א.

רבי ישמעאל בן אלישע היה ממשפחת כהנים גדולים. אביו היה מן הכהנים הגדולים האחרונים אשר לפני חרבן הבית השני. בנעוריו לֻקח רבי ישמעאל שבי בידי הרומאים. ויהי כעבור רבי יהושע בן חנניה בערי רומה, ויֻגד לו: “הנה נער עברי יפה תאר מאד, קווצותיו תלתלים, נמצא בבית הסהר”. וילך רבי יהושע, ויקרא על פתח בית הסהר לאמר: “מי נתן למשסה יעקב, ישראל לבוזזים?” ויענהו הנער לאמר: “הלא ה' חטאנו לו, ולא אבו בדרכיו הלוך”. ויבן רבי יהושע, כי נער חכם לבב הוא, ויאמר בלבו: “אפדנו משביו, ויעבר עלי מה, כי גדלה מאד תקותי, שיהיה הנער הזה לאחד החכמים הגדולים בישראל, ושפתיו ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו”. ויפדהו בכסף רב, אשר הושת עליו, ויקחהו אתו, וינהלהו. ויכלכלהו וילמדהו תורה ודעת. ורבי ישמעאל, אשר נפשו גרסה מאד לתורת ה', לא הסתפק בתורת רבי יהושע בלבד, וילך עוד אל רבי נחוניה בן הקנה, איש גדול בתורה בדורות החכמים הראשונים, וילמד לפניו, ויקבל ממנו את רבי תורותיו ואת כללי דרישת התורה; וכאשר גדל התישב באחוזתו, אשר רכש לו בכפר עזיז בארץ הגליל, ויכונן שם את בית מדרשו ויפץ תורה ודעה בקרב עמו. וכמנהג חכמי הדור ההוא הלך גם הוא לבקר את בית המדרש הגדול אשר ביבנה, להתוכח ולחוות דעה בדברי דת ודין. וגם את בית מדרש רבי אליעזר בקר לפעמים.

ותקות רבי יהושע אמנם באה: רבי ישמעאל היה לחכם גדול מאד, לאיש אשר פעל הרבה מאד לחזוק התורה ולהרמת קרן לאומיות ישראל! כתלמיד דבק בכל לבו ונפשו בתורת בית הלל והלך גם הוא בדרכם לדרש את התורה על פי ההגיון. ויוסף על שבע המדות, אשר התורה נדרשת בהן, עוד שש מדות. ותהיינה שלש עשרה המדות ההן מימיו והלאה לכל חכמי ישראל ליסודות מוצקים, אשר בנו עליהם את בית התלמוד – זה הבנין הגדול העומד וקים לעד. מי מבני ישראל מאז ועד היום הזה, אשר ישפוך שיחו לפני ה' יום יום, לא ירע את שמות המדות האלה, ולא ישא על שפתיו את שם רבי ישמעאל?

הלא כה יאמר בכל יום: “רבי ישמעאל אומר: בשלש עשרה מדות התורה נדרשת בהן: א) מקל וחמר; ב) מגזרה שוה; ג) מבנין אב מכתוב אחד, ומבנין אב משני כתובים; ד) מכלל ופרט; ה) מפרט וכלל; ו) כלל ופרט וכלל – אי אתה דן אלא כעין הפרט; ז) מכלל שהוא צריך לפרט, ומפרט שהוא צריך לכלל; ח) כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כלו יצא; ט) כל דבר שהיה בכלל, ויצא לטעון טען אחד שהוא כענינו, יצא להקל ולא להחמיר; י) כל דבר שהיה בכלל, ויצא לטעון טען אחר שלא כענינו, יצא להקל ולהחמיר; יא) כל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש, אי אתה יכל להחזירו לכללו, עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש; יב) דבר הלמד מענינו ודבר הלמד מסופו; יג) וכן שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם”.

מלבד הכללים האלה עוד העמיד כלל אחד גדול ונכבד מאד בדרישת התורה, באמרו: “כל פרשה שנאמרה ונשנתה בתורה, לא נשנתה כי אם בגלל הדבר שהתחדש בה”. בדרכים המושכלים האלה הלך רבי ישמעאל בדרשו את התורה, ובפרשו את טעם ההלכות המקֻבלות בבית המדרש. לעמת זאת לא הלך לבו אחרי הדרשות הדחוקות, הנוסדות על מלים יתרות או אותיות יתרות הנמצאות בכתבי הקדש, ובשמעו את הדרשות האלה התנגד להן ויאמר: “דברה התורה בלשון בני אדם”.

הכלל האחרון הזה היה נכבד מאד, כי שם מתג ורסן על הפלפול, לבל ילך אל הקצה האחרון, ולבל יעָקמו הכתובים ותשָּׁכח כונתם האמתית. הוא ענה פעם אחת את רבי עקיבה חברו, אשר אהב לדרש כל מלת יחס הפעול “את” ולמצוא בה איזו כונה נסתרה, לאמר: “בראשית ברא אלהים שמים וארץ” אין כתוב פה, כי אם: “את השמים ואת הארץ” – ישובו של מקרא הוא", כלומר: כן הוא רוח השפה, להוסיף את המלה “את” ביחס הפעול, ולא יתכן להוציא ממנה איזה דרש.

רבי עקיבה דרש פעם אחת על דבר ענש הכרת, לאמר: “כתיב: הכרת תכרת – הכרת בעולם הזה, תכרת – בעולם הבא”. ויענהו רבי ישמעאל: “הלא כבר נאמר: ונכרתה הנפש ההיא מעמיה! הכי שלשה עולמות יש? אך כן הוא הדרש: ונכרתה הנפש – בעולם הזה, הכרת תכרת – בעולם הבא. ועל השנות הפעל במקור ובעתיד, כי דברה התורה כלשון בני אדם”.

גם לרבי אליעזר הגדול לא נשא פנים בשמעו אותו דורש כתוב אחד על פי אופן זר, ויאמר אליו בלצון: “הנה אתה אומר לכתוב: שתק עד שאדרש”. ויענהו רבי אליעזר לאמר: “ישמעאל, עוקר הרים אתה!” ורבי אליעזר, שהיה נוח לכעס, לא קצף על התלמיד החכם הזה, ואף גם הללהו, תחת לחרפהו.

רבי עקיבה דרש מאות אחת יתרה, שבת כהן נשואה שזנתה – דינה בשרפה. ויענהו רבי ישמעאל בלעג: “וכי מפני שאתה דורש וָו יתרה, נוצא את זו לשרפה!”

גם נכבד מאד הכלל הגדול אשר אמר, כי בכל מקום שנאמרה בתורה המלה “אם” – רשות היא, כלומר: אין הדבר מוטל על האדם לעשותו, כי אם רשות היא בידו לעשות או לחדל. רק בשלשה מקומות – אמר רבי ישמעאל – תורה המלה הזאת, שחובה היא המצוה על האדם: א) “אם תקריב מנחת בכורים” – חובה היא על האדם להקריב בכורי אדמתו לפני ה'; ב) “אם כסף תַּלוה” – חובה היא על האדם להלות כסף לעניי עמו בעת לחצם; ג) “אם מזבח אבנים” – גם כן חובה היא. ואם נחדר לתוך הדברים האלה נראה מה עמקו ידיעותיו בשפת קדשנו ורוחה! הן המלה “אם” מורה תמיד על התנאי, והתנאי יורה שרשות היא ביד האדם לעשות או לחדל. אך בשלשת המקומות ההם נראה ברור כי המלה “אם” תורה על החובה, כי מכתובים אחרים מצא רבי ישמעאל ראיה, שמחויב הישראלי להביא בכורים, להלות עניים בשעת לחצם ולבנות מזבח. –

גם את יחס הפעול “את” דרש רבי ישמעאל רק בשלשה מקומות. ויוכיח בראיות ההגיון, כי אֻלץ לדרשו: א) בזרים, האוכלים קדשים, נאמר: “והשיאו אותם עון אשמה” וידרש: וכי אחרים משיאים אותם? הלא הם משיאים את עצמם! ב) “ויקבר אותו בגי” – נאמר בקבורת משה – וכי אחרים קברו אותו – הן נאמר: ולא ידע איש את קבורתו – הלא הוא קבר את עצמו; ג) בנזיר נאמר: “ביום מלאת נזרו יביא אותו” – הוא יביא את עצמו, ואין אחרים מביאים אותו.

מובן מאליו, כי הוא אשר יסד את כל תורתו על אדני ההגיון, הן שלש עשרה המדות, היה מתלמידי בית הלל, ויתנגד בכל כחו לתורת בית שמאי הנוסדת על המסרה, כמסֻפר בתלמוד: פעם אחת הלך בדרך בלוית רבי אלעזר בן עזריה. ויהי בערב ויט רבי אלעזר על צדו לקרוא קריאת שמע כדברי בית שמאי. וירא זאת רבי ישמעאל, ויקם, ויעמד לקרוא גם הוא. ויאמר לו רבי אלעזר: “ישמעאל אחי, אמשל לך משל למה הדבר דומה: משל לאדם שאומרים לו: “זקנך מגֻדל” והוא אומר: “יהיה כנגד המשחיתים” (אנלחהו) אף אתה – כל זמן שאני זקוף אתה מוטה, עתה שאני הטיתי אתה זקפת!” ויענהו רבי ישמעאל: “אני עשיתי כדברי בית הלל, ואתה עשית כדברי בית שמאי, ועוד – אולי יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות”. בכל זאת בשלשה מקומות מודה רבי ישמעאל שההלכה עוקבת המקרא: א) התורה אמרה: בעפר (מכסים את דם הנשחטים) והלכה שמותר לכסותו בכל דבר; ב) התורה אמרה: ספר כריתות (גליון) יתן הבעל לאשתו המגרשת, והלכה, שמותר לכתב את הגט גם על עלי זית ועל הלוח; ג) התורה אמרה: בתער לא יגלח הנזיר את ראשו, והלכה שאסור לו לגלח בכל דבר, כי כן היו ההלכות האלו מקֻבלות בידי החכמים.

הוא היה נותן טעם לדברי המצות על פי השכל הישר. בדבר הפסח שאסור לבשלו אמר: “כתוב “ובשל מבשל במים”. הנה יודע אני מזה שאסור לבשל במים, אבל בשאר כל המשקים – מי יאמר שאסור הבשול? אכן זאת נוכיח מקל וחומר: מה מים שאינם מפיגים טעמם, הם אסורים בבשול; שאר כל המשקים שמפיגים טעמם הלא בודאי אסורים בבשול”. כן הוכיח מקל וחמר, שמחויב האדם לברך לפני אכלו, לאמר: “ומה אחרי אכלו לשבע מחויב לברך; בהיותו רעב לא כל שכן!” כן נתן טעם מדוע אין מדליקים נרות השבת מעטרן, באמרו: “מפני כבוד השבת”, כי העטרן מפיץ ריח רע.

ידיעה נכבדה היתה לו בחקי שפת עבר, ובבית מדרשו התחקו תמיד על שרשי לשון הקדש לדעת הוראתם. את המלה “כרמל” בארו שהיא מרכבת מ“כר” ו“מלא”. צפור דרור – שדרה בכל מקום. קשואים – שקשים לגופו של אדם. גם חדש מלים חדשות. ומבטאי התורה שלא יתכן לתרגמם מלה במלה באדם על פי רוח השפה. הנה נאמר בגנב: “אם זרחה השמש עליו”, ויבאר את המבטא הזה לאמר: “מה שמש זה שלום בעולם, אף הגנב אם ידוע שבשלום בא ובעל הבית הרגהו, הרי זה חיב”.

ב.

בדרשותיו בהלכה כן היו גם דרשותיו באגדה מלאות חן ונעם, בנויות על מוסדות ההגיון ועל ידיעה רבה במליצת הכתובים וברוח השפה. ההגדה נחשבה בעיניו מאד, ויתן לה היתרון על ההלכה באמרו: “חכם בעיניו איש עשיר – זה בעל תלמוד, ודל מבין יחקרנו – זה בעל הגדה”. פעם אחת בשמעו את רבי עקיבה דורש את הכתוב: “עליהם עוף השמים ישכן” לאמר: “אלו מלאכי השרת” אמר לו בלעג: “כלה מדברותיך, ולך אצל ננעים ואהלות” (לך יאה לעסוק רק בהלכות שכבר בטלו מן העולם, ולא באגדה), אך כן הוא באור הכתוב: זה עוף השוכן על האלנות שקלוסו (שבחו) של הקדוש ברוך הוא עולה מהם. שנאמר: “מבין עפאים יתנו קול”. מזה נוכח מה גדלה אהבתו להפשט הפשוט.

האהבה לכל קדשי לאומיותו היא הציר אשר עליו סבבו דבריו הנעימים באגדה. פעם ישא דבריו על רום ערך עם ישראל, על החסדים הרבים אשר עשה לו אלהים מיום בחרו אותו לגוי, ויפלהו מכל העמים, אשר על פני האדמה, והיו מליצותיו הנחמדות כטל נחומים על לבות בני דורו, הנאנחים והנאנקים מתגרת ידי רודפיהם; פעם יטיף אמרותיו הרמות על עיר הקדש, משאת נפש כל בני הגולה, ונפשו גחלים תלהט לזכר גאון ישראל אשר ירד פלאים; פעם ירים תחת לשונו גם ערך קיום המצות אשר הן נשמת לאומיותו ורוחו, והד קולו חודר עמק עמק אל לב שומעיו, וילהיבם לתת נפשם לממיתים בעד מצות התורה.

ומה נעמו אמריו עת ידרש דברי התורה והנביאים על פי דרך ההגיון הבריא ומליצה צחה רמה ונשגבה! גם בקראנו אותם עתה, אחרי עבור אלפי שנים מעת האמרם, לא נרגיש כל זרות, כל כבדות ברעיון הנשגב הצפון בהם. נקח למשל את דרשתו שדרש על שם משכן משה, שנקרא – משכן העדות: אמר רבי ישמעאל "משכן העדות – עדות הוא לכל באי עולם, שהקדוש ברוך הוא, התרצה לישראל. משל למה הדבר דומה? למלך שנשא אשה, אשר אהב אותה מאד, ויכעס עליה, ויעזבה. ותאמרנה לה שכנותיה: “לא ישוב אליך אישך עוד”. ויעברו הימים, ויתרצה לה המלך, ויביאה אל היכלו, ויאכלו וישתו. ולא האמינו שכנותיה, כי התרצה לה בעלה. ותסך את בשרה, ויפץ ריח בשמיה, ותוכחנה שכנותיה, כי אמנם התרצה לה המלך. כן הקדוש ברוך הוא חבב את ישראל, ויביאם לפני הר סיני, ויתן להם את התורה, ויקראם בשם מלכים (ממלכת כהנים). מקץ ארבעים יום עשו את העגל, ויאמרו: “אלה אלהיך ישראל”. באותה שעה אמרו אומות העולם: “אין הקדוש ברוך הוא מתרצה להם עוד”. אך יען אשר עמד משה ויתפלל עליהם, אמר לו ה': “סלחתי כדבריך”. ולא זאת בלבד, כי אם גם את שכינתי אני משרה בתוכם, שנאמר: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”.

והד קול הדברים האלה המרוממים את מעלת עם ישראל על יתר העמים ישמע גם בדרשתו השניה, הדומה לראשונה ברעיונה: "בוא וראה רחמיו של מי שאמר והיה העולם על בשר ודם – אומר רבי ישמעאל – שאדם קונה את עצמו בממון מידי שמים (נותן כסף פדיון נפשו למקדש אלהיו). אך אומות העולם (העובדי אלילים) אין להן פדיון, שנאמר: “אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו ויקר פדיון נפשם”. חביבים ישראל, שנתן הקדוש ברוך הוא, מצרים תחתיהם כפרה תחת נפשותם, שנאמר: “נתתי מצרים כפרך”. מדוע? “מאשר יקרת בעיני נכבדת, ואני אהבתיך, ואתן אדם תחתיך ולאמים תחת נפשך”.

הוא אמר: "בזכות ירושלים קרעת להם את הים שנאמר: "עורי עורי לבשי עזך, ציון, לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקדש, כי לא יוסיף לבא בך עוד ערל וטמא. ואומר: “עורי עורי לבשי עז, זרוע ה', עורי כימי קדם דורות עולמים! הלא את היא המחצבת רהב (מצרים), מחוללת תנין (פרעה). הלא את היא (בזכותך) המחרבת ים, מי תהום רבה, השמה מעמקי ים דרך לעבר גאולים!” –

ומה נשגבה דרשתו על תעודת האדם בימי חייו, ועל מלחמת הרוח והחמר אשר בקרבו תמיד, המושכים אליהם את תאות האדם כל אחד אל קצהו. במליצה יפה מאד באר את דברי התורה: “נפש כי תחטא”, “משל למלך שהיה לו פרדס, ויהיו בו פרי בכורים נאים. ויושב בו המלך שומרים, אחד פסח ואחד עור, ויאמר להם: “הזהרו בבכורים האלה”. מקץ הימים אמר הפסח אל העור: “בכורים יפים רואה אני בפרדס”. ויאמר העור: “הבה נאכלם”. ויאמר הפסח: “היכול אני ללכת?” ויאמר העור: “והאם רואה אני?” וירכב הפסח על גב העור, ויאכלו את הבכורים, וילכו, וישבו להם איש איש על מקומו. מקץ הימים בא המלך אל הפרדס וישאל: “איה הבכורים היפים?” ויאמר העור: “אדוני המלך, הכי רואה אני?” ויען הפסח אחריו: “אדוני המלך, וכי יכול אני ללכת?” והמלך ההוא היה חכם. מה עשה להם? הרכיב את הפסח על גב העור, ויחלו ללכת. ויאמר המלך: “כן עשיתם ותאכלו את הבכורים!” כן לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא, אומר לנפש: “מדוע חטאת לי?” והיא עונה: “רבון העולמים, אני לא חטאתי לפניך, הגוף הוא שחטא. משעה שיצאתי ממנו כצפור טהורה אני פורחת באויר. מה חטאתי לפניך?” אומר לגוף: “מדוע חטאת לפני?” והוא עונה: “אדון העולמים, אני לא חטאתי, הנשמה היא שחטאה. משעה שיצאה ממני כאבן שהָשלכה על פני הארץ אני מָשלך. מה חטאתי לפניך?” מה האלהים עושה להם? מביא את הנשמה אל תוך הגוף ודן שניהם יחדו. שנאמר: “יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו”. יקרא אל השמים מעל להביא את הנשמה, ואל הארץ להביא את הגוף לדין עמו”. מה נשגב רוח הפיוט המרחף על פני המליצה הזאת!

בכל דרשותיו, בכל משליו ומליצותיו צפונה אך כונה אחת: להרים מעלת עם ישראל וכל קדשי לאומיותו, לעודדו ולחזק את רוחו בעתות הרעות ההן אשר עברו עליו בימי ממשלת טרינוס ואדרינוס, לבל יפל לבו עליו בשמעו קול מחרף ומגדף את נצחו, ולבל יואש מתקוה לראות את גאונו הלאומי שב אליו כבימי קדם.

הדרשות, בכלל, היו בימים ההם הסַּם הטוב האחד, אשר העלה ארֻכה להלאם האמלל הזה. הן הקלו תמיד את מכאבי פצעיו, ותפיחנה בו רוח חיים, עז ועצמה. ולמען התכלית הנכבדה והרמה הזאת לא נמנעו החכמים מעקם לפעמים את כונת הכתובים לחפציהם. אולם ברב דרשות רבי ישמעאל לא נמצא זרות, כי ההגיון הישר היה תמיד אור לרגלי דרשותיו. הוא רק התאמץ להטות את הכתובים לענין דרשתו, אך את דברי הכתובים באר תמיד באופן פשוט, לפי חקי השפה.

ג.

אם למד רבי ישמעאל גם חכמות אחרות אי אפשר להחליט בברור. אבל יש לשער, אף כי אמר שלא ללמוד החכמה היונית, בכל זאת הוא בעצמו ידע את החכמות ששררו בימיו. בבית מדרשו, למשל, התעסקו תלמידיו בחכמת הנתוח, כאשר ספר התלמוד: "מעשה ברבי ישמעאל ותלמידיו ששלקו אשה אחת שהתחיבה שרפה למלך (שיצאה משפטה מאת המלך להשרף), וימצאו בה מאתים וחמשים ושנים אברים. ויבאו, ויגידו לרבי ישמעאל שיש באדם יותר ממספר האברים, שחשבו אז החכמים (הקדמונים אמרו, שיש באדם מאתים ארבעים ושמנה אברים). ויאמר להם: “אולי באשה בדקתם, שיש לה ארבעה אברים יתרים על האיש מפאת מבנה גוה”.

כן נודע לנו ברור, שידע רבי ישמעאל כל חקי רומה ומשפטי בתי־דינם, כי באו בני הגוים לפניו לדין בהיות להם דין ודברים עם איש ישראלי. ולמען דעת המון החקים, אשר בספרים הרומאים, נחוץ לקרא את הספרים ההם. כן נוכח מעדות בני דורו והבאים אחריהם, שהיה רבי ישמעאל גדול בתורה ובחכמה גם יחד. חכמי התלמוד כנוהו בשם “חנות מיוזנת” לאמר – כחנות המלאה לה כל מיני מזון, כן היה גם הוא מלא המון ידיעות.

כבודו היה גדול מאד בעיני חבריו. גם בעלי ריבו לא מנעו ממנו את הכבוד והתהלה הראוים לו. ההגדה מספרת שפעם אחת באו חכמי ישראל: רבי טרפון, רבי יוסי הגלילי, רבי אליעזר בן עזריה ורבי עקיבה לנחמו במות עליו בניו. ויהי טרם באו אל ביתו, ויזהר רבי טרפון את רעיו לאמר: “דעו שחכם גדול הוא – רבי ישמעאל – ובקי באגדות. לכן אל יכנס אחד מכם לתוך דברי חברו”. ויאמר רבי עקיבה – שהיה תמיד איש ריב לרבי ישמעאל – “ואני אחרון”. גם מוריו רבי יהושע בן חנניה ורבי אליעזר הגדול כבדוהו מאד. רבי יהושע קראו: “אחי”, כאשר יקָרא לחבר ולא לתלמיד; ורבי אליעזר קראו בשם" עוקר הרים" על רב חכמתו ושכלו החד.

ואמנם ראוי היה רבי ישמעאל לכל הכבוד הרב, שחלקו לו חבריו ומוריו, כי אף אם לא אלמן היה ישראל בדור ההוא מאנשים גדולים, בכל זאת הצטין רבי ישמעאל גם אז ככוכב מזהיר על אופק שמי היהדות. מדותיו הטהורות ותכונות נפשו הנעלות הן רכשו לו את כל היקר ההוא.

אחת ממדותיו היקרות היתה אהבתו להבריות, כאשר נוכח מהזהרתו, אשר הזהיר את שומעי לקחו, לאמר: “בוא וראה מה השנאה גורמת: שמביאה אותו לידי לשון הרע. מזה אתה אומר: עבר אדם עברה קלה סופו לעבר עברה חמורה. עבר אדם על “ואהבת לרעך כמוך”, סופו לעבר על “לא תקום ולא תטור”, ועל “לא תשנא את אחיך”, ועל “וחי אחיך עמך”, עד שבא לידי שפך דם”. ושפיכות דמים היתה בעיניו העברה היותר חמורה “המטמאה את הארץ וגורמת לשכינה שתסתלק מן הארץ”.

אהבתו זו התפשטה גם על הגרים ועל העבדים, בהפכו בזכותם ובדרשו את טובתם בדרשותיו. הוא אמר: אף אם צותה התורה להנחיל את העבדים לבנים ולבני בנים ולא להוציאם לחפשי, אך יען אשר רודה בהם אדונם בפרך ומטיל בהם מום לכן קונים העבדים את עצמם ביסורים שסבלו.

התורה בדברה על דבר העבד העברי תאמר: “אחיך העברי”. וישאל רבי ישמעאל אם נאמר “אחיך” – “עברי” למה? – להביא את הגר. על דברי התורה שאמרה: “אין לאיש גואל” שאל בתמהון: “וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל? ולמה נאמר: “ואם אין לאיש גואל?” בא הכתוב ולמד על הגוזל את הגר ונשבע לו ומת הגר, שישלם הגוזל קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח”.

אמנם נמצאים ממנו מאמרים מעטים, המדברים בקנאה לאומית נלהבה דברים קשים נגד המינים, באמרו: "עליהם הכתוב אומר: “הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי”. ועל גליונות המינים וספריהם אמר: “אין מצילים אותם לא מן השרפה, לא מן המפלת ולא מן המים ולא מכל דבר המאבדם”. וכאשר חלה בן־דמה בן אחותו, כי נשכו נחש, ויבוא אחד המינים לרפאו בלחש, לא נתנו רבי ישמעאל להרפא על ידי המין. ואחרי מות בן־דמה אמר רבי ישמעאל: “אשריך, בן־דמה, שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהרה, ולא עברת על דברי חבריך”. אמנם כן היתה מדתו של רבי ישמעאל: כשהיו שנים באים אצלו לדין אחד עובד אלילים ואחד ישראל, אם יכל לזכות את הישראלי בדיני ישראל היה דן בדיני ישראל, ואם יכל לזכותו בדיני הגוים היה דן בדיני הגוים, ויאמר: מה מני יהלך? הלא כן אמרה התורה: “שמוע בין אחיכם”. אך מי זה יאשימהו בגלל אלה? מי יערב את לבו להאשים את הלאומי הנלהב הזה אשר עיניו ראו בצרת עמו, ואת כל התלאה אשר מצאהו מידי המינים, האחים הבוגדים, ומידי הרומאים רודפיהם ומעניהם, אם השתדל להשיב אל חיקם תחת העול שעשו המה רק בצדק ובישר? הן בשפטו את משפט הגוי והיהודי לא הוציא משפט מעקל לא כדת לטובת בן עמו, כי אם דן דין אמת, אם על פי דיני התורה או על פי דיני הגוים. ואם יצא היהודי רשע בהשפטו גם על פי דיני התורה, גם על פי דיני הרומאים יחדו, הלא אז לא הצדיקו. מזה נוכח מה גדלה צדקתו, כי השנאה לא עורה עיניו, לבלתי יחזה נכוחות.

לעמת זאת יוכיח מקרה אחד, כי לא היתה נטועה בלבו השנאה לבני העמים האחרים, כי אם יען אשר הציקו לעמו דבר לפעמים דברים כמתלהמים נגדם. התלמוד מספר: "פעם אחת פגע נכרי ברבי ישמעאל ויקללהו. ויענהו רבי ישמעאל לאמר: “כבר מלתך אמורה”. אחרי כן פגע בו עוד נכרי ויברכהו, ויענהו גם אותו לאמר: “כבר מלתך אמורה”. וישאלוהו תלמידיו בתמהון: “מדוע ענית גם את המברך גם את המקלל דברים אחדים?” ויען רבי ישמעאל: “הלא כן כתוב בתורה: ארריך ארור ומברכיך ברוך”. מזה נראה דעתו, כי הגוים דורשי טובת ישראל ברוכים גם הם.

השלום במשפחה ובחברה היה גדול ונכבד בעיניו מאד. הוא אמר: “גדול השלום, שהשם שנכתב בקדושה אמר ה': ימחה במים (המים המאררים, אשר השקו את האשה, ששָּׂטתה מאחרי אישה), כדי להטיל שלום בין איש לאשתו”. ועל כן גדלה התנגדותו להמינים, שהשביתו את השלום מבית ישראל, בחפצם להכותו לרסיסים, כאשר אמר הוא במליצתו “שמטילים קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים”. –

ד.

כבר נוכחנו מה גדלה אהבתו לעמו מהשקפתו על עם ישראל, בהציגו אותו מול העמים האחרים. הדעה כי כל ישראל בני מלכים הם, נשרשה בלבבו עמק עמק, עד כי גם בעת נגעה בהלכה לא נסוג אחור ממנה. פעם אחת נשאלה שאלה בבית המדרש בדבר איש שנשו בו אלף שקל, והוא חגור חגורה שמחירה מאה שקל, היש להפשיט ממנו חגורתו היקרה, ולמכרנה בנשיו, ולתת לו תחתיה חגורה ראויה לו לפי מצבו הדל? ויאמר רבי ישמעאל: כל ישראל בני מלכים הם, וכלם ראוים לחגורה יקרה, על כן אין למכר את חגורתו מעליו.

בשאתו על שפתיו את שם ישראל הוסיף תמיד לאמר: “הנני כפרתם”, להראות לדעת, כי בכל עת נכון הוא להקריב את חייו בעד שלומם וטובם, וכאשר הוכיח אחרי כן גם במעשה. –

רוח טהורה פעמה תמיד את נפשו הטהורה. פתגמיו, משליו ודברי מוסרו, שהטיף לעם, מעידים על טהר השקפותיו הנאורות על דרכי בני האדם בחיים. על האדם לשמר – לפי דעתו – בטהרה ובנקיות לא רק את מעשיו, כי אם גם את לשונו. ויהי דברו תמיד לאמר: “לעולם יספר אדם בלשון נקיה”. וידבר בגנות העברה, באמרו: “העברה מטמטמת לב האדם”. וילמד את עמו לעשות “הישר בעיני האלהים והטוב בעיני האדם”.

הוא כלל את כל מצות התורה בארבעה סוגים זה למעלה מזה, באמרו: האיש שלא עשה אחת ממצות התורה שצוה לעשותה, ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמוחלים לו, שנאמר: “שובו בנים שובבים!”; העושה מעשה, אשר צותה התורה לבלתי עשותו, ועשה תשובה, אין כח התשובה לכפר, אך התשובה תולה ויום הכפורים מכפר, שנאמר: “כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם”. העושה מעשה, אשר משפטו להכרת מעמיו או למות בידי בית־דין, ועשה תשובה, אין כח התשובה לתלות וביום הכפורים לכפר, אך תשובה ויום הכפורים מכפרים מחצה ויסורים ממרקים ומכפרים מחצה, שנאמר: “ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם”. מי שמחלל שם שמים, גם היסורים לא יוכלו לכפר עליו, אך יסורים ויום המיתה ממרקים עונו, שנאמר: “אם יכֻפר העון הזה לכם עד תמותון”.

מן החלוקה המושכלת הזאת נראה, כי חלול שם שמים היה העון היותר גדול בעיניו. השקפתו זאת היתה בדורו, דור השמד והגזרות הרעות שגזר אדרינוס על ישראל להעבירם על דתם, כשמן על המוקד, לבל תכבה אש היהדות בלבות העם הנענה, שקצר כח סבלו לשאת עוד את עֹל הצרות.

ומה רמים ונפלאים דבריו, אשר דבר על קדוש השם הנורא! "היה רבי ישמעאל אומר – מספר הספרא – מנין אתה אומר, שאם אמרו לאדם בינו לבין עצמו: עבוד אלילים ואל תהרג, שיעבד ואל יהרג? תלמוד לומר: “וחי בהם – ולא שימות בהם”, כלומר: המצות נתנו לישראל שיחיו בעשותם אותן ולא שימותו. "או אפילו ברבים (אם אומרים לבן ישראל, שיעבד אלילים לפני כל עם ועדה) ישמע להם? תלמוד לומר: “ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי”. אם אתם מקדשים את שמי, אף אני אקדש שמי על ידכם, כשם שעשו חנניה מישאל ועזריה, שהיו כל אומות העולם בזמן ההוא שטוחים לפני הצלם, והם עומדים כתמרים. עליהם נאמר: “זאת קומתך דמתה לתמר. אמרתי אעלה בתמר אחזה בסנסיניו”. היום אני מתעלה בהם לעיני האומות מכחישי התורה, היום אני נפרע בהם משונאיהם, היום אני מחיה להם את המתים אני דין ליפרע, ונאמן לשלם שכר!

בדבריו האחרונים הטיף תנחומות אל על לבות הנותנים נפשם להורגים, למען קדש שם אלהים להראות שאין אל עוד מלבדו, ויבטיחם, שהאלהים ישלם לרודפיהם כרשעתם, ונפשות המומתים תקיצנה לחיי עד לקץ הימין. ולמען חזק דעתו זאת עוד יותר אמר רבי ישמעאל: “ואנשי קדש תהיון לי” – כשאתם קדושים אתם לי!"

אדרינוס רדף ביחוד את בני ישראל המָלים את בניהם, ואת החכמים הלומדים תורה, והסומכים את ידיהם על תלמידיהם, להיות גם הם מורים בבתי המדרש, אשר יכוננו להם. הרשע הזה הבין כי אות ברית קדש שחתם האלהים בבשר הישראלי, הוא המבדיל את העברים מיתר הגוים, לבל יטמעו בהם; כי התורה היא הממלכה הרוחנית, אשר לעם הזה, שאבד לו חפשו המדיני, ובה ישגב כבמצודה נשגבה. לכן כונן הקיסר האכזר את חצי נקמתו במצות המילה ובתורת אל חי, ו – – ן¹ באף ובאכזריות, ורבים מישראל החלו לעזבן.

וירא רבי ישמעאל, כי רעה נוראה נשקפת ללאומיותו, ויחל לדרש את דרשותיו הנלהבות, וירם את מעלת מצות המילה ולמוד התורה בעיני העם באמרו: “גדולה מצות מילה ששלש עשרה בריתות נכרתו עליה”. ועל דבר התורה אמר: “אם פגע בך מנֻול זה (היצר הרע המשיאך לחדל מלִּמוד התורה ומקיום המצות) משכהו לבית המדרש, שאם אבן הוא נמוח ואם ברזל הוא מתפוצץ”, ויוסף עוד לאמר: “צדקתך כהררי אל, משפטך תהום רבה” – בזכות הצדיקים, שקבלו את התורה שנתנה מהררי אל – מסיני – אתה עושה עמהם (עם בני ישראל) צדקה עד כהררי אל (מוחל להם עונותיהם). אבל רשעים, שלא קבלו את התורה שנתנה מהררי אל, אתה מדקדק עמהם עד תהום רבה (אינך סולח להם ויורדים לגיהנום)".

בימיו תקף רוח היאוש את לבות בני העם הנרדף על צוארו, ויחדלו לקחת להם נשים, לבלתי הוליד בנים. ויתנגד רבי ישמעאל נגד העושים כן, ויאמר: "עד עשרים שנה (משנות הגבר) יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אשה. ואחרי הגיעה השנה העשרים ולא נשא אשה אומר הקדוש ברוך הוא: “תפח עצמותיו”.

