספרות להתפרע, להתקלקל או לפרוק עול, אלא אדרבא, וכו' וכו‘. עד שאומנם תתייצב הספרות ותהיה כמין ריפוי בעיסוק ציבורי, לעודפי אנרגיות ולשיחרור מתחים וכו’ וכו'.

החברה, לפי הבנה זו, היא קו הזינוק של הספרות והיא גם קו הגמר. החברה היא הצרכן הראשי והיא גם הספק הראשי. ובקצרה, הספרות היא “מוצר של החברה”. וכך, אם בהרבה עניינים גדולים כבר בגרנו והשתחררו מסד המארקסיזם, שפעם היה נראה לדבקים המאמינים בו כחוק־עולם – הרי בספרות עדיין אנו שבויים לאמונה זו שהכזיבה. וכמין אטאביזם מתמשך, או כמין תשלום מס אחרון – עדיין הספרות היא כביכול מטעם החברה ולמען החברה. עדיין החברה, מסבירים לנו, מתבטאת דרך שמשיה הסופרים, ועדיין הספרות היא “בניין־על” לחברה, על רחשיה, מצוקותיה ותקוותיה, וגם עדיין היא מזכרת־עוון להתחמקויותיה מִשאת בעול מהפכת שיחרור העבדים. ועדיין אומרים וחוזרים על כך היום, ואפילו בקול רם ובראש חוצות, והיוצר בעיניהם עדיין הוא הנער השליח למשימות החברה והדור, וכתיבתו ניקראת להרים תרומה חיובית לקידום הרפורמות של החברה ולהרים תרומה חיובית למודעות הבראתה ולתקנתה – כך, שהשריד האחרון לאימפריה המארקסיסטית השוקעת נמצא כבפריחה מתאחרת, בליבו של איש הספרות ומבקרה.

“לא תיתכן יצירה ספרותית גדולה שאינה מתארת את דמויותיה בהשתלבן זו בזו ובהוויתן החברתית ובזיקתן לבעיות הגדולות של חוויה זו…”, הכריז בשעתו גיאורג לוקאץ', ושעתו מסתבר עודה בצהרי היום. “האמנות מתחילה בשעה שהאדם מעורר בקרבו מחדש רגשות ומחשבות שהתחוללו בו בהשפעת המציאות שהוא חי בה, והוא נותן להם ביטוי ציורי מסויים – – – האמנות היא תופעה חברתית”, קבע גם פלאכנוב בימיו, שכאילו כבר עברו ללא שוב, והנה הם עדיין בעיצומם, ועד כדי שהבעה מגושמת זו עדיין חותמים עליה היום אנשי ספרות בשתי ידיהם, ואיש ספרות יכול לעמוד היום בשיעור קומתו ולראות את הסיפור כביטוי ציורי של החיים, ולהציג את מחקר הספרות כעוד חקר של תופעות חברתיות. הספרות זוכה אז במחקר חברתי מבוסס, והחברה זוכה אז בתרומה לשיפור איכות הסביבה. ובמידבר שהשאיר אחריו המארקסיזם, פינה אחת קטנה נשארה, פאטא־מורגאנה של נאת־מידבר, שממאנים להודות בכזבותה ובאשלייתה.

איש הספרות הזה, שידו האחת בין דפי הספרים, וידו האחרת בין מעשי החברה ואירועיה, טרוד כולו ביצירת הפגישה: פעם לזמן את הצדדים יחד, פעם להסביר לזה את זה ופעם לזה את זה, פעם לנזוף ולהאיץ בסוסים עצלים, ופעם לנזוף ולזרז את בעלי האבוס הקמצניים – יש שהוא כאותו פוליטרוק זחוח־דעת, ויש שהוא כחוקר קר־מבט המנתח נתונים, ובקצרה, תמיד הוא מין איש־ביניים, המתרוצץ אין־קץ בין החברה ובין הספרות, דבק באמונה שהשניים קשורים ומותנים זה בזה, לטוב ולרע.

“מדעיות” הקשר היסטוריה־ספרות מכאן, ו“בשורת הקידמה” שבו מכאן – מפתים להאמין כאילו יש איזה ממש בקשר בדוּי ומאולץ זה. עד שההבנה שסיפור אחד פונה אל אדם אחד ושהקשר שביניהם, אם ניקשר, הוא רק קשר שבין יחיד ליחיד – הבנה זו צריכה פתאום כאילו להצטדק, מבויישת. כי מהו כל היחיד כולו ובמה נחשב. בעיני המארקסיסט הלא אין היחיד אלא כמין “תאונת חברה”: כשהחברה תהיה מסוּדרת נכון לא תהיה עוד “שאלת היחיד”, כמו שלא תמצא פרט פגוּם במוצר מכונה משוכללת.

