לא רק לסיפורים עונות התחלפות והם באים, כך אומרים, בגלי סיגנונות, נושאים ועניינים – גם הביקורת באה עמהם בגלי תפישות, כלי־עבודה ואמות־מידה מתחדשות.

הספרות על סיפורי עגנון יכולה להיות דוגמה לגלי פרשנות כאלה. מתחילה ראו בהם סיפורי־פולקלור אכזוטיים על העיירה ועל יהודיה מן הדורות שניכחדו; לימים מצאו בהם סיפורים מאנייריסטיים מיתממים על חסידים וחסידות וכמין משלי־עם מהוקצעים; ויום אחד גילו בהם לפתע מעמקים סמויים ואפלים, המעלימים מתחת קלסתרם, שהתחזה כמסורתי, סודות מודרניים אפלים – וסיפורי עגנון נעשו, ברוח הזמנים, לסיפורים אירוניים דו־פרצופיים, לסיפורי־אבסורד קפקאיים, משובשים ומבוהלים מפני “הניכור האנושי”, מפני “אפס התיקשורת” ומפני “היסתתמות האפקים” ומפני שאר אפיונים אופנתיים שכמותם.

וכל כך, עד שמי שבא לקרוא לפי תומו להנאתו סיפור מספורי עגנון – הוזהר מראש על־ידי המפרשים שלא יילך שולל, ושיתן דעתו שלא למעוד על ה“בעיות” הפזורות שם, ושלא יתפתה לנוח בשלום על סיפור נאה שלפניו, ושלא יסיח דעתו מכך שהסיפור אינו תמים כלל אלא “בעל תחתית כפולה”, ושכל המסופר בו אינו כפשוטו, ושאם אינו סיפור אליגורי הוא סימבולי, ואם לא סימבולי, הריהו משל, משל “סגור” או “פתוח”. ומכל־מקום הוא חידה מוזרה, נעולה על שבעה מנעולים ומפתחה זרוק, הכל ממוצפן בצופן, חסום ב“קוֹד”, מסווג כ“שמור” וכ“סודי”, וליודעי־חן בלבד שאלמלא חריפותם, מי יודע אל איזה שדה־מוקשים ניכנסנו.

מפרשי עגנון ומבקריו אינם עשויים, כמובן, מעור אחד. אבל רובם ככולם ראו עצמם מבקשים לספק מפתחות לאותם מנעולים. וכך טרחו וקנו בקיאות בכל דרכי הסיפור העגנוני, בשיטות ההצפנה, ההסתרה, ההסוואה והעמדות־הפנים של אותו “המחבר הערמומי,” וכך גם החזירו לנו לבסוף עגנון מפורש ומובן וגלוי, צורתו הנכונה לפנינו, ותמצית מהותו שקופה. ולכאורה, כבר אין עגנון סגור, וכל קופותיו נפרצו.

לשווא ניסה אפוא עגנון להסתיר ולהסתתר. לשווא התחפש, הליט פניו, שינה טעמו, וכסהרורי התנודד על־פני תהומות. מפרשיו תפסוהו והחזירוהו פתור, מפורש, מנומק ומבורר ותחת תעתועי איש הוזה, שנתמלט אל ערפלי מעשיות מבולבלות – יש כעת לפני הקוראים איש מגולח וגזוז, מוסבר ומוגדר, לרבות חלומותיו, לרבות מחלותיו, לרבות התחלויותיו. הנה הוא כעת לפנינו: עגנון מוסבר ונוח, קצת חלוש וקצת צימחי, מבויית לגמרי ובלתי־מזיק, והעקוב היה למישור, הרכסים שפלו, הצללים נסו, וחדל מהטריד אותנו הזר והמוזר הזה. גם ארץ הפלאים והסיוטים שלו חזרה והיתה לארץ נושבת, הנה היא יושבת לבטח על חלקת המישור התקין, השטוח, ו“איכות הסביבה” חוגגת לה.

