א.    🔗

רבי ישמעאל בן אלישע היה ממשפחת כהנים גדולים. אביו היה מן הכהנים הגדולים האחרונים אשר לפני חרבן הבית השני. בנעוריו לֻקח רבי ישמעאל שבי בידי הרומאים. ויהי כעבור רבי יהושע בן חנניה בערי רומה, ויֻגד לו: “הנה נער עברי יפה תאר מאד, קווצותיו תלתלים, נמצא בבית הסהר”. וילך רבי יהושע, ויקרא על פתח בית הסהר לאמר: “מי נתן למשסה יעקב, ישראל לבוזזים?” ויענהו הנער לאמר: “הלא ה' חטאנו לו, ולא אבו בדרכיו הלוך”. ויבן רבי יהושע, כי נער חכם לבב הוא, ויאמר בלבו: “אפדנו משביו, ויעבר עלי מה, כי גדלה מאד תקותי, שיהיה הנער הזה לאחד החכמים הגדולים בישראל, ושפתיו ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו”. ויפדהו בכסף רב, אשר הושת עליו, ויקחהו אתו, וינהלהו. ויכלכלהו וילמדהו תורה ודעת. ורבי ישמעאל, אשר נפשו גרסה מאד לתורת ה', לא הסתפק בתורת רבי יהושע בלבד, וילך עוד אל רבי נחוניה בן הקנה, איש גדול בתורה בדורות החכמים הראשונים, וילמד לפניו, ויקבל ממנו את רבי תורותיו ואת כללי דרישת התורה; וכאשר גדל התישב באחוזתו, אשר רכש לו בכפר עזיז בארץ הגליל, ויכונן שם את בית מדרשו ויפץ תורה ודעה בקרב עמו. וכמנהג חכמי הדור ההוא הלך גם הוא לבקר את בית המדרש הגדול אשר ביבנה, להתוכח ולחוות דעה בדברי דת ודין. וגם את בית מדרש רבי אליעזר בקר לפעמים.

ותקות רבי יהושע אמנם באה: רבי ישמעאל היה לחכם גדול מאד, לאיש אשר פעל הרבה מאד לחזוק התורה ולהרמת קרן לאומיות ישראל! כתלמיד דבק בכל לבו ונפשו בתורת בית הלל והלך גם הוא בדרכם לדרש את התורה על פי ההגיון. ויוסף על שבע המדות, אשר התורה נדרשת בהן, עוד שש מדות. ותהיינה שלש עשרה המדות ההן מימיו והלאה לכל חכמי ישראל ליסודות מוצקים, אשר בנו עליהם את בית התלמוד – זה הבנין הגדול העומד וקים לעד. מי מבני ישראל מאז ועד היום הזה, אשר ישפוך שיחו לפני ה' יום יום, לא ירע את שמות המדות האלה, ולא ישא על שפתיו את שם רבי ישמעאל?

הלא כה יאמר בכל יום: “רבי ישמעאל אומר: בשלש עשרה מדות התורה נדרשת בהן: א) מקל וחמר; ב) מגזרה שוה; ג) מבנין אב מכתוב אחד, ומבנין אב משני כתובים; ד) מכלל ופרט; ה) מפרט וכלל; ו) כלל ופרט וכלל – אי אתה דן אלא כעין הפרט; ז) מכלל שהוא צריך לפרט, ומפרט שהוא צריך לכלל; ח) כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כלו יצא; ט) כל דבר שהיה בכלל, ויצא לטעון טען אחד שהוא כענינו, יצא להקל ולא להחמיר; י) כל דבר שהיה בכלל, ויצא לטעון טען אחר שלא כענינו, יצא להקל ולהחמיר; יא) כל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש, אי אתה יכל להחזירו לכללו, עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש; יב) דבר הלמד מענינו ודבר הלמד מסופו; יג) וכן שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם”.

מלבד הכללים האלה עוד העמיד כלל אחד גדול ונכבד מאד בדרישת התורה, באמרו: “כל פרשה שנאמרה ונשנתה בתורה, לא נשנתה כי אם בגלל הדבר שהתחדש בה”. בדרכים המושכלים האלה הלך רבי ישמעאל בדרשו את התורה, ובפרשו את טעם ההלכות המקֻבלות בבית המדרש. לעמת זאת לא הלך לבו אחרי הדרשות הדחוקות, הנוסדות על מלים יתרות או אותיות יתרות הנמצאות בכתבי הקדש, ובשמעו את הדרשות האלה התנגד להן ויאמר: “דברה התורה בלשון בני אדם”.

הכלל האחרון הזה היה נכבד מאד, כי שם מתג ורסן על הפלפול, לבל ילך אל הקצה האחרון, ולבל יעָקמו הכתובים ותשָּׁכח כונתם האמתית. הוא ענה פעם אחת את רבי עקיבה חברו, אשר אהב לדרש כל מלת יחס הפעול “את” ולמצוא בה איזו כונה נסתרה, לאמר: “בראשית ברא אלהים שמים וארץ” אין כתוב פה, כי אם: “את השמים ואת הארץ” – ישובו של מקרא הוא", כלומר: כן הוא רוח השפה, להוסיף את המלה “את” ביחס הפעול, ולא יתכן להוציא ממנה איזה דרש.

רבי עקיבה דרש פעם אחת על דבר ענש הכרת, לאמר: “כתיב: הכרת תכרת – הכרת בעולם הזה, תכרת – בעולם הבא”. ויענהו רבי ישמעאל: “הלא כבר נאמר: ונכרתה הנפש ההיא מעמיה! הכי שלשה עולמות יש? אך כן הוא הדרש: ונכרתה הנפש – בעולם הזה, הכרת תכרת – בעולם הבא. ועל השנות הפעל במקור ובעתיד, כי דברה התורה כלשון בני אדם”.

