א    🔗

אני שֵׁד, מֵעִיד, שאין יותר שֵׁדים. למה שדים, כשהבן־אדם בעצמו הוא עכשיו שֵׁד? למה לפתות לדברים רעים כשהמפותה בין כך מוכן מראש? אני אולי האחרון בין הלא־טובים. אני גר לי בְּבוֹידֶם בטישֶׁוויץ וחי על ספר־סיפורים ביידיש, שנשאר לו כאן עוד מלפני החורבן. הסיפור בעצמו הוא גללי־עזים בחלב־ברווזים, אבל לְאות יהודית יש הלא כוח. איך כתוב שם? אותיות מחכּימות. לא צריך להגיד לכם שאני יהודי. אלא מה אני – גוי? אומרים שיש גם שדים גויים, אבל אני לא מכיר אותם, וגם לא רוצה להכיר אותם. יעקב ועשיו הם לא שום מחותנים.

לכאן באתי מלובלין. טישֶׁוויץ היא מקום זרוק, שאדם הראשון לא היה נעצר בו אפילו כדי להשתין. העיירה כל־כך קטנה, כשנִכְנֶסֶת פנימה עגלה – הראש של הסוס כבר בשוק והגלגלים האחוריים עוד לא נכנסו דרך השער. עונת הבוץ היא מסוכות עד הרבה אחרי שבועות. כשהעזים של טישֶׁוויץ לועסים את הקש מהגגות, הן לא צריכות להרים את הזקנקנים שלהן. תרנגולות יושבות על ביצים באמצע הרחוב. ציפורים בונות קינים בַּמיצנפות של הנשים. התייש הציבורי הוא העשירי לְמניין בבית־הכנסת החייטי. אני מדבר בְּהווה, כי הזמן עומד אצלי.

איך מצאתי את הנקודה הזאת שזבוב השאיר בסידור קטן, אל תשאלו אותי. אבל כשאשמדאי שולח – הולכים. עד זאמושץ' מרגישים בדרך כמו בבית. משם הלאה – אתה בַּידים של עצמך. נתנו לי סימן: על הגג של בית־המדרש ניצב כמו מגדל, תרנגול מברזל, ועל הכרבולת שלו עומד כל פעם עורב. פעם היה התרנגול מסתובב ברוח, אבל כבר שנים שהוא לא זז מהמקום, אפילו רעמים וברקים לא משפיעים עליו. בטישֶׁוויץ גם תרנגול מברזל יכול להתפגר.

הגעתי. אבל לא רואים אפילו קצה של מישהו מהחֶברֶה שלנו. בית־הקברות ריק. אין בניין בית־שימוש. הלכתי למרחץ, אבל לא שומעים שום רשרוש. אני יושב על הספסל העליון, מסתכל למטה, על האבן ששופכים עליה את הדליים ביום ששי, ומתפלא: מה, למשל, צריכים אותי פה. ואם צריך איזה חתיכת שֵׁד, צריכים להביא ממש מלובלין? כבר חסרים פגעים־רעים בזאמושץ'? בחוץ זורחת השמש (עוד מעט ימי־תמוז) ופה חושך וקר. מעל לראש שלי תלויים קורי־עכביש, ועכביש מנדנד רגל, אולי טווֶה אולי לא. זבוב לא רואים, אפילו לא קליפה של זבוב. מה הוא אוכל, אני שואל, את המעיים של עצמו? פתאום אני שומע איך שהוא עונה בניגון תלמודי:

– אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו.

פרצתי בצחוק.

– ככה? מה התחפשת לך פתאום לעכביש?

– כבר הייתי פה תולעת, פרעוש, צפרדע. אני כבר יושב פה מאתיים שנה ואין לי טיפת עבודה. אבל ללכת מפה בלי רשות אסור.

– לא חוטאים פה, הָא?