ואולם בעלות צרות ישראל עד מרום קצן, אחז כמעט גם את הגבור הלאומי הזה רוח היאוש, ויחשב בלבו, אולי טוב יעשו הממאנים לקחת להם נשים, ויאמר: “יען שעוקרים את התורה מבינינו, ולא יתנונו למול את בשר ערלת בנינו, נגזר על העולם שיהי שמם: שלא לישא נשים ושלא להוליד בנים, עד שיכלה זרעו של אברהם אבינו מאליו”.

ה.

השקפות רבי ישמעאל על כל מפלגות העם היו נאורות ומושכלות. ביחוד שם לבו למצב האשה, וישתדל להקל את מצבה החברתי, ולהטיבו ככל אשר יכל, ולהרחיב את זכויותיה ככל אשר הרשתה דרישת התורה. הלא ידוע, כי חֹק הוא בתורה, שאם התגנב חשד בלב הבעל, כי שטתה אשתו מאחריו, אז יביאנה אל הכהן, והשקוה מים המאררים, שנאמר: “ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו”. החכמים אמרו כי חובה היא על האיש לקנא את אשתו, ורבי ישמעאל ענה לעמתם: רשות היא בידו לקנא או לחדל.

בדבר האָמה (השפחה) העבריה, אשר אמרה התורה: “אם רעה (היא) בעיני אדוניה… לעם נכרי לא ימשל למכרה, בבגדו בה”, אמר רבי ישמעאל: באדון הכתוב מדבר, אשר לקחה על מנת ליעד ולא יעדה, אף הוא איננו רשאי לקימה, ומחויב להוציאה לחפשי.

פעם אחת הביאו לפניו גט מכפר סיסאי, בגבול ארץ ישראל, ויצו על השליח שהביא את הגט לאמר: “בפני נכתב ובפני נחתם”, אף כי המביא גט בארץ ישראל ממקום למקום איננו צריך לאמר כן. ויבאר רבי ישמעאל את העם להשליח לאמר: “שלא תזקק לעדים”, כלומר: אם יערער הבעל אחרי כן, כי הגט פסול, תוכרח האשה להביא עדים כי גטה נעשה כדין; אך אם יאמר השליח “בפני נכתב ובפני נחתם” לא יוכל עוד הבעל לערער. מזה נראה כי טובת האשה היתה נכבדה בעיניו מדברי הלכה קבועה.

על הנמכר לעבודה זרה (כלומר, על העברי הנמכר לנכרי) אמר: הואיל והלך זה ונעשה כומר לעבודה זרה נאמר להפיל אבן אחרי הנופל (כלומר: לרדפהו באף ובקנאה דתית), תלמוד לומר: “אחרי נמכר גאולה תהיה לו: אחד מאחיו יגאלנו”, מזה נראה כי בכל אהבתו לתורה ולמצות לא צוה לרדף את האיש אשר חטא.

הוא אמר, כי הרשות ביד העברי לקים בביתו עבדים כנענים גם בלתי נמולים, ויראה בזה, כי לא ישר בעיניו לאלץ אנשים מבני עמים אחרים לקבל עליהם עֹל חקים זרים לרוחם. –

פתגמיו בדבר חיי האדם ותורת המוסר יוכלו להיות למופת בעמק רעיונם ובברק שכלם. הוא שאל: “מפני מה האזן כלה בקשה והאליה שלה רכה?” אף השיב אמריו: “שאם ישמע האדם דבר שאיננו הגון, יכוף את האליה לתוכה”, כלומר, יאטם אזנו משמוע דבר רע. הדברים האלה ראוים אמנם לאומרם, אשר דרש מאת האדם לדבר תמיד בלשון נקיה. –

הוא היה אומר: “הוי קל לראש” כלומר, התנהג בהכנעה עם הזקן ממך בשנים; “ונוח לתשחורת” והתנהג בענוה עם איש צעיר לימים; “והוי מקבל את כל האדם בשמחה”.

עוד פתגם אחד נמצא ממנו שקשה מאד לבאר עתה אל מה רמזו² דבריו. הוא היה אומר: “הלומד על מנת לְלַמד מספיקין בידו ללמוד וללַמד; והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד, ללמד, לשמור ולעשות”. ויתכן שכונת פתגמו זה על השאלה שנשאלה בבית נתזה בלוד בשעת השמד: מה גדול יותר, הלמוד או המעשה, ועל זה הוכיח רבי ישמעאל כדעת רבי טרפון, כי המעשה גדול. אולם יתכן גם כן כי היתה כונתו בפתגמו זה לשים דפי באחד החכמים הגדולים בדור ההוא, הוא אלישע בן אבויה, אשר נזר ממצות התורה ולא חדל בכל זאת להטיף לקח לרבי מאיר תלמידו.

נכבד מאד פתגמו על דבר הצדקה, אשר רוממה תחת לשונו, באמרו: “כל הגוזז מכנסיו (המפריש מרכושו) ועושה צדקה נצל מדינה של גיהנום”. וכמו שהיה נאה דורש כן היה גם נאה מקים. ביחוד הראה את טוב לבבו אל בנות ישראל העניות, אשר מסבת עניותן לא תוכלנה להנשא לאיש, כאשר ספרה המשנה: "מעשה באדם שנדר מבת אחותו (שנדר נדר לבלתי קחת את בת אחותו לו לאשה), והכניסוה לבית רבי ישמעאל, וייפוה. אמר לו רבי ישמעאל: “בני מזו נדרת?” אמר לו: “לא!” והתירה רבי ישמעאל (להנשא לאיש ההוא). באותה שעה בכה רבי ישמעאל ואמר: “בנות ישראל יפות הן אך עניותן מְנַולתן!” והאגדה מוספת לספר: "כי שן תותבת (מלאכותית) היתה לנערה ההיא, אשר שחתה את יפיה, ויעש לה רבי ישמעאל שן זהב משלו, לחבבה על בעלה. וכשמת רבי ישמעאל היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות: “בנות ישראל, על רבי ישמעאל בכינה, המלבישכן שני עם עדנים!” –

לבו הטוב ידע ענות העני. פעם אחת נשאלה שאלה בבית המדרש: בן כמה שנים נחוץ להיות הילד המת, למען יהיו אבותיו חיבים להתאבל עליו ביום טוב? ויאמר רבי ישמעאל: “עשירים בני חמש שנים ועניים בני שלש שנים”, יכן כי אין לעניים שמחה אחרת בחייהם כי אם בבניהם. –

את חבריו, גם הנופלים ממנו בערך חכמתם, כבד מאד ויהללם. הוא אמר: “הרוצה להתחכם יעסק בדיני ממונות, והרוצה לעסק בדיני ממונות ישמש את בן־ננס (את רבי שמעון בן ננס)” ונודע כי בן ננס היה קטן ממנו בידיעת דיני ממונות, כי על כן בכל מקום, אשר דעותיהם בענינים כאלה שונות, ההלכה תמיד כרבי ישמעאל. אך מאשר כבד את מנגדו לכן הללהו.

במות עליו בניו באו ארבעת חבריו לנחמו מיגונו, והם לא נועזו לפתוח פה טרם ידבר הוא את דבריו. ויקרא רבי ישמעאל: “רבו עונותי, תכפוני אבלי, הטרחתי את רבותי!” וישנה וישלש את הדברים האלה במר רוחו, כי צר לו מאד, אשר היה לסבה להטריח את רעיו לבוא אליו לנחמהו.

אם אמנם אהב רבי ישמעאל את התורה מאד, בכל זאת הזהיר את בני עמו לבל יעזבו עסקיהם כליל מפני התורה, ויאמר: “ואספת דגנך” למה נאמר? יען שהוא אומר: “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך” שומע אני כמשמעו (כלומר, שתהגה אך בתורה, ולא תעסק בענינים אחרים) תלמוד לומר: ואספת דגנך – הנהג בהם מנהג דרך ארץ (כלומר מצוה עליך לעסק בעסקי פרנסתך)". כן הראה בראיה מן התורה, שחיב האדם ללמד את בנו אומנות, כי האומנות מצוה מן התורה היא על האדם להתעסק בה, שנאמר: “ובחרת בחיים – זו אומנות”.

באחרית ימי רבי ישמעאל מרדו בני ישראל ברומה. העיר ביתר החרבה, והגבור הנערץ בר־כוכבא נפל חלל על מרומי שדה קטל. ויחל אדרינוס לנקם את נקמתו בחכמי ישראל, אשר נודעו בלאומיותם הנלהבה ולא שמו לב לגזרותיו אשר גזר על התורה והמצות, שתכחדנה מתחת השמים. וילכדו בשחיתותיו רבי ישמעאל ועוד חכם אחד, רבי שמעון שמו. ויהי כאשר הוצאו להרג, ויתיפח רבי שמעון ויאמר: “אוי לי כי אינני יודע מה חטאתי, כי אני מוצא עתה להרג!” ויאמר אליו רבי ישמעאל: “אולי בבוא איש אחד לדון לפניך או לשאל דבר תורה מפיך, ואתה אכלת את לחמך אז, או לבשת את בגדיך, ותצוהו לחכות לך עד אשר תכלה את מעשיך, לכן יענשך עתה האלהים” – מזה נכח מה רמו השקפותיו על חובת השופט ביחוסו אל האנשים הבאים להשפט לפניו! –

ורבי ישמעאל לא התיפח, וכגבור אמתי נשא את גורלו באמץ לבב. האגדה מספרת דברים חודרים כליות ולב בדבר מות רבי ישמעאל. לפי דבריה – ענוהו הרומאים האכזרים בענוים קשים מאד טרם המיתוהו, ויפשיטו את עור פניו בעודנו חי. ולכן נאמר בתלמוד: “הרואה את רבי ישמעאל בחלום ידאג מהפורענות”.

שני החכמים האלה היו הראשונים מעשרת החכמים שהומתו על קדוש השם, הנקראים “עשרה הרוגי מלכות”. ואחרי אשר הגיעה השמועה לרבי עקיבה על דבר מותם, אמר לתלמידיו: "הכינו את נפשכם לפורענות, שאלו טובה עתידה לבוא אלינו, לא היו מקבלים אותה כי אם רבי ישמעאל ורבי שמעון; אבל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שפורענות גדולה עתידה לבא בדורנו, וסלק אלו מבינותינו, שנאמר: “הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק. יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו”.

פעולת רבי ישמעאל על הליכות התורה לא חדלה גם אחרי מותו. בארץ הגליל רבו בתי המדרש אשר מוריהם ותלמידיהם הלכו בעקבותיו, ויקראו כלם בשם “דבי רבי ישמעאל”. רוחו הטהור רחף על פני לאומו ימים רבים; דרכי חייו הטהורים ומותו, מות גבורים, כל אלה היו למופת לאחיו האמללים ויפיחו בלבם עז לעמד כסלע איתן מול כל צריהם הרבים, בבטחם כי סוף כבודם לבוא והבוחר בציון ובעמו יתן שארית לפלטת ישראל.

א.

רבי עקיבה בן יוסף היה בן בלי שם. אביו היה עם־הארץ, לא שם ולא תהלה למשפחתו בישראל. ההגדה מספרת, שהיה נצר מגזע סיסרא שר צבא יבין מלך חצור. בנעוריו היה גם רבי עקיבה עם הארץ, רועה צאן אחד עשירי ירושלים, בן־כלבא־שבוע שמו. ותהי לעשיר הזה בת יפה מאד טובת לב ויראת אלהים ושמה רחל. ותרא רחל את רועה צאן אביה, והנה הוא איש מצניע לכת וטוב רוח, ותאהבהו בלבה, ותשבע לו להיות לו לאשה, אם ילך אל בית המדרש ללמוד. ויבטיחה רבי עקיבה לעשות כדבריה. ותהי רחל בת העשיר לאשה לעקיבה הרועה. וישמע אביה, ויתאנף בה, וידר נדר לעזבה בעניה, ולבלי תמך אותה, גם אם תגוע ברעב.

ויבאו להם ימי עני ומחסר. בזעת אפיו מצא רבי עקיבה לו ולאשתו היקרה לחמו בחטבו עצים מיער למכרם בשוק. באהל דל היה מושבם, ועל תבן הציעו להם מצע, ולא התאוננו. אך פעם אחת, בראותו את אשת נעוריו המעֻגנה סובלת מחסור ולחץ, ובזכרו את אשר עוללה לנפשה, בעזבה משכנות אביה הנהדרים באהבתה אותו, ויכמרו רחמיו, ויקרא באנחה: “הוי! לוּ היה לאל ידי, כי עתה עשיתי לך עדי יקר, ועליו תמונת ירושלים עיר הקדש, מרֻקמת רקמת זהב!” בעת ההיא בא איש אחד (לפי דברי ההגדה היה זה אליהו הנביא) אל אהלו הדל, ויאמר: “חנוני אנשים טובים, הנה ילדה אשתי בן, ותבן אין לי להציע תחתיה. תנו לי מעט תבן!” ויאמר רבי עקיבה לרחל: “ראי, הנה ישנם אנשים דלים ממנו, אשר גם מעט תבן אין להם”. ותאמר לו רחל אשתו: “לך ילמד תורה בבית המדרש”.

אך רבי עקיבה, אשר כבר בא בשנים, לא האמין בכשרונותיו, כי יצליח ויעש חיל בלמודיו. ויהי היום ויבוא אל באר אחת לשאב מים, וירא את האבן אשר על יד הבאר, והנה חור גדול בה, וישאל: מי נקב את החור? ויענוהו האנשים לאמר: “נטפי המים הנופלים עליה יום יום נקבוהו”. ויאמר רבי עקיבה בלבו: “הוי, מה נואלתי, בתתי את לבי להסיתני בשפק פן לא אצליח בלמודי! הן אם המים הרכים יוכלו לשבר את האבן הקשה, הלא דברי התורה הקשים כברזל יחדרו אל לבי שהוא רק בשר רך”. וילך אל בית הספר הוא ובנו הקטן יחדו, ויתן המורה לוח אלף־בית לפניהם. ויהי הוא אוחז את הלוח בקצהו מזה, ובנו אוחזהו בקצהו השני, ולומדים את אותיותיו.

לאט לאט למד את כל התורה הכתובה, וילך, וישב לפני נחום איש־גם־זו, וישמע את לקחו שנים רבות, אחרי כן בא אל רבי אליעזר הגדול עירה לוד, ויהי לו לתלמיד מקשיב. ויצטַין התלמיד הזה בכשרונו הגדול ובשכלו החד, ויקיף תמיד בשאלות את מורהו זה. ורבי אליעזר הקפדן לא שם לבו אל התלמיד ואל שאלותיו, כי לא נָעם לו הדרך אשר בחר לו רבי עקיבה בדרישת הדרך אשר בחר לו רבי עקיבה בדרישת התורה, בהתאמצו למצוא כונה נסתרת בכל אות ואות מאותיות התורה, כאשר למדהו מורהו נחום איש גם זו.

ורבי יהושע בן חנניה, אשר בקר לפעמים בית מדרשו של רבי אליעזר, ראה ויבן כי ברכה רבה בתלמיד הזה, וכי כוכב מאיר הוא על שמי היהדות, ויהללוהו תמיד באזני רבי אליעזר. ותעברנה שלש עשרה שנה, ויבואו כל דברי מורהו – הן ההלכות הרבות אשר היו שמורות בזכרונו – בלב רבי עקיבה, ויגדל בתורה במאד מאד. וירבה לשאול את רבי אליעזר שאלות רבות, ויביאהו תמיד במבוכה בכח שכלו הכביר, עד כי לא ידע המורה הגדול לענותו דבר. וירא זאת רבי יהושע, וישמח מאד, ויאמר לרבי אליעזר: “הנה זה העם אשר מאסה בו, צא נא עתה והלחם בו”. מני אז דבקה גם נפש רבי אליעזר ברבי עקיבה, אשר לשמע חכמתו נקבצו באו אלפי תלמידים לשמוע תורת פיו.

ויהי ככלותו למודו בבית המדרש, וישב ברב פאר והדר, בלוית אלפי תלמידיו, אשר נהרו אחריו, אל עיר מגורי רחל אשתו והוריה. ויהי כשמוע רחל כי בא אישה, ותצא לקראתו. ותאמרנה לה שכנותיה: “לכי ושאלי לך שמלות; למה תלבשי קרעים בהראותך את פני אישך?” ותען רחל ותאמר: “יודע צדיק נפש בהמתו”. כלומר: “יודע אישי הצדיק את מצבי המר ואת אשר נשאתי בגללו”. ותבוא אל רבי עקיבא, ותפל לרגליו, ותחל לנשק אותן. ויבואו תלמידים להדפה כי לא ידעו אשר היא אשתו. ויאמר להם רבי עקיבה: “עזבוה, כי שלי ושלכם שלה הוא”, כלומר: תורתי ותורתכם בגללה באו לנו.

ורחמי בין־כלבא־שבוע נכמרו על בתו הרכה והענוגה, הסובלת לחץ ועני, וידו תקצר מהושיע, כי נדר נדר לאלהים בקצפו, לבלתי תמך אותה. ויאמר בלבו: “הנה איש חכם וגדול בתורה בא העירה. הבה אבואה לפניו ואבקשהו להפר את נדרי, כי לא אוכל לראות עוד ברעה אשר תמצא את בתי”. ויהי בהגידו את עקת לבבו לרבי עקיבה, וישאלהו זה לאמר: “האם לוּ היה חתנך גדול בתורה, גם אז נדרתה את נדרך?” ויקרא בן־כלבא־שבוע: “חלילה לי! לוּ ידע רק פרשה אחת או הלכה אחת, כי עתה משכתיהו חסד”. ויאמר רבי עקיבה: “אני הוא חתנך, עקיבה הרועה לפנים”. ויפל בן כלבא שבוע על פניו וישק רגלי חתנו, ויתן לו מחצית הונו. ויעשר רבי עקיבא מני אז ולא ידע עוד מחסר ועני.

וישב רבי עקיבא¹ בכפר קטן, בבני־ברק, ויכונן שם את בית מדרשו הגדול, ויהיו לו עשרים וארבעת אלפים תלמידים במלוא רחב ארץ ישראל, מגבת ועד אנטיפרס, ויעבוד באמונה ובתם לב את עבודתו הלאומית, ויקדיש את כל כחו לטובת עמו ולאומיותו, ויהי לברכה ולתהלה בקרב הארץ, ושמו הטוב הלך לפניו בכל ארצות תבל, אשר נדחו שמה נפוצות יהודה.

ויהי בהיותו לאחד המורים הגדולים בישראל, ויזכר רבי עקיבה את עת בערותו לפנים, ויאמר תמיד בשמחת לב: “ברוך אתה אלהי ישראל, ששמת חלקי בין יושבי בית המדרש ולא שמת חלקי בין יושבי קרנות בשוק”. ויוסף עוד לספר על תכונת רוח לפנים לאמר: “בהיותי עם הארץ אמרתי, מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור”.

ויהי רבי עקיבה איש חי רב פעלים כבירים מאין כמהו בדור ההוא, איש כביר־לב שלא חת מפני כל, איש אשר האמת היתה אהובה לו מכל כבוד וגדולה, ובדגלה התימר תמיד. איש ענו ושפל ברך, מכבד את מוריו וחבריו, אך גם מתנגד לדבריהם, בראותו כי הצדק אתו; איש נוח לבריות, ומה גם לחבריו, אשר התהלך אתם באחוה ורעות, שומע חרפתו מבלי להשיב עליה לחורפהו כגמולו, כי אם בחן ובנעימים השיב מענהו תמיד.

ב.

אחת מפעולותיו היותר גדולות והיותר נכבדות בימי חייו היתה דרישת התורה בהלכה ובאגדה. אם כי היה תלמיד רבי אליעזר הגדול, בכל זאת התנגד לשיטת מורהו, אשר אחז רק בההלכות המקֻבלות. גם בדרך רבן גמליאל דיבנה, אשר אמר לדחות כליל את ההלכות המקֻבלות, הנאמרות בשם יחיד, מבית המדרש, לא בחר רבי עקיבה; גם לדרך מורהו רבי יהושע בן חנניה, היא דרך הפשרה בין הקבלה וההגיון, התנגד, ויתאמץ לעשות את הדרש חפשי ללכת אל כל אשר יוליכהו רוח בינתו, למען יוכלו חקי התורה להַתאים עם מצב הזמן וצרכי העם בכל עת ועידן.

אי־לזאת אחז לא רק בשבע המדות, אשר הנחיל הלל הזקן, כי אם גם ביתר שש המדות, אשר המציא חברו רבי ישמעאל בכח הגיונו הבריא. אך גם אלה לא מלאו את נפשו, וילך עוד הלאה בדרישת התורה, בהוסיפו למצוא כונות בכל אות ואות אשר בדברי התורה, ולהוציא מהן את החקים, אשר התחדשו לפי צרכי הזמן, כאשר למדהו מורו נחום איש גם זו.

על המלות: “את”, “רק”, “אך” אמר שהן באות לרבות דבר שלא נאמר בפירוש בתורה; כל מקום שנאמרו בתורה המלות “בה”, “לאמר” נחוץ, לפי דעתו, לדרש, כלומר: למצוא עוד כונה, שאינה נראה בפשט הכתוב. רבי ישמעאל חברו התל בו פעמים רבות בגלל זאת; פעם אחת אמר לו בלצון: יען למדך תורה מפי נחום איש גם זו עשרים ושתים שנה, שדרש כל “אתין” “ורקין” שבתורה, הלא תאמר לי מה תדרש, למשל, בדברי הכתוב: “את ה' אלהיך תירא”? בזה חשב רבי ישמעאל להביאו במבוכה, כי את מי עוד על האדם לירוא זולת האלהים? אולם רבי עקיבה ענהו בלעג מר: “לא דבר רֵק הוא (הדרש) מכם, ואם רֵק מכם, יען שלא תדעו לדרש. ובאמת גם בזה יתכן לדרש ולאמר: את ה' אלהיך תירא – לרבות תלמיד חכם”, כלומר: האדם מחויב לירא גם את התלמיד־החכם.

הדרש הזה היה נפלא ונכבד מאד בזמנו, כי גם המינים אשר עקמו את דברי התורה לאַמת את שטתם דרשו גם הם את המקרא ההוא לתכליתם… ויבוא רבי עקיבה ויסתם את פיהם בדרשתו הנעימה.

פעמים רבות התמרמר אליו רבי טרפון בשמעו את דרשותיו, ויאמר לו: “עקיבה, אינני יכל לסבל!” אך התלמיד אמיץ הלב הזה לא עצר בדבריו, ויוכיח למורהו כי הצדק אתו. ורבי טרפון הנוח להתרצות הודה לו מהרה ויען: “אני שמעתי ולא ידעתי לפרש, ואתה דרשת וכונת לשמועה! הא, כל הפורש ממך כאלו פורש מחייו, אשריך אברהם אבינו שעקיבה יצא מחלציך!”. מקרים כאלה קרו לו הרבה עם רבי טרפון.

הוא מספר במו פיו איך התוכח פעמים רבות עם רבן גמליאל, רבי יהושע ורבי ישמעאל בהלכות שלא ידעו הם לבאר את טעמיהן. ואחרי אמרו להם: אם קבלה היא נקבל ואם לדין יש תשובה, ענוהו לאמר: “השב!” ואחרי כן הודו לדבריו ויאמרו: “יפה דרשת!”, וכן קרה שלא ידע רבי יהושע לפרש הלכות מקבלות, ויאמר רבי עקיבה: “אני אפרש”, ודבריו מצאו חן בעיני כל שומעיו.

דרך רבי עקיבה בהלכות היה כדרך כל בית הלל – דרך חן ונעם, דרך חיים וחסד. הוא השתדל להקל בדינים, שנהגו בהם מכבר לחומרא, ולהחמיר בדינים שנהגו בהם קולא, אם ראה ויוכח, כי טובת עמו דורשת זאת.

הנה בית שמאי אמרו, כי רק אז יוכל הבעל לגרש את אשתו, אם מצא בה ערות דבר, ובית הלל הקילו ויאמרו כי גם אם מצא בה חסרון בגופה יוכל לגרשנה. אבל רבי עקיבא ראה, כי שלות המשפחה דורשת להקל עוד יותר ויאמר: “אף אם מצא אחרת נאה ממנה יוכל לגרשנה”. ובאמת מה אמללה המשפחה, אשר הבעל חדל מאהב את אשת נעוריו! כמה ריבות יפרצו בה יום יום! כמה דמעות תשפך האשה האמללה, אשר נהפך לב אישה לשנאה! וגם הבעל, במה אשם אם חדל לאהב? הכי האהבה ביד תֻּקח? הלא רגש הלב היא, ומי יוכל לצות על הלב לאהב או לחדל? ועתה מה אמללים הם האיש והאשה. הנה הם חפצים להפרד איש מרעותו, והדת עומדת בצר נגדם ואומרת: יחדו ישבו, כי אין באשה ערות דבר או חסרון בגוה. אל המצב המר הזה שם לבו רבי עקיבה, אשר ידע את האהבה בתענוגיה, אשר כבד את רחל אשתו בכל לבבו, ויוכח, כי אם חדלה האהבה לשום משכנה בין האיש והאשה, אז אין טוב לשניהם, כי אם להפרד זה מזאת לאשרם ולשלותם.

כן היה דרך רבי עקיבה לבטל או לשנות מן הקצה אל הקצה דינים ומנהגים, ולא ירא את ההלכה המקבלת זה ימים רבים, כאשר התלמוד מספר: “בראשונה היה בית הדין שולח אל בעלי הבתים אשר במדינות לאמר: מהרו והפרישו את המעשרות , עד שלא תגיע שעת הבעור – שנת השמיטה –, עד שבא רבי עקיבה ולמד, שכל הפירות, שלא באו לעונת (לחיוב) מעשרות, פטורים מן הבעור”.

עוד כלל אחד היה לו בדרישת התורת אשר קראהו בשם “סמוכים”, כלומר: למה נסמכה פרשה זו לזו? אין זאת כי אם לדרש את האחת על פי השניה. ועל הכללים שהמציא הוא ואשר קבל מנחום איש גם זו ומרבי ישמעאל כונן רבי עקיבה את כל התורה שבעל פה על יסודות מוצקים בל ימוטו, ויסדר את כל ההלכות לסדרים מיוחדים, ענין ענין לבדו: הענינים הנוגעים למצות הארץ לבד, עניני החגים והמועדים לבד, עניני האישות לבד, עניני המשפטים לבד, עניני הקרבנות לבד, ועניני טומאה וטהרה לבד. אלה הם ששה הסדרים אשר נקראו בשמותיהם: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים, טהרות, וכל הסדרים ביחד נקראו בשם: “משנת רבי עקיבה”.

על כן אמרו החכמים, אשר חיו אחריו, כי הוא עשה את כל התורה טבעות טבעות, כלומר: כשלשלת המחֻברה מטבעות רבות. אחריו השלימו את העבודה הגדולה הזאת תלמידיו ותלמידיהם אשר הלכו בעקבותיו, ויכתבו את כל ההלכות ויחקון בספר ותהיינה לספרי המשנה – עטרת סִפרותנו העתיקה ותפארתה. ששת הספרים האלה הניחו יסוד מוסד בלאומיות ישראל, ויגינו עליה לבל תשבת מטהרה ברוב ימי הנדודים מאז ועד הנה.

ג.

וכדרכו בדרש המקרא בהלכות, כן היה גם דרכו בדרשות האגדות – להתרחק מפשט הכתובים לתמהון לבב חבריו. אך אם נשים לב לדרשותיו באגדה נראה, כי הדרש לא היה לו לעיקר, כי אם לטפל, אשר על ידו יגיע אל מטרתו. ומטרתו היתה נעלה מאד: להרים את הרוח הלאומי בקרב עמו, לנחמו ולעודדו לבל יכשל בדרך חייו המרים, אשר מררום הרומאים ויתר שונאיהם, ולסתום פיות המינים, אשר הוציאו כונות זרות מדרשות התורה, למשוך אחריהם את המון בית ישראל. אופן הדרשה היה בעיני רבי עקיבה רק כקליפה קשה, ותוכן הדרשה כגרעין מתוק. עמל הפלפול היה נכבד בעיניו רק בגלל התועלת שקוה להוציא ממנו. וכאשר התפלפל לפניו אחד מתלמידיו ללא תועלת, ענהו רבי עקיבה: “צללת במים אדירים והעלית חרס בידיך!”, וכמה פעמים קרא לפפייס חברו לאמר: “דייך פפייס!” בשמעו אותו דורש דרשות זרות ללא כל תועלת.

הדעות הרמות וההשקפות הנעלות, אשר הביע רבי עקיבה באגדותיו, מראות לדעת, מה רמה ונשגבה, מה זכה וטהורה היתה נפש האיש הגדול המורם מעם הזה, ומה גדלה אהבתו לכל דבר קדוש, אשר הקדישתו לאמיות ישראל! בנשאו מדברותיו על אלהי ישראל וקדושו נדמה, כי נפשו הטהורה מתפרצת מגוית חמרה ומתנשאת למעלה אל מקורה הטהור והנצחי, אל אלהי הרוחות. “אשריכם ישראל – קרא רבי עקיבה – לפני מי אתם מִטהרים, ומי מטהר אתכם? לפני אביכם שבשמים!”. “אין להשיב על דברי מי שאמר והיה העולם! כי הוא דן הכל באמת והכל בדין”, אמר בפעם האחרת, “כל מה שהאלהים עושה, רק לטובת האדם הוא עושה”, היה פתגמו תמיד.

האגדה מוספת לספר על זאת, כי פעם אחת בא רבי עקיבה אל עיר אחת ולא נתנוהו אנשי העיר ללון שם. ויאמר: “כל מה שהאלהים עושה לטוב הוא עושה!”, ויצא את פני העיר וילן בשדה. ויהי לו נר דולק, תרנגל להעירו משנתו וחמור. ויפח הרוח ויכבה את הנר, ויבוא חתול ויטרף את תרנגלו, ואחריו בא ארי ויטרף את חמורו, ורבי עקיבה אמר שבכל אלה, כמשפטו, כי לטובתו עשה לו האלהים את זאת. בלילה ההוא התנפלו גדודי צבא על העיר וילכדוה. ויאמר רבי עקיבה לתלמידיו: “ראו כי כל דרכי אלהים צדק ומשפטו אך לטובה, הן לוּ היה הנר דולק, או התרנגל קורא, או החמור נוער, אז התנפלו הגדודים גם עלינו ויהרגונו – ועתה נצלנו”.

בזכרו את המון הבריות שנבראו בתבל ואת חליפות טבען, אמר תמיד ברֹב המית רגשותיו: “מה רבו מעשיך ה'!” ובפיו לא מצא די מלים לפאר ולרומם את אלהי ישראל. בדרשה רחוקה מפשט הכתוב, אך נעלה בתכנה הנעים אמר: "אומות העולם שואלות את ישראל: “מה דודך מדוד שככה השבעתנו? שככה אתם מתים בגללו, וככה אתם נהרגים למענו? הנה נאים אתם, הנה גבורים אתם, בואו ונתערב יחד?” וישראל עונים להן: “המכירות אתן אותו? נאמר לכן מקצת שבחו: דודי צח ואדֹם”. ואחרי שמוע האומות שכן הוא שבחו, אומרות לישראל: “נלכה עמכם”, שנאמר: “אנה הלך דודך, היפה בנשים, אנה פנה דודך ונבקשנו עמך?” וישראל עונים אותן: “אין לכן חלק בו, כי אם אני לדודי ודודי לי”.

מה נשגבו אמריו אלה, אף אם עקמו את כונת שיר השירים! הנה הלאומי הגדול הזה מציר בדמיונו את אלהיו, מלא אהבה וחסד אל עמו, עם סגלה, והם אחוזים ומתלכדים יחדו, וזר לא יתערב בתוכם. זאת היא השקפת לאומי נלהב מאד נעלה!

מעלת עמו וערכו גדולים מאד בעיניו. הוא שם בפי משה רבנו דברים כאלה: “צא ואמר לישראל שבזכותם האלהים מדבר עמי, שבכל שלשים ושמונה שנה שכעס על ישראל במדבר לא דבר עמי”. הוא אמר: “אפילו עניי ישראל רואים אותם כאילו הם בני חורין, שהם בני אברהם יצחק ויעקב”. וגם הוא דרש כרבי ישמעאל “שכל ישראל בני מלכים הם”. פעם אחת פרע איש אחד את ראש האשה בשוק, וישפטהו רבי עקיבה לשלם לה ארבע מאות זוזים, יען אשר בִּזה בת ישראל, “חביבים ישראל – קרא רבי עקיבה – שנקראו בנים למקום, שנאמר: בנים אתם לה' אלהיכם”.

אחד שרי רומה שאלהו: מה היא סבת הרעש? ויענהו רבי עקיבה: "בשעה שהקדוש ברוך הוא מסתכל בבתי עבודה זרה ובעובדיה, איך הם נתונים בשקט ובשלוה בעולם, ורואה את ביתו חרב ונתון בידי הגוים, כביכול, הוא מקנא ושואג, ואז השמים והארץ רועשים, שנאמר: “ה' מציון ישאג ומירושלים יתן קולו”, וישראל מה הם עושים? הוא מגין עליהם שנאמר: “וה' מחסה לעמו”.

מלבד אהבתו הרבה לעמו, נראה בדבריו אלה גם אהבה אין קץ לירושלים עיר קדשו. עוד ממאמר אחר נוכח מה כלתה נפשו לארצו הקדושה. “כל המניח את ארץ ישראל ויוצא חוצה לארץ – יאמר רבי עקיבה – מעלה עליו הכתוב כאלו עובד עבודה זרה, וכל הקבור בארץ ישראל כאלו קבור תחת המזבח, כי כל ארץ ישראל ראויה למזבח, יען כל אדמתה קדש”.