גם לרבי אליעזר הגדול לא נשא פנים בשמעו אותו דורש כתוב אחד על פי אופן זר, ויאמר אליו בלצון: “הנה אתה אומר לכתוב: שתק עד שאדרש”. ויענהו רבי אליעזר לאמר: “ישמעאל, עוקר הרים אתה!” ורבי אליעזר, שהיה נוח לכעס, לא קצף על התלמיד החכם הזה, ואף גם הללהו, תחת לחרפהו.

רבי עקיבה דרש מאות אחת יתרה, שבת כהן נשואה שזנתה – דינה בשרפה. ויענהו רבי ישמעאל בלעג: “וכי מפני שאתה דורש וָו יתרה, נוצא את זו לשרפה!”

גם נכבד מאד הכלל הגדול אשר אמר, כי בכל מקום שנאמרה בתורה המלה “אם” – רשות היא, כלומר: אין הדבר מוטל על האדם לעשותו, כי אם רשות היא בידו לעשות או לחדל. רק בשלשה מקומות – אמר רבי ישמעאל – תורה המלה הזאת, שחובה היא המצוה על האדם: א) “אם תקריב מנחת בכורים” – חובה היא על האדם להקריב בכורי אדמתו לפני ה'; ב) “אם כסף תַּלוה” – חובה היא על האדם להלות כסף לעניי עמו בעת לחצם; ג) “אם מזבח אבנים” – גם כן חובה היא. ואם נחדר לתוך הדברים האלה נראה מה עמקו ידיעותיו בשפת קדשנו ורוחה! הן המלה “אם” מורה תמיד על התנאי, והתנאי יורה שרשות היא ביד האדם לעשות או לחדל. אך בשלשת המקומות ההם נראה ברור כי המלה “אם” תורה על החובה, כי מכתובים אחרים מצא רבי ישמעאל ראיה, שמחויב הישראלי להביא בכורים, להלות עניים בשעת לחצם ולבנות מזבח. –

גם את יחס הפעול “את” דרש רבי ישמעאל רק בשלשה מקומות. ויוכיח בראיות ההגיון, כי אֻלץ לדרשו: א) בזרים, האוכלים קדשים, נאמר: “והשיאו אותם עון אשמה” וידרש: וכי אחרים משיאים אותם? הלא הם משיאים את עצמם! ב) “ויקבר אותו בגי” – נאמר בקבורת משה – וכי אחרים קברו אותו – הן נאמר: ולא ידע איש את קבורתו – הלא הוא קבר את עצמו; ג) בנזיר נאמר: “ביום מלאת נזרו יביא אותו” – הוא יביא את עצמו, ואין אחרים מביאים אותו.

מובן מאליו, כי הוא אשר יסד את כל תורתו על אדני ההגיון, הן שלש עשרה המדות, היה מתלמידי בית הלל, ויתנגד בכל כחו לתורת בית שמאי הנוסדת על המסרה, כמסֻפר בתלמוד: פעם אחת הלך בדרך בלוית רבי אלעזר בן עזריה. ויהי בערב ויט רבי אלעזר על צדו לקרוא קריאת שמע כדברי בית שמאי. וירא זאת רבי ישמעאל, ויקם, ויעמד לקרוא גם הוא. ויאמר לו רבי אלעזר: “ישמעאל אחי, אמשל לך משל למה הדבר דומה: משל לאדם שאומרים לו: “זקנך מגֻדל” והוא אומר: “יהיה כנגד המשחיתים” (אנלחהו) אף אתה – כל זמן שאני זקוף אתה מוטה, עתה שאני הטיתי אתה זקפת!” ויענהו רבי ישמעאל: “אני עשיתי כדברי בית הלל, ואתה עשית כדברי בית שמאי, ועוד – אולי יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות”. בכל זאת בשלשה מקומות מודה רבי ישמעאל שההלכה עוקבת המקרא: א) התורה אמרה: בעפר (מכסים את דם הנשחטים) והלכה שמותר לכסותו בכל דבר; ב) התורה אמרה: ספר כריתות (גליון) יתן הבעל לאשתו המגרשת, והלכה, שמותר לכתב את הגט גם על עלי זית ועל הלוח; ג) התורה אמרה: בתער לא יגלח הנזיר את ראשו, והלכה שאסור לו לגלח בכל דבר, כי כן היו ההלכות האלו מקֻבלות בידי החכמים.

הוא היה נותן טעם לדברי המצות על פי השכל הישר. בדבר הפסח שאסור לבשלו אמר: “כתוב “ובשל מבשל במים”. הנה יודע אני מזה שאסור לבשל במים, אבל בשאר כל המשקים – מי יאמר שאסור הבשול? אכן זאת נוכיח מקל וחומר: מה מים שאינם מפיגים טעמם, הם אסורים בבשול; שאר כל המשקים שמפיגים טעמם הלא בודאי אסורים בבשול”. כן הוכיח מקל וחמר, שמחויב האדם לברך לפני אכלו, לאמר: “ומה אחרי אכלו לשבע מחויב לברך; בהיותו רעב לא כל שכן!” כן נתן טעם מדוע אין מדליקים נרות השבת מעטרן, באמרו: “מפני כבוד השבת”, כי העטרן מפיץ ריח רע.

ידיעה נכבדה היתה לו בחקי שפת עבר, ובבית מדרשו התחקו תמיד על שרשי לשון הקדש לדעת הוראתם. את המלה “כרמל” בארו שהיא מרכבת מ“כר” ו“מלא”. צפור דרור – שדרה בכל מקום. קשואים – שקשים לגופו של אדם. גם חדש מלים חדשות. ומבטאי התורה שלא יתכן לתרגמם מלה במלה באדם על פי רוח השפה. הנה נאמר בגנב: “אם זרחה השמש עליו”, ויבאר את המבטא הזה לאמר: “מה שמש זה שלום בעולם, אף הגנב אם ידוע שבשלום בא ובעל הבית הרגהו, הרי זה חיב”.

