קריאה בדף של חיים הזז

קוראי סיפוריו של הזז חשו תמיד בעוצמה המיוחדת שעלתה אליהם, עוצמה שהיא שתיים: האחת, עוצמתה שלאידיאה; השנייה, עוצמתה של לשון.

הרבה נאמר על האידיאות המפעימות את סיפורי הזז. כולן מן הכבוד הראשון: גאולה וגולה, היסטוריה ואנטי־היסטוריה, משיח ומורדי משיח; ובין גיבוריו מתהלכים מהפכנים ודוחקי הקץ, מקובלים ואנשי אחרית הימים, אנשי היער ואנשי גלויות רחוקות, אנשי ירושלים וחלוצים תמהוניים עם סבלים מופלאים.

גם בגבורת לשונו חשו רבים, ואף ניסו לאמוד את שיעורי עוצמתה ולשער את טעמי קסמה, ונשארו קצרי־יד ואינם יודעים לפרש את פשר תחושתם: “הכל מכירים בייחוד סגנונו של ח' הזז – מעיד עליו מ”צ קדרי – עד שדי לו לקורא לקרוא עמוד אחד מסיפוריו כדי לזהותו, ועם זאת קשה להצביע על קווי הסגנון המייחדים אותם: מה הן “תופעות הלשון ההזזית במובהק, במה סוד סיגנונו? ואף שכבר נכתב על לשונו של הזז, עדיין אין בידינו תיאור סיגנונו ואפילו לא מקצת…” (ש"י עגנון, רב סגנון, עמ' 28).

במבוא למבחר המאמרים על יצירתו של הזז, מסכם העורך, הלל ברזל, את המחקרים על לשונו של הזז כך: “לשונו של הזז היא מעוזו. מחקר לשונו הוא בעל חשיבות מילונית וספרותית כאחת. – – – המחקרים אינם משיבים עדיין תשובה מלאה, כיצד מגיעים לכלל תואם דיבור הדורות ודיבור היחיד. היחס במחקרים בין פירוט למסקנה אינו מניח את הדעת – – – הפירוט מדהים בעושרו ומראה כהלכה מה מרובים הם מעיינות הכתיבה – – – אולם המסקנות – – – עדיין מועטות, ומחייבות המשך, תוספת.” (שם, עמ' 45).

בתוך מרחקי מערכות החי, ידועים כמה בעלי חיים שעשויים רק מראש ומרגל. "קפלופודים (cephalopoda) מכנים אותם החוקרים; יצורי רגל־ראש. האם גם כתיבת סופר יכולה להיות נגדרת בתואר נועז כזה: כתיבת אידיאה־לשון|?

אותו יצור מיוחד אין לו גוף באמצעו, מימד שקשה לתאר בלעדיו את היצורים המוכרים לנו. האנאלוגיה, כמובן, מופרכת למדי, ועם זה, יש בה משהו, במוגזם, המתאר את הפגישה עם כמה מסיפורי הזז: אידיאות גדולות ואף נועזות מכאן ולשון ווירטואוזית מבהיקה בעושרה מכאן, ואלה ואלה מיוחדים לו כמין סימן זיהוי לבדי. רק הוא מדבר כך לבלתי טעות – עד שהרושם הזה – אידיאה־לשון – אינו נראה עוד מופרך כל־כך.

מהו אפוא המימד החסר הזה? מהו הגוף שבאמצע, אם נדבר בהמחשה, או מהו המימד השלישי, אם נדבר בהפשטה – שאינו בולט בסיפורים, בה במידה שמתבלטים בהם במופגן אותם שני הממדים עצומי הרושם?

על האידיאות לא אדבר; דובר בהן הרבה וכל המבקש ימצא לו הערות והארות בשפע גדול ונדיב. אפנה עתה אל הלשון הזו ואל עוצמתה הלא־מוגדרת – אל לשונו של הזז.