ומה רמו דבריו על התורה ועל תלמידי החכמים! הוא דמה את התורה למים: “מה מים חיים לעולם כן דברי התורה חיים לעולם; מה מים מעלים את הטמא מטומאתו כן דברי התורה. מה מים משיבים נפש האדם, כן גם התורה משיבה נפש האדם מדרך רעה לדרך טובה; מה מים יוקחו בחנם כן דברי התורה”. “חביבים ישראל שנתן להם כלי חמדה – אומר רבי עקיבה – חבה יתרה נודעה להם שנתן להם כלי חמדה, שנאמר: כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו”. את תלמידי החכמים המפיצים את התורה דִמה לבאר לאמר: “שתה מים מבורך”, – תלמיד חכם נמשל בתחלתו לבור – מה בור אין בו מים, כי אם מה שנותן הגשם לתוכו, כן תלמיד חכם בתחלתו לא למד, רק מה שלמדהו מורהו. “ונוזלים מתוך בארך” – מה באר מתמלאת מים חיים מכל צדדיה, כן באים אחרי כן תלמידים ולומדים ממנו שנאמר: יפוצו מעינותיך חוצה". בזה הוכיח כי כל חכם מחויב להפיץ ידיעותיו בין הבאים ללמד ממנו. הוא אמר שחוב על המורה ללמד את התלמידים עד דעתם היטב את למודיהם, היתה התורה סדורה בפיהם, ולהראות להם טעמים על כל אשר ילמדם, ולא שיקבלו את התורה רק בקבלה בלי דרישה וחקירה.

התפלה נכבדה מאד בעיניו. הוא דרש את המקרא: “קדש הלולים לה'” לאמר: “כל דבר אשר יהנה האדם ממנו טעון ברכה לפניו ולאחריו. אמר הקדוש ברוך הוא: כשם שאני זקוק להוריד גשמים להשיב רוחות ולהוריד טללים, אף אתה זקוק לברכני. והיה זהיר להתפלל לפני. ואל תאמר בשעת הרוחה לבזות את התפלה, ואך בהגיע הצרה תתפלל. לא, בני, לא תעשה כן. כי אם לפני בוא הצרה תקדים ותתפלל”. ויוסף עוד לאמר: “אסור לאדם לטעום דבר טרם יברך”.

ובהתפלל רבי עקיבה היו כל רגשותיו נתונים לאלהיו, כמסופר בתלמוד: “כן היה מנהגו בהתפללו: אם התפלל עם הצבור יחדו, קצר בתפלתו מפני טרח הצבור; ואם התפלל יחיד, לא נח במקום אחד מרב התלהבותו, שאם הניחו אדם בזוית זו מצאו אחרי כן בזוית אחרת, מרב השתחויות וכריעות”.

ד.

דברי רבי עקיבה הישרים התאימו תמיד עם מעשיו. הוא דבר בשבח הצדקה וגמילות החסדים באמרו: “מי שהוא גומל חסדים יהי מבֻשר שתפלתו תהי נשמעת”. אין לעשות מסחר בכסף הצדקה – לפי דעתו – אף אם השכר יהיה לטובת העניים, למען היות תמיד כסף מזומן תחת ידי הגבאי, אם יקרה לפניו עני. וכן היה עושה גם הוא כל ימיו, כי היה גבאי צדקה, וישוטט בגלל זאת אל ערים רחוקות בכל חלקי התבל, ויקדיש רב עתותיו לחמול על דל. ומרוחו הנדיבה האציל על מיודעיו לחוס על אביון כאשר יסֻפר, כי לקח כסף מאת רבי טרפון לקנות לו אחוזת נחלה, ויחלקהו לאביונים. וכאשר שאלו רבי טרפון איה האחוזה, הראהו את הדברים הכתובים בספר תהלים לאמר: “פזר נתן לאביונים”, ויודה לו רבי טרפון על אשר העירהו למלא את חובתו האנושית, וישקו על ראשו ויקראהו: “רבי ואלופי!”.

ענות רוחו היתה רבה מאד. הוא לא התגאה מעודו בתורתו הרבה שלמד. “תלמיד חכם המתגאה בתורתו – אומר רבי עקיבה – דומה לנבלה מושלכת בדרך, שכל העובר עליה יאטם חוטמו ומתרחק ממנה”. ויוסף עוד לאמר: “סיג לענוה יראת חטא”, כלומר: הגאוה היא חטא, והירא לחטוא לא יגבה לבו. – פעם אחת פגשהו רבי יונתן בן הרכינס, חכם קפדן ועומד על דעתו, מתלמידי בית שמאי, ויאמר לו: “האתה הוא עקיבה ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? אשריך שזכית לשם ועדנה לא הגעת לרועי בקר”. בדבריו האחרונים אמר להכאיב את לב רבי עקיבה, בהזכירו אותו, כי היה רועה צאן לפנים. ורבי עקיבה ענהו בענותו על חרפתו לאמר: “אפילו – לרועי צאן”. בהיותו עוד תלמיד בבית המדרש ביבנה קרה שהתאונן רבי יוחנן בן נורי עליו לפני רבן גמליאל פעמים אחדות, והנשיא יסר את רבי עקיבה בשבט פיו. אך הוא לא שנא בגלל זאת את רבי יוחנן ויוסף עוד לאהבה" ויקרא עליו רבי יוחנן לאמר: “הוכח לחכם ויאהבך”.

ומה נחמדות היו תהלוכותיו עם מוריו וחבריו. לא פעם ושתים ראה אותם מצטערים, וינחמם מיגונם. רבן גמליאל קרא פעם אחת את המקרא “עושה אלה לא ימוט לעולם” ויבך ויאמר: “מי זה יוכל לקים את כל הדברים הטובים הנאמרים פה?” וינחמהו רבי עקיבה ויוכיח לו ברב הגיונו, כי גם אם עשה האדם אחד מהמעשים ההם, יוכל לבטוח כי לא ימוט לעולם. ויקרא רבן גמליאל מהמית לבו: נחמתני, עקיבה, נחמתני! – גם לרבי יהושע קרה צער גדול, בצות עליו רבן גמליאל ללכת מפקיעין ליבנה במקלו ובכספו ביום הכפורים. וינחמהו רבי עקיבה, ויוכיחהו לדעת כי כל מה שעושה רבן גמליאל עשוי הוא, כי הוא הנשיא בעמיו. ויאמר לו רבי יהושע גם הוא: נחמתני, עקיבה, נחמתני!. וכאלה היו מקרים רבים.

את מוריו כבד מאד כאשר יכבדו מלאך האלהים. בלכתו ללַות את רבי אלעזר הגדול אל בית עולמו, פגש בארון המת בין קיסריה ללוד, ויצעק צעקה גדולה “אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו!” ויך את בשרו עד שפך דם, ויקונן עליו לאמר: הרבה מעות יש לי (הרבה שאלות בדברי התורה יש לי לשאול) ואין לי שֻלחני להרצותן! (אין איש עתה שיפתרן). –

האהבה בין איש לרעהו היתה בעיניו אחת המצות היותר גדולות במצות התורה. הוא אמר: “ואהבת לרעך כמוך – זה הוא כלל גדול בתורה!” ואם כי היה לאומי נלהב מכל חכמי דורו, בכל זאת אהב גם בני אומות אחרות אם מצא בהן מדות טובות. הוא אמר, למשל: “בשלשה דברים אני אוהב את המדיים: כשהם חותכים בשר, אינם חותכים כי אם על השלחן; כשהם נושקים את רעיהם, אינם נושקים כי אם על גב היד; וכשיועצים אינם יועצים כי אם בשרה”. ככלל, הביע את אהבתו לכל בן אדם באמרו: “חביב האדם שנברא בצלם אלהים”. –

רב מאד מספר פתגמיו, אשר דבר בשבח המדות הטובות והמוסר, המפוזרים בספרותנו התלמודית. השקפותיו הנאורות והמושכלות על האדם ועל מדותיו והנהגתו בחיים הן מרגליות יקרות בתורת המדות והמוסר הנותנות כבוד לאומריהן. ומה נחמדות הן שבע צַואותיו אשר צוה את רבי יהושע בנו לפני מותו! כמה הגיון נִסיוני צפון בהם! הוא צוהו לאמר: "אל תשב בגָבהה של עיר (במרומי קרת), שלא יפסיקוך מלמודיך עוברי הרחוב; אל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים (כי ראשים כאלה אינם שמים לב לצרכי העיר בעסקם תמיד בתורה); אל תמנע מנעלים מרגליך (בימים ההם הלכו רוב בני האדם בארצות הקדם יחפים); השכם ואכל בקיץ מפני החמה ובחרף מפני הקר; עשה שבתך חול (טוב שלא תכבד את יום השבת במאכלים טובים ובבגדים יפים) ואל תצטרך לעזרת בני האדם; היה משתדל עם האדם שהשעה משחקת לו; אל תכנס לביתך פתאם ומה גם לבית רעך (פן תראה מעשה אשר לא עשו לעיניך, ולמה תכלימם?). גם את שמעון בן יוחאי צוה חמשה דברים מחֻכמים לפני מותו בלשון משל ומליצה, וירבו חכמי התלמוד לבארם איש על פי דרכו, ולמצוא בהם כונות נעלות.

השקפתו על האישות היתה נאורה, ומצב האשה היה קרוב ללבבו. הוא אמר: “איזהו עשיר? כל שיש לו אשה נאה במעשיה”. – “כל הנושא אשה שאינה מהוגנת עובר על חמש עברות”. – “זכו איש ואשתו (אם חיים הם בשלום) – שכינה שרויה ביניהם; לא זכו – אש אוכלתם”. – “הנותן עיניו (המצפה) באשתו שתמות, למען יירש רכושה או יקח את אחותה, סוף קוברים אותו בחייה, שנאמר: חופר גומץ בו יפל”. אלה הם דבריו המסלאים בפז.

איש אחד נדר נדר לגרש את אשתו, ויבוא אל רבי עקיבה, ויצו עליו רבי עקיבה להשיב לאשה כסף כתובתה ארבע מאות שקל. ויאמר האיש, כי כל הונו עולה רק לסכום כזה, לכן תקח האשה מאתים שקל ומאתים שקל ישארו לו להחיות בהם נפשו. ויאמר לו רבי עקיבה: “אף אם אתה מוכר שער ראשך אתה נותן לה כתובתה”. ויאמר האיש: לוּ ידעתי כי כן הוא כי עתה לא נדרתי לגרשנה. ויפר רבי עקיבה את נדר איש, וייעץ לתלמידיו להפר תמיד נדרי האנשים הנודרים לגרש את נשיהם, בהזכירם אותם כי עליהם לשלם את כל כסף הכתובה וינחמו ממעשיהם. – הוא התיר גטי נשים שנעשו בבית משפט הגוים, אף אם חתמו עליהם נכרים. הוא אמר, כי האשה בעצמה תוכל להביא גטה אל בית הדין ולאמר, כי גרשה בעלה מבלי הביא ראיה לדבריה. – עד ימיו היה המנהג שהאשה לא יכלה ללבש בגדים יפים בעתים ידועות ולקרוע אז בפוך עיניה. ויאמר רבי עקיבה: “הלא יבוא הדבר לידי איבה, ויחפץ הבעל לגרשנה”; ויגזר אֹמר כי תוכל להתקשט.

בעסקו בצרכי הקהל ובפרנסו עניים, שם עיניו על דרכי בני האדם, וידע את טבעם, מזגם וחסרונותיהם, וידרש את דרשותיו הנעימות להשיבם מדרך רעה. הוא ראה גם בבני האביונים אנשי מרמה, וישא מדברותיו על מזמותיהם הרעות, ויוכיחם בשבט פיו לאמר: “כל הנוטל פרוטה מן הצדקה, בזמן שאינו צריך, איננו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות”. הוא היה אומר: “המכריך סמרטוטים על עיניו ועל שוקיו. ואומר: “תנו לעוֵר למֻכה־שחין”, סוף שיאמר לאמתו (שתכהינה עיניו ויצטרע באמת)”. ויוסף עוד לדבר על אנשי מרמה לאמר: “הזהר מן היועצך לפי דרכו (להנאתו ולא להנאתך)”. –

הוא הזהיר מאד את בני האדם לבלתי היות קלים לכעוס, ולבלתי הראות אותות קצף, באמרו: “החובט פתו בקרקע והמפזר מעותיו בחמתו, איננו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות”. – “הקורע בגדיו והשובר כליו בחמתו סוף שיעבוד עבודה זרה; שכן היא אומנותו של היצר הרע: היום הוא אומר לו: קרע בגדיך, ולמחר אומר: לך עבוד עבודה זרה”. והיצר הרע – לפי דעתו – “דומה בתחלתו לחוט של עכביש, ולסוף נעשה כקלע של הספינה”. –

כן הזהיר שומעי אמריו מחברה רעה באמרו: “אל תבוא בין הלצים פן תלמד ממעשיהם”. “כל המדבק כעוברי עברה, אף אם לא עשה כמעשיהם מקבל פורענות כמוהם. וכל המדבק בעושי מצוה, אף אם לא עשה כמעשיהם מקבל שכר כמוהם”. –

גם על תהלוכות בני האדם בדרך ארץ דבר דברים מחֻכמים, וייעץ עצות טובות. הוא אמר: “אל תרגיל עצמך לאכל מן הסעודה (לתור אחרי משתות ולבקרם) פן יהיה סופך לאכל מקופה של צדקה”. – מעשה ברבי עקיבה – מספר התלמוד – שעשה סעודה לתלמידיו. ויביא להם ראשונה בשר נא; החכם בהם אחז נתח הבשר בידו האחת, ובידו השניה אמר לתלש לו נתח. וירא כי לא יכל לתלש, וימשך ידו ממנו, ולא אכלו. אך הכסיל אשר בהם אחז בידו את הנתח וישכהו בשניו. ויאמר לו רבי עקיבה בתוכחה: “לא כן, בני. הנח את עקבך על הנתח בתוך הקערה”. אחרי כן הביא להם בשר מבושל ויאכלו די שבעם. אחרי אכלם אמר להם רבי עקיבה: “בני, עשיתי כן רק למען אוכח, היודעים אתם דרך ארץ אם לא?”.

כבוד האדם נחשב מאד בעיניו. רבי ישמעאל אמר, כי המספידים את המאבד את עצמו לדעת (ההורג את נפשו) אומרים “הוי נתלה, הוי נתלה!”, ויאמר לו רבי עקיבה: “אל תכבדהו ואל תקללהו”. נער אחד שבר צלוחית ויכהו אביו, ויירא מפניו וילך ויטבע בבור. ויצו רבי עקיבה לנהג בו בכבוד כמו בכל המתים אשר מתו בידי ה' ולא בידי עצמם.

פתגמיו המחוכמים על השגחת האלהים, על חובות האדם לבוראו ועל גמול מעשיו הטובים והרעים, מצוינים מאד בעמק שכלם וברעיונם הבהיר הצפון בהם. הוא היה אומר: “הכל צפוי (האלהים יודע הכל), והרשות נתונה (לאדם לבחר לו דרך טובה או רעה), ובטוב העולם נדון (גם בענוש אלהים את האדם רחמים יזכר), והכל לפי רוב המעשה (לפי מספר המעשים הטובים ישלם ה', ולא לפי גדלם)”. עוד היה אומר: “הכל נתון בערבון (האדם ערב את מעשיו הרעים), ומצודה (מצודת היצר הרע) פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה (תאות העולם פתוחות לו), החנוני מקיף (האלהים לא ימהר לענוש את הרשע), הפנקס פתוח והיד כותבת (המעשים הרעים נרשמים ונזכרים), כל הרוצה ללות יבוא וילוה (הרשות נתנה ביד האדם לעשות על חשבון ענשו או גמולו מעשים רעים או טובים); הגבאים מחזירים תדיר בכל יום ונפרעים מן האדם מדעתו או שלא מדעתו (המות ויתר המקרים הרעים רובצים על פתח האדם בכל יום, ובבוא יומו יענש או ימות ברצונו או שלא ברצונו), ויש להם על מה שיסמכו (לא על לא רעה עשה יענישוהו) והדין דין אמת והכל מתֻקן לסעודה (תכלית הנהגת האדם היא בעולם הבא)”.

השקפותיו אלה עודדו את רוח בני עמו מאז ועד היום הזה. השאלה הגדולה מדוע יש צדיק ורע לו, ויש רשע וטוב לו מנקרת תמיד במח האדם החפץ לבקש חשבונות בהנהגת העולם ביד האלהים. ורבי עקיבה בפתגמיו אלה ובדרשותיו, שדרש בענין הזה, השיב תשובה נצחת לשואל, אשר תנחם גם עתה את נפשות בני עמו הנוגות מצרה. הוא דרש: “למען ייטב לך” – בעולם שכלו טוב; “והארכת ימים” – בעולם שכלו ארוך“. עוד אמר: “צדקתך כהררי אל” – הצדיקים והרשעים הקדוש ברוך הוא מדקדק עמהם וגובה מן הצדיקים מעוט מעשיהם הרעים, שעשו בעולם הזה, לשלם להם שכר משלם בעולם הבא; ומשפיע שַׁלוה לרשעים ומשלם להם מעוט מעשיהם הטובים שעשו בעולם הזה, להפרע מהם בעולם הבא”.

ה.

רבי עקיבה היה לאומי קנאי נלהב, את הרומאים שנא תכלית שנאה, ויקו תמיד ליום נקם ושלם, אשר בו תשפל רומה וירושלים תשוב להיות עיר מעטירה, והמקדש יבנה במהרה על תלו, וחסן ישראל המדיני עוד ישוב אליו. כאשר קצרה נפש העם הנענה לשאת עול צרותיו בימי טריַנוס, ואחרי אשר התל בתקותיו הצורר אדריַנוס, בהבטיחו לבנות בית ה' ולא בנה, מרדו בני ישראל במעַניהם ובר כוכבא הגבור היה לראש מפקדי גבורי יהודה. אז האירה שמש התקוה בלב רבי עקיבה, ויפח באמרותיו רוח גבורה בלב בני עמו, ומה גם בלב אלפי תלמידיו. אשר התנדבו כלם באחד לחרף נפשם על שדה קטל. הוא אמר על בר־כוכבא “דרך כוכב מיעקב – זה בן־כוזיבא”, ויקראהו בשם: “מלך המשיח”, אשר אל בואו יקוו בני ישראל. –

הוא באר את מצות התורה: “הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו (ממערכות המלחמה)” לאמר: רך לבבם ממש, המפחד מפני תרועות מלחמה ואבחת חרב, לעמת באור חבריו אשר בארו לאמר: הירא מפני חטאיו. מזה נבין, כי חפצו היה להרבות צבאות המורדים, כי מי יוכל להתפאר: “צדיק אני ולא חטאתי”? ואם כן ימעטו היוצאים בצבא. לכן אחז בפשט, למרות היותו דרשן.

ומה רבו נדודיו ועמלו לרגלי משלחתו הלאומית הזאת! עוד בימי טרינוס שפ פעמיו רומאה בלוית רבן גמליאל רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה גם לארץ ערב, גם לארצות אפריקה הרחיק נדוד, לעודד רוח בני עמו. ולא רק את רוח ההמון עודד רבי עקיבה, כי אם גם את רוח חבריו ומוריו, עת תקפם היאוש למראה צרות עמם.

בנסעו הוא וחכמי ישראל רומאה שמע מרחוק קול מצהלות שכורים יוצא מבתי הרומאים הגאיונים. ויבכו חכמי ישראל. וירא זאת רבי עקיבה וימלא צחוק פיו. וישאלוהו: “למה תצחק עת נבכה אנחנו?” וישאלם: “מדוע תבכו?” ויענוהו לאמר: איך לא נבכה אם עובדי האלילים יושבים שלוים בבתיהם, ובית הדום רגלי אלהינו היה לשרפת אש, ומעון לחית השדה!" ויען רבי עקיבה לאמר: “לכן צחקתי אני: אם כן הוא עושה למכעיסיו, מה השכר אשר יגיע לעושי רצונו!” – עוד פעם, בנסעו עמהם ירושלימה, ראו שועל יוצא מהר הבית, ויחלו לבכות. ויצחק רבי עקיבא לעמתם. ויקראו החכמים: “עקיבה, מעשך זר תמיד: כאשר נבכה אנחנו תצחק אתה!” וישאלם: “מדוע בכיתם?” ויענוהו: “איך לא נבכה בראותנו שועל יוצא מן המקום שנאמר עליו: והזר הקרב אליו יומת? על זה דוה לבנו, על אלה חשכו עינינו – על הר ציון ששמם, שועלים הלכו בו!” ויען רבי עקיבה: “לכן צחקתי: אם דברי אוריהו שאמר “לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית – לבמות יער” קַימים, אז גם דברי זכריהו שאמר: “עוד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים” קימים; ואם בטלים דבר הראשון בטלים גם דברי האחרון, לכן שמחתי כי באו ונהיו דברי אוריהו, כי עתה אוכל לקוות שיבואו גם דברי זכריהו”. ויענוהו החכמים: “נחמתנו עקיבה, נחמתנו!”.

אבל תקותו היתה לו למפח נפש. אלפי תלמידיו נפלו במלחמה, העיר ביתר נלכדה, ובר כוכבא נפל חלל על מרומי שדה קטל, ואדרינוס החל לרדף עם עברתו באכזריות חמה, ויגזר לבלתי למוד את התורה ולבלתי עשות מצותיה, וכל העובר על פי המלך יהרג. ותהי אז אספת חכמי ישראל גדולה בבית נתזה בלוד, ויחוה רבי עקיבה דעו לתת נפשותיהם לממיתים ולבלתי חדל מלמד את התורה באמרו: “הלמוד גדול מהמעשה”, וכל הנאספים הסכימו לדבריו. ויהיו רבי ישמעאל ורבי שמעון הראשונים שהעלו על במת המטבח בגלל לאומיותם. ויהי כשמוע זאת רבי עקיבה ייאמר לחכמים: הכונו לקראת הצרות, בחושו כי גם עליו ועליהם תעבר כוס הנקמה.

ובכל זאת לא חדל מלמד את התורה לתלמידיו. ויהי באמר אליו פפוס בן יהודה: “איך לא תירא מעבור את מצות המלך?” ויענהו רבי עקיבה במשל נחמד לאמר: “אמשל לך משל למה הדבר דומה: לשועל שהלך על שפת הנהר וירא את הדגים מפחדים, וישאלם למה תפחדו? ויענוהו הדגים: “את רשתות הדַּיגים אנחנו מפחדים”. וייעצם השועל לאמר: עלו אלי היבשה ואסתירכם בנקיקי הסלעים”. ויאמרו הדגים: “עליך אומרים כי הערום בחיות הנך, אבל באמת הנך הכסיל אשר בחיות. אם במים אשר הם חיינו נפחד, ומה גם ביבשה”. כן גם אתה. אם בגלל התורה שהיא נשמת ישראל, ככתוב: “היא חיינו וארך ימינו” הנך אומר שאביא על נפשי סכנה, ומה גם בחדלי ללמדה". אחרי המקרה הזה תפשו באמת את רבי עקיבה, ויושיבוהו בבית הסהר.

שלש שנים ישב רבי עקיבא במשמר, וגם שם לא חדל מלמד את תורתו לתלמידיו. פעמים רבות אֻלצו תלמידיו לשלם שחד לשומר בית הכלא, לתתם לבוא אל האסיר הגדול הזה, לשאלהו דת ודין. פעמים רבות סבבו את השומרים בכחש, לבל ירגישו כי מלמד הוא אותם את תורתו. רבי יוחנן הסנדלר התחפש כרוכל, ויעבר על פני הכלא ויקרא: “מי יקנה מחטים! מזלגות! חלצה בינו לבינה מהו? (כלומר, אם חלצה היבמה את היבם בלי עדים, מה משפט החליצה?” ויען רבי עקיבה דרך החלון: “היש לך פלך? כשר! (כלומר, החליצה כשרה)”. והשומרים שלא ידעו שפת עבר לא הבינו את הערמה. –

אחרי הודע לנו רום ערך רבי עקיבה ותכונות נפשו, לא נתפלא על כל הכבוד אשר רחשו לו חבריו ומוריו. בעוד היותו תלמיד נשאלה שאלה בבית המדרש בלוד, ורבי עקיבה אֵחר לבוא וישאר בחוץ, ויאמרו התלמידים: “ההלָכה בחוץ”. ותשָּׁאל עוד שאלה ולא מצאו מענה ויקראו: “התורה בחוץ!” ויהי בפעם השלישית, כאשר נשאלה עוד שאלה ואין פותר, אמרו: “עקיבה בחוץ!” ויקראו: פנו לו מקום! והוא בא וישב בענוה לרגלי רבי אליעזר הגדול, ויבאר כל דבר הקשה. –

בחלות רבי אליעזר הגדול באו כל חכמי ישראל לבקרו. ויהי בפתוח רבי עקיבה שפתיו לדבר, ויאמר רבי אליעזר: “סמכוני על מטתי ואשמע את דברי עקיבה”, אשר לא אמר כזאת בשמעו את דברי מבקריו האחרים. רבי טרפון לא מצא בפיו די מלים להלל את רבי עקיבה על כשרונותיו ועל תכונות נפשו הרוממות, בן עזאי קרא: “כל חכמי ישראל דומים בעיני כקלִפת השום, חוץ מן הקֵּרֵחַ הזה (רבי עקיבה היה קרח)!” רבי דוסא בן הרכינס, הזקן העור הנכבד בדורו, כאשר הגידו לו כי בא רבי עקיבה אל ביתו, קרא: “אתה הוא עקיבה ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? ירבו כמוך בישראל!” בספרות התלמוד נשארו הרבה אגדות עליו ועל מקרי חייו, ותרימנה את ערכו על ערך משה רבנו באמרן: “מה שלא נגלה למשה רבנו גלה ה' לרבי עקיבה”, וכי מלאכי האלהים מר בכו במות האדם הגדול הזה ויקראו לפני האלהים: “זו תורה וזו שכרה!”. חכמי התלמוד דִמו את לבו, לב מבין, “לפתחו של אולם”. הרבה אגדות סֻפרו על התעשרו על ידי נסים, שעשה לו האלהים. גם השודדים הנותנים חתיתם בארץ נתנו כבוד לשמו, ולא נגעו בתלמידיו בפגשם אותם בדרך. ולפני הפרדם מהם אמרו השודדים: “אשרי רבי עקיבה ותלמידיו שלא פגע בהם אדם רע מעולם”. בכל מקום שהוא מתנגד לדברי חבריו בהלכה קבעו החכמים ההלכה כדבריו. חכמים גדולים העידו, כי לא היה עוד חכם גדול בארץ ישראל כמהו. חכמי הדורות שאחריו קראוהו: “אבי העולם”. גם בשבתו בכלא עִבר את השנים וקבע את החרשים, ולא נועז איש מחכמי ישראל לקחת על שכמו המשרה הזאת בעוד רבי עקיבה חי, ובאין נשיא מבית הלל, כי רבן גמליאל כבר מת ורבן שמעון בנו היה עוד קטן. –

אחרי שבתו בכלא יותר משנתים ימים הוצא עליו טִרַנוּס־רוּפוּס הרשע את משפטו למות, ויענהו באכזריות נוראה, וידושו את בשרו במסרקות ברזל. והוא סבל בדומיה את ענויו, ויקרא את פרשת קריאת שמע, הכוללת בקרבה תמצית היהדות הצרופה – רעיון אחדות האלהים. וכאשר השתוממו שומעיו לגבורת רוחו, אשר שחק לכל הענוים, ולא שכח אף ברגע נורא כזה את דגל לאומיותו, ולא עזבהו מידו עד נשימתו האחרונה, ענה רבי עקיבה ויאמר: "כתוב בתורה: ואהבת את ה' אלהיך בכל נפשך – אף אם לוקחים נפשך ממך. ואצטער ואֹמר: מתי יבוא לידי ואקימנו? והיה מאריך לקרוא: “ה' אחד!” עד שיצאה נשמתו. "יצאה בת־קול משמים – מוספת האגדה לספר – ואמרה: “אשריך, רבי עקיבה, שיצאה נשמתך באחד!”

ומת רבי עקיבה מות גבורים־קדושים של עמו, ארצו ותורת אלהיו, בשנת הששים וחמש אחרי חרבן הבית השני, זקן ושבע ימים מאד. ויקוננו עליו כל בית ישראל. ובני הדורות הבאים אמרו: “משמת רבי עקיבה בטלו זרועות התורה ונסתמו מעינות החכמה!”; אולם רוח האלהים אשר נוססה בו עודנה מרחפת על פני שמי היהדות, וחיה בלבות אחיו הנעים ונדים בכל ארצות תבל לדורות עולמים.

א.

שמעון בר־כוכבא – כאשר קראוהו בשפת אדם, אשר דברו בה היהודים בימים ההם – היה יליד עיר כזיב אשר בקצה ארץ הגליל צפונה־מערבה. כמנהג הימים ההם נקרא שמעון על שם עירו: בר כוזיבא (בן כזיב בשפת עבר). אך מקרי חייו הנפלאים הם הסבו את שמו מבר כוזיבא לבר־כוכבא.

הוא היה משבט יהודה, וכפי הנראה היתה משפחתו אחת המשפחות המיוחסות באלפי יהודה, כי החכם הגדול והצדיק התמים רבי אלעזר המודעי היה שארו הקרוב לו, דודו או בן דודו, וגזע מולדתו היה לסבה נכבדה, אשר בגללה יכל בר־כוכבא להתרומם בקרב עמו ולמשך בכחו את כל פנות העם לפעול גדולות ונצורות.

אולם עיקר סבת התרוממו ושֵם תהלתו אשר קנה לו לנצח נצחים, היה יותר נכבד מיחש משפחה. הרוח הנעלה, אשר פעם את לבבו, האהבה הטהורה לעמו, אשר קננה בנפשו, הם הרימוהו בעיני בני דורו, והם הם עשו לו שם תפארת לדורות עולמים.

אנשים רמי המעלה כשמעון בר־כוכבא יוָּלדו רק לעתים רחוקות מאד. אחת ליובלות שנים יוליד העם אנשים יוצאים מגדר הטבע בתכונות נפשם הנשׂאות; ולפעמים גם בהולדם לא ירָאו בכל עזוז רוחם ולא יגלו מצפוני מעלותיהם, אם לא יכריחום מקרי התולדה לזאת. אנשים כבר־כוכבא יוכלו לשבת על גפי מרומי מצב החברה, ולהחזיק בידם שבט מושלים, או להיות נחבאים אל הכלים ולבלתי הוָּדע לאיש בתכונותיהם האמתיות. כדבר הזה אנו רואים בבר־כוכבא. אין כל זכר בספרותנו על אדות ימי חייו הראשונים, טרם דרך על במתי יהודה. מה עשה הגבור הנערץ הזה בראשית ימי נעוריו? מה היה משלח ידו, איך הגיע אל מעלתו הגבוהה בחברה? כל אלה מכֻסים בערפל. אך המענה האחד על כל השאלות האלה הוא, כי מקרי הזמן הם הסבו בגבורתו הנפלאה, אשר נרדמה בלבבו כדֹב נורא במאֻרת השלג להתפרץ החוצה, כאשר יתפרץ הדב הנרדם עת יעירוהו משנתו.

והמקרים הרבים ההם, אשר הולידו בקרב עם ישראל איש נעלה ונשגב כבר־כוכבא, מה נכבדים היו לכל בית ישראל! ואם נתבונן אליהם, אז נוכל לדעת את רום ערך הגבור הלאומי הזה, ולצַיר לפנינו את תמונתו הנהדרה בשרר אמת. –

מיום הוקם המקדש השני על ידי זרבבל בן שאלתיאל פחת יהודה ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, בימי דריוש הראשון מלך פרס, ראו בני ישראל ימים טובים מעטים מאד. שמש החפש לא האירה להם הרבה את חשכת ימי שעבודם תחת ידי מלכי הגוים האדירים, אשר שמו משטרם חליפות על פני הארץ, ויהיו נכנעים תמיד לפני מלכי עובדי האלילים, אשר את ה' אלהי ישראל לא ידעו, ואת שמו הגדול לא הכירו.

רק מלכי פרס הראשונים הטו חסד לעם ישורון. עם פרס, אשר לא השתחוה גם הוא לפסילים אלמים, אף אם שונה היתה אמונתו המהולה בהבלים והזיות מאמונת ישראל הטהורה והצרופה, בכל זאת הכיר ויבן כי נעלה ומרומם הוא אלהי ציון על כל אלילי הגוים ועצביהם זהב וכסף מעשה ידי אדם. לכן לא שנאו הפרסים את בני ישראל בלבבם. אך דריוש האחרון, אשר שחת דרכו וילמד אל דרכי היונים, ובעת ממשלתו התערבה אמונת הפרסים בעבודת פסילי חכמי חרשים, ותחת השתחות לאל נעלם בלתי נראה לעין בשר, החל הוא ובני עמו לכבד את כחות הטבע, ־ הוא שטם את בני ישראל, אשר נשארו אמונים לאל מרום ונשגב.

והעם הנרדף והנענה, אשר כזר נחשב גם בארץ אבותיו, נשא בדומיה את עול הצרות אשר סבל מידי המלך הפרסי הזה, אשר התמכר לכל תועבה, וירדף שכר וזנונים, וישחת את דרכו כפריץ חית השדה, עד אשר קם הגבור המקדוני הנערץ, אלכסנדר בן פיליפוס, וישבר את עול הפרסים מעל צואר עמי אסיה, אפריקה וארצות יון.

המלך הזה הטה חסד ליהודים, אשר פתחו לפניו שערי ירושלים עירם מבלי שפך דם, ויקדמו את פניו באהבה ובכבוד. ויכבד גם הוא את מקדש ה', בהקריבו קרבנות לשם אלהי ישראל. הוא עשה כן לא מאשר הכיר וידע את גדולת האלהים, המסתתר בחביון עזו, אך מאשר זה היה דרכו לכבד את כל אלהים, אשר בכל ארצות התבל, גוי גוי ואלהיו; כי באמת היה אלכסנדר המקדוני איש אשר לא האמין בכל אלהים, ורק את לבו נתן כלב אלהים, אך למען מצוא חן בעיני העמים הנכנעים לפניו, כבד את אלהיהם.

בכל ימי מלכותו, וגם אחרי מותו, בהיות ארץ ישראל ככדור המשחק בידי מלכי מצרים וחילת־סוריה, בנפלה פעם בידי התלמיים ופעם בידי הסיליקידים, ־ בכל הימים המרים האלה לא נגעו המלכים בכל זאת באמונת ישראל, אף כי הכבידו על המסים עֹל צואר בני יהודה מאד מאד. ויהיו היהודים שקטים ושלוים במעונותיהם הדלים בארץ אבותיהם, אם יתכן לקרוא חיים כאלה שקטים.