 

ב.    🔗

בדרשותיו בהלכה כן היו גם דרשותיו באגדה מלאות חן ונעם, בנויות על מוסדות ההגיון ועל ידיעה רבה במליצת הכתובים וברוח השפה. ההגדה נחשבה בעיניו מאד, ויתן לה היתרון על ההלכה באמרו: “חכם בעיניו איש עשיר – זה בעל תלמוד, ודל מבין יחקרנו – זה בעל הגדה”. פעם אחת בשמעו את רבי עקיבה דורש את הכתוב: “עליהם עוף השמים ישכן” לאמר: “אלו מלאכי השרת” אמר לו בלעג: “כלה מדברותיך, ולך אצל ננעים ואהלות” (לך יאה לעסוק רק בהלכות שכבר בטלו מן העולם, ולא באגדה), אך כן הוא באור הכתוב: זה עוף השוכן על האלנות שקלוסו (שבחו) של הקדוש ברוך הוא עולה מהם. שנאמר: “מבין עפאים יתנו קול”. מזה נוכח מה גדלה אהבתו להפשט הפשוט.

האהבה לכל קדשי לאומיותו היא הציר אשר עליו סבבו דבריו הנעימים באגדה. פעם ישא דבריו על רום ערך עם ישראל, על החסדים הרבים אשר עשה לו אלהים מיום בחרו אותו לגוי, ויפלהו מכל העמים, אשר על פני האדמה, והיו מליצותיו הנחמדות כטל נחומים על לבות בני דורו, הנאנחים והנאנקים מתגרת ידי רודפיהם; פעם יטיף אמרותיו הרמות על עיר הקדש, משאת נפש כל בני הגולה, ונפשו גחלים תלהט לזכר גאון ישראל אשר ירד פלאים; פעם ירים תחת לשונו גם ערך קיום המצות אשר הן נשמת לאומיותו ורוחו, והד קולו חודר עמק עמק אל לב שומעיו, וילהיבם לתת נפשם לממיתים בעד מצות התורה.

ומה נעמו אמריו עת ידרש דברי התורה והנביאים על פי דרך ההגיון הבריא ומליצה צחה רמה ונשגבה! גם בקראנו אותם עתה, אחרי עבור אלפי שנים מעת האמרם, לא נרגיש כל זרות, כל כבדות ברעיון הנשגב הצפון בהם. נקח למשל את דרשתו שדרש על שם משכן משה, שנקרא – משכן העדות: אמר רבי ישמעאל "משכן העדות – עדות הוא לכל באי עולם, שהקדוש ברוך הוא, התרצה לישראל. משל למה הדבר דומה? למלך שנשא אשה, אשר אהב אותה מאד, ויכעס עליה, ויעזבה. ותאמרנה לה שכנותיה: “לא ישוב אליך אישך עוד”. ויעברו הימים, ויתרצה לה המלך, ויביאה אל היכלו, ויאכלו וישתו. ולא האמינו שכנותיה, כי התרצה לה בעלה. ותסך את בשרה, ויפץ ריח בשמיה, ותוכחנה שכנותיה, כי אמנם התרצה לה המלך. כן הקדוש ברוך הוא חבב את ישראל, ויביאם לפני הר סיני, ויתן להם את התורה, ויקראם בשם מלכים (ממלכת כהנים). מקץ ארבעים יום עשו את העגל, ויאמרו: “אלה אלהיך ישראל”. באותה שעה אמרו אומות העולם: “אין הקדוש ברוך הוא מתרצה להם עוד”. אך יען אשר עמד משה ויתפלל עליהם, אמר לו ה': “סלחתי כדבריך”. ולא זאת בלבד, כי אם גם את שכינתי אני משרה בתוכם, שנאמר: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”.

והד קול הדברים האלה המרוממים את מעלת עם ישראל על יתר העמים ישמע גם בדרשתו השניה, הדומה לראשונה ברעיונה: "בוא וראה רחמיו של מי שאמר והיה העולם על בשר ודם – אומר רבי ישמעאל – שאדם קונה את עצמו בממון מידי שמים (נותן כסף פדיון נפשו למקדש אלהיו). אך אומות העולם (העובדי אלילים) אין להן פדיון, שנאמר: “אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו ויקר פדיון נפשם”. חביבים ישראל, שנתן הקדוש ברוך הוא, מצרים תחתיהם כפרה תחת נפשותם, שנאמר: “נתתי מצרים כפרך”. מדוע? “מאשר יקרת בעיני נכבדת, ואני אהבתיך, ואתן אדם תחתיך ולאמים תחת נפשך”.

הוא אמר: "בזכות ירושלים קרעת להם את הים שנאמר: "עורי עורי לבשי עזך, ציון, לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקדש, כי לא יוסיף לבא בך עוד ערל וטמא. ואומר: “עורי עורי לבשי עז, זרוע ה', עורי כימי קדם דורות עולמים! הלא את היא המחצבת רהב (מצרים), מחוללת תנין (פרעה). הלא את היא (בזכותך) המחרבת ים, מי תהום רבה, השמה מעמקי ים דרך לעבר גאולים!” –