קוראים אחדים, והם מבין המעריצים את כוח לשונו של הזז, הוסיפו ותלו כמה הערות הסתייגות בצד דברי ההערצה הגדולים, ורמזו בדבריהם אל אותו הממד החסר בין הלשון והאידיאות.

כך, למשל, יעקב בהט, קורא ותיק של הזז, תלמיד־חכם וחסיד מעריץ, שלקח ורשם בצד ציוני הווירטואוזית גם מיני הערות צוננות יותר, כגון “גלופות לשון”, וכגון “טופס גלופה”, או סיגנון שיש בו “מידה של טפסים ללא תורף” (ובעברית של יום־יום: תעודה שלא מילאוה, או קלישאה שאין בה חיים), ואפילו כך ובבוֹטֶה “לפנינו היגד אותיות ומלים, ומעט מן המבע האמנותי”, לאמור, רתוריקה של מלים שאינן “הופכות את ההיגד למבע אמנותי” (הספרות, ב‘/3, עמ’ 543).

קורא נאמן ובקי זה, שכולו אוזן קשובה, רגישה ומומחית לכל ניד בלשונו של הזז, ושמי כמוהו יודע מה ערך הלשון אצל הזז, ואיך היתה הלשון בעיני הזז הרבה יותר מאשר איזה מכשיר־תקשורת או איזה כלי־מתווך בין אידיאות ובין בני־אדם, יודע גם להביא מנאום אחד של הזז שנאם ב־1968 לפני מורים, ותיאר לפניהם מעמדה המיוחד של הלשון, הרחֵק והגבֵּה מעבר לכל מה שהיה מקובל בין בני־דורו – הנה כך מצטט בהט מפי הזז, לאמור:

דברים אלה מחזיקים הרבה. קודם־כל הם אומרים היישר מפי הסופר כי “הלשון קודמת לעלילה, קודמת לדמות, קודמת לבניין ולתיאור הנוף”, ועדותו זו היא שמפרשת את הממד הנעדר ששאלנו עליו למעלה, במפורש שאין מפורש ממנו: שהעלילה, הדמות, הבניין והנוף – הם פחות מן הלשון עצמה; שלשון הסיפור קודמת לעלילה, לדמות וכו' ואינה תלויה בהם. עדות זו אינה דבר של יום־יום ולא תוכלו למנות סופרים רבים שהציגו כך את מעשה אמנותם.

יתר־על־כן, הצגה כזו של לשון טקסט של ספרות – אין “מתקדמת” ממנה באופנה של הביקורת של זמננו ואין מודרנית ממנה. כמעט שלא תמצאו נושא־דגל שחרור היצירה מידי ההיסטוריונים, הסוציולוגים, הפסיכולוגים ושאר כל טפילי הטקסט הספרותי – שיהיה מגביה דגלו מעל הדגל שהגביה כאן הזז בדבריו אלה.

כיוון מסויים זה, שאפשר כמובן להמשיכו מימי אריטסו שהדגיש כי הריתמוס, הלשון וההרמוניה הם ראשית־חכמה ל“יצירת החיקוי”; וביתר תוקף מאז ימי הפורמאליסטים הרוסיים, ומימי הסטרוקטוראליסטים, אך זה תמול, ועוד לפניהם בימי פלובר, מאלרמה וואלרי ועד לכתבי ג’ויס, פרוסט או סמואל בקט, ועוד גדולים וטובים שכמותם – כיוון זה שהציג הזז בדבריו – הוא מן הנועזים ומן המהפכניים ומן המרהיבים שנאמרו מפי סופר עברי על סיפור.

שייחודו של סיפור – לשונו. שהלשון קודמת לכל. שהריתמוס והמלודיקה – הם מילונו של הסופר. שהיחס בין מלה לחברתה ובין משפט לחברו – הוא היחס המבקש לו קשב, וכן התחביר וכן האפקטים הפונטיים. השעה – אמר אז הזז – לא הספיקה לו כדי לפרט, אבל סיפוריו פרטו ופרטו היטב.