– אנשים קטנים חטאים פּיצפּונים. היום מתחשק מטאטא של מישהו אחר. מחר צמים מרוב חרטה ושמים אפונה בנעלים. מאז שאברהם־זלמן הכניס לעצמו לראש, שהוא משיח־בן־יוסף, הדם אצל האנשים התקרש. אני במקום השטן לא הייתי מחזיק כאן אפילו שֵׁד מתלמד.

– זה עולה לו ביוקר, הָא?

– מה נשמע בעולם? – הוא שואל.

– אצל הסיטרא אחרא? העסקים לא פורחים מי יודע מה.

– מה קרה? היצר־טוב התחזק?

– התחזק? רק בטישֶוויץ הוא עוד קְנָקֶר. בערים הגדולות הוא כבר לשעבר. אף אחד לא שמע עליו. אפילו בלובלין הוא כבר לא מתהלך עם נוצות.

– נו, אז בטח טוב.

– בכלל לא – אני אומר. – ‘כולו חייב’ – בשבילנו יותר גרוע מ’כולו זכאי'. הגענו כבר לזמנים טובים, שאנשים רוצים לחטוא יותר ממה שיש להם כוח. הם מקריבים את עצמם על חתיכת עבירה. ואם ככה – אז למה צריכים אותנו? לא מזמן אני עף לי ברחוב לֶוארטוֹב, ועובר לו יהודי עם זקן שחור, פיאות מסולסלות, מעיל מפרוַת חולד, עם מחזיק־סיגריות מעִנבר בפה שלו. ממול מטיילת זונה. בא לי ואני אומר: מה אתה אומר, דוד, על המציאה? לא חיכיתי ליותר מהרהור. פחדתי שהוא לא יצעק או יירק עלי. כבר הכנתי ביד את הממחטה שלי. אבל הוא אומר לי בכעס: מה אתה מדבר אלי? מצדי זה בסדר, לך דבר איתה…

– איזה מין עסק־ביש זה?

– השכלה. במאתיים השנה שאתה יושב לך פה וממלא את הימים בשום עם כלום היצר־הרע בישל במרץ דייסה חדשה. צצו אצל היהודים כַתְבָנִים שמחברים סיפורים בעברית, ביידיש, והם חטפו לנו את העבודה. אנחנו צריכים להוציא את הגרון עם כל חמור בן־ציפור לחוד, אבל הם מדפיסים את הקשקושים שלהם בהרבה עותקים ומפיצים בכל־תפוצות־ישראל, כמו שאומרים. הם מכירים את כל הנכלוּלים שלנו: דקירה, אהבת־תורה, יש להם מאה נימוקים למה רגל של חזיר, אם רק ממליחים אותה, היא כשרה. הם רוצים, לא פחות ולא יותר – להביא גאולה לעולם. למה נתנו לך לשבת פה מאתיים שנה, אם עוד מעט כבר לא תוכל לקלקל שום דבר? ואם במאתיים שנה אתה לא יכול להשחית אף אחד, איזה לכלוך אני יכול לסדר בשבועיים?

– אומרים: אורח לרגע – יכול לסַדֵר כל פגע.

– מה יש פה לסדר?

איזה רבי התגלגל לכאן מבּוֹזשיץ. איש צעיר, עוד לא בן־שלושים, אבל מלא־וגדוש, כמו שאומרים. את כל הש"ס הוא מחזיק בראש. בקבלה אף אחד בכל פולין לא מתקרב אליו. צם כל שני וחמישי. מטביל את עצמו במים קפואים. אי אפשר לדבר אליו. ואם זה לא מספיק, אז יש לו גם רבנית יפה – פת בְּסַלוֹ. איך אפשר לנסות אותו בכלל? לֵך תזיז חומות ברזל. אם היו שואלים אותי, אז את כל הטישֶׁוויץ הזאת צריך למחוק מהרשימות שלנו. אם אתה יכול להוציא אותי מכאן – תציל אותי לפני שאני משתגע!

– קודם אני מוכרח לחטוף כמה מלים עם הרבי. איך מתחילים, הא?

– תגיד אתה לי. עוד לפני שאתה פותח את הפה, הוא כבר שופך לך מלח על הזנב.