ומה נשגבה דרשתו על תעודת האדם בימי חייו, ועל מלחמת הרוח והחמר אשר בקרבו תמיד, המושכים אליהם את תאות האדם כל אחד אל קצהו. במליצה יפה מאד באר את דברי התורה: “נפש כי תחטא”, “משל למלך שהיה לו פרדס, ויהיו בו פרי בכורים נאים. ויושב בו המלך שומרים, אחד פסח ואחד עור, ויאמר להם: “הזהרו בבכורים האלה”. מקץ הימים אמר הפסח אל העור: “בכורים יפים רואה אני בפרדס”. ויאמר העור: “הבה נאכלם”. ויאמר הפסח: “היכול אני ללכת?” ויאמר העור: “והאם רואה אני?” וירכב הפסח על גב העור, ויאכלו את הבכורים, וילכו, וישבו להם איש איש על מקומו. מקץ הימים בא המלך אל הפרדס וישאל: “איה הבכורים היפים?” ויאמר העור: “אדוני המלך, הכי רואה אני?” ויען הפסח אחריו: “אדוני המלך, וכי יכול אני ללכת?” והמלך ההוא היה חכם. מה עשה להם? הרכיב את הפסח על גב העור, ויחלו ללכת. ויאמר המלך: “כן עשיתם ותאכלו את הבכורים!” כן לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא, אומר לנפש: “מדוע חטאת לי?” והיא עונה: “רבון העולמים, אני לא חטאתי לפניך, הגוף הוא שחטא. משעה שיצאתי ממנו כצפור טהורה אני פורחת באויר. מה חטאתי לפניך?” אומר לגוף: “מדוע חטאת לפני?” והוא עונה: “אדון העולמים, אני לא חטאתי, הנשמה היא שחטאה. משעה שיצאה ממני כאבן שהָשלכה על פני הארץ אני מָשלך. מה חטאתי לפניך?” מה האלהים עושה להם? מביא את הנשמה אל תוך הגוף ודן שניהם יחדו. שנאמר: “יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו”. יקרא אל השמים מעל להביא את הנשמה, ואל הארץ להביא את הגוף לדין עמו”. מה נשגב רוח הפיוט המרחף על פני המליצה הזאת!

בכל דרשותיו, בכל משליו ומליצותיו צפונה אך כונה אחת: להרים מעלת עם ישראל וכל קדשי לאומיותו, לעודדו ולחזק את רוחו בעתות הרעות ההן אשר עברו עליו בימי ממשלת טרינוס ואדרינוס, לבל יפל לבו עליו בשמעו קול מחרף ומגדף את נצחו, ולבל יואש מתקוה לראות את גאונו הלאומי שב אליו כבימי קדם.

הדרשות, בכלל, היו בימים ההם הסַּם הטוב האחד, אשר העלה ארֻכה להלאם האמלל הזה. הן הקלו תמיד את מכאבי פצעיו, ותפיחנה בו רוח חיים, עז ועצמה. ולמען התכלית הנכבדה והרמה הזאת לא נמנעו החכמים מעקם לפעמים את כונת הכתובים לחפציהם. אולם ברב דרשות רבי ישמעאל לא נמצא זרות, כי ההגיון הישר היה תמיד אור לרגלי דרשותיו. הוא רק התאמץ להטות את הכתובים לענין דרשתו, אך את דברי הכתובים באר תמיד באופן פשוט, לפי חקי השפה.

 

ג.    🔗

אם למד רבי ישמעאל גם חכמות אחרות אי אפשר להחליט בברור. אבל יש לשער, אף כי אמר שלא ללמוד החכמה היונית, בכל זאת הוא בעצמו ידע את החכמות ששררו בימיו. בבית מדרשו, למשל, התעסקו תלמידיו בחכמת הנתוח, כאשר ספר התלמוד: "מעשה ברבי ישמעאל ותלמידיו ששלקו אשה אחת שהתחיבה שרפה למלך (שיצאה משפטה מאת המלך להשרף), וימצאו בה מאתים וחמשים ושנים אברים. ויבאו, ויגידו לרבי ישמעאל שיש באדם יותר ממספר האברים, שחשבו אז החכמים (הקדמונים אמרו, שיש באדם מאתים ארבעים ושמנה אברים). ויאמר להם: “אולי באשה בדקתם, שיש לה ארבעה אברים יתרים על האיש מפאת מבנה גוה”.

כן נודע לנו ברור, שידע רבי ישמעאל כל חקי רומה ומשפטי בתי־דינם, כי באו בני הגוים לפניו לדין בהיות להם דין ודברים עם איש ישראלי. ולמען דעת המון החקים, אשר בספרים הרומאים, נחוץ לקרא את הספרים ההם. כן נוכח מעדות בני דורו והבאים אחריהם, שהיה רבי ישמעאל גדול בתורה ובחכמה גם יחד. חכמי התלמוד כנוהו בשם “חנות מיוזנת” לאמר – כחנות המלאה לה כל מיני מזון, כן היה גם הוא מלא המון ידיעות.

כבודו היה גדול מאד בעיני חבריו. גם בעלי ריבו לא מנעו ממנו את הכבוד והתהלה הראוים לו. ההגדה מספרת שפעם אחת באו חכמי ישראל: רבי טרפון, רבי יוסי הגלילי, רבי אליעזר בן עזריה ורבי עקיבה לנחמו במות עליו בניו. ויהי טרם באו אל ביתו, ויזהר רבי טרפון את רעיו לאמר: “דעו שחכם גדול הוא – רבי ישמעאל – ובקי באגדות. לכן אל יכנס אחד מכם לתוך דברי חברו”. ויאמר רבי עקיבה – שהיה תמיד איש ריב לרבי ישמעאל – “ואני אחרון”. גם מוריו רבי יהושע בן חנניה ורבי אליעזר הגדול כבדוהו מאד. רבי יהושע קראו: “אחי”, כאשר יקָרא לחבר ולא לתלמיד; ורבי אליעזר קראו בשם" עוקר הרים" על רב חכמתו ושכלו החד.

ואמנם ראוי היה רבי ישמעאל לכל הכבוד הרב, שחלקו לו חבריו ומוריו, כי אף אם לא אלמן היה ישראל בדור ההוא מאנשים גדולים, בכל זאת הצטין רבי ישמעאל גם אז ככוכב מזהיר על אופק שמי היהדות. מדותיו הטהורות ותכונות נפשו הנעלות הן רכשו לו את כל היקר ההוא.