אופן תזמורו של הטקסט הספרותי; היחס בין אירוע לשוני זה לבין אירוע לשוני אחר, המתח שבין הסימנים הלשוניים – אותם עצמם שהיו אך זה קודם אירועים של ממש במציאות – ומשעברו את סף הסיפור נתהפכו והמירו טיבם והיו לכוחות המרקדים אלה לעומת אלה בביקוש איזה איזון, שהימצאו יהיה עושה את האפקט האמנותי המבוקש מן הסיפור: אפקט עשוי מן הלשון.

כל אמירה אחת מכוונת אל זו שלפניה ואל זו שלאחריה. כל אמירה כעת מזכירה אמירה שקדמה לה, וכל הזכרה הופכת את ההיזכרות לנוכחות, ומתחת לכל אמירה עונה קול הד מעמקים.

כך שהלשון, לדבריו, אינה רק כלי־אומנותו של הסופר, ואינה רק מכשיר הקשר שלו – כדי לשרת ולשדר מיני תכנים שלמענם הלשון מופעלת – אלא, היא עצמה, הלשון, היא כל עסקו של האמן, והיא עצמה גם העולם שהאמן מקים לפנינו משאריות עולם המציאות ומתכניו.

כאמור, רעיונות מעין אלה, ובניסוחים הצהרתיים מבהיקים לא פחות, תוכלו לשמוע היום פה ושם בעולם, כגון מה שאומר רולאן בארת באי־התפשרות גמורה, כי ,הספרות לעולם אינה כלום אלא היא לשון, ועצם כל היותה הוא לשונה." או, כי “ספרות טובה אינה אלא רק זו הנלחמת גלויות כנגד הפיתוי לשאת איזו משמעות”. ועוד מני חריפויות מעוררות ויפות שכמותן.

אקח כעת ברשותכם דף אחד של הזז, דף ידוע ומוכּר לרבים, כדי להיווכח ממנו איך אמנם מתייחסת מלה אל מלה, ואיך משפט מתייחס אל חברו, ואיך המלודיקה מנגנת ואיך הריתמוס קוצב סדר, ובקצה, איך הלשון עושה שם כבתוך שלה ואיך הסופר מנגן שם בלשון שבידיו:

האם ראיתם לפניכם תמונות מאכלים, האם חייכתם אל הגרגרנות, נזכרתם בסבתא שלכם? האם ליבבתם את המתואר הזה בהנאה: כמה נכון כמה בדיוק כך? האם שמעתם את נגינת הדברים? את מירוץ הפעלים הרדופים בסוף הדף, ואת המטאפורות “המעלות בדרגה”, בתחילתו, את הדימויים הבאים לרומם מאכלים כמין “אספקליה המאירה”, ו“כחמה בצהריים”, ו“כמעיין הנובע”, ו“כמין אוצר”, ואף “כמלאכי השרת”, ומה לא? או שמא, לא כל אלה, ורק הייתם עוקבים, קרי־רוח, ומבחוץ, אחר התגלגלות רשימה קטאלוגית ארכנית ומוגיעה, של “מוצרים אִידישיים”. שהגזימו בהם בנוסטאלגיה במסיכה של לשון, או להיפך, בלשון במסיכה של נוסטאלגיה? או רק הייתם יושבים בסבלנות פוחתת עד שיחזור חוט־הסיפור שניתק בתיאורים האלה וימשיך לו בעלילתו הזנוחה? ואחדים מכם, אולי, היו שואלים עצמם מה, סוף־סוף היתה כוונת המחבר בכל הדיבור הדברני השופע הזה, ובכל הפירוט המייגע־משהו הזה, בכל אותו אוֹסף סטאטי של תמונות־מצב, אפשר לומר, אולי, אלבום שקופיות של מאכלות מימי סבתא?

