א.    🔗

רבי טרפון היה ממשפחת הכהנים, וישרת במקדש ה' בעמדו על תלו, וירא בעיניו את גאון לאומיות ישראל בתפארת גדולתו, ויזכירהו ימים רבים בספוריו מקורות ימי חייו. הוא היה אחד מגדולי חכמי התורה בסנהדרין אשר ביבנה, ויהי חבר לרבן גמליאל הנשיא, לרבי אליעזר הגדול ולרבי יהושע בן חנניה, ובכל פעולותיהם הכבירות לטובת לאומיותם לקח גם הוא חבל; ויהי אחד העמודים התיכונים שכל בית ישראל נשען עליהם ימים רבים בחייהם, וגם אחרי מותם לא חדלה פעולתם עד דור אחרון.

רבי טרפון היה בנעוריו תלמיד אבא־שאול מרמשא; אבל ביסד רבן יוחנן בן זכאי את בית מדרשו ביבנה, ובהתאסף אליו תלמידים רבים מרחוק ומקרוב, בא גם רבי טרפון ביניהם, וישמע לקח מפי מורהו הגדול הזה. מקום מגורו היה בעיר לוד, בעיר מושב רבי אליעזר הגדול, ויבקר את בית מדרשו, וישב לפניו כתלמיד־חבר ויתרועע שם את רבי עקיבה, אשר כבד ויאהב את רבי טרפון מאד, וישמע לקח מפיו כתלמיד מקשיב, ויכנהו בשם “רבי”, גם התוכח אתו בדברי תורה כחבר. רב טרפון בִּקר לעתים לא רחוקות גם את בתי מדרש חבריו רבן גמליאל הנשיא ורבי יהושע בן חנניה בעריהם, כמנהג חכמי הדורות ההם.

מצבו החמרי היה טוב מאד. הוא היה איש עשיר, ויהי לו רכוש רב ועבודה רבה, ויקַים את התורה מעשר ומרב נחת. אולם האגדה מספרת, כי כגדל עשרו כן גדלה גם קמצנותו, עד אשר לִמדהו רבי עקיבה תלמידו לשים לב לענות עני ולחמול עליו.

“אמרו עליו, על רבי טרפון – מספרת האגדה – שהיה עשיר גדול, ולא היה נותן מתנות לאביונים כראוי. פעם אחת מצאו רבי עקיבה ויאמר לו: “רבי, רצונך שאקנה לך עיר אחת או שתים?” ויאמר לו: “כן”. אז מהר רבי טרפון ויתן לו ארבעת אלפים דינרי זהב. ויקחם רבי עקיבה, ויחלקם לעניים. אחרי עבר ימים אחדים מצאו רבי טרפון, ויאמר לו: “איה הערים שקנית לי?” –תפשו רבי עקיבה בידו, הביאו לבית המדרש, ויביאו ספר תהלים, ויניחו לפניהם, ויקראו בו מראשיתו, עד שהגיעו לפסוק זה: פזר נתן לאביונים”. ויאמר לו רבי עקיבה: “זאת היא העיר שקניתי לך!” עמד רבי טרפון ונשקו על ראשו ואמר לו: “רבי, אלופי! רבי בחכמה, ואלופי בדרך ארץ”. והוסיף לו ממון לבזבז".

אם נחדר אל תוך דברי האגדה הזאת, אשר רוח התֹּם מרחף עליה נוָּכח, כי לא מרע לבו מנע רבי טרפון את עשרו מאביוני עמו. כי לוּ היה כן, לא נפתה על נקלה לדברי רבי עקיבה, ומה גם כי לא הוסיף לו עוד כסף רב לפזרו. אך טרדותיו בתורה ועסקיו הן גזלו את עתותיו, לבלי יוכל לשום לבו למצב אחיו העניים, ולהחיש עזרה בצר להם.

לעמת זאת מספרת עליו האגדה עוד דבר אחד, כי בשנת בצרת הלך רבי טרפון, ויארש שלש מאות נשים עניות מבנות הישראלים, למען תוכלנה לאכל בתרומה, כי בהיותו כהן היתה הזכות גם לנשיו לאכל מלחם הקדשים. ומהספור הזה נוכח, כי היה באמת איש חונן דלים, ולבו לב רחום והומה למצב העניות הגועות ברעב, באין עוזר וסומך להן. –

כאחד חכמי הדור היותר גדולים ונכבדים בתורתם, לקח רבי טרפון גם חלק בריב הגדול, שקם בין רבן גמליאל ובין רבי יהושע בן חנניה; וביום שהורד הנשיא מגדולתו היה גם הוא בבית המדרש ביבנה בין שבעים ושנים הזקנים, חברי הסנהדרין, שהתאספו שמה לקול השאון שהקים הריב.