ועל־כן תפקידי איש הביניים הזה ועיסוקיו תורגלו ונתרגלו כל־כך, עד שהפכו כמין טבע שני וכמין חוק לאיש הספרות: הספרות שבידיו היא מכשיר למען משהו שמעבר לה, וערכה העצמי אינו אלא ההשתקפות שהיא משקפת, כירח את אור השמש. אך האם כל הרגל כבד־ימים הוא בהכרח גם אמת? ושמא אינו אלא עובש כבד־זמנים, כזה הנדבק וצומח על תחתית אוניית־אוקינוסים לאחר ששייטה זמנים על זמנים, ומגיע לה הזמן שמעלים אותה על המבדוק ומגרדים לה את זקן העוֹבש הזה ואת דחיסותו שנתקרשה, עד שהיתה כמעט מיקשה אחת עם גוף האוניה, עד שיחזור וייחשף חתך גחונה ומיתאר קווי זרימתו היפה, ועד שישתחרר מכיבושה של טרפחת מטוּרפשת זו?

אומרים: מאורע שקרה בארץ, אפשר גם לכתוב עליו כתבה בעתון, גם לשדר עליו ברדיו וגם לכתוב עליו סיפור. הכתבה, אומרים, השידור והסיפור כולם מתכוונים למאורע ההוא ורק האמצעים שונים, רוחב היריעה ופירוט הדברים. והסיפור, אומרים, אינו אלא עוד עֵד אחד לאותו מאורע, מלבד שהוא בעל סיגנון מסוגנן, בעל רגישות עצבנית מיוחדת ולעתים גם מועד לאי־זהירות בדיוק העובדות ומערבב דמיון בממשות. אבל, בעיקרו של דבר, הסיפור הוא עוד תעודה על מאורע, עוד מיסמך, מין זיכרון־דברים, שנוהג להופיע מעוטר בקישוטים, משתפך בהשתפכויות, ולא בלי תמהונות־מה של משוררים.

ואילו מי שרואה את הסיפור כסיפור, אי־אפשר לו שלא יראה שהסיפור אינו עושה כלל מה שמחפשים בו: אין הוא מדווח על שום מאורע, ואין הוא עֵד לשום מאורע ואינו לא רושם ולא מתעֵד. כל אותם דיווחים, ועדויות ותעודות אינם בסיפור אלא הם רק חומרי־בניין שעושים מהם את הסיפור ולא שהסיפור מספר עליהם. וכשהסיפור מתאר דברים שהיו כפי שהיו, הוא מתאר דברים שלא היו במציאות ההיא ולא בשום מציאות שהיא בשום מקום, אלא דברים שהיו בהכרה שלפיה הקים הסיפור עוד מציאות משלו בצד המציאות הממשית. המאורע הממשי הגיע בסיפור רק עד ברכיו, כערמת חצץ על־יד בניין, ושם, מתחת לגובה ברכיו, גם מתגודדים תמיד כמה אנשי ספרות.

מי שרוצה לראות סיפור כסיפור צריך להיגמל מן הנטייה לראות אותו כמדווח על המציאות. כבר אמרנו לא פעם שסיפור אינו מתאר מציאות אלא משתמש בה כחומר לצרכיו, ואינו משקף מציאות אלא ממיר את המציאות האחת במציאות אחרת, מציאות של סיפור. ושצריך לדון סיפור מרגע ההמרה הזה והלאה, ולהשתמש בדיון באותם מונחים שמשתמשים בהם כשדנים במיבנה. רק פלאקאטים ניפרשים וניקרעים במציאות שיצרה אותם. ואילו הספרות קמה לאחר ההמרה שהוא ממירה את העדויות ואת הידיעות ואת הנתונים ואת העדויות למיניהן, והולכת לה משם והלאה, הולכת ומקימה, באמצעות הלשון, מיבנים שאינם במציאות, שאינם שיקופה של המציאות, ואפילו לא עיוותה, אלא הם המציאות האחרת, המיוחדת, של יצירת אמנות.

שעל־כן להוסיף בקשיות ־עורף ולדבר על הספרות כעל שיקוף הדור, וכעל תיאור מאורעות, וכעל ביטוי לבעיות וכל השאר – זה או חולשת הדעת או התעמרות בדעת – הכל לפי מעמדו של הדובר. ושעל־כן, לקרוא סיפור בארץ ולחפש בו את הפלמ“ח, או את האצ”ל, או את הקיבוץ, או את מלחמה זו או את זו שלאחריה – זה לא לקרוא סיפור, זה תחליף מעוות לקריאת איזו היסטוריה, תחליף ממותק לקריאת היסטוריה מאויירת, או תחליף לפוליטיקה בעטיפת סוכריות – בעת שקריאת סיפור אי־אפשר שתהיה אחרת, אלא היא קריאת ארוע אמנותי עשוי מלשון. שום סיפור, אפוא לעולם לא יספר על שום מלחמה למשל, אלא רק חומריו יהיו לקוחים מן המלחמה.

מה אפוא הוא קו־החיתוך הזה שהגיע זמנו להיחשף?