אחת ממדותיו היקרות היתה אהבתו להבריות, כאשר נוכח מהזהרתו, אשר הזהיר את שומעי לקחו, לאמר: “בוא וראה מה השנאה גורמת: שמביאה אותו לידי לשון הרע. מזה אתה אומר: עבר אדם עברה קלה סופו לעבר עברה חמורה. עבר אדם על “ואהבת לרעך כמוך”, סופו לעבר על “לא תקום ולא תטור”, ועל “לא תשנא את אחיך”, ועל “וחי אחיך עמך”, עד שבא לידי שפך דם”. ושפיכות דמים היתה בעיניו העברה היותר חמורה “המטמאה את הארץ וגורמת לשכינה שתסתלק מן הארץ”.

אהבתו זו התפשטה גם על הגרים ועל העבדים, בהפכו בזכותם ובדרשו את טובתם בדרשותיו. הוא אמר: אף אם צותה התורה להנחיל את העבדים לבנים ולבני בנים ולא להוציאם לחפשי, אך יען אשר רודה בהם אדונם בפרך ומטיל בהם מום לכן קונים העבדים את עצמם ביסורים שסבלו.

התורה בדברה על דבר העבד העברי תאמר: “אחיך העברי”. וישאל רבי ישמעאל אם נאמר “אחיך” – “עברי” למה? – להביא את הגר. על דברי התורה שאמרה: “אין לאיש גואל” שאל בתמהון: “וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל? ולמה נאמר: “ואם אין לאיש גואל?” בא הכתוב ולמד על הגוזל את הגר ונשבע לו ומת הגר, שישלם הגוזל קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח”.

אמנם נמצאים ממנו מאמרים מעטים, המדברים בקנאה לאומית נלהבה דברים קשים נגד המינים, באמרו: "עליהם הכתוב אומר: “הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי”. ועל גליונות המינים וספריהם אמר: “אין מצילים אותם לא מן השרפה, לא מן המפלת ולא מן המים ולא מכל דבר המאבדם”. וכאשר חלה בן־דמה בן אחותו, כי נשכו נחש, ויבוא אחד המינים לרפאו בלחש, לא נתנו רבי ישמעאל להרפא על ידי המין. ואחרי מות בן־דמה אמר רבי ישמעאל: “אשריך, בן־דמה, שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהרה, ולא עברת על דברי חבריך”. אמנם כן היתה מדתו של רבי ישמעאל: כשהיו שנים באים אצלו לדין אחד עובד אלילים ואחד ישראל, אם יכל לזכות את הישראלי בדיני ישראל היה דן בדיני ישראל, ואם יכל לזכותו בדיני הגוים היה דן בדיני הגוים, ויאמר: מה מני יהלך? הלא כן אמרה התורה: “שמוע בין אחיכם”. אך מי זה יאשימהו בגלל אלה? מי יערב את לבו להאשים את הלאומי הנלהב הזה אשר עיניו ראו בצרת עמו, ואת כל התלאה אשר מצאהו מידי המינים, האחים הבוגדים, ומידי הרומאים רודפיהם ומעניהם, אם השתדל להשיב אל חיקם תחת העול שעשו המה רק בצדק ובישר? הן בשפטו את משפט הגוי והיהודי לא הוציא משפט מעקל לא כדת לטובת בן עמו, כי אם דן דין אמת, אם על פי דיני התורה או על פי דיני הגוים. ואם יצא היהודי רשע בהשפטו גם על פי דיני התורה, גם על פי דיני הרומאים יחדו, הלא אז לא הצדיקו. מזה נוכח מה גדלה צדקתו, כי השנאה לא עורה עיניו, לבלתי יחזה נכוחות.

לעמת זאת יוכיח מקרה אחד, כי לא היתה נטועה בלבו השנאה לבני העמים האחרים, כי אם יען אשר הציקו לעמו דבר לפעמים דברים כמתלהמים נגדם. התלמוד מספר: "פעם אחת פגע נכרי ברבי ישמעאל ויקללהו. ויענהו רבי ישמעאל לאמר: “כבר מלתך אמורה”. אחרי כן פגע בו עוד נכרי ויברכהו, ויענהו גם אותו לאמר: “כבר מלתך אמורה”. וישאלוהו תלמידיו בתמהון: “מדוע ענית גם את המברך גם את המקלל דברים אחדים?” ויען רבי ישמעאל: “הלא כן כתוב בתורה: ארריך ארור ומברכיך ברוך”. מזה נראה דעתו, כי הגוים דורשי טובת ישראל ברוכים גם הם.

השלום במשפחה ובחברה היה גדול ונכבד בעיניו מאד. הוא אמר: “גדול השלום, שהשם שנכתב בקדושה אמר ה': ימחה במים (המים המאררים, אשר השקו את האשה, ששָּׂטתה מאחרי אישה), כדי להטיל שלום בין איש לאשתו”. ועל כן גדלה התנגדותו להמינים, שהשביתו את השלום מבית ישראל, בחפצם להכותו לרסיסים, כאשר אמר הוא במליצתו “שמטילים קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים”. –

 

ד.    🔗

כבר נוכחנו מה גדלה אהבתו לעמו מהשקפתו על עם ישראל, בהציגו אותו מול העמים האחרים. הדעה כי כל ישראל בני מלכים הם, נשרשה בלבבו עמק עמק, עד כי גם בעת נגעה בהלכה לא נסוג אחור ממנה. פעם אחת נשאלה שאלה בבית המדרש בדבר איש שנשו בו אלף שקל, והוא חגור חגורה שמחירה מאה שקל, היש להפשיט ממנו חגורתו היקרה, ולמכרנה בנשיו, ולתת לו תחתיה חגורה ראויה לו לפי מצבו הדל? ויאמר רבי ישמעאל: כל ישראל בני מלכים הם, וכלם ראוים לחגורה יקרה, על כן אין למכר את חגורתו מעליו.