ביום ההוא אשר נתנו החכמים הנאספים קיום להלכות רבות, אשר נדחו תמיד מבית המדרש על ידי רבן גמליאל, ויתקנו תקנות חדשות אשר לא יכלו לתקנן כל עוד היתה יד הנשיא תקיפה, תקן גם רבי טרפון תקנה אחת גדולה ונכבדה מאד לטובת עניי העם. מריב שפתים ומהוכוחים אשר היו בין החכמים לרגלי תקנת רבי טרפון, נראה את דרך למודו וישר בינתו, גם את האהבה והכבוד אשר רחשו חבריו אליו בהתוכחם אתו. –

ואלה דברי המשנה: "בו ביום (שהורד רבן גמליאל מנשיאותו) אמרו: (ארצות) עמון ומואב מה הן בשביעית? גזר רבי טרפון מעשר עני (שהיהודים יושבי הארצות ההם צריכים להפריש מעשר לעניים בשנת השמטה, כי בארצות הגוים אין השמטה נוהגת). וגזר רבי אלעזר בן עזריה מעשר שני. אמר רבי ישמעאל: “אלעזר בן עזריה, עליך ראיה ללמד, שאתה מחמיר, וכל המחמיר עליו ראיה ללמד”. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: “ישמעאל אחי, אני לא שניתי מסדר השנים, טרפון אחי שנה, ועליו ראיה ללמד”. השיב רבי טרפון: “מצרים היא חוץ לארץ, ועמון ומואב – חוץ לארץ. מה מצרים מעשר עני בשביעית”. השיב רבי אלעזר בן עזריה: “בבל חוץ לארץ ועמון ומואב חוץ לארץ. מה בבל מעשר שני בשביעית, אף עמון ומואב מעשר שני בשביעית”. אמר רבי טרפון: “מצרים שהיא קרובה (לארץ ישראל) עשאוה מעשר שני, שיהיו עניי (ארץ) ישראל נסמכים עליה בשביעית, אף עמון ומואב שהן קרובות נעשות מעשר עני, שיהיו עניי ישראל נסמכות עליהן בשביעית”.

ואחרי עוד טענות ומענות נמנו וגמרו כל חכמי הסנהדרין לתקן בדברי רבי טרפון, שיהיה מעשר עני בארצות עמון ומואב בשנת השמטה. וכאשר ספר רבי יוסי בן דורמסקית את דברי התקנה הזאת לרבי אליעזר הגדול בלוד, בכה החכם, הנפרד מרעיו האלה, מרב שמחה ויאמר: “סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם”. כי ידעו החכמים לכַון בישר הגיונם את ההלכה המקֻבלת בידו מרבן יוחנן בן זכאי, ואשר נשכחה ברב הימים, או נדחתה לפנים על ידי רבן גמליאל הנשיא; כי גם רבן יוחנן אמר לו, שארצות עמון ומואב מעשרות מעשר עני בשביעית. –

ומדברי רבי טרפון ומטעמו, שיהיו עניי ישראל נסמכים על הארצות ההן בשביעית רואים אנו, כי שם לבו למצב אביוני עמו לחמלה עליהם. –

 

ב.    🔗

רבי טרפון היה מתלמידי בית הלל. כי רבו הראשון אבא שאול מרמשא, היה תלמיד־חבר לרבן יוחנן בן זכאי; ואחרי כן היה גם הוא תלמיד רבן יוחנן, אשר היה תלמיד מובהק להלל הזקן. אשר היה תלמיד מובהק להלל הזקן. ועל כן היתה גם תורת רבי טרפון תורת חיים, וחן וחסד על לשונה. ובכל זאת מאהבתו את האמת לא נמנע מהורות, לפעמים, הלכות ידועות כדברי בית שמאי, בהוכחו כי הצדק אתם, וינהג בזה מנהג רעהו הגדול – רבי יהושע בן חנניה. –

בימים ההם רָבו החכמים בדבר “צרת הבת שחלצה”, אשר לפי דברי בית הלל היתה צריכה חליצה ולפיכך אסורה היא להנשא לכהן, כדין חליצה, ולדברי בית שמאי לא היתה צריכה חליצה ולפיכך אין חליצתה כלום ומותרת היא להנשא לכהֻנה. ויאמר רבי טרפון: “תאב אני, שתבא צרת הבת לידי ואשיאנה לכהנה”. –

מהתקנה בדבר מעשר עני בארצות עמון ומואב כבר ראינו את תכונת נפש רבי טרפון. אך עוד נוסיף להוכח בטוב לבו מדברי הלכה אחרת, אשר היה לו ריב אדותה עם רבי עקיבה. ואלה דברי ההלכה: מי שמת והניח אחריו אשה, בעל חוב ויורשים, והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים, רבי טרפון אומר: “נותן לכושל שבהם” (וכונתו היתה, בלי ספק, שיתנו את העזבון להאלמנה, שנשארה בלי כל עזר ותמיכה והיא הכושלת). אך רבי עקיבה ענהו לאמר: “אין מרחמים בדין”.

כן ידוע מאמרו שאמר: “אלו הייתי כסנהדרין לא נהרג אדם מעולם”, כי אם היה השתדל להצילהו ממות. הדעה הזאת המתנגדת למשפטי מות תעיד על רום ערך השקפותיו הנאורות, אשר למרות ימי האכזריות ההם, אשר לא נמצא אז בתבל גם עם אחד אשר בבתי־דינו לא נהרגו יום יום אנשים נדונים, מצא עז בלבבו להגיד קבל עם, כי נפשו בחלה במשפטים כאלה. ההשקפה הזאת תוכל להחשב לנאורה ומלאה חסד וחנינה גם בימינו אלה, ימי ההשכלה והתרבות.

הוא הקל את מצב העבד, באמרו כי העבד היוצא לחפשי בשן ועין, לא יזקק עוד לשטר שחרור, כי גם בלתי זה חפשי הנהו ככל בן ישראל. והחכמים הודו לדבריו. ובזה הוקל מאד מצב העבד, לבל יוכל אדוניו להתעמר בו, במנעו את שטר שחרורו ממנו על ידו איזו תחבֻּלה.