אבל, מפני מה נס עגנון כל־כך? ולמה במקום לספר לנו “סיפור פשוט” כשם אחד מסיפוריו, נפתל לו ב“סיפורים כאוטיים”? למה אץ “להבריח גבולות”, באמתחת הזו “כפולת הקרקעית”, משאיר עקבות “כתמי רוֹרשאך” במקום סימנים שפויים, ומסתתר ונועל ומשליך את המפתח? מפני מה היה חושש כל־כך? למה לו כל דרכי העקיפין הנלוזות? לוּלא שגם לזה נימצאים הסברים. האמת היא, מסביר אחד היודעים, כי “עולמו הנפשי הבסיסי של עגנון הוא עולם שֵדי”, השם ישמרנו, עולם ללא אלהים והוא לא רצה שנבחין בכך; האמת היא, מסביר יודע אחר, כי תפישתו היתה “תפישת־עולם אכזיסטנציאליסטית־ספקנית”, כזו שאין לפניה אלא מין “חלל ריק ואין מוחלט” והוא לא רצה שידעו על כך ברבים; האמת היא, מוסיפים אחרים ומסבירים, כי בה בשעה שחש עצמו נדחף לדבר לאור היום, חש עצמו גם נלחץ להסתיר משהו לילי מאוד, מין משמעות איומה “שמטעמים שונים היה הכרח לו להעלימה” ולא “לעמוד בעימות עם הציבור”, שבוודאי היה נרתע ודוחה מיני התגלויות כאלה.

אם היו סודות נוראים לעגנון, או מה היו, או מה חשב בליבו ומה לא חשב – מי יודע. אבל מה חושבים מפרשיו־מבקריו של עגנון – גלוי לנו וכתוב לפנינו. כבר שנים רבים מתחקים על כל עיקבותיו. וככל שיימצא סיפור “מוזר” יותר, “כאוטי” יותר, כן יגייסו כנגדו חריפות־מוח גדולה עוד יותר, עד שייחשפו צפונותיו ויפורסמו ברבים, כמין “סקופ”. בדרך זו שבו “עידו ועינם” לתיקנם והיו ל“מעין ויעוד”; אצות הים, שחקר יעקב רכניץ, התגלו פשוט כ“חכמת יוון”; ויקותיאל נאמן הסיר מסווהו הערמומי, אף כי לא ערמומי מִדי, ושב לזהותו הכשרה, פשוט: משה רבנו, ומעתה שלום על נפשנו, הכל פתור ופשוט וגם ספרותי להפליא.

אותו יום שבו נתפרסם ברבים כי יקותיאל נאמן אינו אלא משה רבנו, וכי האדון “ארבעה־כוכבים־מוקפי־סוגריים” אינו אלא הכביכול בכבודו ובעצמו – אותו יום נולד משהו ומת משהו. נולד עגנון המפורש, ומת עגנון המספר.

ולא שהזיהוי יקותיאל־נאמן־הוא משה־רבנו איננו נכון, או שאינו מועיל להבנוֹת, או שאינו פותח פתח להבנות, ושאולי אפילו עגנון עצמו נתכוון ממש אליו – אלא שאיננו תורם לסיפור כסיפור, אינו מפעיל דמיון אלא מכבה דמיון, אינו מגרה חושי־סקרנות אלא מקהה אותם, וגרוע מכל: חותר תחת הסיפור והופכו לאליגוריה. ממה נפשך: אם הוא סיפור אליגורי, שבו מסירים את המסווה ומתגלה הפרצוף – הרי אין זה עוד סיפור, אלא מין ערמוּמיוּת שקופה למדי, כמין משל דידאקטי; ואם הוא סיפור העומד לעצמו אינו צריך לפירוש האליגוריסטי, וזה יכול להישאר בידי החוקרים להנאת חריפותם ולצרכי מבינותם. וגם כשמגלים כי הסיפור אינו אלא משל, לא נשאר לקורא כי אם שלד מכורסם, שמהנה אולי חובבי שלדים וחוקריהם, ומבריח בוודאי את אוהבי החיים ואת הנהנים מהם.