– אני מלובלין. לא כל כך מהר יכולים להבהיל אותי.

 

ב    🔗

בדרך אומר אני לשֵׁדון:

– מה ניסית?

– מה לא ניסיתי? – הוא עונה.

– נקבה?

– הוא לא מסתכל.

– אפיקורסות?

– על כל דבר יש לו תשובה.

– כסף?

– הוא לא יודע איך זה נראה.

– כבוד?

– הוא עניו כמו עשב.

– לא מסתכל אחורה?

– בכלל לא מזיז את הראש.

– איזה נקודה חלשה יש לכל אחד.

– איפה היא תקועה אצלו?

החלון בבניין הבית־דין פתוח. אנחנו עפים פנימה. ארון־קודש, ארון־ספרים, מזוזה בתיבה מעץ. הרב, איש צעיר עם זָקָן בלונדי, עיניים כחולות, פיאות צהובות, מצח גבוה עם זוויות־קמטים עמוקות, יושב על כסא הרב, מסתכל לתוך הגמרא. הוא יושב בציוד־קרב מלא: כיפה, אַבְנֵט, טלית־קטן, ציצית של כפול־שמונה. אני מקשיב לראש שלו – מחשבות נקיות. הוא מתנענע נענוע ומתחיל לנהום: רחל טעונה וגזזה, והוא מתרגם ליידיש: כבשה עם הרבה צמר והוא גזז במספריים…

– רחל, אני אומר, גם כבשה וגם בחורה.

– נו, אז מה?

– לכבשה יש צמר ולבחורה יש שערות.

– ואז?

– אם היא לא אנדרוגינוס, אז יש לה סימנים של בחורה צעירה, ניצנים.

– אל תבלבל! תן ללמוד! – הוא אומר בכעס.

– חכה רגע – אני אומר. – התורה לא תתקרר. יעקב באמת אהב את רחל, אבל כשנתנו לו את לאה, הוא גם כן לא קפץ מהגג; וכשלאה הגישה לו בתור פילגש את זילפה, אז רחל, כדי לסדר אותה, העבירה לו את בילהה.

– לפני מתן תורה.

– ומה עם דוד המלך?

– לפני חרם דרבנו גרשום.

לפני החרם, אחרי החרם, זָכָר הוא זָכָר.

– לכלוך! שדי קרע שטן! – נותן הרבי צעקה. הוא אוחז לעצמו בפיאות ומתנער כמו מחלום רע. – מה נתקעים בדעתי פתאום שְׁטוּתִים כאלה! – הוא מתפלא. הוא תופס לעצמו בתנוּכֵי האוזניים וסותם בהם את אוזניו. אני מדבר, אבל הוא לא שומע. הוא מתעמק בחתיכת מהרש"א קשה ואין כבר עם מי לדבר. השֵׁדון שלי משמיע קול:

– שברת את השיניים, הא? מחר הוא יצום ויתגלגל על קוצים. יחלק את הגרוש האחרון לצדקה.

– בימינו מאמין כזה?

– חזק כמו סלע.

– והרבנית?

– עולָה תמימה, כמו שנאמר.

– הילדים?

– קטנטנים.

– אולי יש לו חותנת?

– היֹה היתה.

– ריב?

– אין לו אפילו חצי שונא.

– מאיפה לוקחים צעצוע כזה?

– אצל יהודים מונח, לפעמים.

– אני מוכרח לנצח אותו. זה התפקיד הראשון אצלי. הבטיחו שאם יצליח לי, שולחים אותי לאודיסה.

– מה המציאה בזה?

– גן עדן בשביל החֶברֶה שלנו. אתה יכול לישון עשרים־וארבע שעות ביממה. כולם חוטאים, ואתה לא צריך להכניס אפילו אצבע.

– אז מה עושים שם ימים שלמים?

– משחקים עם השֵׁדוֹת.

– פה אין אף שֵׁדה – נאנח השֵׁדוֹן. – היתה כלבה זקנה אחת, אבל גם היא כבר עצמה עין.