ככל חבריו, תלמידי בית הלל, השתדל גם הוא להקל את הדינים ולמצוא עצר במקום שלא יתכן לנטות משורת הדין ימין ושמאל, כאשר מספר אחד מתלמידיו, שמעון שזורי, לאמר: "מעשה והתערבו לי פירות טבלים (טבל – הוא הפרי או תבואה שלא לֻקח מהם המעשר). באתי ושאלתי את רבי טרפון, ואמר לי: “צא וקח פירות מן השוק, ועשר עליהם”.

גם אמר רבי טרפון שיכולים ממזרים להטהר (שיהיה זרעם אחריהם טהור וכשר ככל בית ישראל). כיצד? ממזר שנשא שפחה (הממזר לא יוכל לקחת לו לאשה בת ישראל כשר, כי אם – ממזרת או שפחה) הולד – עבד. שחררו (הוציא האדון את הממזר והשפחה לחפשי) נמצא הבן… בן חורין (ואז יוכל לבוא בקהל ישראל ולקחת לו אשה מכל אשר יבחר).

בהיות רבי טרפון כהן פדו בני ישראל ממנו את בכוריהם אשר נולדו להם, אך הוא לקח תמיד את כסף הפדיון (חמשה סלעים) מיד אבי־הבכור וישיבהו לידו אחרי כן, לבלתי היות פדיון הבן למעמסה על ההמון, או על העניים אשר אין ידם משגת לשלם כסף רב כזה לפי מצבם הדל. ומנהגו זה היה למופת מאז ועד היום לכל הכהנים הנכבדים, החסים על כסף ישראל, לקחת פדיון הבכור ולהשיבהו אחרי כן ליד בעליו. –

דרך רבי טרפון בלמודו היה על פי ההגיון הבריא בלבד, בלי כל חדוד ופלפול. בהתוכחו על חבריו ותלמידיו היה שואל ומשיב על דבריהם, כל זמן שהיו וכוחיהם בנוים על יסודות ההגיון. אבל אם עזבו את ההגיון, ויקחו את החדוד והפלפול לעזר להם, לא הוסיף רבי טרפון להתוכח עוד עמהם וידם. בוכוחו שהיה לו עם רבי אלעזר בן עזריה בדבר המעשר בארצות עמון ומואב התוכח עם מנגדו על פי ההיקש ההגיוני, ויראהו לדעת כי טובת עניי ארץ ישראל דורשת, שרק מעשר עני יהיה למעשר בארצות ההן בשנת השמטה. אך פתאם אחז רבי אלעזר בן עזריה בדרך הדרוש ויקרא: "הרי אתה כמהַגן ממון (כלומר: דואג אתה למצב העניים החמרי) ואין אתה אלא כמפסיד נפשות: קובע אתה את השמים מלהוריד טל ומטר. “היקבע אדם אלהים, כי אתם קובעים אותי! ואמרתם במה קבענוך? המעשר והתרומה!” (כלומר: הנביא מוכיח את עמו, על אשר נמנעו מהביא את מעשרותיהם ותרומותיהם בית ה‘, ועל כן מנעו השמים את הטל ואת הגשם, אך אם "יביאו את כל המעשר והתרומה אל בית האוצר, ויהי טרף בבית ה’, ויפתח את ארבות השמים, והריק להם ברכה עד בלי די").

מן הדרוש הזה חפץ רבי אלעזר בן עזריה להוכיח, כי אם ימנעו מהביא את מעשר השני, אז תבואנה שנות בצרת על ישראל. כשמוע רבי טרפון את דברי הדרוש האלה, שאין ענינם לוכוחו כלל, וישם מחסם לפיו, כי מה יועיל אם יוסיף להתוכח באופן כזה? הכי יש קץ לדברי רוח? אך חברו רבי יהושע בן חנניה עמד לעזרתו, וגם יתר חברי הסנהדרין נוכחו, כי הצדק את רבי טרפון, ויתנו תקף ועז לקים את גזרתו.

וכן היה גם בבוא אליו רבי יוסי הגלילי תלמידו בראשונה, לשבת בבית מדרשו לקחת תורה מפיהו. ויחל התלמיד חד־השכל הזה להתוכח אתו בדבר זמן אכילת בכור בהמה לכהן. ויהי כאשר החל רבי יוסי לפלפל וידם רבי טרפון. ויקם לעזרתו רבי עקיבה, שאהב גם הוא את הפלפול, וינצח את רבי יוסי הגלילי.

ביחוד נראה את שנאת רבי טרפון להפלפול מוכוחיו עם רבי עקיבה. פעם אחת אמר רבי טרפון, שכל הכהנים מותרים לתקוע בחצוצרות : גם תמימים, גם בעלי מומים. ויאמר רבי עקיבה: “תמימים ולא בעלי מומים”. ויוכיח את צדקת דעתו על פי גזרה שוה, ויקצף רבי טרפון ויקרא: “עד מתי אתה מגבב ומביא עלינו! אינני יכול לסבול! אקפח את בני (כן היה דרכו להשבע מרוב התלהבות, באמרו “אקבר את בני!”) אם לא ראיתי את שמעון אחי־אמי, שהיה חִגר ברגלו, והיה עומד ומריע בחצוצרות!” ויאמר לו רבי עקיבה: “אולי היה הדבר בראש השנה וביום הכפורים בשנת היובל?” ויען רבי טרפון ויאמר: “העבודה שלא בדית! אשריך אברהם אבינו שיצא עקיבה מחלציך! טרפון ראה את המעשה ושכח, ועקיבה דורש מעצמו ומסכים להלכה. הא, כל הפורש ממך כפורש מחייו”.