אמת, בין סיפוריו של עגנון יש גם סיפורים אלגוריים, וגם פשוט אליגוריות, כלומר, לא סיפורים. לחוקרים כולם חשובים; לקוראי הסיפורים – הסיפורים עיקר, והאליגוריות נשארות כמין דרשות, פולקלור, מהתלות, זכרונות פארודיות ושאר עקיפות. ככל שהוא יותר סיפור אליגורי, כלומר חד־ממדי, כלומר חד־שכבתי – כן ישישו עליו יותר המפענחים וכן ינשאו אותו, את הלא־סיפור הזה, כאילו היה מיטב הסיפור – כשאינו אלא עוד הזדמנות, גסה למדי, לכל מיני נכי־רגליים לרכב על כתפי עגנון ולהסיע את עצמם ואת מרכולתם מקושטים בנוצותיו.

לא זו בלבד, אלא שרבים וכן טובים טרחו והציעו, ועודם טורחים ומציעים סיכומים אידיאיים ברורים לסיפורים המוזרים כאילו ניתן לנסח את תמצית מהותם ואת סודם בפסוּק ברור אחד. שהרי מקובל שכל סיפור יש לו מסר ויש לו שליחות, וגם פסוק מסכם יש לו הכרחי ומספיק – הנה הוא כתוב בכובד־ראש וברצינות גדולה על כל כתב מכתבי המפרשים, וכך יוצא כי המספר במקום שיכתוב פשוט כך:

הלך וסיפר בלשון עקיפין סיפור מוזר ולא מתקבל־על־הדעת על איזה כלב משוגע אחד בלק, ועל איזה בחור אחד, יצחק קומר תמהוני, שנסתבך בו.

במקום לכתוב למישרין:

ישב המחבר ועשה סיפור פתלתל ומתמשך אחד, שקרא שמו “הדום וכסא”, שאף הוא עצמו שם מוזר, הטוען בעיות ופירושים. ועוד, במקום לכתוב דברי יפים ומפורשים כגון:

ישב המחבר וכתב מין סיפור כ“עד הנה”. או במקום להציע לנו ברורות –

בא והציע מין דבר מוזר ופתלתל כ“עד עולם”, או:

התלבשו בלבוש סיפור, ונעשו ל“המלבוש”. וגם במקום להודיע לנו החלטית כי:

נטל המספר והגיש לנו מין מבוך־מבוכים כ“עידו ועינם”.

אפשר להאריך, ואולי גם משעשע הדבר למדי, ברשימת ה“תכנים” וסיכומי הסיפורים“, הנאמרים בפסוק אחד – שרשמו לנו לתועלתנו רבים ממפרשי עגנון ומבקריו, לאחר שבמסירות רבה פילסו דרכם בה”סיפורים המוזרים“, “הכאוטיים”, דרך ה”ריאליזם הטרנספרנטי“, האל יודע מה זה בדיוק, ודרך ה”ריאליזם האי־ראציונאלי־סימבולי“, או דרך ה”ריאליזם הלגנדרי סימבולי“, שלא לשכוח את “סיפור המיתוס המֶטא־ריאליסטי”, רחמנא ליצלן, ואת אחיו את “סיפור המיתוס הסוריאליסטי” – שהצד השווה בכולם, ויהיה מתכוֹנם מה שיהיה, אינו באמת אלא שהם אומנם “מְשקפים מאבק אידיאי חיצוני”, ושעל צד האמת גם אינם סיפורים כלל, אלא הם מכשירים ל”המחשה פיגוראטיבית של הגות רעיונית“, לאמור, מין אילוסטרציה לרעיונות, איורים לדעות, והמחשות לקשי תפישה, של ויכוחים אידיאולוגיים רוממים, כך שצריך להודות למבקר אחד, שעלה בידו להתגבר ולקחת סיפור ארוך ומתמשך כ”הכנסת כלה" ולשימו לפנינו כלול כולו במשפט מרגלית אחד וסופי: “הכנסת כלה? אכן, מעשיה שהיא עדות אכזרית על המבוכה והזיקה המעורערת לדת ולהווית האבות”. וזהו זה. כעת הכל בידינו.