אני, מכל־מקום, מבקש להפנות קשבכם אל עיצוב הדף הזה. עיצוב לשון, שהמחבר, ניכרים הדברים, נתענג לעצבו כך, לאמרו כך, לפרטו כך, ולהוסיף עוד ועוד מאותו הדבר, מאריך בזה כמי שהגיע אל נאת־הדשא שלו, ולא יאבה לזוז משם, כמי שהנה עתה הוא מדבר היטב כפי הנאתו וכפי שהנאתו מוליכה אותו – “מדבר בכֵּיף”, ובציפייה מן־הסתם, שגם הקוראים יהיו שווים עמו בהנאה הזו ותהא אף להם “שעה־של־כיף”.

כדי לעמוד על מיוחדותו של דבר אחד נוהגים להשוותו לדבר אחר, באותו עניין. והדבר האחר יהי דף של סיפור שהאסוציאציה הראשונה מוליכה אליו: תיאור של מאכלים, של אוכלים ושל אכילה – אצל זולל אחר ובעל־תאווה אחר, תיאור שגם הוא נקרא כחגיגה של לשון, ושהלשון יוצאת בו במחול בחדוות כוחה המפליא לעשות:

הנושא – דומה. הביצוע – שונה. התפאורה שונה, ה“גיבורים” שונים, וגם המאכלים (אלה מן הדמיון וההם מן הזכרון) ושונה אוצר המלים והרמה הלשונית שונה (לשון המקרא כנגד לשון חכמים וכו') – אבל הוירטואוזיות שבשני הדפים השונים – לעילא ולעילא.

מה אפוא יש בו בביאליק שאין בהזז ולהיפך? קודם־כל – תנועה. הכל אצל ביאליק בתנועה, בדראמה, בקונפליקט. שום נייחות. הכל סיפור זורם, מתפתח, נינוע. שני בני־הסעודה – הפוכים זה לזה: זה נהנה וזה סובל; זה רודף וזה נרדף. אף המאכלים אצלו מתעלים בפיגולם, והנתעב חוגג שם יפעתו, אם מותר לומר כך, ועימות הניגודים עוצמת התאוה כנגד הבהלה ממנה. ובקצרה: בּכל דראמה מתגוששת בין גופים שונים, וגוף חי בּכל: סיפור בשני גופים. המאכלים הם גופים נעווים, לתנועה יש גוף, וגוף ותנועה יש גם לסירים ולעלילת הגשתם: סיפור על גופים שנתפשים בתוך כדי תאוצתם לעבר המוגזם והקיצוני, ועד לאותו ציד הזפק־המזופק ההוא, ועד לשלמות הגועל המתרונן. כל מה שישנו בטקסט הולך לקראת השיא – והמלים אינן רק נוטפות שומן אלא הן שוקקות אירוטיות עסיסית, שָׁרוֹת בולמוס וצוחקות בולמוס.

לא כך אצל הזז. כאן הכל הוא בן צד אחד בלבד. אין כנגדו היפוך, ואין דראמה בין ניגודים. כל הנוכחים כולם הם מן הנהנים, כולם צד הנהנים בלבד. לר' זונדלה אין לו כנגדו היפוכו. מאכליו הם שיא הנחת והשלימות המהנה. ביתו שלם אתו, אשתו, קרואיו ומאכליו. אפשר גם להחליף מאכל במאכל והכל נשאר בטובו. כל המאכלים הנזכרים כולם טובים, כולם ערבים לחיך. כולם רק ברום אומנות בישולם. אין בהם נינועות אלא רק נינוחות. אפשר להוסיף אחדים ואפשר לגרוע אחדים – הקורא לא יבחין כי נלקח ממנו דבר או כי הוסיפו לו דבר. עד שהתמונה נראית כמין אורנאמנט דיקורטיבי שהדוגמאות חוזרות בו – כמו בטאפטים, שרק שִפען עושה את האפקט המלא, ושרק הרבה מהן נותן צבע, ושכל אותן הדקויות שבתיאורן – רק ההצטרפות שלהן לסך־הכל של כולות מכלילה – רק כולותם נוסכת הנאה כוללת למביני הטעם.