גם בדבר קבלת דם הקרבנות לזריקה על המזבח התוכח עם רבי עקיבה. ויהי בשמע רבי טרפון את הפלפול ויקרא “עד מתי אתה מגבב עלינו!” – כן קרה מקרה באמת המים, אשר מדדו אותה וימצאו כי חסרה היא – אין בה ארבעים סאה מים – ויטהר רבי טרפון את כל הטהרות שנעשו על גבה (שטבלו באמת המים הזאת טרם נודע כי חסרה היא), ורבי עקיבה טמא את הטהרות. אז התמרמר רבי טרפון אל תלמידו אשר אחז בדרך הפלפול. ורק אחרי אשר הוכיח לו רבי עקיבה את צדקתו בהגיון ישר, הודה רבי טרפון לדבריו, ויקרא כדרכו: “הא, כל הפורש ממך כפורש מחייו”.

בכל המקרים האלה השפיל רבי טרפון בענוה רבה את ערך עצמו, ויקטין את כבודו לפני תלמידו באמרו: “אני הוא ששמעתי ולא ידעתי לפרש, ואתה דורש ומסכים לשמועה!” הדברים האלה מראים מה גדלו אהבתו אל האמת וענות רוחו.

לפעמים דחה את ההלכה המקֻבלת מפני ההגיון, אם ראה שאין דבריה מתקבלים על הלב, ובמקרים כאלה אמר בדרכו: “אקפח את בני שהלכה זו מקפחת. אינני יודע רָזו של דבר מה הוא! אלא ששמע השומע וטעה”. ויבאר את המקרה באופן אחר, ויתלה את השמועה בטעות השומע.

פעם אחת אמר רבי טרפון, כי עיסת חלה אסורה לזרים לאכלה. ויאמרו לו מעשה וקפשה (שחטפה ואכלה) זקן זר (חכם לא מבני הכהנים). ויען רבי טרפון: אף הוא קלקל לעצמו (שעשה לא כדיו) ותקן לאחרים (שהרואים מעשהו ועושים כמוהו אינם אשמים, כי סמכו על הוראת חכם). מזה נראה, שלא נכנע מפני ההלכות המקובלות ומעשי הקדמונים, שעליהם נסמכו תמיד חברי בית המדרש, לפשר בין החולקים בדין. ויבַכר את ההגיון על פני הקבלה.

הוא לא בוש מעודו להודות על שגגתו, ויבטל תמיד את דבריו, ולא התעקש להעמיד על דעתו. פעם אחת עשה כדברי בית שמאי, בקראו קריאת שמע של ערבית, בהיותו בדרך בהטותו (על צדו), ולא בעמדו. אחרי כן קרה לו מקרה רע בדרך ההוא, כי התנפלו עליו שודדים, ויחפצו להרגו. בבואו אל בית המדרש לא הסתיר את המקרה שקרה לו, ויתלה את הסכנה במעשהו שעשה נגד דברי בית הלל. וחבריו עוד התלו בו ויאמרו: “כדאי היית לחוב בעצמך (בצדק היה ראוי לך להתחיב בנפשך), מפני שעברת על דברי בית הלל”.

פעם אחת האכיל לכלבים פרה שנשחטה וימצא חסרון בגוה, והוא לא ידע, כי גם אם יש החסרון ההוא בגו הבהמה תוכל בכל זאת לחיות, ואם כן איננה טרפה. ויהי בהוָּדע הדבר בבית המדרש ביבנה, ויורו החכמים כי מותרת הפרה לאכילה. ויאמר רבי טרפון בלצון: “הלך חמורך, טרפון!” כלומר: “אבד לך חמורך, טרפון, כי תאלץ למכרהו לשלם מחיר הפרה שהאכלת לכלבים”. אך רבי עקיבה תלמידו וידידו הרגיע את רוחו בהזכירו אותו, כי מומחה לבית דין הוא (חכם אשר סמכוהו חכמי הסנהדרין להורות ולדיו), ולכן פטור הוא מלשלם אם טעה בדבר הלכה, ויגרם בזה נזק לאיש פרטי.

חכם אחד מצאהו ויאמר לו: “הבריות מרננות אחריך (בני האדם מתאוננים עליך), שאתה מקבל תרומה בשאר ימות השנה מכל אדם”. ויאמר רבי טרפון כדרכו: “אקפח את בני, שהלכה בידי מרבן יוחנן בן זכאי, שאמר לי: “מותר אתה לקבל”. עתה מקבל אני עלי שלא לקבל עוד”. ככה גדלה ענותו, כי אף אם היתה קבלה בידו מרבן של כל ישראל, בכל זאת לא חפץ להתנגד לרצון חבריו ודעותיהם, ויבטל את דעתו מפניהם!

 

ג.    🔗

מלבד היות רבי טרפון נוח לחבריו בהלכה, היה גם טוב לבב ומתהלך אתם בנעימות. בשבתו בבית מדרשו וחכמי ישראל לפניו היה דבורו בנחת ושיחותיו בלשון רכה; בחפצו לנסות את תלמידיו אם יודעים הם את למודיהם, שאל תמיד את פיהם אם חפצים הם שיציע לפניהם את שאלותיו, באמרו “אשאל?” והם ענוהו בענות חן לאמר: “ילמדנו רבנו!”