הצייר פיקאסו, לאחר שקרא פעם מאמרי־ביקורת על אמנותו ועל האמנות בכלל, משך בכתפיו ופסק על מבקרי האמנות המלומדים, לאמור: “עיוורים עִם תיאוריות”, להבליט את העדר האדם הנוכח במגע היצירה, ואת השימוש במלומדיות במקום אותה נוכחות אישית חיה. צא וראה איך נופלים מבקרים ומפרשים במלכודת התכנים, שיקופי המציאות, וכל אותן “האידיאות הרלוואנטיות”, שהם חשים עצמם חייבים להן כמעט כאיל היו סוכני האידיאות בשוק האמנות. כמעט שלא תמצא אחד מהם משוחרר מעקת כפיפותו של כל סיפור לאיזו אידיאולוגיית־על הכרחית.

אחד מרבותיהם הגדולים של כל מפרשי עגנון הצהיר במלוא סמכותו כי לא רק עגנון, אלא כל “הספרות העברית החדשה (…) מעולם לא יכלה להיות נמדדת בקנה־מידה של אסתטיקה”. וכל־כך למה? מפני ש“הספרות העברית החדשה היא אספקלריה נאמנה (…) לדרכם של עם ישראל והיהדות” וכי־על־כן יש לה תפקיד, לספרות העברית, ותפקידה הוא “עיצוב אמנותי של סתירות (…) וחישוף פיוטי של שינוי ערכים”. והרי לכם דגם־מופת למי שחושיו הקהים לספרות הוחלפו בדעתנות יתרה לתרבות, להיסטוריה, לערכים, ליהדות ולשאר דברים טובים – בלי לחוש שהוא מציג כאן עיוורון לאמנותי, חרושת לפיוטי ואטימוּת ללשוני – אבל עם תיאוריות ואידיאולוגיות גדולות, עד כדי לכסות את עין התמונה, וכאילו התכנים, שיקופי המציאות והאידיאות – הם כל טעם הסיפור ותכליתו, וכאילו לשמם בלבד, וכאמצעי־עזר באו הלשון, השירה, המיבנים ומערכי ההתרחשויות – ולא להיפך.

וכך לא נשאר מן הסיפור אלא כמין מאמר “מעוצב פיוטית”, או כמין כלי לדיאגנוזה רעיונית של החליים החברתיים והלאומיים שלנו, מיופה ומאומר “אמנותית”. והסיפור כסיפור? לא, הסיפור הוא כשליח לאמירה מצועפת בחידה, שהמפרשים, כשליחי־ציבור, נקראים לסלק את המצועף להשאיר את העיקר חשוף לעין כל. למען מטרה מועילה זו מותר להפסיד הכל – את הסיפור, את קוראיו ואת עצמם. ובדרך זו, שעדיין היא דרך המלך לקריאת סיפורים, נשארים “מומחי עגנון” וכל השומעים להם – מבחוץ: מחוץ לסיפורים, מחוץ לשירה, מחוץ לאמנות, אבל יושבים לבטח על שטח חרב היטב, יבש ומיובש, שומם ומשומם.

למפענחים נראה אולי כאילו הם מעמיקים בסיפור וחודרים בו עד לפני ולפנים – כשאינם אלא מבטשים על השטח החיצון ומהדקים אותו: אותו שטח המגע הבאנאלי שבין המציאות והסיפור, כלומר, עושים בכל כוחם את המיותר, ונישאר לבסוף סיפור מת אצל קורא זר. קריאה ללא נוכחות, בלא התוודעות אישית, בלא חדוות ראיית דברים, בלא התרוננות חושים טועמים – אלא כפופי חומרה, קמוטי־מצח ועמוסים לעייפה כלי מלאכתם, כורעים תחת בקיאות אנציקלופדית, פריטים ביבליוגראפיים, וסעיפי מראי־מקומות – הם מצליחים לבסוף להפוך סיפור לדרשה, ודרשה לסיסמה – ואת הסיסמה כהוכחה לרעיון – שעל הרוב אינו אלא עוד פסוק נדוש אחד מאותם פסוקים טריוויאליים שמסתובבים בשוק, על היהודים ועל היהדות, ועל האבות ועל אבות האבות וכו' ושאינם צריכים באמת לשום אמנות שהיא, אלא רק לאותו גל ענק שכל הגרוטאות מגיעות אליו לבסוף. ושמא הגיעה כבר השעה שיבוא אדם אוהב ספרות ויתחיל לקרוא את סיפורי עגנון, משוחרר מכל אותן חכמו והתחכמויות, שלא להזכיר את האווילויות? ימים רבים כל־כך לא קרא אוהב ספרות את סיפורי עגנון ולא כתב עליהם: סיפורים כסיפורים. אדם רגיש שהסיפור עניינו, אהבתו ומקור הנאתו. דפדפו בספרות העצומה שכבר נכתבה על עגנון ושאלו עצמכם – מה חיפשו שם המחפשים? מה הטריד אותם, מה “הריץ” אותם, ומה לבסוף הביא להם סיפוק?