האומנם אין הדף אלא אוסף שקופיות סטאטיות, שאומנם אין כאן אלא ריתוריקה נקשנית ומתחכמת, אנקדוטית? האומנם אין הקריאה כאן אלא רק כמין ספירת־מלאי קרה, שלא תצא לבסוף עם קוראיה במחול הנאה וחוֹם? שהרי הקורא שאינו עובר את סף השאלות האלה – הוא, מכל מקום, נשאר קר. וכשנשאר קר גם נעשה לעוין, ומדבר אז על “היגדים שאינם מבעי אמנות”, ומשקיף על הכל, לכל היותר כאותו מאזין המשתאה אל וירטואוז, כיצד הוא יודע לנגן על מיתר אחד מה שאחרים מתקשים לנגן בכל הארבעה. משתאה – ונשאר קר, ומבחוץ.

האומנם העלילה, זו הנוטלת דבר ומנועעת אותו – הא שחסרה מן הדף הזה? האם התיאורים הנייחים הם שתפשו ומילאו כאן את כל הזמן בכלי לקדמו? האם הריתמוסים נשארו אדישים, דורכים־במקום, עצלנים ומונוטוניים? האם מפני שזו לשון בנויה מהרבה מְסַמנים וממעט מסוּמנים? האם מפני שהמתוארים אינם מתחילים לזוז ולהינוע אלה כלפי אלה ולעשות דראמה של ניגודים על־פני הדף – נשאר הכל טַפּטִי?

או, שמא מלכתחילה כתוב הדף הזה כדי שייראה כך, במכוון כדי שיהיה בו עודף לשון על סיפר, ויותר לשון מעלילה, ואפילו עד כדי שיהיה ברור שהלשון לא באה כדי לשרת את הנאמר בה, אלא כדי לעשות חלל ממלים, לעשות “סביבה ממלים”; טקסט שאינו בא כדי לקדם ידיעת דבר, אלא כדי לאמור בהרבה מלים איזה מצב־לא־כלום – ולעצור את ההליכה עליו; וכך לעשות את קסם אמירת־דבר, על־ידי הפיכת הממשות למלים מדוקדקות, את חסר־השם לבעל שם, ואת הנִימוֹחַ בסתמיות – ליש מזוהה. לשון כזו, בנוהג שבעולם – דוחה את הקורא המצוי, והוא נוטה אז לקלוט אותה כאילו לא היתה אלא רשימת מאכלים מצחיקה, או כאילו היתה רשימת טעמים וזכרונות וגעגועים על ימים עתירים שאינם עוד, וכמין מצבות לעולם שאיננו, ולא רחוק הדבר שאומנם יהיו רואים את הרשימה הזו כמין קטלוג, או כמין קישוט, או כמין גלופה, אם לא כאותם גליונות טפטים מצהיבים, ומה לא.

דבר אחד לא עולה על דעתם של כל הלא־מרוצים האלה, שהלשון הזו שבה נכתב הדף הזה – היא זו בדיוק שאליה נתכוון המספר ובכל בגרותו ובכל כשרוננו – ולא מתוך חירשות, ולא מתוך קוצר־יד או רשלנות – אלא הוא במלוא אוניו, ובמלוא רצונו היוצר. לא איש כהזז ישאיר גם תג אחד אם אינו ממש במקומו ובצורתו המדוייקת. לא הוא שיניח לשורה או למלה או לאות או לפסיק להישאר אם לא נשאו־חן בעיניו בשלמות ובדקדוק. תלי־תלים של דברים נאמרו על הזז ועל תיקוניו, על חילופי הגירסות שהחליף ועל שינויי הנוסח ששינה, ואיך אם סימן מן הסימנים לא נראה בעיניו עמד עליו ומחקו מארץ, מחק ומחק ומחק וכתב מחדש ושב וכתב מחדש. ואם דף זה שלפניכם שריר וקיים כמתכונתו זו – אות הוא שכך ממש נשא חן מלפני כותבו הן בשעת כתיבתו והן בשעת קריאתו החוזרת. כעבור שנים, כשרווח הזמן נתן לו די רוחק ראייה מחדש. דף זה כתוב אפוא בדיוק כפי שרצה וכפי שראוי היה לו להיות יוצא אל העולם – וכך הוא במיטבו.