בהיותו ראש בית המדרש בלוד, אחרי צאת משם רבי אליעזר הגדול לקסריה, וכן בהיותו בא לכרם שביבנה, אחרי מות רבן גמליאל, לשבת בראש הסנהדרין, נתן חֹפש לתלמידיו ולחבריו לדבר ככל העולה על רוח בינתם, לא כרבי אליעזר הגדול הקפדן וכרבן גמליאל הנשיא, שדרשו מתלמידיהם משמעת גמורה, ולבלתי למרות את עיני כבודם.

פעם אחת נצחהו אחד מתלמידיו, רבי יהודה בן נחמיה שמו, ויאירו פני התלמיד משמחה על נצחו את מורהו; ולא כעס עליו רבי טרפון על זאת, וישא בדֻמיה את הכלמה אשר הכלימו תלמידו. וירא זאת רבי עקיבה, ויקצף על רבי יהודה ויאמר: “יהודה בן נחמיה! צהבו פניך על שהשבת את הזקן! תמה אני עליך, אם תאריך ימים”. והאגדה מוספת לספר שקללת רבי עקיבה רבצה על התלמיד ההוא. ולא עברו יותר מששה חדשים, וימת רבי יהודה בן נחמיה. מן המקרה הזה נוכח, כי לא היה רבי טרפון קפדן כלל, כי לוּ קרה כזאת לרבי אליעזר הגדול, אז בלי ספק היה מקלל את התלמיד עז הפנים, כאשר קלל את רבי יוסי בן דורמסקית, על אשר נועז לספר לו הלכה חדשה שחדשו ביבנה, ויאמר לו: פשט ידיך וקבל עיניך!"

מובן הדבר כי איש כמוהו, שכבד את כל בני האדם, ידע לכבד את אבותיו ביתר שאת. האגדה מפליאה מאד לספר בדבר הכבוד שכבד את אמו, בהיות על אמו – מספרת האגדה – לעלות על ערש יצועה, כרע רבי טרפון לפניה, והיא דרכה על גבו, ותעל על משכבה. ופעם אחת טילה ביום השבת בחצר, והנה נקרעו סנדליה פתאם. ולבלתי תלך יחפה, הניח רבי טרפון את כפות ידיו תחת עקביהָ, עד הגיעה למטתה. והלא היה בבית רבי טרפון העשיר הדום לעלות בו אל המשכב, גם עבדים ושפחות היו לו לשאת את אמו הזקנה על ידיהם, לבל תאלץ ללכת יחפה. אך הצדיק הזה מרוב הכבוד שרחש לבו הטוב להורתו, חפץ לשרתנה בעצמו, ויבטל את כבודו מפני כבוד אמו היקר לו מכל.

עוד מספרת האגדה ספור נפלא אשר נראה בו כבמחזה את טהר נפש רבי טרפון ואת אהבתו לכל אדם. מעשה ברבי טרפון – מסֻפר עליו – שישב ושנה לתלמידיו, ועברה כלה לפניו. צוה עליה והכניסוה לתוך ביתו, ואמר לאמו ולאשתו : “רחצוה, סבוה וקשטוה, ורקדנה לפניה, עד שתלך לבית בעלה”. אם כי לא בארה האגדה מי היתה הכלה ההיא, אך ברור הדבר שהיתה עניה, לכן לא התקשטה ולא סכה את בשרה, כמנהג יושבי ארצות הקדם. וירחם עליה החכם העשיר, ויאמר לשמח את נפשה ביום שמחת לבה ולחבבה על בעלה.

גדל ערכו ומצבו הרם בחברה לא נחשבו בעיניו למאומה, ולא התרומם מעודו גם על עבדיו, או על אנשים שפלי ערך ממנו. אגדה אחת מספרת, שפעם אחת אכל קציעות מפרדסו. ויבוא האריס וימצאהו, ויכהו מכה רבה, כי לא הכירהו. ורבי טרפון לא הגיד לו מי הוא, ויסבל בדמיה את מוסרו, כי אמנם לא היתה לו כל זכות לאכל את פרי הגן שנחכר לחוכר, אך הוא דמה בלבבו כי פרי הפקר הוא. אחרי כן הכיר האריס את אדוניו, ויקרע את בגדיו, ויתלש את שערו, ויצעק, ויבך, ויתנפל לפני רבי טרפון, ויקרא: “אדוני מורי מחל לי”.

ואגדה אחרת מספרת באופן אחר – או אולי היה זה מקרה שני דומה לראשון באיזו מפרטיו – ואלה דבריה: "ויהי כבוא האריס ויניח את רבי טרפון בשק וישאהו אל הנהר להשליכהו המימה. ויהי כראות רבי טרפון כי בא קצו, ויקרא: “אוי לטרפון שזה הורגו!” וישמע האיש, ויעזבהו, וינס על נפשו. ויעד רבי חנינא בן גמליאל לאמר: “כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על הדבר הזה (שלא שחד את האריס בכסף ורק בעזרת שמו נצל ממות) ואמר: " אוי לי שהשתמשתי בכתרה של תורה!” –

בדבורו השתמש תמיד בפתגמים מיוחדים לו, קצרים ונמרצים, אשר לא נשמעו כמוהם מפי יתר חכמי ישראל בדורו. בחפצו להשבע קרא: “אקפח את בני!” ואם לא ישרו בעיניו דברי חבריו אמר להם: “לא ירד בני עמכם”, בסגנון דברי יעקב אבינו עת לא חפץ לשלוח את בנימין עם בניו מצרימה, כלומר: אינני חפץ לקבל את דבריכם. ואם מצאו דברי חברו חן בעיניו קרא תמיד: “כפתור ופרח!” כלומר: יפים הדברים כיפי הכפתרים והפרחים אשר היו במנורת הזהב במשכן.