לגיון מפרשים ומבקרים יצאו “למרדף עגנון”, כליהם בידיהם, מתוחכמים ומשוכללים, והם בקיאים מאוד, בקיאים גם מן המחבר – הוא כתב מה שכתב והם אחריו, בשורות ובין השורות, מראים מנין לקח מה שכתב, ומי אמר זאת לפניו, תמיד הם צעד אחריו, לא יחמוק מעיניהם הבודקות, מחטטים לו ב“שורשי סיפוריו”, בשורשי חייו ובשורש נישמתו. תמיד הם צילו, תמיד הם חמתו, וכשמתעלם להם מעלים פנס. תמיד הם בבני־מעיו וכשמסתבך הם יודעים היכן נסתבך ובמה, מודעים לנפשו, לעכבותיה, לדיכדוכיה ולרזי שגיונותיה. תמיד הם בחדרי לבו בודקים ממצאים ומשווים, תתמיד הם יודעים למה נתכוון באמת, יותר ממה שניראה שלכאורה נתכוון, תמיד יודעים לומר בנקל מה שבא לו ביסורים, ובקול דממה דקה, וגם את מה שלא העז לומר ואפילו את מה שלבו לא גילה למוחו.

אבל הסיפורים, ריבון העולמים, הסיפורים מה יהא עליהם? לאחר כל ה“עיונים” ב“מפעלו” הספרותי – מי יצא מרוויח משהו מכל זה? או מה הרוויח? המספר? הסיפורים, הקוראים? התרבות? המחקר? המדע?

המחקר פטור כמובן מכל טענות אליו, ואין עליו ולא יכול להיות שום סייג. לכן הוא מחקר, לחקור במה שמופלא בעיניו, במה שמעסיק אותו, והכל שרוי לו –כל נושא, כל מידה, וכל ענין שעולה על דעתו לענות בו. גם התרבות, אין אנו בעלנים עליה ומי אנו כי נפסוק אם תרוויח או מה תרוויח. גם עגנון וגם סיפוריו כבר ישנם קיימים ועומדים ולא ישתנו עוד לרגל שום ביקורת או פירוש. אבל הקוראים? קוראי הסיפורים, ואלה שגדלים ובאים להית קוראי הסיפורים – במה הם זוכים או מה הם מפסידים מכל טירחתה והשתדלותה של הביקורת והפרשנות המפענחת?

שהרי אדם קורא סיפור לשם ההנאה ממנו, קודם־כל, והסיפור הוא סיפור קודם־כל. וכל החכמות שבעולם עם כל מיני המלומדויות אינן, ככלות הכל, לא מעלות ולא מורידות ורק מגביהות מחיצות מזה, ורק מחזקות סתמיות חסרת פנייה אישית מזה. סיפור הוא סיפור גם כשהוא זר ומוזר, למרות שהוא זר ומוזר, ולעיתים אף מפני שהוא זר ומוזר. עִם ובלי דברי פרשנות ודברי ידענות, עם ובלי דברי הסבר ורקע, פירוש חלומות, חדירה לעומק, ומילון הסמלים וכו' וכו'.