ובעת אשר האויבים האלה העיקו רק מחוץ, הובא רוח עועים בקרב עם ישראל מבית. לרגלי מלחמותיהם התכופות, אשר בגללן גדלו המסים על בני יהודה העניים, אשר כלכלו נפשותיהם בעבודת האדמה, נבדלו מקרב העם אנשים רעים וחטאים, אשר ידעו להשתמש במקרים הרעים לטוב להם ולהנאתם. ויעשו עשר, וישמנו, ויגדילו עקב על ראשי אחיהם הנענים, ולמען מלא תאות נפשם, אשר לא ידעה שבעה, החלו להחניף לאויבי עמם, וילמדו אל דרכיהם, ויחקו מעשיהם, ויקראו בפי העם בשם מִתְיַוְנִים.

המתיונים הרעים האלה הביאו בקרב ישרון מהומה ומבוכה, אשר גדלו עוד יותר בימי אנטיוכס אֶפִיפַנֶס ההולל והמשגע. המלך האכזר ומשחת־המדות הזה אמר לגעת בבבת עין יעקב – באמונתו הטהורה, להכחידה מתחת שמי ה'. המקרים הרעים והמרים ההם הולידו אז בחיי העם הנדכא והנענה אנשים גבורי כח ורוח יוצאים מגדר הטבע: אז קמו החשמונאים ויושיעו את עמם בעת צרתו.

העם ההולך בחשך ראה אור גדול, וישאף רוח מלא חזהו, רוח דרור וחפש, רוח חיים לאומיים, בהשענו על חרב גאותו. אך לא לארך ימים התענג העם האמלל על חֻפשתו המדינית. כמעט עבר יובל שנים אחד ועמו ספו תמו עוד שנים אחדות, והנה באה החיה הטורפת הנוראה – רומה הכבירה, ותחבק בזרועות ברזל את בת יהודה הנהלאה, ובאהבת הקופים החלה ללחצה אל חזה, עד כי כמעט לא נותרה בבתולת יהודה כל נשמה.

האהבה המוזרה הזאת, אשר הראתה רומה האכזריה לאומת ישראל, נמשכה כמעט מאה שנה. פעם הכבידה את ידה ופעם הקילה. והעם הנכנע נשא וסבל גם עתה בדומיה, כאשר בימי פרס, התלמיים והסיליקידים, עד אשר קצר כח סבלו ונפשו קצה בעמלה. ועוד הפעם הולידו המקרים הרעים והנוראים בעם גבורים נפלאים: את אלעזר בן חנניה הכהן ואת יוחנן מגוש־חלב.

ומה היתה אחרית גבורות גבורי האֻמה האלה הלא נדע: תבוסת העיר ירושלים, חרבן המקדש השני וגלות עם רב מישראל. אבל האם חרפה היא להארי הנורא, אשר נלכד בשחיתות טמנו לו צַידיו הרבים אשר כתרוהו מסביב? הארי גם בהיותו בסוגר ארי הנהו, ולוכדו יגש אליו תמיד רק ביראת הכבוד. ועם ישראל בגלות רומה נדמה גם הוא להארי הנורא בסוגר. דומיטיַנוס האכזר וטריַנוס הצורר חרדו תמיד מפני שם ישראל, ובכל שנאתם הגדולה אל העם הנכנע הביטו אליו כאל ארי הוזה בתנומות על משכבו. הרדיפות הרבות אשר רדפו בהן דומיטיַנוס וטריַנוס את היהודים נתנו אותותיהם אותות, כי מורא המנֻצחים תמיד על פני המנַצחים הוא.

וכי לא לשוא פחדו קיסרי רומה מפני בני ישראל פחד, זאת ראה טרינוס בעיניו ויוָּכח עת דמה להשכיח מלבו את זכרם, וישכח רגע את הגבורות והנפלאות אשר הראה העם הקטן הזה במלחמתו נגד טיטוס פלויוס, ולא שם אל לבו להזהר מפניו, וילך אל ארץ הפרתים לעטר את ראשו בזר נצחון, ולעשות לו שם עולם, שם חולש על גוים כאשר עשה לו אלכסנדר המקדוני לפנים.

אז קמו שני גבורים לאומיים בעיר לודקיה בארץ סוריה, פפוס ולוליינוס שמם – ילידי מקרי זמנם – וירימו נס המרד בטרינוס, ויכריעו מאות אלפי רומאים ויונים לטבח, ויעשו הרג רב בשונאיהם. ותקות טרינוס ללכד ארצות לא־לו היתה לו עתה למפח נפש, כי יצא הנצוץ מבית יעקב אשר בארץ הפרתים ויהי ללהבת שלהבת, אשר הציתה את לבות אחיהם בארצות אפריקה ואיי הים, ותאכל על ימין ועל שמאל את לגיונות בני רומה הגאיונים. ואם כי בא קיטוס שר צבא טרינוס להשכיח שאון המרד, אך עודנו עושה כה וכה, ומלכו האכזר מת במגנת לב, ואדרינוס אשר עלה על קסריות רומה קרא אליו את קיטוס רומאה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ב.

שני הגבורים הנזכרים – פפוס ולוליינוס – העלו על במת המטבח, וכמעט שנגזרו מארץ החיים לולא קרא אדרינוס־קיסר את קיטוס שנוא־נפשו רומאה, לגולל עליו אשמת מרד, ולשפטהו משפט מות, על אשר התברך בלבבו לעלות על כס הקסריות הרומאית.

אז היתה שעת הכשר למורדים להגיע אל מטרתם, להסיר מעל צוארם עול העבדות, כי אדרינוס לא היה גבור שואף למלחמה, ומצבו על כסא מלכותו לא היה איתן בראשיתו, ־ לולא הניחו חרבם מידם. אך אדרינוס ראה ויוכח, כי טובה לו הפעם ערמה מגבורה, ויאמר להשקיט את רוח המרד על ידי הבטחות כוזבות. ויבטיח את בני ישראל להקים את העיר ירושלים על תלה ולבנות את המקדש על מכונו.

וישמעו היהודים הסוערים את הבטחותיו, ויאמינו בדבריו, וינוחו מזעפם. אז החלו נפוצות יהודה להקבץ ולעלות ארצה ישראל מהמקומות אשר נדחו שמה. פפוס ולוליינוס קמו אז לעזור לבני הגולה, השבים כיונים אל ארבותיהם, בהעמידם שלחנות מעיר אנטיוכיה עד עיר עכו להחליף לעולי הגולה את כספם ורכושם בזהב, למען תקל עליהם העליה. והתכונה הרבה להקמת סֻכת ישראל הנופלת החלה.

והשמרונים צוררי יהודה מאז מעולם לא שקטו גם הם במכונם הפעם, כאשר לא שמו יד לפה בימי קַמְבִּיזֶס מלך פרס. ויכתבו השמרונים שטנה אל אדרינוס־קיסר לאמר: כל עוד אין מקדש לישראל יחשבו כעבדי רומה. אך אם יבנה המקדש, יסירו מעל צוארם את עול ממשלת הרומאים, וחדלו משלם את המסים. וייעצוהו להפר את הבטחתו, בדרשו מאת היהודים לבנות את המקדש על מקום אחר, ולשנות את תכנית הבנין, גם להעמיד בתוכו את פסל אליל רומה, את יוּפִּטֶר.

וישמעו היהודים את דברי אדרינוס, וירגזו תחתם, ויאָספו בבקעת בית־רמון להועץ על צפונותיהם. ופפוס ולוליינוס, ראשי הקושרים, הפיחו אש המרד בלב הנאספים. אז בא אליהם רבי יהושע בן חנניה וידבר אליהם דברי משל, ויבינם לדעת כי טוב להם הפעם לחדל מריב, כי הוא ראה ויוכח ממרידת ישראל בנירון־קיסר, וממרידתם בטרינוס, כי בני ישראל אף אם גבורים נעלים המה, אך האחדות הנחוצה מאד בקשר לאומי כזה תחסר להם. כן היה בעת חרבן הבית, כי נפלגו בני ישראל למחנות רבים הצוררים איש את רעהו, וכן גם במרדם בטרינוס לא התאחדו גדודי המורדים לתת יד איש לרעהו להשבית אויב ומתנקם, ואשר על כן היתה תבוסתם שלמה, עת קם קיטוס האכזר להשכיח את שאון המרד.

המורדים שמעו לקול מורם הגדול וינוחו מזעפם למראה עין, אך בלבם לא עֻממה גחלת הנקמה. אולם לוּ ידע אדרינוס לעצור בעד שנאתו רגע, ולבלתי העלות אף היהודים בגזרותיו, אז כבר התיאשו גם המה מהשיב להם את כבודם המדיני הראשון, ואז השיבו חרבם אל תערה. אבל הוא הוסיף להכעיסם, בהחלו לרדף את אמונת ישראל, בצותו צו לבלתי המול להם כל זכר, ולחדל מלמד את התורה ולשמור את קדושת יום השבת, ולהכריח את היהודים להשתחות לפני אלילי רומה, ואת שם העיר ירושלים הסב לשם “אֶלִיַה קַפִּיטוֹלִינַה”, ויעמד במקום ההיכל הקדוש את השקוץ המשומם, את האליל יופיטר הרומאי.

לשוא התחנן לפני הצורר הזה החכם רבי יהושע בן חנניה, כי דבריו לא עשו פרי להרך את לב האכזר. ובעת רעה ומרה כזאת, אשר דמתה לעת אַנְטִיוֹכֶס־אֶפִיפַנֶס, הופיע פתאם איש גבור חיל – שמעון בר־כוזיבא להושיע את ישראל מצרותיו. באיש הזה נקבצו באו יחדו תכונות יהודה המכבי ותכונות יוחנן מגוש חלב: עשוי לבלי חת ואמיץ כח, איש זרוע וגבורה כראשון, וקנאי נלהב כשני. כל מעשיו בהליכות המרד העידו, כי האיש הזה לגדולות נוצר.

ראשית מעשהו היתה להכון לקראת המלחמה בטוב משטר ודעת, בעצה ותחבלה. חרשי ברזל יהודים, אשר עשו כלי נשק לרומאים לא מלאו את משלחתם באמונה, ויעשו את הנשק מברזל רעוע אשר נשבר מהרה ביום קרב, ולצבאות ישראל הכינו כלי נשק טובים, ויצפינום במחלות עפר ובבארות חמר ושיד, הרבות מאד בארץ ישראל. מכל העבָרים הביאו אכל למכביר, ויסתירוהו מעין פקידי רומה, להיות למחיה לצבא המורדים ביום קרב. את הדרכים ואת המסלות תקנו היטב, למען יוכלו גדודי יהודה לעבר בנקל ממקום למקום. בר כוזיבא הכין את העם לקראת מלחמה ארֻכה וערוכה בסדר טוב, לפי כל חקי מלחמה אמתית ולא למרד בלי סדרים, כאשר היה לפניו. –

ואיש־סוד נאמן וחכם נמצא לו בראשית המלחמה, איש אשר אחז את מושכות הנהגת העם בידו אחרי מות רבי יהושע בן חנניה, הוא רבי עקיבה בן יוסף, אשר נסע מארץ לארץ במקומות אשר בני יעקב נפוצים שמה, להעיר את רוחם ולהפיח בלבותיהם גבורה ואֹמץ. ורבי עקיבה שנה את שם בר־כוזיבא לשם בר־כוכבא, לאמר: “דרך כוכב מיעקב וקם שבט מיהודה”. –

ויהי כאשר הוכן הכל למלחמה, ובר כוכבא התנוסס בקרב לגיונותיו כמושל ומפקד אדיר, וירא אותו רבי עקיבה ראשונה בהוד לוחם מלחמת אמונה, ויקרא בחם רגשותיו: “זה הוא המלך המשיח!” וכה חזקה התקוה בלבב המורה הגדול והלאומי הנלהב הזה, עד כי הפך לפי דרכו את כונת דברי הנביאים להראות על ידם, כי יש תקוה לאחרית המרד הזה, וכי נפל תפל רומה ולא תוסיף קום, באמרו: “כתוב: והפכתי כסא ממלכות והשמדתי חֹזק ממלכות הגוים – אלו כסאות של אומות העולם שעתיד הקדוש ברוך הוא להפכם”.

האש הלאומית אשר בערה בלב רבי עקיבה הציתה גם את לבות אלפי תלמידיו ורוב ההמון, אשר בעיניהם היה שם רבי עקיבה יקר ונכבד מאד. אבל רבים מחכמי התורה התנגדו להתנועה הלאומית הזאת, לא מאשר ראו בעיני בינתם אחרית המרד הרעה מראשיתו. אם רבי עקיבה, זה האיש אשר כל ימי חייו היו נתונים לצרכי עמו, האיש אשר יצא ובא תמיד בקרב העם בעזרו את ענייו ובתמכו את כושליו, לא יכל לדעת את האחרית המרד, איך יכל לדעת זאת איש כרבי יוחנן בן תורתא, אחד החכמים בימים ההם, אשר כבודו והדרו לא נראו מעודו לא בקרב העם ולא בבית המדרש. רבי יוחנן זה אמר לרבי עקיבה כמתנבא: “עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ומשיח עדנה לא בא!” – אבל התנגדות חכמים כאלה נבעה ממקור השקפה מוזרה על תכונות המשיח, אשר לפי דעתם יבוא כעני על החמור ועל עיר בן אתונות, ולא על סוס אביר במלחמה.

פעולת החכמים המתנגדים להתנועה לא היתה בכל זאת רבה מאד, כי שומע לא היה להם מאת העם השואף לדרור. אולם יכל נוכל לחשב בצדק, כי טובה לא הביאו בדבריהם, כי זעיר שם זעיר שם הרעו, בהחלישם את התקוה אשר עודדה לב רבים. אך יותר מאשר הרעו להתנועה הלאומית בחיי הגבור, עוד גדלה רעתם, בהבאישם את שמו בעיני הדורות הבאים, עד כי כל דבר נבלה, כל מעשה מכֹער תלו בבר־כוכבא. ותחת לשלם לו על מעשיו הנשגבים, על אהבתו הנפרזה לעמו, על השליכו נפשו מנגד בעד אֹשר לאומיותו, עוד הציגו את שמו לקלון ולדראון עולם.

ההגדה, החפצה בקלון בר־כוכבא, מספרת, כי למען הוכח אם הבאים לצבא צבא בלגיונותיו אמיצי לב הם, צוה המפקד הגבור הזה על כל איש־צבא לקצץ בידו האחת אצבע אחת מידו השניה. ויהיו לו מאתים אלף קצוצי אצבע, עד אשר שלחו לו החכמים לאמר: “עד מתי אתה עושה את בני ישראל לבעלי מומים?”

ויהי כאשר שאלם בר־כוכבא לאמר: “ואיך עלי להוכח אם אנשי צבא אמיצי לב המה אם לא?”, וייעצוהו עצה מחֻכמה לאמר: “כל מי שאיננו רוכב על סוסו ואיננו עוקר בדרך הלוכו (ארז) מן הלבנון, לא יהיה נכתב בחילותיך!”

עוד מספרת עליו ההגדה לאמר, כי דבר בשפת גאים נגד ה' ויאמר: “אל תעזרנו אלהים, אך על תעזר גם את אויבינו”. – בספורים כאלה שלמו לו המתונים רכי־הלב בעד כל מפעליו הטובות ומחשבותיו הנעלות אשר חשב על עמו הנדכא! –

־־־־־־־־־־־־־־־־

ג.

בימים ההם היה נציב רומה ביהודה האכזר השואף דמים טִינִיוּס־רוּפוּס, אשר על אכזריותו הנוראה נקרא בפי עם יהודה בשם טִרַנוס־רופוס האכזר. הנציב הזה החל להתגרות מלחמה עם חיל בר־כוכבא, אך גבורתו נשתה, כי כאין וכאפס נחשבו לגיונותיו מול גבורי יהודה, ויהדפוהו אחור. ויעזב את מבצרי בת יהודה לאחד אחד, ויטש את ערי ישראל מפני תנופת יד בר־כוכבא, וחמשים מבצרים חזקים נפלו בידי היהודים, מלבד מאות ערי הפרזי וכפרים.

ויצאו הרומאים את ארץ ישראל, ויהיו היהודים האדונים היחידים בארץ אבותיהם, אשר רִותה זה כמה מדם בניה. אז התעודדו הנאנחים והנאנקים תחת יד מעניהם זה מאות בשנים, ותחי רוחם וישובו לבצרון להשגב באמונת אלהיהם. גם מוגי הלב, אשר מיראתם את גזרות אדרינוס לא מלו את בשר בניהם, נמלו שנית, וגם את ערלת בניהם הקטנים מלו, ורוח דת אבותיהם הקדושה מלא את כל חדרי לבבם בהביטם אל מפקדם הגבור הלאומי אֶל בר־כוכבא, אשר פניו הפיקו הדרת קדש ואהבה טהורה לה' ולתורתו.

ואל תחת דגל בר־כוכבא התאספו לא רק בני יהודה, כי אם גם בני השמרונים, אשר גזרות אדרינוס לבלתי המל כל זכר ולבלתי שמר את השבת נגעו גם עד אמונתם. גם רבנים מבני הנכר אשר נלאו נשוא עול רומה העריצה נפלו אל מחנה היהודים, וירבו צבאותיו, וישכיל בכל אשר פנה.

רק המינים, האחים הנפשעים, לא חפצו להאמין בו כי משיח ה' הוא, יען אשר שגו בדמיונותיהם ויגרשו מלבם כל רגש לאומי. ובר־כוכבא לא סלח להם את כל אלה, ויצו אותם לקבל עליהם את עול אמונת היהדות בטהרתה, ועל הממאנים חרץ משפט להלקות ארבעים מכות. ועל כן נתנו המינים את שמו לשמצה בספריהם, ויחפאו עליו דברים אשר לא כן, באמרם כי היה מכשף ואוחז עינים, וידליק נעורת פשתן בפיו, להריק אש, ועוד דברי שקר כאלה.

האגדה מספרת עליו, כי גבורתו היתה רבה ונפלאה מאד: “הוא היה מקבל אבני בלסטראות, שהיו הרומאים משליכים אל מחנה היהודים, באחת מארכבותיו ומשליכן אחרי כן אל מחנה הרומאים, והורג מהם נפשות רבות”. אם היה הדבר כן, או רק משל ומליצה הוא – לא נדע, אך זאת נוכל להוכיח מדברי האגדה הזאת, כי הצטַין בגבורת ימינו ובזרוע עזו מאין כמהו בבני דורו. –

אז ראה בר־כוכבא ראשית לו ללכד את העיר ירושלים. ויהי בלכדו את העיר הקדושה ובהשׂגבו בה ויצו להַתיך מטבעות כסף, להיות ביד הסוחרים, תחת מטבעות רומה, אשר היו להן מהלכים בארץ מאז פרשה רומה מוטות כנפיה על ארץ יהודה. על המטבעות ההן היו מצוירים ציורי סמל לאומיות ישראל וחרותו: גפן או כפות תמרים ושתי חצוצרות התרועה ונבל, גם השם “שמעון” והשנה לחירות ישראל היו חרותים עליהן. שרידי המטבעות ההן נמצאים גם עתה בבתי אסף דברים עתיקים.

אז היתה ארץ יהודה עוד הפעם לממלכה עומדת ברשות עצמה, אשר לא תדע עול נוגש ומציק. הלאומיות פרחה אז ותשגשג מעלה. בתי המדרש רבו מאד בכל ערי ישראל ותלמידים לאלפים נהרו אליהם לשמוע את תורת אל חי. ההגדה מצאה לה גם בזה מקום להפליא בספוריה, באמרה “כי בעיר ביתר היו ארבע מאות בתי ספר ובכל בית־ספר – ארבע מאות מלמדים ולכל מלמד – ארבע מאות תלמידים” וכן גם ביתר ערי יהודה מצב הפרחת התורה בעת הקצרה ההיא, אשר מלך בר־כוכבא בארץ ישראל, יעיד על רוחו המושל, אשר לתורה ולאמונה משל בעמו.

ותעברנה שתי שנים למלכות בר־כוכבא. ויהי אז אדרינוס איש אֹבד עצות, כי ראה אשר לא השחוק הוא מרד היהודים, וכי קצרה ידו מגבר עליהם חילים. ולו היה שר צבא מהלל, ושמו יוליוס סורוס, והוא נלחם אז את מלחמותיו הגדולות באיי בריטַניה. ויקראהו אדרינוס לבוא אליו רומאה וישלחהו ארצה יהודה לשים קץ להתקוממות היהודים שנואי נפשו.

ויהי בבוא סורוס ארצה ישראל, וירא והנה כל המבצרים בידי היהודים המה, ואנשי המלחמה גבורים ואמיצי לב, ובראשם מפקד נלהב וגבור נאדר, וידע ויוכח, כי לא על שדה קטל ינחל כבוד מנצח הפעם. ויאמר לנסות את הצלחתו בתגרות קטנות, למען יחליש את הנצורים לאט לאט, ולמען הרעיבם והצמיאם עד אשר יאֻלצו לפתוח לפניו את שערי מבצריהם הנשגבים.

ושלשה מבצרים היו בצפון ארץ ישראל, חזקים מאד: כבול, כפר שיחים, מגדלא; ושלשה מבצרים היו בפנים הארץ: כפר דבריא, כפר ביש וכפר שחלים. ואל המבצרים האלה כונן סורוס את צבאותיו, בהבינו כי אם ילָּכדו המה, אז תקל עליו העבודה להתפרץ עם צבאותיו אל תוך הארץ הפנימית. מהרגע אשר בא סורוס להלחם ביהודה החלו הגבורות הנפלאות אשר הראה בר־כוכבא ואנשיו.

בין שרי צבאות בר כוכבא היה איש אחד ושמו בר־דרומא. ההגדה מספרת גם על דבר גבורתו ספורים נפלאים מאד, לאמר: הוא היה מדלג כאיל, וקפיצותיו היו על מרחק מיל בפעם אחת. גם פפוס ולוליינוס, שני גבורי האמה, אשר הראו נפלאותיהם עוד במלחמת ישראל בקיטוס שר צבא טרינוס, היו במפקדי הצבא. ומספר חיל יהודה עלה עד חמש מאות אלף איש, ויהיו כלם נכונים לחרף נפשם בעד חפש ארצם ולאומיותם.

איך קמה צרה כזאת גם בפעם הזאת, כי נפלה בת יהודה שדודה לפני אויביה, לא נדע אל נכון. אז לא היו בקרב ישראל אנשים מושכים בשבט סופרים כיוסף בן ממתיהו פֿלַויוּס הכהן, אשר יכתבו על ספר קורות הימים והליכות המדינה; על כן סתום וחתום לנו כל החזיון הגדול הזה ורק על פי דברי האגדות, אשר אין להן ערך בדברי הימים, נשפט על המלחמה הזאת ועל גבורת שארית יעקב. אין זאת, כי אם באשמת בוגדים בעמם אשר גלו לרומאים כפעם בפעם את מסתרי המבצרים ואת המקומות אשר בהם נקל היה לכבשם, צלחה המלחמה ביד סורוס הרומאי.

ויהי כאשר החל סורוס להצר על המבצרים אשר בגליל, ותבוא שנאת חנם שנאת איש מרעהו, אשר שררה אז בין נצורי שלשת המבצרים: כבול, שיחין ומגדלא, גם היא לעזרת השונא. כאשר בימי טיטוס פלויוס הרבו השנאה וריב האחים מבית להרע לבני ישראל יותר מאשר הרע להם האויב מחוץ, כן גם בימי בר־כוכבא עזרה לרעה השנאה ההיא וריב הכתות. כפי הנראה לא נתנו שרי צבאות ישראל איש לרעהו יד עזרה, ויתגרו בסורוס גדודים גדודים. ויהי כי התחברו יחד בגד בוגדים ושנאת חנם, לא אחרה מפלת ישראל לבוא. המבצרים נכבשו לאחד אחד על ידי הרומאים.

אחרי הכבש שלשת המבצרים ההם התראה סורוס פנים עם חיל בר כוכבא בבקעת מגדו, או בקעת בית רמון. פה התנגשו שני המחנות הצוררים זה את זה. חללים רבים נפלו גם ברומאים גם ביהודים עד כי הפכו הנחלים העוברים בעמק ההוא לנהרי נחלי דם. אולם בכל גבורותיהם הרבות לא יכלו היהודים בכל זאת לגבור על אויביהם הרבים והעצומים מהם.

אז בא סורוס אל העיר הגדולה לאלהים טור־שמעון, ויתפרצו אל העיר מאת אלף איש חיל מן הרומאים, ויהרגו בה הרג רב מאד. לפי דברי האגדה הרגו בה שלשה ימים ושלשה לילות. והעיר היתה גדולה עד מאד, עד כי לא ידעו יושביה היושבים בקצה העיר מזה את הנעשה בקצה העיר השני, ובעת אשר בקצה האחד הפיל האויב חללים לאלפים, ואנקת המומתים עלתה עד לשמים, הנה בקצה השני אך קול משתה ושמחה נשמע, בחשבם כי לא יוכל האויב להבקיע אליו את עירם הבצורה.

יש לשער, כי היה הגבור בר־כוכבא לשר צבא באחד המבצרים האלה. האגדה מספרת, כי האויב למרות צבאותיו הרבים אשר היו לו לעזרה לא יכל להתגבר על בר דרומא. אך פתאם קרה לגבור הזה מקרה רע, כי מת במיתה משונה בביתו, ורק אז הצליח ביד האויב לגבור חילים בשדה קרב ולהכות מחנה ישראל מכה גדולה.

כה נכבשו גם יתר המבצרים לאחד אחד בידי סורוס, ותשאר רק העיר ביתר, הנקראה בספרות התלמודית בשם “כרך ביתר” לאמר: עיר גדולה מאד. מלחמת ביתר היתה המלחמה האחרונה, אשר נלחם עם ישראל בשונאיו על אדמת אבותיו.

־־־־־־־־־־־־־־

ד.

העיר ביתר, אשר חרבנה נחשב בקורות עם ישרון כחרבן ירושלים, היתה “מרובה באוכלסין” ובצורה מאד. יושביה היו בטוחים מפחד אויב, כי גם התלמידים הרבים, אשר למדו בבתי ספרה היו מתפארים לאמר: “אם יבוא האויב אלינו נדקרהו בחוטרינו”. בעיר הזאת התבצר בר כוכבא וכל חילו אשר נשאר לו מהתגרות הרבות שהיו לו עם האויב הנורא, ותקותו סמכתהו, כי עוד תמצא ידו לו לגבור על הרומאים. מן העיר הזאת התפרץ הגבור הלאומי, ויכה במחנה האויב לעתים לא רחוקות.

שנה שלמה שׂם סורוס מצור על העיר הזאת, וידיו לא עשו תושיה, כי לא יכל להוריד עז מבטחה; ואמנם גבורתו לא הושיעה לו, לולא יצאו לעזרתו שני מלאכים רעים – הרעב והצמא אשר שררו בעיר הנצורה. מתחת לחומת העיר ביתר היו מבואות נסתרים, ודרך המבואות ההם הביאו להם הנצורים אֹכל מרחוק. גם נחל עבר דרך העיר – הוא הנחל יורדת־צלמון, אשר מימיו יורדים מהר צלמון, וישברו הנצורים את צמאם ממנו. וכה יכל היה המצור להמשך ימים רבים מאד, עד כי קצרה נפש סורוס לחכות, ואולי היה כורת ברית את הנצורים.

אבל לאסון בני העם האמלל נמצאו בוגדים בקרבם אשר גלו לסורוס את דרך המבואות. ויסתמו הרומאים את הדרך, ויחדלו הנצורים מהביא עוד אֹכל לנפשם, ויגבר הרעב בעיר. וגם מי הנחל חרבו פתאם, ויכלו גם המים, ויצמאו הנצורים.

בכל זאת מי יודע אם הצליח סורוס במעשהו, לולא קרה עוד מקרה, אשר הסיר את רוח גבורת הנצורים. המקרה סֻפר באגדת התלמוד אשר חותם האמת טבוע עליה: בעיר ביתר ישב בעת המלחמה איש זקן אחד, מראשי חכמי התורה בדור ההוא – רבי אלעזר המודעי. האיש הזה ראה בימי עלומיו את חרבן ירושלים. ויבך לבו בזכרו את כל הצרות והתלאות, אשר עברו על עמו האמלל. ויצם ויתפלל כל ימי המצור לאלהים, כי ירחם שארית עמו הנדכא, ולא יסגיר את העיר ביד האויב.

צדקת האיש הזקן הזה, והבטחון אשר בטחו בתפלתו יושבי ביתר, הפיחו בלבם רוח גבורה, ויוסיפו להם אֹמץ לשאת את המחסֹר והתלאה, אשר כתמם באו עליהם. ואחד מבני השמרונים, אשר היו בצבאות בר כוכבא, איש בוגד ועַוֶל, התחמק לצאת את העיר, ויתיצב לפני סורוס, ויבטיחהו להסגיר בידו את העיר בתחבלת ערמה. ויהי כאשר שאלהו סורוס איך יצליח לעשות זאת, ויענהו לאמר: “כל עד אשר התרנגלת הזאת (רבי אלעזר המודעי) מתפלשת באפרה (יושב בתענית) לא תלכד את העיר”.

וישב השמרוני העירה דרך מבוא נסתר, ויבוא ויעמד אצל רבי אלעזר בעת אשר שפך הצדיק הזה שיחו לאלהיו, וילחש לו דבר־מה באזניו, כמו מתיעץ אתו על איזו צפונות. ויראו זאת אנשים אחדים מבני ישראל, וילכו ויספרו לבר כוזיבא לאמר: “הנה דבר סתר לרבי אלעזר אל השמרוני”. ומחשבות השמרונים רעות, אשר חשבו על העיר, כבר נודעו לבני ישראל.

ויצו בר כוכבא להביא אליו את השמרוני, וישאלהו: “מה הדברים אשר דברת באזני רבי אלעזר?” ויענהו השמרוני במרמת ערומים לאמר: “אוי לי אם אֹמר ואוי לי אם לא אֹמר! אם אֹמר והרגני סורוס, ואם לא אמר והרגתני אתה. טוב שלא אמר ולא אגלה סוד מלכות!”

לב בר כוכבא היה מר עליו בעת ההיא. הנה כל עמלו הרב אשר עמל בו בחרף נפש, להשיב לעמו את גאונו המדיני וחפשתו, היה כמעט לריק. כל המבצרים הרבים אשר היו כבר בידי היהודים נפלו עתה בידי הרומאים, ותשאר לו רק נחמה אחת, היא העיר ביתר הבצורה, אשר כל כלי יוצר לא יצלח להפיל את חסנה, והנה החכם הזקן הזה, כרוב תופשי התורה – אשר עמדו מנגד לכל התנועה הזאת, כי יראו מפני אבחת חרב, ויסתפקו בארבע אמות של הלכותיהם ודרשותיהם – חפץ להסגיר את העיר ביד האויב, כנראה מדברי השמרוני. ואיך לא יתחמץ לבבו?

ויקרא אליו את רבי אלעזר המודעי, וישאלהו: “מה דבר אליך השמרוני?” אך הצדיק התמים לא ידע באמת מכל דברי השמרוני, ויען את בר כוכבא, כי לא ידע מאומה. ויאמר בר־כוכבא בלבו, כי כחש יכחש לו הזקן מיראתו אותו, ויחר אפו מאד וחמתו עלתה עד להשחית, ויהדף את רבי אלעזר בקצפו הרב. והזקן, החלש והגוע מצומו ימים רבים, נפל מכח המכה אשר הכהו הגבור הצעיר ארצה, וימת כרגע.

כשֹך חמת בר כוכבא, אחרי מות רבי אלעזר המודעי, ויבן וידע את הרעה הגדולה אשר עשה בחמתו, וינחם על מעשהו הנמהר, וילך קודר בלחץ יגונו ומוסר הנֹחם, אשר יסרהו לרגעים, ואֹמץ לבו עזבהו. גם אנשי הצבא, אשר דמו לראות און ובגד בוגדים ברבי אלעזר, הבינו כי מאד הרעו לעשות בהלשינם על איש צדיק כמהו לפני שר צבאם. ויפל לבם בקרבם, ויחזו עתידות לא טובות להם, וירף רוח גבורתם ויהיו כאנשים חדלי אונים, בצאתם למלחמה על צבאות הרומאים כפעם בפעם. וינגפו במלחמה, וגם גבורם הנערץ בר כוכבא נפל שדוד על מרומי שדה קטל.

ואז הבקעה העיר ביתר.

האגדה מוסיפה לספר, כי בבוא שמרוני אחד לבשר את סורוס את דבר מות בר כוכבא לא האמין זה למשמע אזניו, ויצו להביא לפניו את גוית הגבור המומת. וירא, והנה נחש גדול כרוך עליה סביב. ויאמר סורוס, כי לא יד אדם השיגה את הגבור הנערץ הזה, אך הנחש הזה המיתהו; ולולא קרה המקרה הזה לבר כוכבא, כי עתה לא יכלו כל כלי נשק לנגוע בו לרעה. כה היה נכבד ומהֻלל הגבור הלאומי הזה גם בפי שונאיו! וחכמינו בני דורו לא ידעו להוקיר את זכרו, ולא שמו לבם לתת לנו ציור נאמן מתהלוכות חייו ופרשת גדולתו וגבורותיו!

כה תם חזיון־התוגה הזה, אשר ארך שלש שנים, – חזיון הנראה בתבל רק לעתים רחוקות מאד, אשר יקום איש אחד, ויעמד בראש עם נענה ומפרד, ויפיל בלהות על עם חזק מאד, אשר מפניו יחתו גוים רבים ועצומים. ואם אמנם היו תוצאות החזיון הזה רעות מאד, כי הרבו סורוס ורופוס הרשעים לנקם בעם עברתם את נקמתם באופן נורא ואכזרי, אך זכרו נשאר בלב בני ישראל לדור דורים, כאות ומופת על כח לאומיותם, אשר לא יחלש נצח. והמפעל הכביר הזה האיר את דרכם באור תקוה, כי לא יתם כחם הלאומי, וגאולתם בוא תבוא באחרית הימים.