גם ברא לו מלים מיוחדות להביע בהן את כונתו. אם הרבה איש לפטפט לפי דעתו – היה אומר: עד מתי אתה מגבב דברים? כלומר: מרבה בדבריך קש וגבבא. האשה המדברת בביתה וקולה נשמע בבית שכנותיה, נקראה בפיו בשם “קולנית”. איל בן שלשה עשר חדש נקרא בפיו בשם “פלגס”. גדי של קרבן פסח קרא בשם “מקלס”, על אופן צליתו על קרבו ועל כרעיו.

בכלל אהב רבי טרפון לדבר בחידות ורמזים. "מעשה ברבי טרפון – מספרת האגדה – שלא בא בערב אחד לבית המדרש, בבקר מצאהו רבן גמליאל ויאמר לו: “מדוע לא באת אמש לבית המדרש?” ויאמר רבי טרפון: “עבודה עבדתי”. ויאמר רבי גמליאל: כל דבריך אינם רק דברי תימה! וכי עבודה בזמן הזה מנין? ויאמר רבי טרפון: "הנה הוא אומר: “עבודת מתנה אתן את כהנתכם. עשו אכילת תרומה בגבולים כעבודת בית המקדש”, כלומר: הוא התעסק באכילת תרומה, אשר נחשבה בעיניו כעבודה בבית המקדש.

 

ד.    🔗

רבי טרפון חי עוד בזמן המקדש וירא את ירידת האֻמה מגדולתה המדינית, את כל הצרות והתלאות אשר עברו על עמו בימי טיטוס ודומיטיַנוס, טריַנוס ואדריַנוס, ושנאתו אל בני העמים, השאטים את עמו האמלל בנפש, גברה בלבו מאד מאד. הפלגות אשר היו בישראל הכאיבו גם הן מאד את לבו. ביחוד גדלה שנאתו אל המינים, אשר נבדלו מקהל ישראל לבל תגע עדיהם הרעה, אשר מצאה את בית יעקב, וַיִּכְפרו בלאומיותם, אף כי ידעו שלא כתורה אשר למדם מורם הראשון הם עושים.

ויהי היום ותשָּׁאל שאלה אחת בבית המדרש: מה לעשות לספרי התורה אשר כתבום ידי המינים, ושם ה' נזכר בהם? הנחוץ לאבדם ולבערם כספרים חיצונים וטמאים, או יען אשר שם ה' נזכר בהם לכן קדושים גם הם? וייעצו חכמים אחרים לקדד (לחתוך מתוכם) את האזכרות (השמות הקדושים) אשר בהם, ואת השאר ישרפו באש ויקרא רבי טרפון: "אקפח את בני, שאם יבואו לידי, שאשרפם אותם ואת אזכרותיהם. שאפילו הרודף אחרי (להרגני), אבוא להסתר בבית עבודה זרה ולא בבתי המינים. שעובדי עבודה זרה אינם מכירים אותו (את גדולת ה') וכופרים בו, והללו (המינים) מכירים וכופרים בו. ועליהם הכתוב אומר: “ואחרי הדלת והמזוזה שמת זכרונך”.

כן הביע את שנאתו למלכות רומה, ויזהיר את תלמידיו להתרחק מבתי־דינה ומאספותיה, באמרו: “כל מקום שאתה מוצא אגריות (אספות) של נכרים, אף אם דיניהם כדיני ישראל, אין אתה רשאי להזקק להם, שנאמר: “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם” – לפניהם ולא לפני נכרים”.

אפשר הדבר, כמי מרב שנאתו להמינים ולעובדי האלילים, לא בא עמהם בוכוחים מעודו. ולכן לא נמצא כל זכר לאיזה וכוח, שהיה בין רבי טרפון וביניהם, בכל ספרותנו העתיקה. –

ויהי כאשר גזר אדרינוס שמד על בית ישרון, ויצו להרג כל איש יהודי, אשר יעז לעשות מצוה אחת ממצות התורה, ותהי אספת חכמי הדור בבית נתזה בעיר לוד, וישב רבי טרפון ראש באספה ההיא. ויתוכחו על אדות מצב האֻמה הנורא, ועל הסכנה המרחפת על לאומיותה. ויחוו החכמים את דעתם, כי החובה על כל איש יהודי לתת את נפשו לממיתים, אם יכריחוהו הרומאים לעבור על שלש עבירות חמורות מאד: על עבודה זרה, על שפך דם ועל גלוי עריות, כי שלש אלה מסמנות את לאומיות ישראל מלאומיות יתר הגוים, ובעשות היהודי אחת מהנה לא יתחשב עוד בקהל ישראל.