– אז מה אתה עושה?

– מאונן.

– זה לא עתיד. תעזור לי, ואני נשבע לך בזקן של אשמדאי, שאני אשחרר אותך מפה. אתה תעבוד אצלי במדור־מרור. תעבוד רק פעם בשנה. בפסח.

– עוד לא אבדה תקוותנו. אבל חליפה אני עוד לא תופר לי.

– כבר החזירו לדֶרֶך־הישר, אני אומר, יותר גדולים ממנו…

 

ג    🔗

כשעבר שבוע וכלום לא זז נעשה לי עגמומי. שבוע בטישֶוויץ הוא כמו שנה בלובלין. השדון הטישֶוויצי הוא שדון די נחמד, אבל כשתקועים מאתיים שנה במקום כזה, נעשים פרובינציאליים. אומר בדיחות מימי מתושלח. צוחק לבדו כמו פרא־אדם. קורא בשמות מההגדה. לכל סיפור כבר יש זקן. אני רוצה לברוח מכאן מה שיותר מהר. אבל לחזור בלי כלום – זו חוכמה קטנה מאוד. יש לי אויבים בין חברינו ותתחיל בחישה. אולי שלחו אותי לכאן בכוונה, כדי שאשבור את המפרקת. כששדים מפסיקים להילחם עם בני־אדם הם מתחילים לשים רגל אחד לשני.

מנסיוני אני יודע: מבין המלכודות שחברינו שׂמים יש שלוש שעובדות תמיד: ניאוף, כסף, גאווה. אף אחד לא מבוטח נגד כל השלוש, אפילו אם הוא השטריימל של אלוהים בכבודו ובעצמו. מן השלוש – גאווה היא גשר של ברזל. לפי הדין מותר לתלמיד חכם שמינית־שבשמינית גאווה, אבל יהודי למדן יש לו תמיד טיפ־טיפה יותר. כשראיתי שהרבי הטישֶוויצי מתעקש והימים רצים – בחרתי בגאווה.

– רבי טישֶוויצי, אני אומר, אני לא נולדתי אתמול. אני בא מלובלין. אצלנו בְּפֵירושים מרַצפים את הרחובות. בחיבורים מסיקים את התנור. העליות מתמוטטות מרוב קבלה. אבל גדול כמוך לא מוצאים אפילו בלובלין. איך זה קורה, אני שואל, שאף אחד לא יודע עליך. נכון, צדיק צריך להיות נסתר, אבל שתיקה לא תביא את הגאולה. אתה צריך להיות מנהיג הדור, קורע גגות, ולא סתם איזה רב קטן בקַ"ק טישֶוויץ. כבר זמן שתתגלה. לאחד כמוך מחכים כל העולמות. משיח בכבודו ובעצמו יושב בקן־ציפור ומוציא את העיניים למצוא צדיק־תמים. אבל מה אתה עושה? יושב על הכיסא ופוסק בעניינים של סיר וקיר. תסלח לי על ההשוואה, אבל זה כמו למשוך פיל בריתמה מקש.

– מי אתה? מה אתה רוצה? – הוא שואל אותי מבוהל. – למה אתה לא נותן לי ללמוד?

– עת לעשות לה' הפרו תורתך – אני נותן צעקה. – ללמוד תלמוד, יכול כל עוזר־מלמד פשוט!

– מי שלח אותך?