מקום שבו הסיפור אינו אלא כלי־שרת למשהו, ותהא זו אידיאה או בשורה חברתית, או שליחות מוסרית או מה שתהא, והסיפור ניקרא כדי להיות פמפלט “מעביר רעיון”, או משל הממשיל דבר חכמה וכו‘, ונדחף להיות מסקני ולפסוק איזה משפט על החיים ועל האדם וכו’, שם אין עוד סיפור. כלום צריך לחזור על הידוע שסיפור אינו כלי לשם כלום שמעבר לו, ואינו תחנה בדרך אל איזה יעד שמעבר לה, ואינו לא ציור מומחש לרעיון עיוני, ולא תחליף להיסקי המדע והדעת באמצעות שיחות ומעשיות לרפי־מוח, כמין “צאינה וראינה” ממוגג במקום ההלכה הזעופה. סיפור כשהוא סיפור הריהו מבנה לשוני, שנוטל לו חומרים מן החיים ומן המציאות ומן האידיאות ומן החכמות וממה לא, ועושה מהם משהו אחר ממה שהם, וממיר מציאות אחת במציאות אחרת, בהקימו עוד מציאות בצד המציאות, מציאות בדויה אצל המציאות השרירה. ואילו מי שמחזיר את הסיפור אל הרעיון ואל התוכן ואל שיקוף המציאות ואל החיים כו' וכו' – כמוהו כמחזיר את הפסל אל המחצבה.

כמה “אמיתות יסוד” כביכול, מובלעות בה בפרשנות המפענחת. אחת, היא החשד הגדול במחבר ובכל מעשיו. שניה, שדווקא מה שהסתיר הוא הדבר החשוב מכל. ושלישית, שמה שהוסתר בסיפור מחכה לחשיפה, לפירוק האריזה הפרחונית שמעל הסחורה המוברחת, כדי לשים יד על המרגלית הגנוזה, הוא התוכן. באופן שאם טעם הספרות הוא הנסיון לצאת ממסגרת המציאות – באה הפרשנות ומחזירה אותה למסגרתה. ולשם מה? לשם ביטולה.

כי למה לא סיפר עגנון סיפוריו “כמו בן־אדם?” לשם מה נצטרך לכל אותם חיבוטי־רמזים ועקיפי־חידות ועיקומי סמלֵי סחור־סחור? אין אדם בעולם מוסמך להשיב על כך; אלמלא שכל עניין המוזרות הזו, מופרך מעיקרו. אפילו לאחר שלוחשים באזנינו מפני מה חשש המשורר ואת מי לא ההין להרגיז. או שמא כאן המקום להזכיר דברי ת.ס. אליוט שאמר: “בכל שירה גדולה יש דבר־מה שחייב להישאר בלתי ידוע”. שירה גדולה, אמר.

כי להוציא גראפומניה או אליגוריה, אין בעולם שום סיפור מוזר, אפילו כשהוא פנטסטי. לעתים הבלתי־ברור שבסיפור, שנשמע כמוזר, כמוהו כצל שבתמונה: על דעת מי יעלה להבהיר את הצל ולהאירו? תמונה נעשית כדי להֵיראות בצל ובאור, והמוצל שבה אינו פחות אורגאני מן המואר. גם הסיפורים כך ואין להבהיר מקומות עמומים שבהם בלי לעוותם. בסיפור הפנטסטי, גם הנעלם וגם הברור הם אופנים חילופיים שווי־ערך לאמירת הדבר המבוקש, בתוך הקומפוזיציה של יחסי חלוקת העוצמה הסיפורית.

חוקרי ספרות, לצורכיהם שלהם, עשויים לשאול על כל כתם ועל כל עמימות שהיא, ולבקש להם הסברים פסיכולוגיים, ביוגרפיים חברתיים או אידיאולוגיים – ואילו לצורך קריאת הטקסט כאמנות, די בהסברים מיבניים – שפיזור הצל והאור במסגרת הכולות הוא תוכנם. והתאווה להאיר את הצל, היא בין אבסורד ובין ואנדאליות, שתוצאותיה בביקורת סיפורי עגנון – אהה, מצויות לרוב, ואלמלא היו מעציבות כל־כך, היו מצחיקות למדי.

אותו ת.ס. אליוט, שכבר הוזכר לעיל, תבע מזמן להקפיד ולשאול “מתי הביקורת שוב אינה ביקורת אלא היא משהו אחר”, ואף הזהיר כי “כאשר אתה מנסה להסביר שיר – אתה עתיד… להתרחק יותר ויותר מן השיר בלי להגיע לשום יעד אחר”. ודברים שקולים אלה יבואו במקביל לדבריו הציוריים של אותו פיקאסו, שכבר צוטט למעלה, כי “להסביר תמונה משל למה הדבר דומה, לנביחות כלב הנובח על עץ אחר”.