אנית ישראל היתה אז במצב נורא מאד. כמה גבורת הרוח היתה נחוצה אז להעוברים באניה הסוערת הזאת, בין גלי ים החיים הזועפים, להחזיק כן תרנם, לבל יהיו לטרף למשברי הים הזה, ולבלתי רדת בתהום הרבה, אשר שאף לבלעם חיים! ומי הפיח את רוח הגבורה הנפלאה הזאת בלב העם הקטן והדל הזה, אשר נסה לאסוף שארית כחותיו וללחום בעד חפשתו ולאומיותו בחרף נפשו, לבל יוָּאש מתקוה, כי עוד יקום יעקב ויחי, בעת ראותו כי עמלו להחלץ היה לשוא? מי היו המלחים ורבי החובלים, אשר נהגו את האניה הלאה, הלאה באמץ לב? הלא המה גבורי אמתנו אלה, אנשים כרבי טרפון וחבריו, גבורי הרוח! אמנם הם לא למדו את ידיהם מעודם לקרב. אך לא רק בחנית ובחרב יושע עם נצחי כעם ישראל, כי אם גם ברוח ה'. ובעת היות קשת גבורי יהודה לקשת רמיה בידיהם, בא הרוח הזה ויפח בהם ותחיינה עצמותיהם היבשות.

אדרינוס הבין סוף סוף את הסוד הצפון בעם ישרון ובנצחיות לאומיותו. הוא הכיר וידע, כי נואל טיטוס מאד בתתו לרבן יוחנן בן זכאי משאלות נפשו, לכונן ביבנה בית־מדרש, ולבלתי השמד זרע הלל הזקן, כי היתה יבנה כמקדש מלך, כירושלים לפנים, והתורה והמצות היו לישראל תחת היכל ה'. אז גמר אמר להלחם בישראל לא רק מלחמה חמרית, כי אם גם מלחמה רוחנית. ויגזר אמר לבלי ילמדו תורה, ולבלי יקַימו את מצותיה. ובעת רעה כזאת התאספו חכמי הדור אל בית נתזה בלוד להועץ על צפונותיהם, למצוא עצה איך להגן על לאומיותם.

אז נשאלה השאלה, מה גדול יותר: למוד התורה אם קיום המצות? כלומר: אם לא יוכלו ללחום בעד הראשון אז ילחמו בעד השני, או אולי שניהם כאחד גדולים ונכבדים. ויען רבי טרפון: “מעשה גדול”, כלומר: העיקר הוא קיום המצות, כי גם תכלית למוד התורה הן המצות המעשיות, שהן הן הסימנים המיוחדים המסמנים את לאומיות ישראל. על כן אם לא יתכן בעת השמד ללמוד את התורה ולקים את המצות גם יחד, יבחרו בקיום המצות; אך רבי עקיבה אמר: “תלמוד גדול”. והחכמים נמנו וגמרו להורות לעם כדברי רבי עקיבה. ובדבר המצות הטילו על כל איש מישראל להזהר מעבודה זרה, משפיכות דמים ומגלוי עריות, אף אם יאמרו הרומאים לקחת את נפשו.

ולמען עודד את רוח העם להשליך נפשו מנגד ולקדש את שם אלהי ישראל לעיני הגוים הצוררים, קמו לפעול החכמים בדרשותיהם המושבות את הלב בנאומן הנעים וביפי קסם ההגדה המרחף על פניהן. גם רבי טרפון אשר לא אהב, כפי הנראה, לעסוק באגדה – כי על כן לא נשארו ממנו, כי אם דרשות מעטות בספרות התלמוד – מצא לנחוץ לפתוח פיו בדרשה יקרה ונעלה, לרומם תחת לשונו את ערך האיש המקדיש את חייו לטובת לאומו בקדשו את שם אלהיו הגדול לעיני הגוים.

“מעשה בארבעה זקנים – מספרת האגדה – שהיו יושבים בבית־שער של רבי יהושע: אלעזר בן מתיא, חנינא בן חכינאי, שמעון בן עזאי ושמעון התמני והיו עסוקים במה ששנה להם רבי טרפון”. אז נשאלה השאלה “מפני מה זכה יהודה למלכות”? כלומר: מדוע יצאו משבטו למלך בישראל? ואחרי אשר חוו החכמים ההם את דעותיהם על אדות זה, ואחרי אשר בטל רבי טרפון את דבריהם בטוב טעם ודעת, אמרו לו: “ילמדנו רבינו”! ויאמר להם: “כשעמדו השבטים על הים, זה אומר: אינני יורד תחלה, וזה אומר: אינני יורד תחלה, שנאמר “סבבוני בכחש אפרים, ובמרמה בית ישראל”. מתוך שהיו נוטלים עצה (עודם נועצים) קפץ נחשון בן עמינדב – נשיא יהודה –ושבטו אחריו לתוך גלי הים. לפיכך זכה למלכות, שנאמר: בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז – היתה יהודה לקדשו –לכן ישראל ממשלותיו. אמר להם הקדוש ברוך הוא, מי שקדש שמו על הים יבוא וימשל על ישראל”. ויודו הזקנים ההם לרבי טרפון.

הדברים הרמים והנעלים האלה דים היו לגרש את רוח היאוש מקרב לבות בני ישראל, ולתת להם כח ועצמה לשאת את עול הצרות, ולהיות נכונים להקריב דמם וחלבם על מזבח אהבת לאומיותם ולקדש את שם האלהים.