– שלחו אותי ואני פה. מה אתה חושב, לא יודעים שם למעלה מי אתה? בפמליא־של־מעלה יש רוגז גדול עליך. כשנתנו לך גב – אתה צריך לסחוב. עניו מתחרז עם זנב. הם יודעים, שר' אברהם־זלמן היה משיח בן־יוסף ואותך הכינו להביא את משיח בן־דוד. אבל אל תישן. אזור חלציך. העולם שקוע במ"ט שערי טומאה. אבל אתה בוקע רקיעים. בכל ההיכלות שומעים רק צעקה אחת: הטישֶוויצי, הטישֶוויצי. השָׂר של אדום העמיד נגדך את כל כנופיית החיצוניים. השטן אורב לך. אשמדאי כורה בור מתחת לרגליים שלך. לילית ונעמה רובצות על־יד המיטה שלך. אתה לא רואה אותם, אבל שַׁבְרִיִרי וּבְּרִירִי מטיילים לך על כפות־הרגליים. אם המלאכים לא היו שומרים עליך, הקליפות היו עושים ממך אבק ואפר. אבל אתה לא לבדך, כבוד הרב הטישֶוויצי, השר סנדלפון שומר את צעדיך. מטטרון משגיח עליך מעולם הצחצחות, הכל עומד על שיווי־משקל. טישֶוויצי! אתה יכול להכריע את כף־המאזניים.

– מה אני צריך לעשות?

– תקשיב לי, כל מה שאני אגיד לך. אפילו אם אומר לך לעבור עבירה.

– מי אתה? מה השם שלך?

– אליהו התשבי. השופר־של־משיח מוכן אצלי. בך, טישֶוויצי, תלוי אם תבוא הגאולה או אם כולנו נשקע לעוד תרפ"ט אלפים בחושך מצריים.

זמן ארוך שתק הרבי הטישֶוויצי. פניו נעשו לבנים כמו פיסת הנייר שעליה הוא כתב חידוש.

– מִנַין אני צריך לדעת שדבריך אמת? – הוא שאל ורַעַד בקולו. תסלח לי מלאך קדוש, אבל אני רוצה סימן.

– אתה צודק. הנה סימן!

ועשיתי רוח כזאת בבניין בית־הדין עד שהנייר עם החידוש התרומם והתחיל עף לו כמו יונה. הדפים של הספר התחילו לרוץ לבד. הפרוכת התנפחה. הכיפה של הרבי נקרעה מראשו, זינקה עד התקרה ונפלה מחדש על הקרקפת של הרב.

– זה טבעי? שאלתי.

– לא.

– עכשיו אתה כבר מאמין?

הרבי הטישֶוויצי היסס.

– מה אתה אומר לי לעשות?

– מנהיג הדור, ארז הלבנון, צריך להיות מפורסם.

– איך נעשים מפורסם?

– סע מסביב לעולם.

– מה אעשה בעולם?

– תגיד דרשות. תאסוף כסף.

– בשביל מי לאסוף?

– קודם תאסוף. מה לעשות עם הכסף אני כבר אראה לך.

– מי יתן לי?

– כשאני אומר, יהודים נותנים.

– ממה אֶחיה?

– לשליח מותר להוריד חלק לעצמו.

– האשה, הילדים…

– יספיק לכולם.

– מה לעשות עכשיו?

– תסגור את הגמרא.

– אוי, אבל אצלי עכשיו הרי בבחינת נפשי חשקה בתורה! נאנח הטישֶוויצי.

בכל־זאת, הוא אחז בכריכת הספר, מוכן לסגור. אם היה עושה את זה – הוא היה גמור. מה בסך־הכל עשה יוסף דילה ריינה? הושיט לסמאל קמצוץ טבק. כבר צחקתי בלב: רבי טישוויצי, אתה כבר יושב אצלי! השדון מן המרחץ, שעמד בְּפינה והקשיב בשקט, נעשה ירוק מקינאה. נכון, הבטחתי לעשות לו טובה, אבל התכונה הכי חזקה אצל החֶברֶה שלנו היא לא לפַרְגֶן. פתאום אמר הרבי:

– תסלח לי, אדוני, אבל אני דורש עוד סימן.

– מה אתה דורש, שאני אעצור את השמש?

– תַרְאֶה לי את הרגליים.

– ברגע שביטא מלים אלה ידעתי שהכל אבוד. אנחנו יכולים להסוות את כל האיברים, חוץ מהרגליים. הרגליים של כולנו – מן המזיק הקטן ועד לקֶטֶב מְרִירִי – הם רגליים של אווזים. מהפינה של השדון הקטן נשמע צחקוק. בפעם הראשונה באלף שנים, אני עם הלשון הארוכה, נשארתי אילם.