־־־־־־־־־־־־־

א.

רבי מאיר היה אחד החכמים בני הדור השלישי לחכמי התורה. הוא היה תלמיד רבי עקיבה, אך את רב ידיעותיו בהלכות ושמועות למד מפי רבי ישמעאל, וישמע לקח גם מפי אלישע בן אבויה, החכם הגדול אשר פנה ערף לחכמת ישראל הלאומית ולמצות התורה, ואשר היה שמו לדראון עולם בספרות התלמודית, ויִקָּרא בשם “אחר”. בנעוריו בא רבי מאיר לשבת בבית מדרש רבי עקיבה, בבני־ברק, אך לא יכל להבין את דרשות המורה הגדול הזה ואת תועפות רום פלפולו. וילך לכפר עזיז, וישב לפני רבי ישמעאל, אשר תורתו היתה על דרך הפשט וההגיון, וילמד ממנו את כל השמועות – הן ההלכות המקֻבלות. אחרי כן בא אל רבי עקיבה, ויהי אחד מבחירי תלמידיו. בעת ההיא שמע גם תורת אלישע – אחר, וגם אחרי מות רבי עקיבה לא חדל מבקש תורה מפי המורה הרשע.

משפחת רבי מאיר לא נודעה לנו, ורק ענן ההגדה פרוש כמסך על תולדותיו. ההגדה מספרת כדרכה, שהיה מבני הגרים, וכי נצר הוא משרשי נירון־קיסר. כן לא נודע לנו מקום מולדתו ומאין בא בנעוריו להסתפח בבתי המדרש. –

אחרי מפלת העיר ביתר, ואחר היות תקות ישראל הלאומית למפח נפש, נקם אדרינוס על ידי עושה דברו, רופוס האכזר, את נקמתו בעם עברתו באופן נורא מאד. את כל חכמי ישראל הגדולים מורי בתי המדרש צוה להרג. רבי ישמעאל ורבי שמעון הוּצאו להורג עוד בראשית המרד. ואחרי מפלת ביתר הומת גם רבי עקיבה בחרב משפט רופוס. עברו עוד ימים מעטים ויהרגו גם רבי חנינה בן תרדיון ורבי חוצפיה המתורגמן ועוד חכמים אחרים, ורבים מהם נמלטו אל ארצות אחרות להנצל מפני חמת הרודף, וישמו בתי המדרש, ודרכי התורה אבלו. הרג ואבדן היו מנת גורל האנשים אשר ערבו את לבם ללמוד או ללַמד תורה, או לקים אחת ממצותיה. ירושלים נקראה בשם “אֶלִיָה קַפִּיטוֹלִינַה”, ודת יצאה לבלי יעז איש מישראל גם לגשת אל העיר הקדושה הזאת.

סכנה נוראה רחפה אז על לאומיות ישראל, סכנת הכליון, כי מורים חדשים לא נסמכו עדנה ולא היתה רשות לחכם ליסד בית מדרש ולהורות בלי סמיכה. אז קם חכם זקן אחד, איש קדוש ונכבד בישראל, ושמו רבי יהודה בן בבא, וילך, וישב בהרים אשר בין הערים אושא ושפרעם, כי ירא לסמך בעיר, פן יהרס אדרינוס את העיר אשר אמר בגזרתו, ויאסוף אליו תלמידי חכמים: את רבי מאיר, את רבי שמעון בן יוחאי, את רבי יוסי בן חלפתא, את רבי יהודה בן אילעי, את רבי נחמיה ואת רבי אלעזר בן שמוע ויסמך את ידו עליהם. ויודע הדבר למלאכי המשחית, לנציבי אדרינוס, וימהרו אל מקום סמיכת החכמים; ויאמר רבי יהודה בן בבא לתלמידיו: “רוצו, בני!” וישאלוהו התלמידים: “ואתה, רבנו, מה יהיה סופך?”, ויען אותם המורה הקדוש ויאמר: “הנני מוטל לפני האויבים כאבן שאין לה הופכין”. ויבא הגדוד הרומאי, ויתקעו בגוית הזקן הזה שלש מאות שבטי ברזל ויעשוה ככברה. והתלמידים הנסמכים נפוצו איש לעברו.

ותעברנה שלש שנים אחרי הריסות ביתר, ואדרינוס הרשע מת במכאובים נוראים, וימלך תחתיו אנטונינוס פיוס. וילכו חכמי ישראל ויתיצבו לפני נציבי רומא, ויבקשו על נפשם ונפש האֻמה הישראלית, לתת להם הרשיון ללמד את תורתם ולקים את מצותיה באין מפריע. ויעתר להם אנטונינוס ויקל את הגזרות הרעות מעל צוארם. ויתאספו בעיר אושא, מקום מושב רבי יהודה בן אילעי, ויכוננו שם את בית המדרש הגדול, הוא הסנהדרין אשר באושא, ואשר בראשו עמד הנשיא רבן שמעון בן רבן גמליאל דיבנה. בין החכמים אשר באו לאושא להוָּעץ על צפונותיהם הלאומיות היה גם רבי מאיר, ויהי ימים רבים בין מבקרי הבית הזה ומראשי חכמיו.

מה גדולה היתה פעולתו בחכמת ישראל נוכח מדברי האגדה המספרת, ששמו האמתי היה רבי משה או מאישה, אך נקרא בכנוי “מאיר” יען האיר עיני החכמים כהלכה. ואם כי לא קבעו החכמים את ההלכה כדבריו, בכל זאת התנצלו חכמי הדורות הבאים על זאת ויאמרו: “גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שלא היה בדורו של רבי מאיר כמוהו, ולמנ לא נקבעה הלכה כדבריו? לפי שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו (להבין כונת דבריו), כי אמר על טהור טמא והראה לו טעם, ועל טמא – טהור והראה גם כן טעם לדבריו”. וכן אמרו: “כל הרואה את רבי מאיר בבית המדרש כאלו עוקר הרי הרים וטוחנם זה בזה בסברא”. כה גדל כח פלפולו!

אמנם מאד הִטיבו חכמי דורו, אשר לא קבעו הלכה כרבי מאיר, כי דרכו היה להחמיר. אך אם נציג לפנינו את תכונת נפש רבי מאיר ואת מצב בני דורו, אשר למרות רצונם רחקו מדרכי ישראל על ידי גזרות אדרינוס הרשע והרדיפות הנוראות, אשר הרחיקו את העם מגבול לאומיותו, אז נבין את דרך רבי מאיר, אשר אמר להשיב את עמו אל תורתו ומצותיה על ידי החומרות היתרות המביאות לתכלית כזאת.

לעמת זאת היתה פעולתו בהלכות מקֻבלות נכבדה מאד, כי הוא היה האיש המיוחד בדורו אשר חֻנן בכשרון הדבור הקצר ובשנאתו להרבות אמרים. כל הלכותיו יצאו מפיו ברורות ומפורשות בדרך נעימה וקצרה. ויזהיר גם את יתר המורים ללמד את תלמידיהם בדרך קצרה. וסגנון הלכותיו היה ליסוד מוצק, אשר בנה עליו רבי יהודה הנשיא את בית המשנה. וכל הלכה, לרבי מאיר היא. ויהי הכלל הזה לכלל גדול בסִפרות התלמוד לאמר: “סתם משנה – רבי מאיר”.

דרך למודו משך את לב תלמידיו, כי בהחלו לדרוש תִּבל את דבריו בהלכה באגדה ובמשלים. גם דרך הפלפול אשר בחר לו למען חדד את שכל התלמידים היה אהוב לשומעי לקחו. וירבו תלמידיו בכל תפוצות ישראל, ויהיה שמו גדול ונכבד מאד. אותו ואת בית מדרשו דִמו חכמי התלמוד ל ¹XXX רבן יוחנן בן זכאי, הלל הזקן ועזרא הסופר.

פעם אחת שלחו מרומה לחכמי ישראל לאמר: “שלחו לנו קלוספנס (גדול שבפַּּנָּסים) אחר משלכם”. ולא הבינו החכמים בראשונה אל מה ירזמון דברי מושל רומה. אך לאחרונה הבינו כי תחפץ ממשלת רומה שישלחו את אחד החכמים היותר גדולים אל זקני הסינט, להציע לפניו שאלות שונות בדבר בני ישראל ואמונתם. הדבר הזה היה, כפי הנראה, בימי אנטונינוס; וישלחו החכמים את רבי מאיר, יען, לפי דעתם, היה הוא “המאיר פנים בהלכה”, והוא יוכל להשיב את זקני רומה על כל שאלותיהם. ואמנם לא בושו חכמי ישראל משברם, כי על כל השאלות אשר הציעו לפניו השיב רבי מאיר דבר דבור על אפניו, כי מלבד גדלו בחכמת התורה היה גם חכם גדול בחכמות היוניות.

ב.

נפלאים מאד מקרי ימי חיי רבי מאיר, אשר היו לשיחות הגדיות בפי הדורות האחרונים. צרות רבות ופגעים רעים השיגוהו מימי נעוריו עד רדתו אלי קבר. הוא היה חתן רבי חנינא בן תרדיון, שנהרג על קדוש שם אלהיו ותורתו בידי רופוס או נציב רומה אחר אכזר כזה. הרומאים האכזרים כָּרכו את החכם הקדוש הזה בגליונות התורה וישרפוהו באש. ורבי מאיר אחרי הסמכו מידי רבי יהודה בן בבא ברח הוא וביתו אל ארץ הפרתים, וישבע שם נדודים עד אשר הרשה אנטונינוס פיוס לחכמי התורה לכונן בתי מדרשם.

את מחית ביתו מצא רבי מאיר במלאכת ידו, כי היה סופר מהיר לכתב ספרי התורה, תפלין ומזוזות בכתב נקי ויפה ובדיו טוב, אשר לא במהרה ימחה. במלאכתו זאת השתכר מדי שבוע בשבוע שלשה שקלים, בשקל האחד כלכל נפשו ונפשות ביתו בלחם צר, בשקל השני כסה את מערומיו ומערומי ביתו, ובשקל השלישי כלכל תלמידים עניים שומעי לקחו. ולא התאונן על מצבו ויהי בעיניו כעשיר באמרו תמיד: “איזהו עשיר? השמח בחלקו”, כלומר, במה שיש לו.

והאם איש כמהו יתאונן על מר גורלו, איש אשר כל רעיונותיו היו נתונים רק ללמוד התורה? "במה נחשב האדם – היה אומר בכלותו לקרוא בספר איוב – הלא סוף האדם למות כמו הבהמה, שסופה לשחיטה, הכל למיתה עומדים! אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה, ועושה נחת רות ליוצרו, ויחיה בשם טוב, ונפטר בשם טוב מן העולם, ועליו אמר שלמה: “טוב שם משמן טוב, ויום המות – מיום הולדו”.

אמנם באחת הצליח בימי חייו, כי מצא לו עזר כנגדו, היא – אשתו ברוריה בת רבי חנינא בן תרדיון, אשר ידיעתה בתורה היתה רבה מאד, ותתוכח לא פעם ושתים עם החכמים, אשר ישבו עוד ביבנה, ויהללוה על גדל חכמתה בעודנה בנעוריה בבית אביה. ורבי יהושע בן חנניה, בשמעו את דבריה בהלכה אחת נגד דברי אביה, אמר: “יפה אמרה ברוריה!”. רבי יוסי הגלילי היה פעמים אחדות מטרה לחצי לעגה, בקראה אותו: “גלילי שוטה!”. ורבי מאיר שמע תמיד לקול עצותיה הטובות והמחֻכמות, ויכבד את דעותיה.

פעם אחת ישבו בשכונָתו אנשים רעים וחטאים אשר הציקו לו מאד. ויאמר רבי מאיר להתפלל כי ימותו אנשי און אלה. ותאמר ברוריה: האם כתוב: “יתמו חוטאים מן הארץ”, הלא נאמר: יתמו “חֲטָאִים”. התפלל עליהם כי ישובו מדרך רעה – “ורשעים עוד אינם”, כאשר נאמר בסוף הפסוק ההוא. מהשקפותיה אלה נוכח מה מאֻשר היה בעלה בנפלה בגורלו.

ותלד לו ברוריה אשתו שני בנים, ויאהבם אביהם מאד. וימותו הבנים ביום אחד, ביום השבת, אחרי הצהרים בשבת אביהם בבית המדרש ובדרשו שם. ותקח האם השכולה ותשכיבם במטה אחת בעליה, ותכסם בסדין. ויעבר יום השבת, וישב רבי מאיר הביתה, וישאלה: “איה בָנַי?”, ותענהו ברוריה: “הלכו לבית המדרש”. ויאמר רבי מאיר: “צפיתי בבית המדרש ולא ראיתים!” , ולא ענתהו אשתו דבר, ותתן לו כוס יין להבדלה, ויבדל. ואחרי הבדילו שאלה עוד פעם: “בָּנַי אים?” ותאמר לו: “הלכו למקום פלוני ועוד מעט ישובו”. אחרי כן ערכה לפניו את השלחן, ותגש לו את ארוחתו, ואחרי כלותו לאכל אמרה לו: “רבי, שאלה יש לי לשאל: לפני השבת בא איש אחד ונתן לי פקדון ועתה בא לקחת אותו מידי. האשיבנו לידו אם לא?”. וישתומם רבי מאיר לשאלתה ויאמר: “בתי, מי שיש לו פקדון תחת ידו, האם אין עליו להשיבו ליד בעליו?” ותען ברוריה ותאמר: “בלי ידיעתך לא הייתי נותן לו”. ותקחהו בידו, ותוליכהו החדרה אל המטה, ותסר את הסדין מעל פני הבנים, וירא רבי מאיר והנה – שני בניו האהובים מונחים מתים לפניו. ויחל לבכות ויאמר: “בני, ורבותי! בני – בדרך ארץ, ורבותי – שהאירו עיני בתורתם!!”. אז אמרה ברוריה: רבי, הכי לא אמרת לי שמי שיש לו פקדון תחת ידו עליו להשיבו ליד בעליו? וכן אמר גם איוב: “ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מברך!”. דברי נחומי אשתו הרגיעו לבבו, ויחדל האב האֻמלל לבכות. ובשמוע החכמים את הדבר אמרו: “אשת חיל מי ימצא!”.

אבל זולת נחמתו זאת – היא אשתו – לא היתה לו כל נחמה אחרת בחייו, כי אם כעס ומכאֹבים. אחי אשתו ואחותה השביעוהו דאגה ומכאבים. האגדה מספרת, כי גיסו היה לשודד, וגיסתו לֻקחה למרות רצונה אל עיר רומה, ויושיבוה בבית הזמה. ויאלץ רבי מאיר לנסוע רומאה ולשחד את שומר הבית להוציא את הנערה. ואחרי הוָּדע הדבר לממשלה צותה לתפש את רבי מאיר, ותשלח את תמונתו לפקידי השומרים, למען יכירוהו על נקלה. ופעם אחת היה רבי מאיר צפוי אל הסכנה, כי כמעט הכירוהו שני רומאים. ויהי כאשר התוַכחו האנשים – זה אומר, כי רבי מאיר הוא וזה אומר לא כי אם איש אחר הוא – ויגמרו אֹמר לנסות ולראות עם מי הצדק. ויגישו לפניו דם חזיר, ויאמרו לו: אכל. ויעש רבי מאיר בערמה, ויטבל אצבעו האחת בדם, וימץ אצבעו השניה, והם לא הבינו ערמתו, ויאמרו: “לא רבי מאיר הוא האיש הזה, כי רבי מאיר לא נאות בשום אופן לאכל ממרק פגולים”. ויעזבוהו לנפשו, וינס וימלט לארץ אחרת. גם אשתו ברוריה היקרה לא האריכה כפי הנראה ימים, ותמת על פני בעלה, ויבואו עליו גם שכול גם אלמון.

גם בכל ימי שבתו בבית המדרש באושא לא שבע נחת, כי מרורוהו חבריו, אשר התנגדו תמיד לשטתו. ביחוד היה מכעיסו הנשיא רבן שמעון בן גמליאל. רבן שמעון זה היה נשיא הסנהדרין, רבי נתן הבבלי היה אב בית דין ורבן מאיר היה “חכם” הסנהדרין. ויהי בבואם אל בית המדרש, ויקם כל העם מפניהם ויעמד עד שבתם על מקומותם.

ויהי היום, ויאמר רבן שמעון בלבו: לא טוב המנהג הזה, כי איך יִוָּדע שאנכי הוא הנשיא ולא רבי נתן או רבי מאיר? ויצו לבאי בית המדרש לקום רק מפני הנשיא, ובבוא אב בית־הדין יעמדו שתי שורות אנשים מזה ומזה עד גשתו אל מקומו, ויתר העם לא יקום ממקומותיו. ובבוא החכם, אז יקום האחד והשני ישב עד גשת החכם גם הוא אל מקום מושבו.

התקנה הזאת מררה מאד את רוח רבי מאיר, אשר לא היה רודף אחר הכבוד, אך דמה בלבו, כי יען היותו עני שמו את כבוד תורתו לכלמה. וייעץ את חברו, את רבי נתן, להציע לפני רבן שמעון לדרש בהלכות הטומאה, שאינן שגורות בפיו, למען הראותו כי חכמתו לא רבה, ומדוע יתנשא עליהם? ואחרי כן יורידוהו מכס נשיאותו, והיה רבי נתן לנשיא, והוא – לאב בית־דין. אך מחשבתו לא קמה, כי רבי יעקב – נכד אלישע בן אבויה – שמע זאת ויספר לרבן שמעון. וילמד רבן שמעון את ההלכות ההן, ויהי בדרשם ממנו להגידן בבית המדרש, וידרש את דרשותיו בהן דבר דבור על אפניו.

המקרה הזה העלה אף הנשיא עליהם, ויגרשם מבית המדרש, וישבו בחוץ. וישלחו את שאלותיהם אליו כתובות באגרת והנשיא גם הוא השיבם באגרת, ועל אשר לא ידע להשיב השיבו הם בעצמם, ויכתבו באגרת, וישלחו ביתה המדרש. וירא זאת רבי יוסי חברם, ויאמר במר נפשו: “התורה יושבת בחוץ ואנחנו בבית!”; אז השיבם רבן שמעון אל כנם, אך גזר לבל יזָכר שם רבי מאיר בהלכות, והחכם החפץ לאמר הלכה בשם רבי מאיר אמר: “אחרים אומרים”. ואת פקודתו שמרה רוח רבי יהודה הנשיא בן רבן שמעון כותב “המשניות”, ורק לעתים רחוקות יזכירהו במשנה בשמו: “רבי מאיר אומר”.

ג.

אולם למרות כל הפגעים אשר השיגוהו לא חדל מלמד את תורת ה‘, אשר נפשו היתה קשורה בה, ובה ראה אֹשר נפש האדם וכל הצלחתו בחייו. ויאמר תמיד: "גמר (למד) בכל לבבך ובכל נפשך – יאמר ה’ לאדם – לדעת את דרכי ולשקד על דלתי תורתי. נצור תורתי בלבך, ונגד עיניך תהי יראתי. שמר פיך מכל חטא, וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועון, ואני אהיה עמך בכל מקום".

וחלילה לאדם להתרשל בלמודו עד כי ישכח דבר אחד מתורתו! על איש כזה אמר רבי מאיר: “השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחיב בנפשו, שנאמר: “רק השמר ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים האלה אשר ראו עיניך”. יכל אפילו תקפה עליו משנתו (מאשר למד הרבה שכח דבר אחד) תלמוד לומר: “ופן יסורו מלבבך” – אינו מתחיב בנפשו, עד שישב – בטל – ויסירם מלבו”. ועל כן אמר: “דברי תורה קשים לקנותם ככלי זהב ופז, ונקל לאבדם ככלי זכוכית”. ונגד הרעה הזאת יעץ: “הֱיֵה ממעט בעסק, ועסוק בתורה, והיה שפל רוח בפני כל אדם, ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדה (תמצאנה סבות רבות המבטלות את הלמוד). ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך”.

והשכר אשר הבטיח רבי מאיר לעוסקים בתורה מה רב הוא! הלא כה דבריו: “כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה; ולא עוד, אלא שכל העולם כלו כדַאי הוא לו. נקרא רֵעַ אהוּב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות; משמח את המקום, משמח את הבריות; ומלבשת – התורה – אותו ענוה ויראה; ומכשרתו להיות צדיק וחסיד, ישר ונאמן; ומרחקתו מן החטא, ומקרבתו לידי זכות; ונהנים ממנו עצה ותושיה, בינה וגבורה; ונותנת לו מלכות, וממשלה, וחקור דין, ומגלים לו רזי תורה, ונעשה כמעין שאינו פוסק, וכנהר שמתגבר והולך; והוֶה צנוע וארך רוח, ומוחל על עלבונו; ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים”.

הוא היה אומר: “כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואיננו הולך שמה חַיב מיתה. ומה גם אם איננו הולך לבית המדרש שיש בו אלף אלפים ורבוא רבבות מצות האמורות בתורה!”. בדבריו אלה נתן היתרון לבית המדרש על בית התפלה. כן אמר: “כל מי שיש לו תלמיד חכם בצדו ואיננו משמשו חיב מיתה”, שנאמר: “כי דבר ה' בזה”, ופעם אמר זאת באופן אחר: “הלומד תורה ואיננו מלמדה, הרי זה חייב מיתה כי דבר ה' בזה”.

הוא אמר: “אפילו גוי (עובד אלילים) ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול”. ובכל יום היה מתפלל תפלה קצרה לאמר: “ברוך שלא עשני בוּר”. איש שלא למד את התורה היה נבזה בעיניו, כי אמר: “כל המשיא בתו לעם הארץ כאלו כופתה ונותנה לפני הארי”. “כשם שיש יתרון לאור על החשך – היה רבי מאיר אומר – כן יש יתרון לדברי תורה על דברי הבלים”.

ואם כי אהב את התורה בכל נפשו וירם את ערכה על כל, בכל זאת הזהיר את שומעי לקחו ללמד את בניהם אומנות נקיה וקלה, למען היות ביד האדם משען לחם. וייעץ את בני האדם להתפלל לאלהים שישלח ברכה במעשי ידיהם, באומר: “ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה ויתפלל למי שהעשר והנכסים שלו, שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות. שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות, כי אם הכל לפי זכותו”.

נפלאה היא התפילה הקצרה שתקן רבי מאיר להולכים בדרך, המראה לדעת את השקפתו על צרכי עמו ופרנסתם, ואלה דבריה: “מרֻבים צרכי עמך ישראל ודעתם קצרה! יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה כדי מחסרה. ברוך אתה ה' שומע תפלה!”.

על כל המדות הטובות והנעלות אשר קננו בלב רבי מאיר, תעלה מדת אהבתו את השלום והענוה. ארך אפים ומוחל על עלבונו, ענו ושפל ברך לפני כל אדם, אוהב את הבריות ורודף את השלום – איש כזה היה רבי מאיר. האגדה מרבה לספר בתכונות נפשו היקרה האלה ספורים רבים. שני אנשים ישבו בבית אחד – מספרת האגדה – ויהי בכל ימי השבוע, בהיותם טרודים בעבודתם, לא נשמע ביניהם ריב ומדון. אך בכל ערב שבת מדי שובם הביתה, ויבא גם השטן לרקד ביניהם, ויריבו, ויחרפו איש את רעהו. ויקר המקרה, כי בא רבי מאיר אל ביתם להתארח בו. וישב אתם שלשה שבועות, ובדבריו הנעימים הרגיע תמיד את רוחם הסוער, וישקיט את ריבם טרם התגלע, ויבינם לדעת את ערך השלום. ויהי כי ישבו האנשים שלשה שבועות בלי מצה ומריבה, ויסכינו אל השלום, ולא הוסיפו עוד לגרות מדון איש ברעהו. האגדה מוספת לספר כדרכה, כי בצאת השטן, אשר הסיתם תמיד לריב, מביתם צעק בקול מר: “אהה! כי הוציאני רבי מאיר מן הבית הזה!”.

ואשה אחת יראת ה' היתה בעיר רבי מאיר, אשר הלכה מדי שבת ושבת בערב לשמוע אל דרשותיו. ויהי בעלה איש רע, שונא חכמה ומוסר. ויהי בשובה פעם אחת מבית המדרש, וישאלה “איפה היית?”, ותענהו האשה: “לשמוע דרשת רבי מאיר הלכתי”. ויסגור האיש את הדלת, ויאמר אליה: “לא תבואי הביתה, עד אם הלכת וירקת בפני רבי מאיר”. ותלך האשה במר רוחה, ותלן ברחוב. ככה עברו עליה שלשה שבועות. ותאמרנה אליה שכנותיה: “העוד אישך קוצף עליך? הבה נלכה לשמוע את הדרשה!” ויוָדע הדבר לרבי מאיר, ויאמר בערמה: היש בכן אשה חכמה היודעת ללחוש לעיני הכֹאבת?. ותיעץ אחת הנשים את האשה הזאת לאמר: “לכי וירקת בעיניו, ושב אף אישך ממך”. ויהי בשבת האשה לפני רבי מאיר, ותחרד ותאמר: מורי, אינני אשה חכמה יודעת ללחש לעין". ויען רבי מאיר: “אבל, ירקי נא בעיני שבע פעמים (כמנהג הלוחשים) ואֵרָפא”. ותעש האשה כדבריו. ויאמר לה רבי מאיר: לכי ואמרת לאישך: “אתה צויתני לירק בפני רבי מאיר רק פעם אחת, ואנכי ירקתי שבע פעמים”. וישמעו התלמידים דברי מורם הענו ויאמרו בתלונה: “הככה מבזים את התורה? הלא יכלת לבקש את אחד מאתנו ללחוש לעיניך”. ויען רבי מאיר: “הכי לא די למאיר להיות שוה לקונו (לבוראו)?, הלא כן למד רבי ישמעאל: “גדול השלום שאף שם האלהים שנכתב בקדושה צוה ה' למחותו למען הביא שלום בין איש לאשתו”. ודעו לכם, תלמידי, כי לא ברא ה' מדה יפה מן השלום”.

הלל הזקן צִיר את נפש אהרן הכהן, שהיה רודף שלום מאין כמהו. ורבי מאיר מוסיף לציר בדמיונו את מעשי אהרן ברדפו את השלום לאמר: "אם רבו שני אנשים יחדו, ויקצפו איש על רעהו, והלך אהרן וישב לפני אחד מהם, ויאמר: “בני, ראה את אשר עושה רעך. הנהו יושב ומכה על לבו, וקורע בגדיו ואומר: “אהה, איכה אשא עיני להביט בפני רעי, כי כלמה תכסה פני על אשר חרפתיו, והוא לא פשע נגדי!”. בדבריו אלה הרך אהרן את לב האיש הזועף. אחרי כן הולך אהרן אל האיש השני ומדבר גם אליו בדברים ההם וירך גם לב השני, וחמתו שככה. אחרי כן, בהפגש שני הרעים ההם יחד, נפלו איש על צואר רעהו, וישקו איש את רעהו, ויהי שלום אמת ביניהם”. בציור הזה נראה כבראי את תכונת נפש רבי מאיר הטובה ואת משפטו, בהביאו שלום בין בני האדם.

ד.

ומה נפלאה אהבת רבי מאיר אל האמת! כל דבר שקר רחק מלבבו, כל דבר חנף היה נבזה בעיניו ונמאס מאד. ויזהיר את בני האדם לבלי ידברו דברים בפיהם ולבם בל עמם, באמרו: "אל יפציר אדם את חברו לאכל אתו לחם, אם ידוע לו שאין חברו אוכל אתו. אל ירבה לתת לרעהו מתנות, אם ידוע לו שרעהו לא יקבלן ממנו. אל יאמר לו סוך את בשרך בשמן והכד ריק, יען ידוע לו שחברו לא יסוך בשרו הפעם. אל יפתח לכבוד רעהו חבית יין המכורה לחנוני, – כי היה אז מנהג לפתוח חבית מלאה יין לכבוד האורח ויתכן שהיין הנשאר בחבית מגֻלה יחמץ, ובזה מראה האדם לאורחו את רוב הכבוד אשר יכבדהו בו, אבל אם כבר מכורה החבית לסוחר אז לא יירא מפני הנזק כי החנוני גם בלעדי זאת יפתח את החבית למכור את היין. בכל האותות ההם רוצה האדם להראות אהבתו לרעהו ובאמת לבו בל עמו. ועל החנופה הזאת הזהיר רבי מאיר מאד מאד. –

ומה נחמדות עצותיו להאדם בהנהגתו עם רעיו! אחד החכמים אמר בשם רבי מאיר: “אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמהו בשעת אבלו, ואל תשאל לו בשעת נדרו, ואל תבוא לביתו ביום אידו, ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו”. כמה טוב לב, כמה חמלה וחנינה ודעת נפש האדם צפונים בהמלים היקרות האלה!

הוא הלל מאד את האיש אשר הבושה תקנן בלבבו, באמרו: “כל המתביש לא במהרה הוא חוטא” ועל האנשים החנפים העושים מעשים רעים בסתר ומתברכים בלבבם לאמר: מי רואנו ומי יודענו? הִרְעִים רבי מאיר בדבריו, באמרו: “אדם עובר עברה בסתר והקדוש ברוך הוא מכריז עליו בגלוי (מודיע לכל את מעשהו)”.

למודי המוסר והמדות אשר יצאו מפיו היו בנוים על אדני השכל הישר והנִמוס היפה. הוא הזהיר את בני עמו, אשר חיו תמיד בסכנה, כי שנאת הרומאים גדלה אליהם מאד, ללות איש את רעהו בצאתו בדרך לבדו, ויאמר, כי חובה היא על ראשי העיר לאלץ את בן עירם ללות את רעהו בדרכו. ובראות רבי מאיר איש יוצא לדרכו לבדו, אמר לו: “שלום לך בעל־מות”. כי בעתות ההן נקל לו לההרג בדרך בידי הרומאים. והיה בראותו שנים יוצאים לדרך ואמר להם: “שלום לכם בעלי־קטטה”, כי אם יריבו בדרכם לא יהיה איש אשר ישלים ביניהם. אך בראותו שלשה אנשים יוצאים לדרך יחדו אמר להם: “שלום לכם בעלי־שלום”. ודבריו אלה נבעו ממקור אהבתו את השלום ודעתו את רוח בני האדם ודרכי חייהם. –

הוא למד את בני האדם ללכת לבית האבל, לספד למת ולבכותו, ולנחם את האבלים. אך הוא נתן גבול גם למדה היפה הזאת, ויגביל זמנה רק עד שנים עשר חדש. אבל "המוצא את חברו האבל לאחר שנים עשר חדש – אמר רבי מאיר – ומדבר עמו תנחומים, למה הוא דומה? לאדם שנשברה רגלו וַתֶּחִי, וימצאהו רופא אחד ויאמר לו: “לכה נא אל ביתי ואשבר את רגלך ואשוב וארפאנה למען תוכח מה טובים סממנַי”. במשלו זה אמר רבי מאיר להורות את בני האדם דרכי הנמוס היפה, לבל יבוא המנחם לחדש את פצעי האבל, אשר כבר נרפאו אחרי עבור שנה מיום מות מתו עליו. –

רבי מאיר היה חכם גם בחכמות אחרות ויתרועע עם פלוסופי יון. ביחוד התרועע את הפלוסוף אבנימוס הגרדי. הוא קרא הרבה בספרי חכמי יון, ויאהב, כפי הנראה, את משלי אֶזופוס, ויעש גם כמתכונתם. וחכמי התלמוד מספרים, כי היה לרבי מאיר שלש מאות משלי־שועלים, אבל אבדו ואינם, וישארו רק שלשה מהם; והם בנוים על יסוד הכתובים: “אבות יאכלו בסר ושִׁני בנים תקהינה”, “מאזני צדק ואבני צדק”, “צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו”. וכה מספר רבי מאיר במשליו:

השועל אמר לזאב: אם חפץ אתה להשביע נפשך – לך אל היהודים בערב שבת, והשתתף עמהם בסעודות השבת. וישמע הזאב לדבריו, וילך אל היהודים. ויתאספו האנשים, ויכוהו הכה ופצוע. ויתאונן הזאב באזני השועל לאמר: “למה רמיתני?”, ויען השועל: “לא עליך קצפו היהודים, כי אם על אביך, אשר השתתף פעם אחת עמהם ויאכל כל נתח טוב ולהם לא השאיר מאומה”. ויאמר הזאב: “אבל במה אשמתי אני?”, ויען השועל: “הלא כן יאמר המשל: אבות יאכלו בסר ושני הבנים תקהינה. אולם אם חפץ אתה לאכל, בוא ואראך מקום לשבר את רעבונך”. ויוליך השועל את הזאב אל באר ועל הבאר תלויים שני דליים. וישב השועל בדלי האחד, וירד הדלי מטה, והדלי השני עלה למעלה. וישאלהו הזאב: “למה ירדת הבארה?”, ויענהו השועל: “הנה יש פה בשר וגבינה”. ויַּראהו את בבואת הלבנה, הנשקפת במים כמו גבינה עגֻלה. ויאמר לזאב: “שב בדלי השני וירדת גם אתה הבארה”. ויעש הזאב כדברי השועל, וישב בדלי השני וירד מטה, והשועל עם דליו עלו למעלה. וישאלהו הזאב: “ואיככה זה אעלה אני?” ויען השועל: “צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו”. הלא כן נאמר: “מאזני צדק ואבני צדק”.

את הדברים האלה כונן רבי מאיר, בלי ספק, מול אחד האנשים הרעים אשר היו בימיו, כמנהג כל מושלי משלים. אך יען רחוקים ממנו הימים מאד, לכן לא נדע עתה מי היה המטרה לחִצֵי משליו אלה.