 

ה.    🔗

בעלות אדרינוס־קיסר על כס ממלכתו הבטיח לבני ישראל לבנות את המקדש ולהשיב לירושלים את כבודה הראשון. אולם עד מהרה נחם על מחשבתו הטובה. כי שמע לקול מלחשים, השמרונים, אשר הלשינו לפניו על היהודים שנואי נפשם, כי יפרקו עול מלכותו מעל צוארם בראותם את היכל קדשם בנוי על תלו. לבות בני הגולה, אשר קוו לימי טובה אלה בכליון נפש, התרגשו מאד בהודע להם, כי הרבה הקיסר הערום להתל במו, ונס המרד הורם. אמנם השקיט רבי יהושע בן חנניה את רוח המורדים מעט קט, אך הדבר נודע לאדרינוס, ויאמר לנקם בהם את נקמתו, ולהוריד את נצחונם, לבל יוסיפו עוד לחלום חלומות החפש, ויצו לשנות את שם ירושלים לשם אחד האלילים ולקראה בהשם: “אֶלִיַה קפִּיטוֹלִינַה”. ולהעמיד במקום ההיכל את יוּפִיטֶר אליל רומה. –

בימים ההם כבר מת רבן גמליאל דיבנה, וימלא רבי יהושע בן חנניה את מקומו, ויסע רומאה ולאלכסנדריה להתיצב לפני אדרינוס, ולבקש מלפניו על עמו ועל עירו הקדושה. רבי עקיבה נסע מעיר אל עיר להפיח רוח גבורה בלבות הנואשים, ולהכינם ללחום מלחמת ארצם באמץ לב ובחרף נפש. אז היה העם כצאן בלי רועה. בתי המדרש ביבנה, בלוד ובפקיעין כמעט שממו, לולי קם רבי טרפון לממלא מקום הנשיא, וינהל את העם ואת תלמידי החכמים בעצותיו ובתורותיו. –

החכמים דִּמו את רבי טרפון “לגל של אגוזים”, באמרם: “אם אדם נוטל אחד מהם כלם מתקשקשים ובאים זה על זה. כן היה רבי טרפון דומה, בשעה שתלמיד חכם נכנס אצלו ואומר לו: “שנה לי רבי” מביא מקרא, משנה, מדרש, הלכות ואגדות. ובצאתו מלפניו היה יוצא מלא ברכות וטוב”. –

מלמודי המוסר שלמד את העם נפלאים הם על פי עֹמק הרעיון הצפון בהם הדברים המעטים האלה, שנשארו לנו ממנו: “היום קצר והמלאכה מרֻבה, הפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק”. בפתגמו זה למד את האדם דעת, מה קצרים ימי חייו עלי אדמות, ומה מאד רבו חובותיו לאלהים ולאנשים, וטבע העצלות הטבועה בלב האדם המונעת אותו מעשות את חובותיו האנושיות, אף כי השכר, אשר תביא עשית הטוב בכנפיה, רב מאד ואף כי הזהירם האלהים מאד מאד לקים את מצות התורה.

ויוסף עוד לשאת משלו על על תעודת האדם לאמר: “לא עליך המלאכה לגמור (אם אמנם רבה העבודה עליך, אך אין החוב מוטל עליך לכלותה), ולא אתה בן חורין להבטל ממנה (בכל זאת מחויב אתה לעשות את כל אשר ביכלתך, אם מעט ואם הרבה); אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך. ודע שמתן שכרם של צדיקים – לעתיד לבוא”. הדברים האחרונים אמר כנגד האנשים הנואשים מטובה, בראותם שיש צדיקים אובדים בצדקתם ויש רשעים המאריכים ברשעתם, לכן אמר רבי טרפון כי שכרם צפון להם לימי העולם הבא.

למוד התורה והפצתה נחשבו בעיניו להיסודות הראשים, אשר היהדות נשענת עליהם, ויבאר את הכתוב: “עושה צדקה בכל עת” לאמר: “זה הכותב ספרים ומשאילם לאחרים”, כי בעת ההיא לא היו הספרים נפרצים בין ההמון כאשר בימינו אלה.

כבר אמרנו, כי הוא לא אהב להתוכח את עובדי האלילים והמינים, באמרו כי העמל הזה לא יביא כל תעלת. “תמה אני – אמר רבי טרפון – אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה, אם אומרים לו: טול קיסם מבין שניך אומר לו: טול קורה מבין עיניך”. הדברים האלה, אשר כונן נגד המינים, יזכירונו את דברי המורה הגדול הלל הזקן באמרו: “בשעת המכנסים פזר ובשעת המפזרים כנס”. –

רבי טרפון האריך ימים יותר מכל חבריו תלמידי רבן יוחנן בן זכאי, וימת בגזרות השמד אשר גזר אדרינוס על היהדות והיהודים יחדו. ישנם מקורות אחדים החושבים את רבי טרפון בין עשרת החכמים, אשר נגזרו מארץ החיים בחרב רומה הנוקמת, הנקראים בשם: “עשרה הרוגי מלכות”. –

רבי טרפון זכה להקרא בשם גדול, אשר מעטים מחכמי ישראל זכו לו כמוהו. הדורות הבאים קראוהו בשם: “אביהם של ישראל”. ובאמת ראוי היה לשם כזה האיש הגדול הזה, שלקח חלק בבנין לאומיות ישראל על יסודות חזקים שלא ימוטו נצח.