בשאתו על שפתיו את שם ישראל הוסיף תמיד לאמר: “הנני כפרתם”, להראות לדעת, כי בכל עת נכון הוא להקריב את חייו בעד שלומם וטובם, וכאשר הוכיח אחרי כן גם במעשה. –

רוח טהורה פעמה תמיד את נפשו הטהורה. פתגמיו, משליו ודברי מוסרו, שהטיף לעם, מעידים על טהר השקפותיו הנאורות על דרכי בני האדם בחיים. על האדם לשמר – לפי דעתו – בטהרה ובנקיות לא רק את מעשיו, כי אם גם את לשונו. ויהי דברו תמיד לאמר: “לעולם יספר אדם בלשון נקיה”. וידבר בגנות העברה, באמרו: “העברה מטמטמת לב האדם”. וילמד את עמו לעשות “הישר בעיני האלהים והטוב בעיני האדם”.

הוא כלל את כל מצות התורה בארבעה סוגים זה למעלה מזה, באמרו: האיש שלא עשה אחת ממצות התורה שצוה לעשותה, ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמוחלים לו, שנאמר: “שובו בנים שובבים!”; העושה מעשה, אשר צותה התורה לבלתי עשותו, ועשה תשובה, אין כח התשובה לכפר, אך התשובה תולה ויום הכפורים מכפר, שנאמר: “כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם”. העושה מעשה, אשר משפטו להכרת מעמיו או למות בידי בית־דין, ועשה תשובה, אין כח התשובה לתלות וביום הכפורים לכפר, אך תשובה ויום הכפורים מכפרים מחצה ויסורים ממרקים ומכפרים מחצה, שנאמר: “ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם”. מי שמחלל שם שמים, גם היסורים לא יוכלו לכפר עליו, אך יסורים ויום המיתה ממרקים עונו, שנאמר: “אם יכֻפר העון הזה לכם עד תמותון”.

מן החלוקה המושכלת הזאת נראה, כי חלול שם שמים היה העון היותר גדול בעיניו. השקפתו זאת היתה בדורו, דור השמד והגזרות הרעות שגזר אדרינוס על ישראל להעבירם על דתם, כשמן על המוקד, לבל תכבה אש היהדות בלבות העם הנענה, שקצר כח סבלו לשאת עוד את עֹל הצרות.

ומה רמים ונפלאים דבריו, אשר דבר על קדוש השם הנורא! "היה רבי ישמעאל אומר – מספר הספרא – מנין אתה אומר, שאם אמרו לאדם בינו לבין עצמו: עבוד אלילים ואל תהרג, שיעבד ואל יהרג? תלמוד לומר: “וחי בהם – ולא שימות בהם”, כלומר: המצות נתנו לישראל שיחיו בעשותם אותן ולא שימותו. "או אפילו ברבים (אם אומרים לבן ישראל, שיעבד אלילים לפני כל עם ועדה) ישמע להם? תלמוד לומר: “ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי”. אם אתם מקדשים את שמי, אף אני אקדש שמי על ידכם, כשם שעשו חנניה מישאל ועזריה, שהיו כל אומות העולם בזמן ההוא שטוחים לפני הצלם, והם עומדים כתמרים. עליהם נאמר: “זאת קומתך דמתה לתמר. אמרתי אעלה בתמר אחזה בסנסיניו”. היום אני מתעלה בהם לעיני האומות מכחישי התורה, היום אני נפרע בהם משונאיהם, היום אני מחיה להם את המתים אני דין ליפרע, ונאמן לשלם שכר!

בדבריו האחרונים הטיף תנחומות אל על לבות הנותנים נפשם להורגים, למען קדש שם אלהים להראות שאין אל עוד מלבדו, ויבטיחם, שהאלהים ישלם לרודפיהם כרשעתם, ונפשות המומתים תקיצנה לחיי עד לקץ הימין. ולמען חזק דעתו זאת עוד יותר אמר רבי ישמעאל: “ואנשי קדש תהיון לי” – כשאתם קדושים אתם לי!"

אדרינוס רדף ביחוד את בני ישראל המָלים את בניהם, ואת החכמים הלומדים תורה, והסומכים את ידיהם על תלמידיהם, להיות גם הם מורים בבתי המדרש, אשר יכוננו להם. הרשע הזה הבין כי אות ברית קדש שחתם האלהים בבשר הישראלי, הוא המבדיל את העברים מיתר הגוים, לבל יטמעו בהם; כי התורה היא הממלכה הרוחנית, אשר לעם הזה, שאבד לו חפשו המדיני, ובה ישגב כבמצודה נשגבה. לכן כונן הקיסר האכזר את חצי נקמתו במצות המילה ובתורת אל חי, ו – – ן¹ באף ובאכזריות, ורבים מישראל החלו לעזבן.

וירא רבי ישמעאל, כי רעה נוראה נשקפת ללאומיותו, ויחל לדרש את דרשותיו הנלהבות, וירם את מעלת מצות המילה ולמוד התורה בעיני העם באמרו: “גדולה מצות מילה ששלש עשרה בריתות נכרתו עליה”. ועל דבר התורה אמר: “אם פגע בך מנֻול זה (היצר הרע המשיאך לחדל מלִּמוד התורה ומקיום המצות) משכהו לבית המדרש, שאם אבן הוא נמוח ואם ברזל הוא מתפוצץ”, ויוסף עוד לאמר: “צדקתך כהררי אל, משפטך תהום רבה” – בזכות הצדיקים, שקבלו את התורה שנתנה מהררי אל – מסיני – אתה עושה עמהם (עם בני ישראל) צדקה עד כהררי אל (מוחל להם עונותיהם). אבל רשעים, שלא קבלו את התורה שנתנה מהררי אל, אתה מדקדק עמהם עד תהום רבה (אינך סולח להם ויורדים לגיהנום)".