כן נשארו ממנו פתגמים קצרים מלאים חכמה ודעת ארחות התבל. פתגמיו היו למלה בפי כל חכמי התורה מאז ועד היום הזה. הוא אמר תמיד: “עלת לקרתא, הלך בנמוסה” (אם באת אל איזו עיר התנהג במנהגיה). על יסוד הפתגם הזה בנה לפעמים גם הלכות. הוא אמר, למשל: “בני העיר – האחת – שהלכו לעיר אחרת ופסקו (והטילו) עליהם צדקה נותנים. וכשהם באים (לשוב אל עיר מושבם) מביאים אותה עמהם. אבל אם איש אחד הלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה תנתן לעניי אותה העיר”. כן ידוע פתגמו השנון בדבר בריאות האדם לאמר: “דוק בככי ותשכח בנגרי”, כלומר: תדוק מאכלך בשניך היטב ותמצא כח ברגליך. –

כאיש שלמד חכמות רבות היה רבי מאיר רחוק מאמונות טפלות. הוא לא האמין בחלומות, ויאמר: “דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים”, כלומר: אינם מביאים לא תעלת ולא נזק.

והשקפתו על חיי בני האדם ושאיפותיהם מה עמֻקה ומה רחבה! במליצה נעימה מתאר רבי מאיר את יום הולד האדם ואת יום מותו, באמרו: “כשהאדם בא לעולם ידיו הן קפוצות (כפופות מול גוו), כלומר: כל העולם כלו שלי הוא ואני נוחלו”. רצונו לאמר, כי האדם משחרות ימיו ילך בגדולות ובנפלאות ממנו, ישאף למטרות רמות, ונפשו לא תדע שבעה בגורלו אשר מנו לו חייו. “וכשהאדם נפטר מן העולם – מוסיף רבי מאיר – ידיו הן פשוטות, כלומר: לא נחלתי מן העולם הזה כלום”. רצונו לאמר, כי במותו יוָּכח האדם מה נואל מאד בעמלו כל ימי חייו לרדף אחרי ההבל, להשיג קניני העולם הזה ולראות בתענוגים, והמה הבל הבלים.

הוא קרא לסוף המעשה “ראש”, כי רק אם יֵעָשה המעשה אז נוכל לבטוח שיש לו קיום. אך טרם יִכלה לא נדע עוד אל נכון מה ילד יום.

ה.

רבי מאיר היה לאומי נלהב. אהבתו לעמו היתה רבה מאד, ויאהב לספר בשבח בני ישראל ובשבח התורה אשר בה נקשרה נפש הלאם כשלהבת בפתילה. “מפני מה נתּנה תורה לישראל?” – שואל רבי מאיר – “מפני שהם עזים”, ישיב אמריו לנפשו. רצונו לאמר, כי לוּ נרדף עם אחר על צוארו בגלל קיום התורה, כמו שנרדפים בני ישראל, כי עתה כבר עזָבה. מאהבתו את לאומיותו תקן לברך בכל יום ברכה: “שלא עשני גוי”. את מעלת עם ישראל הרים ממעל למעלת המלאכים, בדרשו את הכתוב: “כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך”, לאמר, כי המלאכים הם השומרים ובני ישראל – הנשמרים, והנשמר הלא גדול במעלה מהשומר. בחבה יתרה תאר את היהודי, החרד למצות התורה, לאמר: “האדם מעוטף במצות: תפילין בראשו ובזרועו, ארבע ציציותיו מקיפות אותו מארבע רוחותיו, ברית קדש על בשרו, נכנס לביתו מזוזה בפתחו”. אולם אם גם לא יקַימו בני ישראל את מצות התורה, בכל זאת גדולה היא מעלתם ממעלת יתר הגוים, לפי דעתו. “בין כך ובין כך בנים אתם לה' אלהיכם” – יאמר רבי מאיר – “בין שהם מלאים מומים, בין שהם מכעיסים את אלהיהם – קרוים בנים”.

ואם כי היה לאומי, בכל זאת לא שנא את העמים על גזע מולדתם, כי אם על היותם עובדי אלילים ואויבי עמו. אבל אם היו אנשים ישרים לא הבדיל בינם ובין ישראל, כאשר אמר באחת מדרשותיו: “מנין שאפילו נכרי עוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר: “אשר יעשה האדם וחי בהם”. כהנים לויים ישראלים לא נאמר, כי אם “האדם”. מזה נלמד שאף הנכרי העוסק בתורה הוא ככהן גדול”. וכן אמר: “איזהו גר תושב?… למען יוכל להנות מכל זכיות המדינה הישראלית – כל המקבל עליו בפני שלשה חברים, שלא לעבוד עבודה זרה”.

רק לשמרונים היתה שנאתו גדולה מאד, עד כי אמר, שבעיר אשר אין בה רופא ישראל, אך יש בה רופא שמרוני ורופא נכרי, ונחוץ למול ילד, – ימול הנכרי ואל ימול השמרוני. גם התוכח עם השמרונים ויראם לדעת כי הם אינם מבני ישראל כאשר יתפארו, כי אם מתערובת עמים שונים אשר הושיב סנחריב מלך אשור בארץ אפרים. וסבת שנאתו להם היתה דמות יונה, אשר מצא רבי מאיר על הר גרזים – ההר הקדוש להם – ואשר לפי דעתו השתחוו לה, ואם כן עובדי אלילים הם ולא גרי־צדק. גם זכר להם את הבגד אשר בגדו בבני ישראל במרד בר־כוכבא, ויסגירו בערמתם את העיר ביתר לרומאים. –

כאהבתו הרבה לעמו כן היתה אהבתו לארצו הקדושה ולשפת עבר, שני התנאים הראשים בלאומיות ישראל. הוא אמר: “כל מי שהוא קבוע (דר תמיד) בארץ ישראל ומדבר בלשון הקדש מובטח לו שהוא בן העולם הבא”. “כל היושב בארץ ישראל עונותיו מתכפרים לו, שנאמר: וכפר אדמתו עמו”.

נכבדה מאד היא השקפתו על החנוך הלאומי. הוא ראה את תקות עמו וקיום לאומיותו רק בחנוך הדור הנולד ברוח הלאומי, בהציגו בתמונה יפה את הוכוח שהיה בין האלהים ובין ישראל על הר סיני בעת קבלת התורה: “אמר להם הקדוש ברוך הוא: הביאו ערבים טובים שתשמרוה ואני נותנה לכם”. אמרו לו בני ישראל: “אבותינו יהיו ערבים”. ויאמר הקדוש ברוך הוא: “אבותיכם? יש לי עליהם טענות, שלא היו שלמים אתי אך הביאו לי ערבים טובים מהם”. ויאמרו בני ישראל: “נביאינו יהיו ערבים”. ויען האלהים: “נביאיכם? גם עליהם יש לי טענות. הביאו ערבים טובים מהם”. ויאמרו בני ישראל: “בנינו יהיו ערבים”. ויען הקדוש ברוך הוא: "אלה הם באמת ערבים טובים ועל ידיהם אתננה לכם, כמו שנאמר: “מפי עוללים ויונקים יסדת עז”.

השקפתו על האישות היתה נאורה, מלאה חנינה וחסד להמין החלש. הוא אמר כי הכתובה היא מן התורה, למען הרים את מעלת האשה, ולא יוכל הבעל לכתוב בכתובה סכום פחות ממה שקצבו החכמים. – אם התנה האיש עם האשה בעת קַדשוֹ אותה לו לאשה, כי לא תוכל לדרש ממנו מזונותיה ומלבושיה, אז התנאי הזה בטל. – אם הקדיש האיש את עבודת האשה ופרי יגיע כפיה לצדקה, אז תוכל להתפרנס משכר עבודתה ככל אות נפשה, ורק אשר יוָּתר קדש הוא. – אם נשאת האשה לאיש אשר מום בו או עבודתו לא נקיה היא, ואחרי כן געלה נפשה בו בגלל מומו או עבודתו, הזכות בידה לדרש ממנו ספר כריתות ולשלחה מביתו, אף אם התנה עמה מראש, כי תנשא לו והוא בעל מום או בעל מלאאכה אי־נקיה, יען כי היא תוכל לאמר – לפי דעת רבי מאיר – כי בראשונה אמרתי שאוכל לסבל את מומו או עבודתו ועתה רואה אני כי לתועבה הם לי. – בענינים ידועים אמר רבי מאיר: “יד האשה כיד בעלה”.

אהבתו את הצדקה היתה אחת מתכונות נפשו הנעלות. הוא נתן את שלישית שכרו אשר השתכר בעמל כפיו לתלמידים עניים. הוא אמר, כי אם אין העני חפץ להתפרנס מן הצדקה, כי בוחר הוא ברעב מהושיט ידו לקחת מתנת אדם, אז נחוץ לתת לו את משען הכסף בתור הלואה, ואחרי קחתו יתנוהו לו בתור מתנה.

בתור מורה הלכות היה רבי מאיר מחמיר מאד, ולכן לא קבעו את ההלכה כמוהו. אבל כמוסר את ההלכות המקֻבלות לתלמידיו היתה פעולתו רבה מאד, כי היתה לו לשון־למודים קצרה ברורה ושנונה, ואהב את הסדר בלמוד כרבי עקיבה מורהו, וילמד את התורה לפי עניניה על הסדר, או כמו שקראו אז החכמים לזה: “עושה את התורה טבעות טבעות”. את הסדר היפה הזה קבלו ממנו תלמידיו ויהי ליסוד מוסד בבנין בית המשנה והתלמוד.

אם כי איש ריב היה רבי מאיר לכל חבריו כדברי ההלכה, בכל זאת אהבוהו כלם ויכבדוהו מאד. ביחוד אהבהו חברו רבי יוסי, אשר הללהו בעיר צפורי, ויאמר עליו לאמר: “רבי מאיר – אדם גדול, קדוש וצנוע”. בספרות התלמודית נשארו הרבה אגדות על קדושת רבי מאיר, על הנסים שעשה לו האלהים, כי כל הנמצא בצרה גדולה אם יקרא לאמר: “אלהי רבי מאיר ענני!” יוָּשע מהרה, ולא הגיע אליו כל רעה.

עד כמה היה גדול ונכבד שמו וזכרו לחכמי דורו והדורות הבאים אחריו, נראה מדברי אחד החכמים הגדולים – “רב” שמו – אשר התפאר ואמר: “יען ראיתי את רבי מאיר בבית מדרשו מאחוריו (כלומר: לא היה תלמידו המובהק, כי אם תלמיד תלמידו ומקומו בבית המדרש היה רחוק ממקום רבי מאיר) לכן חד שכלי יותר מחברי; ולוּ ראיתיו מפניו, הייתי חריף יותר”. וחכם אחר ענה על שאלת החכמים, אשר שאלוהו ממה חָכַם , לאמר: “משרת הייתי את רבי מאיר, ומקלו היה בידי, וילמדני המקל הזה בינה”.

בהיותו חכם בחכמות העמים ויודע שפות רומה ויון היו לו מקשיבים בקולו גם בין גדולי רומה, כאשר יסֻפּר בתלמוד על איזו קליאופטרה המלכה, אשר שאלה אותו שאלה בדבר תחית המתים. וכנראה מדבריה, נטתה אחרי דת היהדות בלבה, ורבי מאיר היה גדול ונכבד בעיניה.

באחרית ימיו אֻלץ רבי מאיר לעזב את ארצו הקדושה האהובה לו, ולנוד עוד הפעם אל ארץ אחרת כאשר נד בימי חרפו. סבת עזבו את ארץ ישראל בפעם השנית לא נודעה אל נכון. יש אומרים כי ממשלת רומה בקשה את נפשו לספותה, ועל כן הוכרח לברוח אל ארץ הפרתים; ויש אומרים, כי מפאת איזה מקרה לא טהור, שקָּרה במשפחתו, אשר כסה פניו כלמה, אֻלץ לעזב את ארצו. אולם הסִבה האמתית היא, כי ריב הנשיא רבן שמעון בן גמליאל עמו וחפץ הנשיא לנדות אותו, כאשר נדה רבן גמליאל אביו את רבי אליעזר הגדול, הכריחוהו לקחת בידו כלי גולה.

ויהי במותו וישלח להגיד לחכמי ארץ ישראל לאמר: “מְשיחכם מת בארץ נכריה”. ואהבתו לארצו הקדושה לא עזבתו עד נשימתו האחרונה, גם על אדמת נכר, ויצו לקבור את עצמותיו על רצפת הים הסובב את ארץ ישראל, למען יחָשב כמו נקבר בארץ אבותיו.

רבן שמעון בן גמליאל, נשיא הסנהדרין בעיר אושא, היה בן רבן גמליאן דיבנה. במות עליו אביו היה הוא עוד צעיר לימים, ולא היה ראוי לנשיאות. מלבד זאת, עוד שני אחים היו לו: רבי חנינא ורבי יהודה, הגדולים ממנו בשנים, וגם הם לא נבחרו להיות נשיאים תחת אביהם, כי שנאת הרומאים לזרע רבן שמעון בן גמליאל הזקן, אשר היה במורדים הראשים טרם הָחרב הבית השני, היתה גדולה למאד. ומה גם בהיות מוצאם ממשפחת דוד מלך ישראל פחדו קיסרי רומה, פן יתנשאו הנשיאים למלוך ביהודה, ויבקשו תמיד תואנות להכחידם מן החיים או להדיחם משאתם. גם על ראש רבן גמליאל דיבנה כבר התעופפה חרב משפטם, לולא נמלט בחסדי אחד משרי רומה, אשר הזהירו משואת פתאם וייעצהו להסָּתר עד יעבר זעם. לכן במות הנשיא לקחו רבי יהושע בן חנניה ורבי טרפון, ואחריהם רבי עקיבה, את מושכות הנהגת עמם בידיהם תחת בני הנשיא.

ויהי אחרי הריסות ביתר, עת עלתה חמת אדרינוס עד להשחית, ויאמר לשרש אחרי כל זכר לאומיות בקרב ישראל, ויצו להשמיד את הלומדים תורה והמקַימים מצותיה, וביחוד את המלמדים אותה בבתי המדרש, וינוסו כל חכמי ישראל אשר נמלטו מחרב רומה, אחרי הסמכם להורות ולדון על ידי החכם הזקן רבי יהודה בן בבא, וישימו פעמיהם חוצה לארץ, וינס גם רבן שמעון בן גמליאל ארצה בבל, וישב שם עד אשר מת אדרינוס ואנטונינוס פיוס ישב על כסאו.

ויהי בשוב חכמי ישראל אל ארץ אבותיהם, וישב גם רבן שמעון, ויאמר לכונן בית מדרשו הראשי ביבנה, מקום מגורי אביו הנשיא. אך העיר הזאת לא היתה רצויה בעיני יתר חכמי דורו, כי עין נציבי רומה היתה צופיה בעיר הזאת לרעה, מאז נפתח מקור המרד, אשר היה כאבן נגף לשרי צבא רומה ימים רבים. ויבחרו החכמים בעיר אושא אשר בארץ גליל, וילך גם רבן שמעון אחרי חבריו, ויהי לנשיא תחת אביו, כי שני אחיו הגדולים כבר מתו, ויוָּתר רק הוא לרשת כסא אבותיו. ויוסף לשכלל את הבנין הגדול, אשר הניח אבי משפחתו המורה הגדול הלל הזקן את אבן פנתו, ואשר רבן גמליאל הזקן ורבן גמליאל דיבנה בנו את מסדו, ועליו נטל להוסיף ולעמל בעבודה הלאומית הזאת, עד הגיעו אל הטפחות. והוא היה באמת הנשיא הראוי לפי תכונות רוחו ונפשו היקרה לכלות את עבודת אבותיו.

הוא העמיד את עולם היהדות על שלשה עמודים חזקים: על הדין, על האמת ועל השלום. במשך ימי המהומה המדינית, אשר עברו על ישרון, מיום מות אביו עד קומו הוא להיות לאב בישראל, רופף כח הדין. הגזרות, אשר הפריעו את ההמון מקים את מצות התורה, הן השמו גם את דרכי בתי הדין, באין מורה צדק ובאין דין ושופט אמת. משפטי הרומאים וערכאותיהם החלו לשום משטרם בחיי הלאם הישראלי. השופטים הרומאים לא היו אנשי אמת ושונאי בצע כשופטי ישראל. עוות הדין, שחד ותרמית – שני העוזרים האלה לכל משפט מעוקל יכלו לכלות את גֵּו האמה מבשר ועד נפש. והמכשלה הזאת היתה עתה תחת ידי הנשיא, בשבתו על כסא אבותיו. והוא, כאיש ישר וצדיק בכל דרכיו, השמיע את פתגמו הקצר ורב־הערך קבל עם, כי הדין הישר הוא אחד העמודים אשר בית הלאום נשען עליהם.

כל נטיה פרטית, כל רגש צדדי בל יטו את לב השופט הישראלי לסור מדרך הדין האמתי. ולכן התנגד רבן שמעון נגד מעשה רבי ישמעאל, אשר מקנאתו הלאומית התאמץ לחיב את בעל הדין הנכרי שבא לפניו, אם יכל לחיבהו בדיני ישראל שפטהו בדיני ישראל, ואם יכל לחיבהו רק בדיני גוים שפטהו בדינים האלה. אבל הוא אמר: אם בא הנכרי וידרש מאת השופט הישראלי, כי ידינהו בדיני ישראל, אז על השופט לדינהו רק כרצון בעל הדין, אם כצדיק יצא הנכרי מלפניו או כרשע, וכן עליו לעשות אם יבקשהו הנכרי כי ישפטהו בדיני הגוים. ולמען היות שופט צדק נחוץ להיות איש אמת, ולכן הוסיף רבן שמעון להרים את האמת על נס.

בימי ילדותו חנכהו אביו לראות באחדות התורה את האֹשר הלאומי. ויהי כאשר באה הנשיאות לידו וישתדל גם הוא לזרוע זרע השלום בין חכמי דורו, למעט את הריבות ופרוד הדעות ביניהם, למען יעבדו שכם אחד את עבודתם הלאומית. ולמען השג את המטרה הנעלה הזאת אמר גם הוא כאביו להכניע את יתר החכמים לפני בית הדין הראשי, הוא הסנהדרין אשר באושא, אשר רק ממנו תצא תורה אחת, חקה אחת ומשפט אחד לכל בית ישראל בכל מקומות פזוריהם, לבלי יתפרדו אברי האֻמה, למען היות הגו הלאמי שלם וחזק. והדבר הגדול הזה לא יתכן להוציא לפעלות ידים, כי אם בעיות שלום אמת בין כל חברי הסנהדרין. ומהשקפתו הזאת יצאה החלטתו, כי השלום הוא העמוד השלישי, אשר אם לא יצען הוא, לא ימטו גם שני העמודים הראשונים: הדין והאמת.

גם את לבבו מלא הרעיון לשים קץ לפלפולים יתרים בדינים, שלא התקבלו בתורת ישראל, ולבלי הזכיר את שמם וזכרם, כאשר אמר לעשות גם אביו. ולמען תת קיום ותקף לדבריו, הוכרח ללכת בעקבות אבי אבי אביו – רבן גמליאל הזקן – אשר הרים את מעלת הנשיאות מעל ליתר בתי הדין וחכמי הדור אשר ביתר ערי ישראל. המטרה הזאת אלצתהו להפלות בבית הסנהדרין בין משרת הנשיא ובין משרות אב בית־הדין והחכם על פי אותות הכבוד החיצוניים, הנתונים להם מאת העם והתלמידים.

ויהי היום וידרש רבן שמעון בבית המדרש, כי בבוא הנשיא אל הבית יקום כל העם מפניו ויעמד עד שבת הנשיא על מקומו; ובבוא אב בית הדין לא כל העם יקום, כי אם שתי שורות אנשים תעמדנה הכן לקבל את פניו ויתר העם ישב תחתיו. וכאשר יופיע החכם אז תקום שורת אנשים אחת, והשורה השנית תשב מפתח הבית עד מקום החכם. היודע את ענות רוח רבן שמעון יבין כי לא היתה מגמתו להתגאות בזאת על חבריו, כי אם להרים מעלת הנשיאות בעם.

אך לא כן דמה רבי מאיר חברו. החכם הזה, אם כי היה ענו, ראה במשטר הזה עלבון גדול לא לכבודו, כי אם לכבוד התורה אשר הוא, “החכם”, וחברו, רבי נתן אב בית־הדין, הם נושאי דגלה. רבי מאיר אשר מעלת התורה היתה רמה בעיניו יותר מכל המעלות שבעולם, אשר אמר כי גם הנכרי העוסק בתורה הנהו ככהן גדול, חשב בלבבו, כי אין רשות לנשיאות להתרומם על מעלת התורה.

אז נראה פעם שנית בין כותלי בית המדרש המחזה, אשר נראה שם בימי רבן גמליאל דיבנה, ועוד ביתר שאת ועז. רבי מאיר לא היה האיש אשר יכנע מפני הדרת הנשיא כרבי יהושע בן חנניה. ויגמר אמר להראות את הנשיא, כי נשיאותו כאין נחשבה מול רוממות התורה. הוא ידע, כי הנשיא לא ישים לב ללמוד דיני טומאה וטהרה ואינם שגורים בפיו. ויאמר רבי מאיר לרבי נתן להציע לפניו שאלות דוקא בדינים ההם, למען יוכח בעצמו, כי אין לו צדקה להתנשא על פני יתר חכמי התורה, ואחרי כן יורידוהו מנשיאותו.

הדבר נודע לנשיא מפי אוהבו, רבי יעקב, וישנן את כל ההלכות ההן לפני בוא יום המסה. ויהי כאשר שאלוהו רבי מאיר ורבי נתן דבר תורה בהן, ויענה דבר דבור על אפניו. אחרי כן אמר להם: “ומה היה לוּ לא ידעתי לענותכם דבר, הלא אז כסיתם פני כלמה נגד העם. הכן יעשו אנשים ישרים?”, ויוציאם מבית המדרש, כי רבן שמעון היה כביר רוח יותר מאביו, ולא הוא יראה מרד בסנהדרין וידם.

אולם בעת שהראה הנשיא את עזוז רצונו, אז הראה גם את טוב רוחו הסַּלח. אחרי ימים אחדים הוכיחו רבי יוסי חברו לדעת, מה נחוצים שני החכמים הגדולים היושבים בחוץ לעניני הסנהדרין. ויצו ויביאום ביתה המדרש, וישיבם אל כנם ואל משמרתם כקדם. הנה כי כן היתה תקותו, לראות אחדות שלמה בדרישת התורה בין החכמים, למפח נפש. החכמים הוסיפו להתפלפל בהלכות, שכבר אבד זכרם, או שאין כל תעלת מקיומן לחיי הלאם. מן הפלפול יצאו גם אל ההוראה, איש איש בבית מדרשו אשר כונן לו בעיר מושבו, למרות דברי הנשיא ובית דינו.

בכל זאת אין ספק כי לולא היתה יראת הנשיא על פני חכמי הדור או אז התפרדו אלה מאלה עוד יותר, והתרחקו זה מזה במאד מאד, עד כי אי־אפשר היה אחרי כן לחברם, והתורה, שארית פלטת האֻמה, התפוצצה לחלקים קטנים, שונים אלה מאלה תכלית שנוי. ורק שם הנשיא וזכרו עצר את רוח הריבות. תורתו, תורת חסד וחנינה, אשר ממקור קדוש תהלך, ממקור הלל הזקן, אבי מחוללי התורה שבעל פה, היה היתה הנר המאיר באפלת הגלות, ומפני אורה הרב אספו יתר האורות את נגהם וכמעט לא נראו לעין העם. עוד בימי חייו קבעו רוב חכמי הדור את ההלכה כדבריו, ומה גם אחרי מותו. –

עוד טרם פרץ הריב בין הנשיא ובין רבי מאיר, אמר חכם אחד לפרץ פרץ בחומת בית ישראל. החכם הזה היה רבי חנניה בן אחי רבי יהושע בן חנניה, אשר הלך בבלה ויאמר ליסד שם סנהדרין, כסנהדרין אשר באושא. ויחל לקבוע חדשים ולעַבר שנים. המשרה הזאת היתה נתונה רק על שכם הנשיא אשר בארץ ישראל, והאיש העושה כדבר הזה מורד בנשיאות יקָּרא. שמע זאת רבן שמעון וישלח שני חכמים מבית מדרשו, את רבי יוסי בן כיפר ואת בן בנו של זכריה בן קבוטל, להפר מחשבת רבי חנניה.

ויהי בבוא החכמים האלה ארצה בבל ויביאו לרבי חנניה מכתב מאת רבן שמעון, אשר בו תאר את רבי חנניה בתארים רמים. וישמח רבי חנניה ויקבל את שני החכמים בכבוד גדול, ויהללם באזני באי בית מדרשו, כי חכמים גדולים הם, וכי אבותיהם שמשו בבית המקדש, ויאמן בהם העם ויכבדם. ויהי כראות החכמים כי מקשיב העם לדבריהם, ויגלו את סוד משלחתם, ויוכיחו את העם על אשר נפרד מעל הסנהדרין אשר בארץ ישראל. אז שאלם רבי חנניה: “הלא גם רבי עקיבה ירד חוצה לארץ, ויקבע חדשים, ויעבר שנים!”, ויענוהו החכמים: “רבי עקיבה לא הניח אחריו איש גדול בתורה כמוהו בארץ ישראל”, ויאמר רבי חנניה: “גם אנכי לא הנחתי בארץ ישראל איש כמוני”. ויענוהו החכמים לאמר: “הגדיים נעשו תישים”, כלומר: התלמידים הצעירים, אשר היו בשבתך שמה, היו עתה לחכמים גדולים ממך. ויוסיפו לאמר, כי הנשיא שלחם להגיד לו, כי אם ישמע לדבריו טוב, ואם לא – ינדהו מקהל ישראל.

אחרי כן החלו החכמים להתל בַּמועדים, אשר קבע רבי חנניה, ויאמר האחד: “אלה מועדי חנניה!”, ויקרא העם: “לא כי, אלה מועדי ה'!” ויען השני ויאמר: “הלא מבבל תצא תורה, ודבר ה' מנהר־פקוד”. “אחיה יבנה מזבח וחנניה ינגן בכנור (שהיה מבני לוי) ויכפרו כלם ויאמרו: אין לנו חלק באלהי ישראל”. הדברים האלה ירדו עמק בלב בני הגולה, ויקבלו עליהם עול נשיאות ארץ ישראל, לבלי הבָּדל מקהל ה'. וכל התאמצות רבי חנניה להטיל דפי בשני החכמים השלוחים, באמרו כי אינם בני תורה וחכמה, לא הועילה לו כי לא האמין עוד העם בדבריו.

ב.

רבי שמעון בן גמליאל אחז בדרך אבותיו לעשות את התורה לסם חיים, סם של תחית האמה, לכונן את הדינים לצרכי הלאם והזמן. הכלל הגדול, שאחז בו הלל הזקן, לתקן תקנות חדשות “מפני תקון העולם” היה נר גם לרגלי בית מדרשו של רבן שמעון. הוא אמר, למשל, כי אין לפדות השבוים בכֹפר רב יתר על המדה “מפני תקון העולם”, כלומר, פן יסכינו צוררי ישראל לנַצל את הבאים לפדות את אחיהם. אבל אם יראו, כי אין העם מרבה לשלם בעד השבוים, ימעיטו כפר נפשותם. כן היה לו לכלל גדול, שאין גוזרים גזרה על הצבור רק אם יכל הצבור לשאת את עול הגזרה.

לכן היה רבן שמעון מקל מאד בדינים, וילמד גם את חבריו ותלמידיו לאחז במדה הזאת, עד כי בדבר אחד אשר נהגו לעשות כדברי רבי מאיר, שנו אחרי כן לעשות כדברי רבן שמעון, יען ראו כי הוא מקל בזה יותר מרבי מאיר. בכל השאלות והספקות, אשר נולדו בבית המדרש לרגלי איזה דין והלכה, ואשר אמרו החכמים להחמיר מפני החשש (מיראה פן יצא דבר מעקל מזה), אמר רבן שמעון שאין חוששים חששות. ביחוד הרבה להקל בדיני שבת, ומה גם בדיני שמטה, יען ראה בעין בינתו כי קשה מאד לבני עמו למלא אחרי המצות האלה, והם כגרים נחשבים בארץ אבותיהם.

כאחד החכמים הגדולים בדיני המשפטים, היה מכבד את מנהגי כל מקום, ויכַון את ההלכה שתתאים את המנהג, ויאמר: “הכל כמנהג המדינה”. כאיש המכבד את רגשות העם ומנהגיו, לא מלאו לבו לעשות דבר ולא רוח העם, אף אם ידע כי מעשי העם אינם נוסדים על ההלכה. פעם אחת ביום השבת ישב בעיר עכו על ספסל נכרי (אשר עליו ימכר את סחורתו). ותעבר הרנה בעיר לאמר: “הנה רבן שמעון עושה מעשה אשר לא ראינו כמהו מעודנו!”, כי נהגו בני העיר הזאת לבלתי שבת על ספסלים כאלה ביום השבת, פן יאמרו עליהם כי מוכרים הם וקונים. ויהי בשמעו זאת, וירד מעל הספסל, וישב על הארץ, אף אם ידע כי מותר לו לשבת עליו, רק מבלתי חפצו לעשות דבר נהג מנהג העם.

כן גם בדברים שלפי דעתו אסור לעשותם אמר: “מקום שנהגו לעשותם יעשו”. בני ישראל המתאבלים מאד על אבדן חסנם הלאמי וחרבן בית המקדש והארץ, אינם נוהגים לאכל בערב תשעה באב מאכלים טובים, ובכלל ממעטים באכילה ביום ההוא. אבל אם הסכין האיש לאכל בשאר ימי השנה איזה מאכל העָרב לחכו, אומר רבן שמעון כי יוכל האיש ההוא לאכלו גם בערב תשעה באב, אף אם גם הוא אמר: “בערב תשעה באב ישנה ויפחות האדם באכילתו”.

רוב הלכותיו היו בנויות על מוסדות השכל הבריא וההגיון הישר. כמורה צדק וישר לא העמיס את משפטיו על עמו מבלי תת טעם לדבריו, כי אם הוכיח תמיד את טעם הענין. הנה הוא אומר, כי האיש אשר נמסרו לו פירות לפקדון והוא רואה כי הפירות מתקלקלים ואובדים, – ימכרם על ידי בית־הדין. ויוסף גם טעם לתקנתו זאת לאמר: “מפני שהוא כמשיב אבדה”, כלומר: כאיש המוצא אבדת רעהו ומשיבה לו, כן במכרו את הפירות ההם יציל את בעליהם מנזק. החכמים אמרו כי הצָּד צבי בתוך הביבר (גן החיות) בשבת חיב, כי עשה מלאכה ביום הקדוש. ורבן שמעון מחלק ואומר “לא כל הביברים שוים” לפי בנינם, על כן יש שאסור ללכד בהם ויש שמותר. הוא אמר שאין להבריח השבוים “מפני תקנת השבוים”, כלומר: אין לתת ידים לשבוי לברוח משביו, פן יָרעו השובים ליתר השבוים ויאסרום בכבלי ברזל. –

מלבד היותו בעל הגיון בריא בדין ובהלכה, הנה גם ידיעתו בכל מקצעות החכמה ששררו אז עזרה הרבה לכונן את משפטיו על אדני השכל הישר. הוא התחנך בבית אביו הנשיא על מבועי התורה והחכמה גם יחד. הוא למד לשון יון ואת החכמות היוניות, ואף אם התאספו חכמי הדור השני ויגזרו אמר, לבלתי למד בני ישראל את השפה הזאת ואת החכמות האלה, אך לבית רבן גמליאל נשיא העם, אשר עליו לבוא ולצאת לפני בני עמו ולהשתדל לטובתם אצל השרים הרומיים, התירו ללמד חכמות יון. ורבן שמעון השתמש בידיעותיו גם בלמדו תורת אלהיו.

כן נודע לנו, כי ידע רבן שמעון את חכמת הרפואה ויבאר סבת מוצא איזו מחלות. גם ידע את סגֻלות הדשאים היכולים להמית את האדם בהארס אשר בהם. הוא אמר על הקצח (הוא אחד מתבואות השדה הנתנות לאכילת האדם), כי אחד מששים סממני מות הנהו, והישן למזרח הגרן, אשר נאסף בו הקצח, דמו בראשו. כי לפי באורו יש בכח הקצח להביא בריחו מחלה על האדם הישן, אם כי לא יסב כל נזק לבריאות אוכלו.

כפי הנראה מהלכותיו היתה לו ידיעה גם בתורת הצמחים ובטבעם. הוא מחליט, כי מהוצאת העלים עד הולד הפגים (זג הפרי) יעברו חמשים יום. הוא מסַמן את המקומות לפי הצמחים הצומחים עליהם באומרו: “סימן להרים – מילים (עץ ששמו מיליה), סימן לעמקים – תמרים, סימן לנחלים – קנים וסימן לשפה – שקמה”, כלומר: לפי הצמח נוכל לדעת כי פה עמק ושם הר וכדומה. כן ידע מתורת בעלי החיים וחזיונותיהם, כאשר נראה מעצתו להחריב חורי הנמלים המביאות נזק להשדות, באספן תבואות הארץ אל חוריהן, באמרו: “כיצד מחריבים חורי נמלים? מביאים מחור זה ונותנים לחור אחר והן חונקות זו את זו”.

גם ידיעותיו במבנה גו האדם ובתורת הנתוח נכבדות הן מאד ומעידות עליו כי שׂם תמיד את לבו למצב חכמת הרפואה ולתורת הנתוח וליתר הידיעות בהשתלמות גו האדם, למען דעת מה טוב לבריאותו ומה רע. השערותיו בחכמה זו היו לפעמים ליסוד נכבד בהלכה. כמו השערתו, שכל ילד החי שלשים יום איננו נופל (ילד שלא שלמו ימי הריון אמו), היתה ליסוד ההלכה, שאין לפדות את הבכור טרם מלאו לו שלשים יום מיום הולדו.

הוא מחליט, כי הבטלה מביאה את האדם לידי שעמום – מחלה קרובה לשגעון – ועל כן הוציא רבן שמעון הלכה מזה, כי האיש המדיר את אשתו (המצוה עליה בתור נדר) מעשות מלאכה, יתן לה ספר כריתות, וישיב לה את כסף כתובתה. – הוא שער, כי המשנה את הרגלו בחיים מביא על עצמו חולי מעיים, ועל כן אמר שאסור להבעל להוציא את אשתו אף מנוה רע לנוה יפה למרות רצונה, פן תחלה משנוי המקום.