הוא קו האסתטיקה. מלה שהרבה זמן היא מגונה, כמעט מנוּדה, לא רק גינוי מדעי אלא גם מוסרי, כמעט פרוצה. הקו האסתטי הוא המפלה בין הכתיבתי ובין הספרותי. לא התוכן, לא הנושא, לא המושא, לא העלילה ולא הגיבורים, גם לא הבשורה ולא המֶסֶר, וגם לא החברה ולא החיים – האסתטי, הוא הדבר.

ומנין הביטחון הגדול כי כך הוא?

כי הוא האופן שבו כל יצוגי המציאות ושיקופי החיים עוברים המרה, וחדלים מהיות “תיק על המציאות”, או “נתונים על החיים”, ועולים ונעשים ליצירת אמנות (ורק צריך להתרות ולהזהיר שלא לערבב את האסתטי עם הדקורטיבי, עם ההתקשטות, עם האורנאמנטים, עם אמצעי השידול, ועם שום חד־ממדיות) – לפי שהאסתטי בתמציתו הוא: תיזמור חלקים לשלמות, ואירגון מתחים מעומתים לאיזון משמעותי: האסתטי אינו היפה – הוא שיווי המישקל.

האסתטי הוא גם רגע ההמרה מעולם של מציאות לעולם של בדות. מעולם נשלט חוקי הטבע לעולם נשלט חוקי האדם, חוקים שיש בם גם מחירותו היהירה של אדם וגם מכפיפותו הכנועה. ובקצרה: עולם הבונה סדר אנושי, לרבות אי־סדר, לרבות סדר כואב, לרבות סדר שאינו מוצא סדר. סדר, שכל מה שהוא אדם נמצא בו: שכל, רגשות וחושים. ופתוח לכולם: לחוש, למוּש, לטעום, לראות, לשמוע, להגיב, פתוח לאמור עצמו, ולעשות ממה שאמר מעמד של סדר בנוי, לקחת את העולם ולהפכו ללשון, לקחת את הלשון ולהפכה לחומרים ולמתחים – ולשחק בכל אלה, עד שיקום לפניו עולם שלא היה כמותו קודם שהוא הקים אותו: עולם נשלט אותו איזון אנושי. שכל מה שהוא אדם משפיע עליו ומושפע ממנו.

ובדרך זו, הסיפור עם שהוא מספק את הצורך בידיעה הוא מספק גם את הצורך באיזון. אינו רק משחזר איזה “איך היה”, אלא גם משקם איזה שיווי־משקל. וכך, גם הידיעות שבסיפור הופכות למעין גופים שיהיו מעוּמתים אלה כלפי אלה, עד שישיגו את האיזון המבוקש. ובמובן זה, ניתן לראות סיפור כמיבנה לשוני שצובר מתח ופורק מתח, באופנים המיוחדים לאותו סיפור מיוחד. ותיזמור הסיפור יהיה לפיכך, מיון חלקים טעוני מתח ואירגונם לכולות זורמת אחת – שתוליך איתה את קשב הקורא עד להיענותו.

אסתטיקה אינה מדע קר. אינה שיקולים של יחסים חומריים, אינה עשויה להתקיים במקום שאין בו בני־אדם – היא גם פרי רוחם והיא גם אמת־מידה לרוחם, היא כללי המישחק והיא המישחק עצמו והיא גם הגבול למישחק. ככל שהיא משמשת ככללי המישחק, היא דומה לעיסוק מדעי, אבל ככל שהיא המישחק עצמו, היא דומה לעיסוק בכשפים.

ולבסוף רק עוד מלה על יופיה של יצירת־ספרות ועל אש הספרות.

יש בעולם, כידוע, עיסוק אחד שקוראים לו “מדע הספרות”, ואיש “מדע הספרות” יש מלה אחת שלא יעז לפלוט מפיו, ובוודאי שלא מעֵטוֹ המדעי, והיא המלה הפרימיטיבית מכולן " “יפה”. זו – לא. הוא לא ירהיב עוז להגות בפומבי “מקסים!”, כששיר בידו, או סיפור; הוא לא יהין לרוץ לחפש אדם ולאחוז בו שיידע גם הוא, כי השיר הזה או הסיפור הזה, הוא “ניפלא” – או “אלוהים, כמה יפה!”. זה מגוחך בעיניו, רומאנטי בעיניו, מטופש בעיניו, רגשני בעיניו, ובעיקר לא מדעי. וכך לא ירוץ הלה, והשיר בידו, למצוא מישהו ולקרוא לפניו – תשמע, תראה, איזה שיר יפהפה, איזה קסם של סיפור! כי על כן שפוי הוא ומבוגר הוא ומדעי הוא לגמרי, וכי על כן מחקר הסיפורים והשירים שהוא עוסק בו אינו שונה מאוד ממחקרו של כל חוקר־מצבות שהוא.

ידיעות אחרונות 10.6.1983