בימיו תקף רוח היאוש את לבות בני העם הנרדף על צוארו, ויחדלו לקחת להם נשים, לבלתי הוליד בנים. ויתנגד רבי ישמעאל נגד העושים כן, ויאמר: "עד עשרים שנה (משנות הגבר) יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אשה. ואחרי הגיעה השנה העשרים ולא נשא אשה אומר הקדוש ברוך הוא: “תפח עצמותיו”.

ואולם בעלות צרות ישראל עד מרום קצן, אחז כמעט גם את הגבור הלאומי הזה רוח היאוש, ויחשב בלבו, אולי טוב יעשו הממאנים לקחת להם נשים, ויאמר: “יען שעוקרים את התורה מבינינו, ולא יתנונו למול את בשר ערלת בנינו, נגזר על העולם שיהי שמם: שלא לישא נשים ושלא להוליד בנים, עד שיכלה זרעו של אברהם אבינו מאליו”.

 

ה.    🔗

השקפות רבי ישמעאל על כל מפלגות העם היו נאורות ומושכלות. ביחוד שם לבו למצב האשה, וישתדל להקל את מצבה החברתי, ולהטיבו ככל אשר יכל, ולהרחיב את זכויותיה ככל אשר הרשתה דרישת התורה. הלא ידוע, כי חֹק הוא בתורה, שאם התגנב חשד בלב הבעל, כי שטתה אשתו מאחריו, אז יביאנה אל הכהן, והשקוה מים המאררים, שנאמר: “ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו”. החכמים אמרו כי חובה היא על האיש לקנא את אשתו, ורבי ישמעאל ענה לעמתם: רשות היא בידו לקנא או לחדל.

בדבר האָמה (השפחה) העבריה, אשר אמרה התורה: “אם רעה (היא) בעיני אדוניה… לעם נכרי לא ימשל למכרה, בבגדו בה”, אמר רבי ישמעאל: באדון הכתוב מדבר, אשר לקחה על מנת ליעד ולא יעדה, אף הוא איננו רשאי לקימה, ומחויב להוציאה לחפשי.

פעם אחת הביאו לפניו גט מכפר סיסאי, בגבול ארץ ישראל, ויצו על השליח שהביא את הגט לאמר: “בפני נכתב ובפני נחתם”, אף כי המביא גט בארץ ישראל ממקום למקום איננו צריך לאמר כן. ויבאר רבי ישמעאל את העם להשליח לאמר: “שלא תזקק לעדים”, כלומר: אם יערער הבעל אחרי כן, כי הגט פסול, תוכרח האשה להביא עדים כי גטה נעשה כדין; אך אם יאמר השליח “בפני נכתב ובפני נחתם” לא יוכל עוד הבעל לערער. מזה נראה כי טובת האשה היתה נכבדה בעיניו מדברי הלכה קבועה.

על הנמכר לעבודה זרה (כלומר, על העברי הנמכר לנכרי) אמר: הואיל והלך זה ונעשה כומר לעבודה זרה נאמר להפיל אבן אחרי הנופל (כלומר: לרדפהו באף ובקנאה דתית), תלמוד לומר: “אחרי נמכר גאולה תהיה לו: אחד מאחיו יגאלנו”, מזה נראה כי בכל אהבתו לתורה ולמצות לא צוה לרדף את האיש אשר חטא.

הוא אמר, כי הרשות ביד העברי לקים בביתו עבדים כנענים גם בלתי נמולים, ויראה בזה, כי לא ישר בעיניו לאלץ אנשים מבני עמים אחרים לקבל עליהם עֹל חקים זרים לרוחם. –

פתגמיו בדבר חיי האדם ותורת המוסר יוכלו להיות למופת בעמק רעיונם ובברק שכלם. הוא שאל: “מפני מה האזן כלה בקשה והאליה שלה רכה?” אף השיב אמריו: “שאם ישמע האדם דבר שאיננו הגון, יכוף את האליה לתוכה”, כלומר, יאטם אזנו משמוע דבר רע. הדברים האלה ראוים אמנם לאומרם, אשר דרש מאת האדם לדבר תמיד בלשון נקיה. –

הוא היה אומר: “הוי קל לראש” כלומר, התנהג בהכנעה עם הזקן ממך בשנים; “ונוח לתשחורת” והתנהג בענוה עם איש צעיר לימים; “והוי מקבל את כל האדם בשמחה”.

עוד פתגם אחד נמצא ממנו שקשה מאד לבאר עתה אל מה רמזו² דבריו. הוא היה אומר: “הלומד על מנת לְלַמד מספיקין בידו ללמוד וללַמד; והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד, ללמד, לשמור ולעשות”. ויתכן שכונת פתגמו זה על השאלה שנשאלה בבית נתזה בלוד בשעת השמד: מה גדול יותר, הלמוד או המעשה, ועל זה הוכיח רבי ישמעאל כדעת רבי טרפון, כי המעשה גדול. אולם יתכן גם כן כי היתה כונתו בפתגמו זה לשים דפי באחד החכמים הגדולים בדור ההוא, הוא אלישע בן אבויה, אשר נזר ממצות התורה ולא חדל בכל זאת להטיף לקח לרבי מאיר תלמידו.