מאהבתו הרבה לידיעות החכמה חקר ודרש גם מפי החולים על תכונת מחלתם, כאשר יספר בעצמו שפעם אחד פגש באחד האנשים, אשר פרחה השחין על בשרו, וישאלהו על דבר מחלתו ותולדותיה. ויספר לו האיש ההוא, כי יש עשרים וארבעה מינים במחלה הזאת.

דעת לנבון נקל, כי בהיותו נשיא העם, ותהי המשרה על שכמו לקבוע חדשים ולעבר שנים, נחוצה היתה לו ידיעת התכונה ומשטרי הכוכבים. ובאמת לא נפלה ידיעתו בחכמה הזאת מידיעת אביו רבן גמליאל דיבנה. מעצתו אחת, אשר יעץ לפתר שאלה אחת משאלות התכונה על פי אופן קל ופשוט, נוכח כי אמנם אהב להתעסק בחכמה הזאת. הוא אמר, כי האיש החפץ להוָּכח ששנת החמה יתרה על שנת הלבנה אחד עשר יום, ושרט שריטה בכותל ולשנה הבאה, ביום ההוא של שנת הלבנה, יראה שאין צל השמש מגיע עד השריטה, ויאלץ לחכות עוד אחד עשר יום עד בוא הצל אל המקום ההוא.

אמנם, מובן הדבר, כי לפי מצב החכמות בימינו יוכל היות שלא תעמדנה כל ידיעותיו בפני הבקרת, אך אם נזכר את ימי דורו ואת מצב החכמות אז, נודה כי היה רבן שמעון בן גמליאל איש חכם ונאור.

ג.

על פי טוב רוחו המלא רחמים וחנינה לכל בני האדם היה רבן שמעון ראוי באמת לשאת עליו משרת הלל הזקן – משרת נשיא הסנהדרין. הוא קם תמיד לימין החלש לתמכהו ולהצילהו מידי התקיף ממנו. ביחוד נראה מהלכותיו בעניני האישות, שכלן נאמרות לטובת האשה החלשה, כאשר נוכח מהדוגמאות המעטות האלה.

הוא אמר: “בעל ששלח גט לאשתו איננו יכול לבטלו בפני בית דין ולא להוסיף על איזה תנאי בית דין, כי אם בפני השליח או בפני אשתו”. בההלכה הזאת לקח רבן שמעון את היכלת מידי האיש השונא את אשתו לענותה כחפצו, ולבטל את הגט בכל עת שיחפץ.

אם נולדו באיש איזו מומים גדולים, אם עֻורה עינו, או נכרתה ידו, או נשברה רגלו, והאשה איננה רוצה לשבת עמו, אז כופים את הבעל להוציאה בגט. – הבעל המגרש את אשתו מחויב לתת לה את כסף כתובתה, לא בשקלים קלים, כי אם בשקלים כבדים העוברים לסוחר. – הוא אמר, כי כתובת האשה היא מן התורה, על כן לא יקלו בה הבעל והדַּיָנים. – ומעת שבאו הצרות והרדיפות על עם ישראל, אשר רדפום שונאיהם הרומיים, אמר רבן שמעון שתוכל האשה לגבות את כסף כתובתה גם באין גט בידה.

הוא נתן עצה לאשה לחבל תחבלת ערמה להציל את רכושה לבל ישלט בו הבעל באמרו: הרוצָה להבריח נכסיה מבעלה, כותבת שטר פסים (שטר שכתוב בו, כי היא מבקשת את פני איש אחר לקבל את נכסיה מידה בתור מתנה) לפני נשואיה, ואז אין עוד רשות לבעל להיות אדון על רכושה. גם מהאיש, אשר בקשַתו לקחת את נכסיה, תוכל אחרי כן למנוע את מתנתה, כי בבואו לקחתה מידה תתנחם ואמרה: “עתה איננה חפצה לתת לך את המתנה”. מהתחבלה הזאת אשר יעץ רבן שמעון נראה, מה מאד התנגד החכם הנאור הזה להעול הנעשה לאשה על ידי החקים הקדמונים, כי חשבוה לשפחה נחרפת לאישה, שאין לה רשות לקים כל רכוש לעצמה.

העושה שדהו אפותיקי (שטר שכתוב בו, שאם לא ישלם את הכסף שלקח, אז יוכל הנושה למכׂר את הרכוש המפֹרש בשטר) לכתובת אשתו ולבעל חוב, הנה – לפי דברי רבן שמעון – מוכרחים בעלי החוב להגיש את שטרי חובותיהם אל השופטים, וגובים על פיהם את נשְׁיָם משאר הנכסים, והאשה גובה את כסף כתובתה מן השדה שכתוב באפותיקי, שאין דרכה של אשה – מוסיף רבן שמעון לבאר את דבריו – ללכת לבתי־הדין. – אם גרש האיש שאין לו בנים את אשתו, בתנאי שתתן לו מאתים זוזים, ואחרי כן מת ולא קבל עדנה את הכסף, אז – אמר רבן שמעון – נותנת האשה את מאתים הזוזים, שהתנה בעלה, ליד אחד מיורשיו, ואיננה זקוקה עוד ליבם, כי נחשבת כגרושה בעוד בעלה חי. בתקנה הזאת השתדל רבן שמעון להציל את האלמנה האמללה מכף יבמה להיות חפשיה לנפשה, להנשא לכל איש אשר ימצא חן בעיניה.

בכלל היה כבוד הנשים יקר בעיני רבן שמעון, כאשר נראה מהלכה אחת שאמר: אם אשה מעידה על איש שהוא כהן, אז נותנים לו תרומה לאכל על פי עדותה, אשר העידה בפני אנשים פשוטים, ואיננה צריכה ללכת ולהעיד בבית הדין, לבלי הטריחה. –

ומה נכבדות הן הלכותיו בדבר העבדים!. הוא אמר: כשם שמצוה היא על כל איש מישראל לפדות את אחיו העברי הנשבה בידי הגוים, כן מצוה היא עליו לפדות גם את העבד הנשבה. – אם באו שנות בצרת על הארץ אז יוכל העבד לאמר לאדוניו: “או פרנסני, או הוציאני לחפשי, למען היותי גם אני כיתר עניי ישראל וירחמו עלי נדיבי לב”. אם מוכר העברי את עבדו לנכרי, אז יוצא העבד לחפשי, ומחויב אדוניו לתת לו שטר שחרור (חֹפש). – אם עשה האדון את עבדו אפותיקי למלוה, ואחרי כן הוציא את עבדו זה לחפשי, מובן הדבר, כי העבד איננו אשם כלל בזה, ויוצא לחפשי כחפץ אדוניו. אך הלא גם המלוה איננו אשם, ומדוע זה יאבד כספו, אשר הלוה לאדון העבד? לכן, אמרו החכמים, כופים בכל זאת את אדונו החדש – את המלוה – להוציאהו לחפשי, והעבד כותב לו שטר חוב על הכסף שהלוה אדונו השני לאדונו הראשון. אבל רבן שמעון התנגד לתקנה הזאת, כי יקנה העבד את חפשתו בכסף, ויאמר: אין העבד כותב כלום ויוצא לחפשי. והמלוה יגיש את משפטו לפני בית הדין.

אהבתו לעמו לא עִורה את עיניו, לבלתי כבד את בני יתר העמים. בעיר צידון היה נכרי אחד, אשר כתב ספרי הקדש, וישאלו את פי רבן שמעון ויאמר, כי מותר לקנות את הספרים מן הנכרי. ומה גם בתי־דין הנכרים היו נכבדים בעיניו כבתי־דין ישראל. הוא אמר: “כל השטרות העולים בערכאות של הגוים, אפילו גטי נשים ושחרורי עבדים, אף על פי שחותמיהם נכרים – כשרים”. – על הכותים אמר שהם כישראלים, “וכל מצוה, שהחזיקו בה הכותים, מדקדקים בה יותר מישראל” הוסיף עוד להללם.

כבוד האדם בכלל היה יקר בעיניו מאד, וטוב הוא, לפי דעתו, להקל גם במצות חמורות, למען הציל את כבוד האדם, או למען חוס על עמלו. גם בדיני חמץ, למשל, החמורים מאד, אמר רבן שמעון: אם מטה חוצצת (מבדלת) את כל החדר ותחת המטה מונחים עצים ואבנים, ולמען הוכח לפני הפסח אם יש חמץ תחתיה ומעברה הפנימי, נחוץ לעמול ולהוציא את העצים ואת האבנים, אזי לפי דעתו, טוב לבדק מעבר המטה החיצוני, ולא מעברה הפנימי, לבלתי הטריח את האדם יותר מדי.

כאיש הולך מישרים היתה השקפתו על חובות האנשים בין איש לרעהו מיוסדה על מוסדות הישר. הוא אמר, כי על החנוני לקנח את מדותיו פעמים בשבוע, ולמחות את משקליו פעם אחת בשבוע, ואת המאזנים נחוץ לו לקנח על כל משקל ומשקל, למען לא ידבק מאומה מן הסחורות הנמכרות, ויכבד משקלם, והיתה הסחורה הנמכרת לקונה חסרה במדתה או במשקלה. –

אם השָׂכיר העובד עבודתו בבית איש אחר איננו מאמין באדוניו, כי נתן תרומה ומעשרות מתבואתו, ועל כן ירא הוא לאכל מלחם אדוניו ומפרי שדותיו, אז, אמרו החכמים, יוכל השכיר לחשך מפירות אדוניו לתרומה ולמעשר, ולאכל מן השאר. נגד הדין הזה התנגד רבן שמעון ויאמר, כי אם חפץ השכיר להתחסד אז הרשות בידו לתת תרומה ומעשרות רק מן הפירות אשר קצב לו האדון למאכלו, אבל לא יוכל למעט את רכוש אדוניו בחסידותו היתרה. –

הוא היה שופט צדק, וידרש שישימו השופטים את היֹשר לקו להם בשפטם בין איש לרעהו. לכן התנגד לדברי רבי טרפון ורבי עקיבה שאמרו: “לו היינו בסנהדרין – בזמן הבית – אז לא נהרג אדם מעולם”, כי אם בקשו תחבלה להצדיקו בדין. ויאמר רבן שמעון: “אף הם היו מרבים שופכי דם בישראל”, כי לוּ היה המשפט רפה, כי עתה רבו הרוצחים, בדעתם כי בית המשפט ישתדל להצדיקם ברחמיו היתרים, לדעת החברה האנושית.

מהשקפתו הישרה התנגד להחלטת החכמים שאמרו, כי אם אין להנדון ראיה או עדים, אומרים לו שיוכל להביא עדים או ראיה על צדקתו במשך זמן מגבל של שלשים יום. ואם אחרי עבור הזמן הזה לא הביא את העדים או את הראיה, אז בטלה זכותו. ויאמר רבן שמעון: “ומה יעשה זה, שלא מצא בתוך שלשים יום, וימצא אחרי כן?”. כן אמרו החכמים שאם שאלוהו: “היש לך עדים או ראיה” והוא אומר “אין לי”, ולאחר זמן הביא ראיה או עדים, לא יוכל להועיל עוד לטובתו בזה מאומה. ויקרא רבן שמעון: “ומה יעשה זה שלא ידע שיש לו ראיה או עדים, וימצאם אחרי כן?”.

אחרי הוָּדע לנו השקפותיו הצודקות האלה על הדין, נבין את רום ערך פתגמו שאמר: “אל תלגלג בדין (אל תהתל בדין) שהוא אחד משלש רגלי העולם”.

ד.

הנה ראה ראינו את גדל ערך רבן שמעון בן גמליאל בהלכה, עתה נראה את ערכו גם בדרשותיו באגדה. גם בזה נבדל הוא מרוב חכמי דורו, כי לא עוה את פני הכתובים, ולא עקם את כונתם הפשוטה, ויהי גם באגדה איש שופט מישרים ומבקר אמת בלי משוא פנים.

בשקלו את דברי התורה והנביאים במאזני השכל, הרשה לעצמו לאמר שמה שנאמר בתורה “ערים גדולות ובצורות בשמים” אין כונת המלה “בשמים” כמשמעה, כי אם לשון הגזמה היא, יען כי נגד המציאות הוא שתהיינה חומות הערים גבוהות עד השמים. אבל מה שנאמר בזרעו של אברהם אבינו “והרביתי את זרעך ככוכבי השמים”, “ושמתי את זרעך כעפר הארץ וכחול אשר על שפת הים” איננה לשון הגזמה – אמר רבן שמעון – יען כי באמת זרעו של אברהם אבינו – הם בני ישראל ביחד עם שבטי ערב – רבים הם מאד. – כן אמר על פרשה אחת בתורה אשר נכתבה לא במקומה הראוי לה לפי ענינה, ויקו “שעתידה פרשה זו שתעקר מזה ותכתב במקומה”. הדברים האלה מראים לדעת עד כמה היה רבן שמעון חפשי בבקרתו את דברי התורה!.

לא רבות הן, בכלל, דרשותיו באגדה, כי פַשטן היה מאין כמהו, והמעטות ממנו הנמצאות בספרותנו העתיקה נאמרו רק להרים את רוח לאומיות עמו, לעודד את רוחם בצרותיהם הרבות, לנחמם מיגונם ולהפיח בלבותיהם רוח תקוה לימים טובים מאלה, למען יוכלו לשאת את עול הגלות המרה, להזכיר את עמו לבלי הרם דגל המרד ללא הועיל, כאשר כבר נוכחו איזו פעמים, כי לשוא הוציאו את מבחר בניהם לשדה קטל.

בדרשותיו אלה תשָּׁמע אנחה ממֻשכה עולה מעמק לבו, ואחריה הֵד התקוה משמחת את הנפש. "מיום שחרב בית המקדש – מתאונן הנשיא הגדול הזה – אין יום שאין בו קללה, ונטל טעם הפירות, וימנעו השמים את טַלם. אבל לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מחזיר את הברכות, שנאמר: “אתם הרי ישראל! ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא!” – הוא יעץ את עמו להזהר מן הרומאים לבלתי התגרות בם מלחמה, ולתכלית זאת דרש את הכתוב: “ונשמרתם מאד”, לאמר: “בשעה שהם יראים ממנו אמר לנו “ונשמרתם מאד”, אנחנו שמובלעים ביניהם על אחת כמה וכמה!”.

כאוהב שלום ורודף שלום היתה עצתו אמונה להחזיק תמיד במעוז השלום, ורק על ידי זה יושע יהודה. לכן אמר: "לעולם הבא, כאשר יחזיר הקדוש ברוך הוא את הגליות לירושלים, בשלום או מחזירן, שנאמר: “שאלו שלום ירושלים”, ונאמר: “הנני נוטה אליה כנהר שלום”. ולמען הראות את ערך השלום כי רב הוא, אמר: "גדול השלום שכתב הקדוש ברוך הוא בתורה דברים שלא היו. אחרי מות יעקב אבינו “ויראו אחי יוסף כי מת אביהם, ויאמרו: לוּ ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו. ויצוו אל יוסף לאמר: אביך צוה לפני מותו לאמר: “כה תאמרו ליוסף אנא שא נא לפשע אחיך!”. ומעולם לא צוה יעקב כדברים האלה, כי אם מעצמם אמרו דבר זה. משתפך, כמה קולמוסים (עטים) נשברים, כמה עורות מתעבדים (לעשות מהם קלף), כמה יונקים מתרצעים ללמד דבר שלא היה בתורה! ראה כמה גדול כח השלום!!”.

עוד הוכיח את גדל ערך השלום מדברי האלהים, אשר אמר לאברהם לאמר: “למה זה צחקה שרה לאמר: האמנם אלד ואני זקנתי?”, ובאמת לא כן אמרה, כי אם: “ואדוני זקן”. אך האלהים אֻלץ לשנות את הדברים בגלל השלום, שלא יקצף עליה אברהם אבינו. מדרשותיו אלה נוכח, כי היה חכם מעביר את ספורי התורה תחת שבט בקרתו, להחליט אם היו המעשים המסֻפרים או לא היו. –

אולם מכל עצות השלום שיעץ את עמו לא נלמד כי היה אוהב הרומאים. רבן שמעון שנא באמת את מחריבי ארצו תכלית שנאה, ויקרא את מלכות רומה בשם “מלכות הרשעה”. הוא הצדיק לפעמים את בני עמו הנושאים בחֻבם רגשות מרד, באמרו: “אבותינו שהריחו מקצת צרתן של מלכיות קצרה רוחם, אנחנו שמובלעים הננו בתוך מעיהם (של הרומאים) כמה ימים וכמה שנים, כמה קצים וכמה עבורים, על אחת כמה וכמה!”. ובדברים חודרים כליות ולב יקרא ויבאר דברי הכתוב: “על כן מלאו מתני חלחלה, צירים אחזוני כצירי יולדה, נעויתי משמוע, נבהלתי מראות” לאמר: “נעויתי משמוע – קול החרופים והגדופים של הרשע (קיסר רומה שהעמיד פסל יופיטר בירושלים); נבהלתי מראות – שלות אותו הרשע!”.

רבן שמעון הצטדק על אשר לא שמו חכמי הדור אל לבם לכתוב מגלות על הצרות אשר השיגו את עמם, כאשר כתב לפנים אלעזר בן חנניה בעליתו את מגלת תענית. ויאמר: “גם אנחנו מחבבים את הצרות, אבל מה נעשה, שאם באנו לכתב אין אנחנו מספיקים!”.

זכרון חסן לאֻמו המדיני היה יקר ונכבד מאד בעיניו, עד כי אמר: “האוכל ושותה ביום תשעה באב כאוכל ושותה ביום הכפורים”. החכם הזה, שדרכו היה להקל עול הדינים מעל צואר בני עמו, החמיר מאד בדין צום תשעה באב – האֵבל הלאומי – רק מרגשות לאומיים שהמו בקרבו.

ובאנחת לב, יחד עם התפעלות עצומה, הוא מזכיר לשומעיו את החגים הלאומיים שהיו בירושלים בזמן הבית, והוא אומר: “לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהם בנות ישראל יוצאות בבגדים לבָנים שאולים, שלא לבַיש את מי שאין לה, והן יוצאות ומחוללות בכרמים ואומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה!”.

זכרון ירושלים עיר קדשו העיר בלב רבן שמעון תקות טובות ונחמות. בכל התלאות אשר מצאו את בני עמו בימיו לא נִסעה עוד תקותו מלבו לחזות את עיר המעטירה הקדושה, כעיר אשר תהיה משוש כל הארץ, ויאמר: “עתידה ירושלים שיתקבצו בתוכה כל האמות וכל הממלכות שנאמר: ונקוו אליה כל הגוים לשם ה'”.

ה.

אחת ממעלות נפשו הטהורה היתה הענוה. ואם אמנם ככתבו את אגרותיו אל נפוצות ישראל בכל ארצות פזוריהם על דבר עִבור השנה לא כתב בסגנון רבן גמליאל הזקן לאמר: “ויישר הדבר בעיני ובעיני חברי להוסיף על השנה הזאת שלשים יום”. כי אם כה כתב: “ויישר הדבר בעיני” ואת חבריו לא זכר, בכל זאת הודו כל החכמים שהיה רבן שמעון אחד הענוים היותר גדולים בתבל. ואשר לא זכר את חבריו, הוא יען חפץ להרים את הנשיאות בעיני העם, למען יסורו למשמעת איש אחד וראש אחד, לטובת אחדות הלאם והתורה. ולאות כי לא חשבו חכמי התלמוד את סגנון מכתבו לגאוה, יהיה המאמר הנמצא בתלמוד האומר: “רבן שמעון בן גמליאל ענו בדורו היה”. והחכמים מונים שלשה ענוי רוח, שהיו מימות עולם עד ימיהם, ומהשלשה הכי נכבד בעיניהם היה רבן שמעון.

אם כי נודעה לו התנגדות רבי מאיר לנשיאותו, בכל זאת הזכירהו הרבה פעמים בהלכותיו, ואמר הלכות רבות בשם רבי מאיר. בהיות רבן שמעון פעם אחת בעיר קסריה חלה מעט – והימים היו ימי חג הסכות – וישאל את פי רבי יוסי להרשות לו לישן עם משרתו מחוץ לסכה. ובהזכירו לפני תלמידיו את המקרה הזה, הוסיף לאמר: “והתיר לי רבי יוסי ברבי (אדם גדול) לישן אני ומשמשי חוץ לסכה”. מזה נראה ענות רוחו, כי בהיותו נשיא הסנהדרין וראש החכמים כִּבד בכל זאת את חברו לשאל מפיו דבר תורה.

רבי אלעזר בן רבי שמעון בן יוחאי בשבתו בבית המדרש בשפרעם עם רבי יהודה בן רבן שמעון הציק מאד לחברו זה בשאלותיו למען הכלימו. ויבוא רבי יהודה ויתאונן באזני אביו הנשיא. ויענהו רבן שמעון לאמר: “אל ירע בעיניך, בני, כי אתה ארי בן שועל הנך, והוא (רבי אלעזר) – ארי בן ארי”. ויקטין את ערך נפשו מול מעלת חברו, רבי שמעון בן יוחאי. ואת המדה היקרה הזאת למד גם את שומעי לקחו. הוא אמר, כי אין לאיש להתגאות ולהתנהג כאדם גדול וכתלמיד חכם, כי גאה וגאון שנאה נפשו.

על כל מעלותיו בתורה, בחכמה ובמדות זכה רבן שמעון שקבעו את כל דבריו להלכה, להורות כמוהם מלבד בשלשה דברים, שאין ההלכה כדבריו. ועד כמה היה נכבד גם בחייו נראה מהלכה אחת, אשר כל החכמים נהגו בה לאסור, ורק מפני כבוד רבן שמעון אמרו חבריו לנהג בה היתר. –

כארבעים שנה ישב רבן שמעון על כס נשיאותו. הוא ראה רעה רבה בימי חייו, מכל בית אביו הגדול לא נשארו בחייהם כי אם הוא ובן אחיו הגדול, אשר ישב בעיר עסיה, ויתר אחיו ובני אחיו נאספו אל עמם בימי המרד וגזרות השמד. כפי נראה מדברי רבן שמעון, אשר התאונן במר רוחו על אבדן בית אביו, היה המרד סבת מות קרוביו, כי נהרגו בשדה קטל בצבאות בר־כוכבא או בידי חרב משפט הרומאים. אבל התלמוד לא ספר מזה דבר.

בימי עלומיו אֻלץ לעזב את ארצו ולקחת בידו מקל נודדים, לגור לארץ רחוקה, להסתתר מפני חמת הרודף. גם באחרית ימיו ראה רבן שמעון צרות רבות, בהתחדש עוד הפעם גזרות קיסרי רומה על התורה והחכמים, ותִּלָּקח הזכות מידיהם לשפט בין אחיהם כדת התורה. בעת ההיא עזב רבן שמעון את עיר אושא ויעתיק את בית מדרשו לעיר שפרעם.

אחרי מות הקיסר וירוס, שהיה תחת אנטונינוס פיוס, שלחו חכמי ישראל את רבי שמעון בן יוחאי עירה רומה, להשתדל לפני הקיסר מרק אורֵלִיוס להסיר את הגזרות מעל היהודים. ורבן שמעון בן גמליאל לא נסע, כי היתה הנשיאות כקוץ מונד בעיני מושלי רומה. השתדלות החכמים עשתה פרי ותהי הרוחה מעטה ליהודים, ותשקט הארץ מן הגזרות והרדיפות.

ויחי רבן שמעון בן גמליאל עוד שנים אחדות, ויזכה לראות את בנו יחידו, את רבי יהודה הנשיא, עולה בחכמה על כל בני דורו, ותהי לו זאת לנחמה באחרית ימיו, וימת אחרי תם שנת המאה מעת חרבן הבית השני.

א

רבי שמעון בן יוחאי, אחד מחכמי הסנהדרין אשר באושא – בן הדור השלישי לחכמי התורה, בזמן נשיאות רבן שמעון בן גמליאל – היה תלמיד רבי עקיבה. אביו יוחאי היה מן האנשים הנכבדים בישראל ומתהלך באהבה ובשלום עם הרומאים, וכפי הנראה, איש מתנגד מאד למרד היהודים ברומה.

שלש עשרה שנה ישב רבי שמעון בן יוחאי לפני רבי עקיבה, ויקבל ממנו את רֻבי תורותיו, אך לא את אופן למודו. תחת זאת נחל ממורהו את השקפתו על מצב בני ישראל המדיני, את אהבתו לחפש לאומי ואת השנאה העזה למלכות רומה, אשר פיו יקבנה בשם “מלכות הרשעה”.

אחרי מות אדריַנוס קיסר שב גם רבי שמעון מארץ נדודו ארצה ישראל, ויהי בין שבעת החכמים שהתאספו בעיר אושא וישלחו ספרים אל כל ערי ישראל לקרוא למורים ולתלמידים לכונן בתי מדרש. בני העיר אושא קבלו את החכמים בטוב לבב, ויספיקו להם ולתלמידיהם הרבים, אשר מהרו לבוא לקול הקריאה, את צרכיהם – מאכלם ושקוים. לאות תודה לנדיבי־הלב נשאו החכמים איש איש את מדברותיו לכבוד בני אושא, ויהללו את מפעל צדקתם.

בין כל הדרשות האלה מצטַינת דרשת רבי שמעון בפשטותה ובמשל הקל המובן לכל איש, תחת אשר רוב הדורשים אֻלצו לעקם את הכתובים בדרשותיהם, ולדמות מעשה בני אושא למשלים זרים ורחוקים. מהענין הפשוט שבחר לו רבי שמעון לתלות עליו את דרשתו נבין את הדרך הנעים, שהיה לו בדרישת התורה. וכה נשא משלו ויאמר: “ויהי היום ויעבר אלישע אל שונם, ושם אשה גדולה, ותחזק בו לאכל לחם” – גדולה היא הפרנסה שגורמת לתחית המתים לבוא שלא בעתה. הצרפתית, על ידי שהאכילה את אליהו, והשונמית, על ידי שהאכילה את אלישע, זכו להחיות את בניהן; ואתם, בני אושא גומלי החסד, על אחת כמה וכמה!"

ואמנם היתה פעולתו בדרישת התורה נכבדה מאד, כי הוא הביא את רוח הבקרת לשפט על פיה את כל דברי מורו, רבי עקיבה, לדעת איזו מהם לקרב ואיזו לרחק; כנראה מדבריו שאמר לתלמידיו: “למדו את מדותי (כללַי), כי מדותי הן תרומות מתרומות (המבֹררות והנבחרות) ממדותיו של רבי עקיבה”. ועל תכונתו זאת לברר ולַנקות את ההלכות מכל פסלת אמר אחד מחכמי דורו: “רבי שמעון בן יוחאי טוחן הרבה ומוציא מעט (לומד הרבה ושוכח מעט) ואשר הוציא הוא רק סובין (מפל בר)”, כלומר: ואשר שכח הן רק ההלכות, שאינן ראויות להאָמר ולהִשָּׁאר.

הוא לא נשא פני כל איש באהבתו את האמת. ואם אמרו לו דבר בשם מוריו, גם אז לא נכנע מפני רוממות הקבלה, כי אם את ההגיון הבריא לקח לו לאמַת המדה בתורה. פעם אחת אמר הלכה בבית המדרש, ויאמרו לו חבריו: “אם הלכה (קבלה מרבותיו) – נקבל, ואם לדין יש תשובה”, ויען רבי שמעון: “הלכה היא וגם המקרא עוזרני”. בזה הביע דעתו, כי ההלכה בלבד איננה מספקת לו להורות על פיה, כי אם נחוץ לו עוד עזר מן המקרא.

אם כי היה תלמיד רבי עקיבה כל ימיו, וגם בשבת מורהו זה בכלא לא נמנע מלכת אליו לשמוע דבר תורה מפיהו, בכל זאת לא הלך בעקבות רבי עקיבה לדרש את האותיות היתרות, את מלות השמוש “את” “רק” “אך”, להוציא מהן הלכות. גם את הפלפול שנא רבי שמעון; ועל פלפול רבי יהודה חברו, אשר חפץ להוציא על ידו איזו הלכה, ענה הוא כי לחנם יפלפל, כי הדבר פשוט הוא “וממקומו הוא מוכרע” (מפשַׁט הכתוב נראה ומובן).

גם בעיקר הקבלה ודרכי השתלשלותה שונה דעתו מדעת רבי עקיבה. תחת אשר מורהו זה אמר, כי הכללות והפרטות שבמצות התורה נאמרו למשה בהר סיני, אמר הוא כרבי ישמעאל, שהכללות – הן המצות הכתובות בתורה – נאמרו בהר סיני, והפרטות – באורי המצות – נאמרו באוהל מועד, כלומר: על פה. הדעה הזאת מורידה קדושת ההלכות ומעלתן, להיות נתונות ביד החכמים, להטותן אל חפצן לצרכי הזמן והמקום.

עוד דרך אחת היתה לרבי שמעון אשר הועילה הרבה להתפתחות הבקרת בתורה והיא – בקשת טעם המצות. גם על הדינים והמשפטים המפרשים בתורה שאל הוא, מדוע אמרה כן התורה, וישתדל תמיד למצוא טעם הגיוני לחקי התורה הכתובה. ועל כן נאמר עליו בספרות התלמודית: “רבי שמעון דורש טעמי המקרא”.

התורה אמרה, כי המביא קרבן מנחה לחטאתו “לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה”. ויאמר רבי שמעון: “בדין הוא, שתהי מנחת חוטא טעונה (צריכה) שמן ולבונה, שלא יהי חוטא נשכר” (שלא ישתכר מזה שהוא חוטא בהמנעו מהביא שמן ולבונה). “אבל לבלתי היות קרבנו מהֻדר” – מבאר רבי שמעון טעם הדבר – לכן צותה התורה לבל יביא החוטא שמן ולבונה למנחתו. – כן הוא שואל: מדוע אמרה התורה שגם רכוש הצדיקים הדרים בעיר הנדחת יאבד ויחרם (עיר אשר יושביה עובדים עבודה זרה ומשפטה לההרס עד היסוד בה)? הלא הצדיקים לא חטאו! ועל זאת יען רבי שמעון: מי הכריחם לשבת בה בשכונת אנשים רעים וחטאים? – לכן יאבד גם רכושם. – עוד הוא שואל: מדוע אמרה התורה כי יקח איש אשה ולא אמרה כי תלָּקח אשה לאיש? – ומבאר טעם הדבר במנהג העולם: יען שדרך האיש לחזור אחרי האשה, ואין דרך האשה לחזור אחרי האיש (כי הנשים בישניות הן).

ואם למשפטי התורה הכתובה הוא מבקש טעם הגיוני, ומה גם להכלות מקֻבלות מפי החכמים. והטעמים אשר מצא רבי שמעון לההלכות, מה ישרים ומה נחמדים הם! הנה יש הלכה אחת האומרת, כי הגוזל או החומס או, בכלל, המסב לרעהו נזק, משלם להנִּזָק ממיטב אדמתו, והלוה משלם את חובו מאדמתו הבינונית. וישאל רבי שמעון מה טעם ההלכה הזאת ועל מה נוסדה? ואחרי שאלו ענה לאמר: המַּזיק משלם להנִּזק ממיטב אדמתו למען יאמר האדם בלבו: “למה אני גוזל? למה אני חומס? הלא למחר ירד בית הדין לרכושי ולקח את השדה היפה בשדותי”. והלוה משלם להמלוה מהאדמה הבינונית, לבלתי עשות האדם בערמה, בראותו שיש לרעהו שדה טוב או בית יפה ואמר: “אמהר להלותו כסף, והיה אם לא יוכל להשיב לי את נשיי, ולקחתי ממנו את שדהו או את ביתו”. גם מן האדמה הגרועה לא יתכן לשלם למלוה, פן יחדלו בני האדם להלות כסף איש לרעהו.

לפעמים, במצאו טעם המצוה, שנה את המצוה על פי הטעם ההוא. הן מקרא מפורש הוא בתורה: “לא תחבל בגד אלמנה” והתורה לא הבדילה בין אלמנה עניה ובין אלמנה עשירה. אבל רבי שמעון אומר, כי טעם הדבר שצותה התורה לבלי קחת חבולה מן האלמנה הוא, לפי שעל המלוה להשיב לה יום יום את שמלתה, ואם כן יבוא אל ביתה יום יום, וזה לא לפי הנמוס, ולפי הטעם הזה – אמר רבי שמעון – מותר לקחת משכן מאלמנה עשירה, כי לא יאלץ המלוה להשיב לה את השמלה מדי יום ביום, כי יש לה שמלות אחרות. – רוח בקרת חפשית כזאת הביא רבי שמעון אל בית מדרשו! –

הוא אהב מאד את הסדר בלמודו, את כל ההלכות אסף ויסדרן בסדר יפה, בתתו כללים גדולים לזכור על ידם את ההלכות, לבל תשכחנה מהרה, באמרו: דבר פלוני או דבר אלמֹני כלל גדול הוא. וכן אהב למנות במספר הלכות דומות זו לזו מעט, מנהגים, מדות המוסר וכדומה. “ארבעה הם אשר האלהים שונאם: הנכנס לביתו פתאם, ומה גם לבית רעהו” – אמר רבי שמעון – וכו' וכו‘. "חמשה דברים הם שהעושה אותם מתחיב בנפשו ודמו בראשו: האוכל שום קלוף וכו’". ועוד הרבה מאמרים נמצאים ממנו בתלמוד ההולכים על דרך זה בהלכה ובאגדה, והם יקלו על הלומדים לזכר את למודם.

בכל אלה לא קבעו את דבריו להלכה במקום שרבי יהודה או רבי יוסי חבריו מתנגדים להם. ואת הדבר הזה יתכן לבאר רק על אשר הלך אל הקצה האחרון, בהקלו עול הדינים מעל עמו יותר מכל חבריו.

ב

כרוח הבקרת אשר נחה עליו עת בא לדרש את הכתובים להלכה, פעמהו גם בדרשו את המקראות על פי דרך האגדה. הנה הוא מספר בעצמו לאמר: “ארבעה דברים היה רבי עקיבה דורש, ואני אינני דורשם כמוהו. ונראים דברי שישרים הם מדברי רבי עקיבה”. ולא גאותו השיאתו לדבר דברי גאון כאלה, לרומם דרשתו תחת לשונו לעֻמת דרשת מורהו, כי אם האמת אלצַתו לאמר כן, כאשר נוָּכח אם נציג דברי רבי עקיבה ודבריו אלה מול אלה.