ואם עדיין שואלים על הלשון בדף הזה, אות הוא שעדיין תופשים את הלשון בכל שימושיה הרגילים בתקשורת יום־יומית, ולא תופשים כי הלשון הזו שכאן אינה זו שכדי לשרת איזה מידע, ואינה זו שכדי להעביר תוכן מיד אל יד, אלא היא, כפי שהיא, כדי שהיא תהיה המציאות. לא מתווכת ולא משקפת ־ אלא לשון שהיא היא המציאות: מציאות של דף ספרות.

קחו תמונה, למשל. היא אינה דבר שבאמצע, בין המציאות ובין הצופה בה. וגם אין היא אמצע המבט – היא מָסוֹף המבט, היא התמונה, לא תמונת המציאות, אלא התמונה.

כך גם הדף הספרותי הזה. הוא אינו חלון אל מציאות כלשהי, שישנה או שהיתה. הוא אינו מציאות המתוארת מבעד שקיפותו של חלון. אלא הוא הוא המציאות האחרת, זו שעשה האמן מן המציאות שמחוץ לדף הזה. דף זה, כבדוגמה המפורסמת, הוא כאותו חלון גוטי שבכנסיה – הוא סוף המבט, ולא אמצעו של מבט, שהחלון מפולש לפניו. הוא הדבר. הוא התכלית: דף מתרונן בלשון.

דף כזה ודפים שכמותו – הם הדבר עצמו. כך אצל הזז, וכך, בסגנון אחר, אצל טשרניחובסקי, למשל, בקטעים שלימים שהיו שנטו לקרוא להם בהסתייגות: “שורות של קטאלוגים”, אם כמו בעמא־דדהבא, ואם כמו בחתונתה של אלקה, ואם כמו בין האכָטיס לאוֹניכס, יקירתי, ובכל שאר מניין הדברים שמשוררים לעתים נוטלים נשימה ומוליכים את ההולך עמם בו בקצב אל הריקוד הזה בתוך שדה מציאות ריתמי, שהוא עצמו כעת כאן. ככל שהעלילה מתקלשת, ככל שהתכנים נידחים מחזית הבימה אל הירכתיים, ככל שהאידיאות היפות והלא־כל־כך ניסוטות, ומשתיירות להן זכורות אבל בלתי תוקפניות, כך מתפנה יותר מקום ללשון, יותר מלפנים, במרכז, בתוך אותה אינוּת מופלאה, בתוך יפי הריק. שם יוצאת לה הלשון ועושה את מה שהא עצמה, ועושה מעצמה נוכחות מיוחדת בנויה ממלים, מלים שמשחקות זו בזו וזו עם זו, וכולן עם קוראן, באותו אופן שפלובר ידע לתאר כשנשאל פעם על הספר שהוא משתוקק לחבר אם ירווח לו ואם סוף־סוף יידע ויוכל: ספר על לא כלום, ענה להם פלובר ואמר, ספר שדבר לא קורה בו, ושמה שמחזיק אותו שלא יפול זו הלשון – כמו הכוכבים בשמים שאינם נופלים בגלל חוקי הכובד המושכים והדוחים זה את זה – חוקים שאין איש רואה ושעושים את המופלא מכל: מין כזו מציאות עשויה מלשון.