נכבד מאד פתגמו על דבר הצדקה, אשר רוממה תחת לשונו, באמרו: “כל הגוזז מכנסיו (המפריש מרכושו) ועושה צדקה נצל מדינה של גיהנום”. וכמו שהיה נאה דורש כן היה גם נאה מקים. ביחוד הראה את טוב לבבו אל בנות ישראל העניות, אשר מסבת עניותן לא תוכלנה להנשא לאיש, כאשר ספרה המשנה: "מעשה באדם שנדר מבת אחותו (שנדר נדר לבלתי קחת את בת אחותו לו לאשה), והכניסוה לבית רבי ישמעאל, וייפוה. אמר לו רבי ישמעאל: “בני מזו נדרת?” אמר לו: “לא!” והתירה רבי ישמעאל (להנשא לאיש ההוא). באותה שעה בכה רבי ישמעאל ואמר: “בנות ישראל יפות הן אך עניותן מְנַולתן!” והאגדה מוספת לספר: "כי שן תותבת (מלאכותית) היתה לנערה ההיא, אשר שחתה את יפיה, ויעש לה רבי ישמעאל שן זהב משלו, לחבבה על בעלה. וכשמת רבי ישמעאל היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות: “בנות ישראל, על רבי ישמעאל בכינה, המלבישכן שני עם עדנים!” –

לבו הטוב ידע ענות העני. פעם אחת נשאלה שאלה בבית המדרש: בן כמה שנים נחוץ להיות הילד המת, למען יהיו אבותיו חיבים להתאבל עליו ביום טוב? ויאמר רבי ישמעאל: “עשירים בני חמש שנים ועניים בני שלש שנים”, יכן כי אין לעניים שמחה אחרת בחייהם כי אם בבניהם. –

את חבריו, גם הנופלים ממנו בערך חכמתם, כבד מאד ויהללם. הוא אמר: “הרוצה להתחכם יעסק בדיני ממונות, והרוצה לעסק בדיני ממונות ישמש את בן־ננס (את רבי שמעון בן ננס)” ונודע כי בן ננס היה קטן ממנו בידיעת דיני ממונות, כי על כן בכל מקום, אשר דעותיהם בענינים כאלה שונות, ההלכה תמיד כרבי ישמעאל. אך מאשר כבד את מנגדו לכן הללהו.

במות עליו בניו באו ארבעת חבריו לנחמו מיגונו, והם לא נועזו לפתוח פה טרם ידבר הוא את דבריו. ויקרא רבי ישמעאל: “רבו עונותי, תכפוני אבלי, הטרחתי את רבותי!” וישנה וישלש את הדברים האלה במר רוחו, כי צר לו מאד, אשר היה לסבה להטריח את רעיו לבוא אליו לנחמהו.

אם אמנם אהב רבי ישמעאל את התורה מאד, בכל זאת הזהיר את בני עמו לבל יעזבו עסקיהם כליל מפני התורה, ויאמר: “ואספת דגנך” למה נאמר? יען שהוא אומר: “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך” שומע אני כמשמעו (כלומר, שתהגה אך בתורה, ולא תעסק בענינים אחרים) תלמוד לומר: ואספת דגנך – הנהג בהם מנהג דרך ארץ (כלומר מצוה עליך לעסק בעסקי פרנסתך)". כן הראה בראיה מן התורה, שחיב האדם ללמד את בנו אומנות, כי האומנות מצוה מן התורה היא על האדם להתעסק בה, שנאמר: “ובחרת בחיים – זו אומנות”.

באחרית ימי רבי ישמעאל מרדו בני ישראל ברומה. העיר ביתר החרבה, והגבור הנערץ בר־כוכבא נפל חלל על מרומי שדה קטל. ויחל אדרינוס לנקם את נקמתו בחכמי ישראל, אשר נודעו בלאומיותם הנלהבה ולא שמו לב לגזרותיו אשר גזר על התורה והמצות, שתכחדנה מתחת השמים. וילכדו בשחיתותיו רבי ישמעאל ועוד חכם אחד, רבי שמעון שמו. ויהי כאשר הוצאו להרג, ויתיפח רבי שמעון ויאמר: “אוי לי כי אינני יודע מה חטאתי, כי אני מוצא עתה להרג!” ויאמר אליו רבי ישמעאל: “אולי בבוא איש אחד לדון לפניך או לשאל דבר תורה מפיך, ואתה אכלת את לחמך אז, או לבשת את בגדיך, ותצוהו לחכות לך עד אשר תכלה את מעשיך, לכן יענשך עתה האלהים” – מזה נכח מה רמו השקפותיו על חובת השופט ביחוסו אל האנשים הבאים להשפט לפניו! –

ורבי ישמעאל לא התיפח, וכגבור אמתי נשא את גורלו באמץ לבב. האגדה מספרת דברים חודרים כליות ולב בדבר מות רבי ישמעאל. לפי דבריה – ענוהו הרומאים האכזרים בענוים קשים מאד טרם המיתוהו, ויפשיטו את עור פניו בעודנו חי. ולכן נאמר בתלמוד: “הרואה את רבי ישמעאל בחלום ידאג מהפורענות”.

שני החכמים האלה היו הראשונים מעשרת החכמים שהומתו על קדוש השם, הנקראים “עשרה הרוגי מלכות”. ואחרי אשר הגיעה השמועה לרבי עקיבה על דבר מותם, אמר לתלמידיו: "הכינו את נפשכם לפורענות, שאלו טובה עתידה לבוא אלינו, לא היו מקבלים אותה כי אם רבי ישמעאל ורבי שמעון; אבל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שפורענות גדולה עתידה לבא בדורנו, וסלק אלו מבינותינו, שנאמר: “הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק. יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו”.

פעולת רבי ישמעאל על הליכות התורה לא חדלה גם אחרי מותו. בארץ הגליל רבו בתי המדרש אשר מוריהם ותלמידיהם הלכו בעקבותיו, ויקראו כלם בשם “דבי רבי ישמעאל”. רוחו הטהור רחף על פני לאומו ימים רבים; דרכי חייו הטהורים ומותו, מות גבורים, כל אלה היו למופת לאחיו האמללים ויפיחו בלבם עז לעמד כסלע איתן מול כל צריהם הרבים, בבטחם כי סוף כבודם לבוא והבוחר בציון ובעמו יתן שארית לפלטת ישראל.