רבי עקיבה באר את דברי משה שאמר לה‘: “הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם?” לאמר: אף אם תאסף את כל הצאן והבקר הימצא להם? וירגיש רבי שמעון, שהבאור הזה מתנגד לַהגיון. הכי כל יוֹשבי תבל אינם אוכלים בשר, אף אם רבים הם מאות פעמים ממספר בני ישראל שהיו במדבר? והאם לא היה צאן ובקר לבני ישראל במדבר? – אומר רבי שמעון – הן כבר נאמר ביציאתם ממצרים: “וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר”. ואם תאמר, כי כבר אכלום במדבר, הלא נאמר אחרי כן: “ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד!” אין זאת כי כן אמר משה: לא בשר הם חפצים כי אם לבקש תואנה על ה’, למען שוב מצרימה. והיה באור המלות “ומצא להם” כן: “היאמרו די לתאותם?”

רבי עקיבה דרש את דברי התורה: “ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק” לאמר: היא ראתהו בעבדו עבודה זרה. הבאור הזה לא ישר בעיני רבי שמעון, ויבאר בדרך יותר פשוטה לאמר: שרה שמעה בהתל ישמעאל ביצחק באמרו לו: “הכי לא אקח אני פי־שנים בנחלת אבינו? הן אנכי הוא הבכור!” ומה ישר הבאור הזה! הלא כה אמרה שרה לאברהם: “גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש עם בני עם יצחק!”, ומה ענין עבודה זרה לירושה?

האלהים אמר ליחזקאל הנביא לאמר: “בן אדם, יושבי החרבות האלה על אדמת ישראל אומרים לאמר: אחד היה אברהם ויירש את הארץ, ואנחנו רבים – לנו נתנה הארץ למורשה”. ויבאר רבי עקיבה כן: “הן אברהם שעבד רק אל אחד ירש את הארץ, אף כי אנחנו (דור יחזקאל) העובדים אלהים רבים”. הביאור הזה לא מצא חן בעיני רבי שמעון אחרי התבוננו אל המשך הכתובים, ויבאר בטעם יותר יפה לאמר: “הן אברהם שצוהו ה' רק מצוה אחת – למול בשרו – ירש את הארץ, אף כי אנחנו שצונו מצות רבות”. לפי זה יש טעם במענה הנביא שאמר: “על הדם תאכלו ועיניכם תשאו אל גלוליכם ודם תשפכו והארץ תירשו?” כלומר: הלא אינם עושים מצות ה', ולמה תתפארו בהן ותאמרו כי בגללן תירשו את הארץ? אבל לפי באור רבי עקיבה אין טעם במענה הנביא: הלא גם הם יאמרו כי עובדי אלילים המה, ולמה יזכירם את חטאתם זאת!

כמו בהלכות כן גם באגדות אהב רבי שמעון לבקש טעם לדברים הנאמרים בתורה, בנביאים או בכתובים. תלמידיו שאלוהו פעם אחת: מדוע לא ירד המן לישראל פעם אחת בשנה, להספיק להם מזון לכל ימי השנה? ויען רבי שמעון: “משל למה הדבר דומה? למלך שיש לו בן אחד. נתן לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא הלך הבן להראות את פני אביו רק פעם אחת בשנה. ויחל המלך לתת לבנו מזונותיו יום יום, וילך הבן לראות את פני אביו יום יום. כן גם בני ישראל: מי שיש לו ארבעה או חמשה בנים היה דואג אולי לא ירד מחר המן, ומתו כל בניו ברעב, לכן התפלל מדי יום ביום לאלהים שישלח לו דגן־שמים זה. ונמצא כלם מכַונים את לבם לאביהם שבשמים”.

הוא התאמץ לבאר אגדות התורה באופן קרוב אל המציאות וגדר הטבע. הוא באר את הכתוב: “ויראו בני האלהים את בנות האדם, כי טובות הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו” לאמר: “בני האלהים” הם בני השופטים או שרי הארץ ולא מלאכי אלהים, כאשר בארו מטיפים אחרים בימיו, האוהבים את הפלאות בספורי התורה. ויגער בחכמים המבארים את המלות “בני אלהים” באופן זר כזה.

לפעמים החליף את סדר המלים בכתוב באופן נעים, ויצא לו דרוש יפה. הוא דרש את הכתוב: “צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה” לאמר: "כמו שההרים כובשים על התהום, שלא יעלה ויציף את העולם, כן גם הצדקה כובשת על מדת הדין ועל הפורענות, שלא תבאנה לעולם, כמו שנאמר: “צדקתך על משפטיך כההרי אל על תהום רבה”. חלוף המלים כזה בדברי הכתובים נקרא בימינו בשם־חקוי (פַּרוֹדִיָה). ומה נחמדה הפרודיה הזאת, ומה נעלה מטרתה, אשר השיג רבי שמעון על ידה! הדרשה הזאת מראה לדעת מה חד היה שכלו להטות את הכתובים אל כל אשר יחפץ, באופן נעים ומובן ובדרך קל ופשוט. –

מלבד הגיונו הבריא, אשר היה נר לרגלי דרשותיו, הנה גם לשון מטיף נעים ברא לו אלהים ושפתיו נטפו מתק המליצה. כל דברי מוסרו הִשוה תמיד למקרה אחד ממקרי התבל במשל נחמד, ודברי אגדותיו יצאו מפיו ברורים ומובנים לכל, כי תוכם רצוף מוסר השכל, או באור מקרים בתולדות ישראל, כאשר נוכח מהמשלים האחדים האלה:

כתוב בתורה: “מה זאת עשינו כי שלחנו את בני ישראל מעבדנו?” – ובחפצו לבאר את התעלת הרבה אשר הגיעה למצרים מבני ישראל, ואת טעם הנָחמם על אשר שלחו את העבדים האלה לחפשי, נשא רבי שמעון משלו ויאמר: “משל למה הדבר דומה? לאחד שנפלה לו אחוזה במדינת הים בירושה, וימכרנה במחיר מצער, ויחל הקונה לחפר בה, וימצא מטמוני כסף וזהב ואבני־יקר. ויודע הדבר למוכר – ויחנק. כן עשו גם המצרים כי שלחו את בני ישראל ולא ידעו מה שלחו”.

הוא דרש על שם המקום “די־זהב” לאמר: שהתנדבו שם בני ישראל זהב גם למשכן גם לעגל. ובחפצו להראות את קלות־הדעת של דור המדבר אמר במשל: "למה הדבר דומה? לאחד שהיה מקבל חכמים ותלמידים אל ביתו ויאשרוהו רבים לאמר, כי אוהב חכמה הוא. אחרי כן באו אליו גם כנענים ויקבל גם אותם. אז חדלו מהללו ויאמרו: “זה דרכו לקבל כל אדם”.

ומה נעים משלו אשר נשא על חיי החברה והלאם באמרו: “האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף! – משל לבני אדם שישבו באניה. ויקח אחד מהם מקדח, ויחל לקדח תחתיו. ויאמרו לו רעיו מה אתה עושה? ויענם האיש: מה לכם ולמעשי? הכי לא תחתי אני קודח? ויענו רעיו: הלא יעלו המים דרך החֹר ויטביעו את כלנו”. כן בחטוא איש אחד, לא רק לנפשו, כי אם לכל החברה האנושית יחטא.

ג.

רוב דרשות רבי שמעון בן יוחאי באגדה נסבו על התורה ורום ערכה. אין כמעט אחד מכל חכמי דורו, אשר הרבה לשאת את דבריו על התורה כמוהו. גם רבי מאיר, זה “העוקר הרי הרים” בדרישת התורה, לא הקדיש מאמרים רבים לחבת התורה כרבי שמעון.

הנה כל החכמים יעצו לכל אדם ללמד את בנו איזו אומנות, להחיות בה את נפשו ונפשות ביתו, ויחד עם זה למדוהו לבל יזניח תורת ה', וילמדה את בניו. אבל רבי שמעון אמר: “היתכן? אדם קוצר בשעת קצירה, וחורש בשעת חרישה, דש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח – מתי הוא לומד תורה? אך – כשישראל עושים רצונו של מקום (ה') מלאכתם נעשית על ידי אחרים (עבדיהם) וכשאין עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על ידי עצמם”.

אולם, כפי הנראה, הרגיש בנפשו, כי הרחיק ללכת בדרשתו זאת, לצַות על בני האדם לעזוב עסקיהם בגלל התורה, לכן תקן בפעם האחרת את דבריו אלה באמרו: “אדם יושב ולומד, ואיננו יודע מאין הוא אוכל ושותה, מאין הוא לובש ומתכסה – לכן לא נתּנה התורה כי אם לאוכלי המן ולאוכלי תרומה”, כלומר: מפלגת חכמים מחויבת להתפרנס מן הצדקה ולהקדיש את כל עתותיה ללמוד התורה, ויתר בני האדם עוסקים בעבודה ובמלאכה לטובת החברה האנושית.

בתכונתו זאת נדמה לו רק רבי נהוראי בן דורו, שאמר: “עוזב אני את כל האומניות שבעולם ומלמד את בני רק את התורה”. – האגדה מספרת, כי תלמיד אחד של רבי שמעון יצא חוצה לארץ, וימצא לו שם הון עתק. ויהי בשובו אל ארץ ישראל, ויראוהו חבריו והנה הוא עשיר, ויקנאו בו, ויאמרו גם הם לצאת מארצם, לבקש עֹשר בארצות רחוקות. וישמע זאת מורם, רבי שמעון, ויתעצב אל לבו, ויקראם לשוח בשדה־בקעה, ויוכיחם לדעת, כי אם ירדפו להשיג את האֹשר החמרי יאבד להם אשרם הרוחני. ויקראו כלם קול אחד לאמר: “כי שמחתני ה' בפעליך!” כלומר: תורת ה' היא שמחתם ולא העֹשר. האגדה כדרכה, עטרה את המקרה הזה בזר פלאות, ותוסף לספר כי התפלל רבי שמעון לאלהים, ותמלא כל הבקעה שקלי זהב, ויאמר לתלמידיו: “קחו לכם מהם כאות נפשכם, אך דעו כי כל אשר יקח לו מזה יאבד חלקו בעולם הנצחי!” – וימשכו כלם את ידיהם מן הזהב.

לפי דעתו מוטלת החובה על כל יודע תורה להגות בדברי תורה גם בעת אכלו, וכה אמר: “שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה – כאלו אכלו מזבחי מתים; ואם אמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו משלחן ה'”. גם ההולך בדרך אל יחדל מלמוד את התורה. “המהלך בדרך – אומר רבי שמעון – ומפסיק ממשנתו ואומר: “מה נאה אילן זה, ומה נאה נִיר זה”, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחַיב בנפשו”.

עוד הוא אומר: “אם ראית ערים נתלשות (נהרסות) דע לך שבאה להן הצרה יען כי לא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משַׁנים”, כלומר: שלא השתדלו לכונן בתי ספר לילדיהן ולשלם שכר למורים ולעוזרים. איזהו מעות שלא יוכל לתקן? – מוסיף הוא לדרש – זה שהיה מתוקן בראשונה ואחרי כן התעַות. ואיזהו? זה תלמיד חכם הפורש מן התורה". ברוב התלהבותו לחבת התורה ולמצותיה יקרא: “ככר ומקל ירדו כרוכים מן השמים! אמר להם (לישראל) הקדוש ברוך הוא: אם תעשו את התורה, הנה לכם ככר לחם לאכל, ואם לא תעשוה, הנה המקל להכותכם בו!”.

רק התורה – לפי דעתו – עשתה את בני ישראל לעם חפשי גם בעבודתו ובשפלותו, ויאמר: “אתם יש לכם קנין באומות העולם, ואין לאומות העולם קנין בכם, על ידי שקניתם אלה דברי הברית”. “כלי זין נתן להם הקדוש ברוך הוא לישראל – מוסיף רבי שמעון לאמר – ושם המפורש חקוק עליו. וזאת כונת הכתוב: כבוד חכמים ינחלו – אלו בני ישראל, שקבלו את התורה, וכסילים מרים קלון, אלו אומות העולם (עובדי אלילים) שהקדוש ברוך עושה להם קלון”. – את הלומד תורה מבטיח רבי שמעון, כי גם אחרי מותו, כאשר יאמרו תלמידיו דברי תורה בשמו, תהיינה שפתותיו דובבות בקבר.

לבו דאב מאד על אי־אחדות חכמי התורה בימיו, ויביע את צערו בדרשה נעימה. הנה החכמים דרשו את הכתוב: “ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו”, לאמר: “עתידה תורה שתשָׁכח מישראל”. ויקרא רבי שמעון: “חלילה שתשכח התורה מישראל! הלא כבר נאמר: “כי לא תשכח מפי זרעו” ואם כן מהו באור הדברים “ישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו”? – שלא ימצאו הלכה ברורה במקום אחד, כי אם איש פלוני אוסר ואיש פלוני מתיר, איש פלוני מטמא ואיש פלוני מטהר ולא ימצאו דבר ברור”. ואם נזכר את בתי המדרש הרבים, אשר כוננו אז חכמי התורה, ואשר מוריהם הלכו איש איש בדרכו שהתוה לו מבלי שים לב לאחדות התורה, ואת התאמצות רבן שמעון בן רבן גמליאל לאחד את התורה לבל תפרד לתורות הרבה, והיתה לאַל, וכי המצב הזה הורע מיום ליום, אז נבין מה נאמנים היו דברי הדרשה הזאת!

ומה רבה היתה אהבתו לארצו הקדושה! בתכונה הזאת היה תלמיד מובהק לרבי עקיבה, כי כמוהו היה גם רבי שמעון לאומי נלהב, ויהי נכון לשאת כל תלאה וכל מכאב בגלל ארץ אבותיו, אשר היתה יקרה בעיניו לא פחות מן התורה. כאשר נראה ממאמרו האחד, היו התורה וארץ ישראל שקולות בעיניו זו כנגד זו, ותשאנה במאנים יחד. הוא אמר: “שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכלן לא נתּנו להם כי אם על ידי יסורים, ואלה הן: תורה, ארץ ישראל ועולם הבא”. רוח לאומי נלהב מרחפת על פני הדברים הקצרים והשנונים האלה, רוח לאומי, אשר כשחוק הוא בעיניו כל הלחץ וכל העני לעמת האֹשר הגדול לרשת את ארץ אבותיו.

בדרשתו אשר נשא על דברי סנחריב מלך אשור, ששלח לבני ירושלים לאמר: “עשו אתי ברכה וצאו אלי… עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם: ארץ דגן ותירוש, ארץ לחם וכרמים”, אמר רבי שמעון: מה נואל מלך אשור בהבטיחו את ישראל להושיבם בארץ טובה כארץ יהודה! הן עליו היה לרומם ולהלל את הארץ החדשה אשר הבטיח ולאמר: כי נעלה היא על ארץ ישראל, למען ימשך את לב העם. אבל מזה נראה מה טובה היא הארץ הקדושה, עד כי האיש, אשר בא להלל ארצו, לא יכל עשות שקר בנפשו ולדבר דֹפי בארץ ישראל הברוכה והפֹריה.

הוא היה אומר: אין יוצאים מארץ ישראל חוצה לארץ רק אם עלה מחיר הלחם לסאתים בסלע וגם בעד מחיר גדול כזה אי אפשר למצוא לחם לקנותו. – הוא אמר בדרשתו, כי אלימלך איש נעמי ושני בניו – מחלון וכליון – מתו, יען אשר עזבו את ארץ ישראל בשנות הבצרת, ויצאו אל ארץ מואב. הוא הזהיר את בני עמו מאד להתאבל על חרבן הבית והארץ, ויוסף עוד לאמר: “אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה, שנאמר: “אז ימלא שחק פינו ולשוננו רנה”. אימתי? בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה”, כלומר: לעת גאולת ישראל. "ואם יאמר לך אדם – מוסיף רבי שמעון – מתי קץ הגאולה? אֹמר לו: “כי יום נקם בלבי”. כתיב, כלומר: עוד יבא יום ויִקּום האלהים נקמת עמו וארצו.

ד.

בגלל הרגש הלאומי הקדוש הזה, אשר פעם את רוחו, אמנם נשא ויסבל רבי שמעון תלאות אין קץ, וכפשע היה בינו ובין חרב משפט הרומאים. ואלה סבות הסכנה, אשר עברה על נפשו: באחרית ממלחת אנטונינוס פיוס קיסר רומא התגרו הפרתים מלחמה ברומה, ויאמרו להשליך מעל צואריהם את עול ממשלת הממלכה התקיפה הזאת, ויקחו גם היהודים, אשר נואשו עוד מתקותם להשיב להם את כבודם המדיני, חבל במרד הזה. ורבי שמעון בן יוחאי בשנאו את הרומאים תכלית שנאה ובאהבתו הגדולה לחפש הלאומי הביע אז בדרשותיו בבית המדרש את תקותו הנעימה, אשר שעשעה נפשו, לראות בעיניו את גדולת ישראל וגאולתו מידי מחריבי ארצו ויאמר: “אם ראית סוס פרסי קשור בארץ ישראל צפה לרגליו של משיח”, כלומר: הוא האמין באמונה שלמה, כי הפרתים יכניעו את גאון רומה, ויגרשוה מהיות גברת בארצות אַסִיָה, ואז ישובו בני ישראל לבצרון ומלך משיח ה' מקרבם יצא למלך בעמו. אולם תקות החכם הזה לא באה: עוד טרם מת אנטונינוס בא שר צבאו, קוֹרְנֵילִיוּס, וישבית את המרד וישקיט את הארץ.

וימת אנטונינוס פיוס וימלכו תחתיו שני קיסרים: מַרְק־אוֹרֵילִיוּס ומשנה לו לוּצִיוּס־וֵירוּס. אז יצאה הגזרה מלפניהם להשבית בארץ ישראל את בתי־דין ישראל, לבלי יוסיפו עוד חכמי התורה לשפט בין איש לרעהו. רבי שמעון אמנם לא התעצב למקרה הזה, ויאמר כי טוב מאד עשו הקיסרים, אשר לקחו מידי שופטי ישראל את המשרה הזאת, יען חדלו בישראל שופטים חכמי לב יודעי דת ודין לשפט את אחיהם על פי חקי התורה האמתים. אך שנאתו לרומאים התגברה בלבו: הוא לא שכח את תקותיו הנעימות שהיו לאַל, ולא יכל לסלוח לַלביאה האכזריה החובקת בזרועותיה את השה הפזורה, את ישראל.

ויהי היום וישבו שלשת חכמי התורה: רבי שמעון בן יוחאי, רבי יוסי בן חלפתא ורבי יהודה בן אילעי בבית המדרש וישיחו על אדות קורות הימים האחרונים על דבר המורדים והרומאים. וישא רבי יהודה את משלו ויאמר: “כמה נאים מעשי האֻמה הזאת (הרומאים)! תקנו שוקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות!” כשמוע רבי שמעון את דברי התהלה, אשר פזר רעהו לשנואי נפשו, התפרצה שנאתו הטמונה בחֻבו מפחד אויב ומתנקם מלבבו הסוער בדברים כאלה: “כל מה שתקנו, לא תקנו כי אם להנאת עצמם ולא לטובת ארץ ישראל. תקנו שוקים – להושיב בהם זונות, תקנו מרחצאות – לעדן בהם את בשרם, תקנו גשרים – למען יוכלו לגבות מס מאת העוברים עליהם”. ורבי יוסי טמן שנאתו בחבו, ולא דבר דבר לא להלל ולא לקלל.

ושם בבית המדרש יש בעת שיחתם תלמיד אחד, ושמו יהודה בן גרים. וילך יהודה ויספר את דברי החכמים באזני העם, מבלי חשוב כי יביא בזה שואה על נפש רבי שמעון מורהו. ויוָּדע הדבר לנציב רומה ויגזר אמר: “יהודה שעִלה (שהלל את הרומאים) יתעלה (יעלה לגדולה), יוסי שהחריש בשמעו חרפת הרומאים, יגלה מעיר צפורי, שישב בה, חוצה לארץ, ושמעון, שחרף וגדף, יהָרג”.

וישמע רבי שמעון על דבר המשפט אשר נחרץ עליו, וימלט על נפשו הוא ובנו, רבי אלעזר, וילכו וישבו במערה אחת, בגדרה, ושם גדלו עצי חרובים, ומעין מים יצא מן המקום ההוא. וישבו שם שנים רבות עד מות הקיסר וירוס. – האגדה מוספת לספר כדרכה על רוב התלאות, אשר סבלו האב ובנו במקום מחבאם, באמרה, כי כל היום ישבו ערומים בחול עד צוארם לבלי יבלו בגדיהם, ורק בעת תפלתם לבשו אותם. וישביעו את רעבונם רק בחרובים אשר גדלו שם.

בכל ימי שבתו במערה הוסיף רבי שמעון להגות בתורה, וישנן את ההלכות הרבות אשר קבל מרבי עקיבה מורהו, ושם העבירן תחת שבט בקרתו לדעת איזו מהן לבחר ואיזו לזרות הלאה. חפשי מכל עבודה באין תלמידיו לפניו להשיב על שאלותיהם, באין עַם אתו להטיף להם מוסר השכל, היתה לו עת מכשרת לעסק בהלכות, ולהתבונן אליהן בעין בינתו החודרת. רבי שמעון בן יוחאי לא היה, בכלל, מן הדרשנים האוהבים למצוא פליאות וסודות בתורה, ומה גם בשבתו בדד, עת אשר הדרשות באגדה לא תוכלנה להביא לו כל תעלת. לכן הוסיף באמת אֹמץ וחיל בהלכות התורה, ויחכם עוד יותר מאשר חכם בימי חייו הראשונים. התלמוד מספר על החיל הזה, אשר עשה במשך שבתו במערה, כדברים האלה: לפני החָבאו היה שואל את רבי פנחס בן יאיר שאלה אחת, ורבי פינחס השיב לו עליה שתים עשרה תשובות. ואחרי צאתו ממקלטו השיב הוא עשרים וארבע תשובות על כל שאלה אשר הציע לפניו רבי פינחס.

ותעברנה שנים אחדות, וימת וירוס משנה הקיסר, ויודע הדבר לרבי שמעון, כפי הנראה, על ידי בנו, שלא ירא כאביו את חרב המשפט, ויוכל, בלי ספק, לצאת לפעמים ממחבאו אל רעיו חכמי התורה. ויגמר רבי שמעון אֹמר לצאת מן המערה ולשוב אל בית מדרשו.

אולם אם ימי התבודדותו במערה חזקו את כח שכלו, לעמת זאת הכשילו את כח גוו. התלמוד מספר, כי עלו על בשרו אבעבעות ופצעים. וילך עירה טִבֶּרִיהָ, הנודעה במעינותיה החמים המעלים ארוכה לחולים, וירחץ את בשרו במעינות ההם ויֵרָפא. בעת רחצו היה אתו קרובו וידידו רבי פינחס בן יאיר, וישרתהו. ויהי כי הכאיבו הפצעים לרבי שמעון, ויצעק מכאבו הגדול. ויבך רבי פינחס ויאמר: “אוי לי שראיתיך במצב כזה!” ויענהו רבי שמעון: “אשריך שראיתני במצבי זה, כי לולי הפצעים האלה, שהיו לי מישיבתי במערה, לא עליתי כה במעלת החכמה”.

ויהי אחרי אשר נרפאו מכאבי בשרו, ויאמר לעשות דבר טוב לעיר אשר בה מצא ארוכה לפצעי גוו, ולאנשים היושבים בה, אשר כלכלוהו, בלי ספק, במשך שבתו אצלם, כי עני היה.

ואלה תולדות העיר טבריה מיום הבנותה: הורדוס בן אנטיפטר האדומי בנה אותה בשבתו על כס המלוכה ביהודה, ויקראנה על שם טִבֶּריוּס קיסר רומה, מֵטיבו ואיש חסדו. וחלקת השדה אשר בנה עליה את העיר היתה לפנים שדה קברות. וימנעו בני הכהנים והחכמים הפרושים, הנזהרים לאכל לחמם בטהרה, מבוא אל העיר הזאת, מדאגתם פן ידרכו על קבר נעלם ונטמאו. מפני הסבה הזאת לא יכל מסחר העיר לשגשג, ויחיו יושביה בעני ובמחסר.

ויבן רבי שמעון, כי לא כל העיר שדה קברות הנה, ורק זעיר שם וזעיר שם ימצאו קברים אחדים ונחוץ רק להוכיח איה מקום קבר, ולצַין עליו ציוּן, למען יזהרו הכהנים והפרושים מקרֹב אליו, ויוכלו להתהלך ביתר חלקי העיר. ויקח נטיעות תאנים ויטע אותן באדמה. ויהי כל מקום אשר לא היה בו קבר, נקלטו הנטיעות ובמקום קבר לא נקלטו. ויטהר באופן הזה את העיר.

אחרי כן הלך רבי שמעון עירה תקוע, אשר בארץ הגליל, ויכונן שם בית מדרשו, וינהרו אליו תלמידים רבים. גם רבי יהודה בן רבן שמעון הנשיא הלך אליו שמה לשמוע תורת פיו. וישב בעיר הזאת עד יום מותו.

ה.

השקפות רבי שמעון על עמו היו השקפות איש לאומי נלהב. כל עמי התבל נחשבו בעיניו כאין וכאפס מול בני ישראל. העברים – לפי דעתו – אנשים חפשים מעבדות והכנעה הם, כלם קדושים הם וגם לעבדיהם ילדי נכר אשר גדלו בבתיהם יש מעלת הקדושה. כרבי מאיר חברו כן הוציא גם הוא את השֹׁמרונים מכלל ישראל ויחשבם לעובדי אלילים, ויאמר כי קבריהם אינם מטמאים את האנשים העומדים עליהם כמו קברי עובדי אלילים. בהתלהבותו הלאומית קרא לאמר: “טוב שבמצרים הרוג – בשעת מלחמה –, וטוב שבנחשים רצוץ את מחו”. ואין ספק, כי כונתו היתה על הרומאים, אך מיראתו לקראם בשמם בחר לו לשון ערומים ויקראם בשם מצרים.

מעודו לא התוכח, כפי הנראה, עם בני הכתות הדתיות האחרות, אך לא נמנע מהגיד קבל עם את דעותיו על אמונתם. וכן התנגד לדעת המינים הנמנעים מקחת נשים ויאמר: “כל מי שאיננו מניח בן לירשו הקדוש ברוך הוא מלא עליו עֶברה”.

בכל אלה אמר, כי עובדי האלילים אינם נחשבים לארורים, תחת אשר העבדים הכנענים אשר בבתי ישראל נקראים ארורים, כאשר אמר נח: “ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו”. – גם הזהיר לבל יגזלו את עובדי האלילים באמרו: "מנין שגזל עובדי אלילים גזל? תלמוד לומר: “אחרי נמכר” (עבד עברי לנכרי), יכל לוקחו בחזקה מאת הנכרי? תלמוד לומר: “גאולה תהיה לו” (מחויב לשלם לנכרי מחיר העבד העברי), יכל יגלום עליו (אם בא לגאל את העברי מידי הנכרי יכל לרמות את הנכרי בחשבון) תלמוד לומר: “וחשב עם קונהו – ידקדק עמו”. הוא הראה לדעת, כי אסור להונות גם את הנכרי הנמצא תחת יד ישראל, ומה גם את הנכרי שאיננו תחת יד ישראל. כה גדלה ישרת נפשו עד כי צוה שלא לרמות גם את שונאיו.

ענות הרוח היתה אחת מתכונות נפשו הטהורות. הוא אמר: “כל שיש בו גסות הרוח כאלו עובד עבודה זרה”. לעמת זאת היה חרד על כבוד תורתו, ולא יכל לסלוח לאחד מתלמידיו, אשר ערב את לבו לדבר אתו כאשר ידבר את אחד החברים.

השלום היה בעיניו אחד התנאים היותר נכבדים בחיי החברה, אחת המתנות הטובות אשר נתן האלהים לבני האדם; ובכל זאת קרה פעם אחת אשר לא חפץ לחלל כבודו בגלל שלום משפחה אחת. וזה הדבר: איש אחד נדר נדר, כי אם לא תלך אשתו ולא תאכיל את תבשילה אשר בשלה את רבי שמעון יגרשנה. ולא חפץ רבי שמעון לטעום מן התבשיל ויקרא: “ימותו כל בני אלמנה, ושמעון אל יזוז ממקומו!”, אבל לא מרוע לב לא אבה למלא את רצון האיש ההוא, כי אם מאשר שנא תכלית שנאה את הנודרים נדרים.

הוא התנגד מאד לאנשים האוהבים לנדר נדרים, וביחוד לנזירים המסגפים את גופם, ויקראם בשם חוטאים ויאמר: “אין לך דבר שבא לבטלה, כי אם קרבן אשם נזיר בלבד!” התלמוד מספר כי רק שלשה אנשים גדולים היו בישראל אשר הביעו את שנאתם הגלויה לנזירות קבל עם, והם: שמעון הצדיק, רבי שמעון בן יוחאי, ורבי אלעזר בן הקפר.

אי לזאת לא חפץ רבי שמעון למלא את רצון האיש ההוא, אשר צוה את אשתו להאכיל מתבשילה את חכמי ישראל – למען יחדל מנדרים. מלבד זאת, הכי יתכן להרשות לאיש המוני ללכת בשרירות לבו? היום יצוה את אשתו לעשות דבר זה לחכמים, ומחר יצונה לירוק בפניהם, כאשר כבר עשו אנשים אחדים לרבי מאיר ולרבן שמעון בן גמליאל.

כבוד בני האדם היה יקר בעיניו מאד, כאשר נראה מעצתו אשר יעץ, איך לפרנס את העני אשר כלמה תכסה פניו להושיט ידו לבקש עזרת נדיבים, ונפשו תמאן לנגוע בלחם חסד. ויאמר רבי שמעון: “אם אין לו ואיננו רוצה להתפרנס אומרים לו (גבאי הצדקה): הבא משכן וקח לך כסף, למען תזוח דעתו עליו”, כלומר: למען יתברך בלבו, כי לוה כסף, ולא לקחהו מקופת הצדקה. – הוא נותן טעם לאשר תקנו את תפלת “שמונה עשרה” לאמרה בלחש – “שלא לבַיש את עוברי עברה”, המתודים בתפלתם על חטאותיהם.

את מוריו וחבריו כבד מאד. פעם אחת שאל את רבי ישמעאל בן רבי יוסי דבר תורה, שדרש רבי יוסי בענין אחד. ויהי כאשר הגיד לו רבי ישמעאל את הדרש נשקהו רבי שׁמעון על ראשו, ויקרא: לולא נולדתי בתבל כי אם לשמוע דבר זה – דַיי. – כאשר רָב פעם אחת את חבריו בדבר הלכה בדיני טומאה וטהרה אמרו לו, כי רבי עקיבה טהר בזה. ויהי בנוח רוח הבקרת על רבי שמעון, ויקרא בלצון: “כל ימי חייו היה מטמא, אולי אחרי מותו נחם על דבריו ויחל לטהר. אינני יודע!” אחרי כן שם אל לבו, כי בדבריו אלה פגע בכבוד מורהו הגדול, ויצם ימים רבים על עותתו זאת.

לבו היה מלא רחמים גם לחיות ולבהמות, עד כי התיר לעשות מלאכה בשבת למען החיות את נפשותיהן, באמרו: “מחתכין את הדלועים (מין ירק) בשבת לפני הבהמה, ואת הנבלה לפני הכלבים”.

הוא היה איש אמת וישר, וכל שקר, חנופה ותרמית געלה נפשו, ויזהיר את בנו עמו לבלתי יונו את רעיהם בדברים, ויאמר: “גדולה אונאת דברים יותר מאונאה ממון”. ולכן אמר כי האיש אשר לא הסכין מתמל שלשום לשאל לשלום רעהו אסור לו להתראות לפני הרע ההוא כדורש שלומו, אם כונתו היא למען ילוֶנו הרע כסף. בזה ראה רבי שמעון שני עונות: עון תרמית ועון רבית. והרבית היתה נבזה בעיניו ויהתל באנשים הלוקחים נשך ומרבית, באמרו: “מלוי ברבית יותר ממה שמרויחים (משׂתכרים) מפסידים”.

ובגלל תכונות נפשו היקרות היה אהוב לכל בני דורו. רבי יוסי הללהו מאד בשמעו דבר הלכה בשמו, ויאמר: “עליו הכתוב אומר: שפתים ישק משיב דברים נכוחים”. רבן שמעון בן גמליאל קראהו בשם “ארי”. רבא, אחד מחכמי בבל בדורות האחרונים, אמר: “כל אשה יולדת תתפלל שתלד בן כרבי שמעון”. חכם גדול אחד אמר לתלמידו: “הנני מתיר לך לעשות דבר זה רק בפני, כי ראיתי את רבי שמעון עושה גם הוא ככה. אבל אני שראיתי את מעשהו אוכל לעשות כמוהו גם שלא בפניו “כי כדי הוא רבי שמעון לסמך עליו בפניו ושלא בפניו”, ואני אינני כדי לסמוך על מעשי שלא בפני”.

לעת זקנת רבי שמעון בחרו בו חכמי הדור לנסוע רומאה להשתדל שם לפני זקני הסֵינַט והקיסר, לבטל איזו גזרות שהתחדשו עוד פעם. ויסע בלוית רבי אלעזר בן רבי יוסי, וימצא מהלכים בבתי השרים הגדולים, והשתדלותו עשתה פרי, כי בטלו את הגזרות ותהי הרוחה בישראל.

רבי שמעון בן יוחאי האריך ימים, וחכמי הדור הרביעי לקחו תורה מפיו בבית מדרשו אשר בתקוע. וימת זקן ושבע ימים אחרי מות רבי מאיר ולפני מות רבן שמעון בן גמליאל, רבי יוסי ורבי יהודה חבריו. וישאיר אחריו בן אחד ושמו רבי אלעזר, גדול בתורה כאביו, ויהי גם הוא לברכה בקרב הארץ.

• אורית רוט
• רינה רוזן ז"ל
• צחה וקנין-כרמל
• יוסי לבנון
• אורית סימוביץ-עמירן
• ישראל ויסברוט
• שולמית רפאלי
• אירית חיל
• בני סורקין
• עמינדב ברזילי
• רינה אולדק