דף טעון תיאורים זה שלפניכם, אינו דף רומאנטי כלל, ולא דף הנכסף אל משהו שמעבר לו, אלא הוא דף של הוויה עומדת כאן. פירוט של דברים טובים ומהנים, קריאה בשמם של דברים טובים ומהנים מאלה הדברים הפשוטים מכל, החסרים שום תסבוך שהוא, מיני אובייקטים פיסיים שנטלו והכניעו אותם לשמות ולתארים מתוך חדוות דיוק אמירת דבריהם, ומתוך חדוות כינוי טעמיהם לדיוקם. אין זה תיאור המגלגל לפניו סיפור, ולא תיאור המתכוון אל מעבר לדבר המתואר, אלא הוא כמחרוזת של דברים יפים לעצמם, מוצגים לשם עצמם ולא לשם משהו שאינו הם עצמם; אין עדיפות למאכל זה על־פני זה, אין התקדמות מן הראשון אל האחרון, ומצד המאכלים, כאמור, אפשר היה לקצר או להאריך במניינם, אבל מצד שיעור תנופת הערבסקות העשויות מתיאור מאכלים, היתה מבוקשת השגת כל מלוא אורך תהלוכתם המרהיבה, כל מלוא אורך ניגונם המלא, כל מלוא מידת הריתמוס וריקודו – קרנבל של עצמים, בלתי נחוצים לכלום מלבד יופים, וטקס הצגת־ראוה של “הטקסט־שאין־לו־שימוש”, מלבד יופיו.

צורה עשויה מלשון ומריתמוס, מחומרים קרים וחמים, מגירויים מפליגים ומקרבים, מסימנים שאך זה קודם היו מלים־של־תקשורת, וחדלו והיו לארועים צבעוניים, שכאילו מתארים לפנינו מאכלים נפלאים ומנהגי אכילה נפלאים – ומשתחררים כעת מנושא שליחותם המיידית, ונפטרים מן התפקיד השימושי שכאילו הושם עליהם לספר לשומעים משהו שהיה, ובקריאה חדשה ונקיה משאלות של סרק, שאין עליה לספק שום צורך לדעת מה היה קודם ומה אחר־כך – מה עולה אז לפנינו? עולה הדף שמתואר בו במלואו – השום־דבר.

שום־דבר עשוי ממלים. מקום מלא תיאור מופשט כזה. כתאר מרבד צבעונין ולא כתאר כלים ואירועים שימושיים. כתמים מתוזמרים של משמעויות מבניות על־גבי המשמעויות שייצגו דברים שבעולם. ציור של מציאות ששוב אינה משחזרת שום מציאות שבחוץ (מלבד שעשויה מחומרי המציאות), מין מציאות חדשה, אוטונומית, מין יפה שאינו מועיל לכלום, לא לזכור שום עבר ולא להעלות כלום מתפארת שום עבר שעבר.

מציאות מעין זו תוכלו למצוא במשובחות שבעבודות הצייר אנרי מאטיס: תמונות שטוחות, מקושטות, בלתי מחקות את המציאות המתוארת, מוותרות על עובי הגופים המתוארים, על “המימד השלישי”, ועל עומק הרקע, ועושות מכל העומקים רק שטח רקוע אחד, בלתי מציאותי לגמרי, מלבד יופיו.

מלים המצטרפות זו לזו על־פני הדף, ונחרזות בשטף הקריאה לרצף מסוגנן של מציאות חדשה, חוגגת, עד שהדף שלפנינו דוקא ריקותו התקשורתית היא מעלתו, ודווקא מיעוט העלילה ודלות האירועים שבו – היא שעתו היפה, וכל חזרת המשפטים המתארים עוד דברים ועוד דברים בתנועה רוצפת – כמוהם כתנועות הריקוד, שחוזרות על תבנית ריתמית, ועל תבנית חווייתית, ועל תבנית הכרתית – עד שהקריאה פושטת צורה ולובשת צורת מחול, שמי שנתנסה בו זכה, ומי שלא נתנסה בו קשה להסביר לו במה לא זכה. וזה הכל.

אנשים שאינם יודעים לקרוא דף חוגג ולרקוד כהזמנתו – מוטב יבדקו כשלונם האישי; והיודעים, תבוא עליהם חרישית חדוות הנפש המתפעלת.

ידיעות אחרונת 3.4.1983