– את הרגליים אני לא מראה! – אמרתי בכעס.

– אם ככה אז אתה רוח!

והוא נותן צעקה: פִּיק, צא מפה. הוא ניגש בריצה לארון־הספרים, חטף את ספר־יצירה והתחיל להניף אותו עלי כמו רוצח. נגד ספר־יצירה אף אחד מאיתנו לא יכול לעמוד. בקושי יצאתי מבית־הדין במפח־נפש.

מה יש פה הרבה להאריך? נשארתי תקוע בטישֶוויץ, שלום לובלין! שלום אודיסה! ברגע אחד נעשו כל הנוכלויות שלי הר של אפר. צו בא מאשמדאי בכבודו ובעצמו: תישאר בצרות קצוצות בטישוויץ ולך תמשש קירות. אל תזוז מחוץ לתחום־שבת.

כמה זמן אני כבר פה? נצח ועוד חצי שבוע. עברתי הכל: חורבן טישֶוויץ, חורבן פולין. אין יותר יהודים. אין יותר שדים. לא שופכים יותר את מי החבית בטבת, בלילה הארוך של השנה. לא נזהרים יותר ממספרים זוגיים. לא דופקים יותר השכם־בבוקר בדלת חדר־הכניסה של בית־הכנסת. לא מזהירים אותנו יותר לפני ששופכים עביט־שופכין. הרב מת על קידוש השם ביום ששי, בחודש ניסן. את הקהילה טבחו, את הספרים שרפו, את בית־הקברות חיללו. ספר יצירה חזר אל יוצר העולם. במרחץ מְנַתְזוֹת יונים. מהמבנה על קבר אברהם־זלמן עשו דיר חזירים. אין יותר יצר־הרע, אין יותר יצר־הטוב, אין עוונות, אין נסיונות. הדור כבר כולו חייב כפול שבע, אבל משיח לא בא. אל מי יבוא? כשמשיח לא בא אל היהודים, הלכו היהודים אל המשיח. לא צריכים יותר שדים! גם אותנו חיסלו. אני נשארתי לבדי, פליט. עכשיו אני כבר יכול ללכת לכל מקום שארצה, אבל לאן יכול שד כמוני ללכת? לרוצחים?

על הבוידֶם שהיה שייך פעם לוועלוול עושה החביות, בין שתי חביות מבוקעות, מצאתי ספר תועבה ביידיש. שם אני יושב, השד האחרון. אני אוכל אבק, אני ישן על נוצות לניקוי אבק. אני קורא את פטפוטי הספר. הכתיבה היא כמו שלנו: פשטידה לשבת בשומן חזיר. פיגולים עטופים ביראת־השם. גלגול עיניים. מוסר ההשכל: להד“ם. אבל האותיות בכל זאת יהודיות. את הא”ב לא יכלו לבזבז. מזה אני יונק. בזה אני נאחז. אני סופר את המלים, קולע חרוזים, וקורא אל־תוך כל נקודונת תילי־תילים. אָלף – ארנבת, ארנבת בורחת; בֵּית – בָּנים, לא יביאו כבר נחת; גימל – גנב, על פניו יש מטפחת; דָלֶת – דליקה, הדליקה דולקת; הא – הלצה, כנופיה צוחקת; וו – ויקרא, אך תורה שותקת; זין – זה זד, שרעה חורש; חית – חזיר, החזיר מתעטש; טית – טירוף, מטירוף לא נחים; יוד – יהודי, יהודים שוכחים…

כן, כל זמן שיש מלה יהודית יש לי אחיזה. כל זמן שהעש לא אכל עדיין את הדף האחרון – יש עוד עם מה לשחק. מה שיקרה אחר־כך אינני רוצה להעלות על השפתיים.

בלי אותיות של יהודים –

אין עתיד גם לשדים…