מי היה זה שעליו מסופר? מה “באמת” קרה לאיש שבסיפור? מי בדיוק היתה אותה “תהילה”? וכי באמת היו שני תלמידי־חכמים ובאיזו עיר? או מיהו “יוסף הצדיק” המסופר – יוסף־דל־לה־רינה, או יוסף אביו של ישו הנוצרי? או יצחק קומר האמנם משמעו הוא “קום־עֶר” – “יצחק בוא הנה”? ויעקב רכניץ, כלומר יעקב “עושר לשווא”? וכל אותם כוחות גדולים שהושקעו כדי לאתר סופית את זהותו התהויה של עדיאל עמזה או של ד“ר גינת, לשם מה? שלא להזכיר את הרברט הרבסט, ואת הרכילויות המענגות באיתורו אי־כאן ברחביה; שלא להשמיט את החריפויות הדקות בגילוי המרנין כי שושנה מ”שבועת אמונים" אינה אלא היא תורתנו הקדושה, ושהים שם אינו אלא הוא תרבות יוון, ושהאצות שבים כלל אינן אצות אלא הן בקורת־המקרא, וכי גם הכד של רכניץ אינו שום כד תמים, אלא הוא כ“ד ספרי התנך, ולא עוד אלא שאפילו וינא המוזכרת בסיפור אינה וינא אלא היא פשוט יוון בהיפוך אותיות. מגיעים הדברים לידי כך, שמפרש נודע אחד מציע לקורא להקדים ולהכין לו “מילון הסימבולים של עגנון” בטרם ייכנס פנימה, וכי כל מקום שישמע בו א' יידע מייד שזה ב', וכל מקום שכתוב בו “בית”, או מטפחת”, או “נרות” או “ספרים” – יידע מה לקרוא, לפי שסיפורי עגנון מפזרים, לדברי אותו מומחה, “מושגי שיגרה לשם הסוואה או לשם הסחת־הדעת, מלבד התביעה שהם תובעים “הרבה עמל במרחבי הידע היהודי”, ומלבד השימוש הנפוץ ב”מושגי נוטריקון" – הטומנים בחובם… רמזי־סתר שפיענוחם מחייב חקר פילולוגי סימאנטי רב־העזה" וברוך הוא וברוך שמו שלא פסו חוקרים נועזים מקרבנו.

יוצא מכל זה שסיפורי עגנו אינם אלא הם סיפורים מוגבלים לבני חוג צר אחד, האמוּנים על אידיום פרטי משלהם וסגורים בלשון פרטית, והם גם סיפורים אליגוריים, שמתערבים בוויכוחים הציבוריים אלא שמתוך הסתר־פנים והעלמה, כלומר – בפחדנות.

נכון, בני־אדם נוטים להתבלבל למראה בלתי ידוע, ומפנים אז מבט מבקש אל המפרשים. ותמיד נימצאים מפרשים שנחלצים לעשות בשליחות הציבור, ולהחזיר כל לא־מוכר אל המוכר, וכל לא־ידוע אל הידוע, ואת הפנטסטי אל הקונקרטי, ואת המוזר אל השגור, ואת המופלא אל התקין. וכמעט שאין מפרש ממפרשי עגנון, שלא שימש כשליח־הסגרה, לבאר את ההזייה, “למדֵע” את ההתפייטות, ולתקוע סיכה שנונה בכל בלון צבעוני שהפריח המשורר, כדי להראות לכל איך כל תפאורת היופי עשוייה מסמרטוטים מודבקים היטב.

ומה נישאר? שאת כל כתבי עגנון אפשר למצות במשפט אחד סופי, כמין מודעה כזו: להווי ידוע שתרבות האבות יפה מלא־תרבות הבנים. וזה הכל. הנה כל קיצור עגנון על רגל אחת, והשאר רק שלל דוגמאות לכל הבּוקי־סריקי של “האמצעים האמנותיים” ושלל להטוטי ה“אסתיטיקה” שמגלה זה שרואה את הקוסם מגבו, ואיך הוא מאחז את עיני אלה שמלפניו.

שליחי־ציבור אלה, הממונים על ביטול הפנטסטי ועל סילוק המיסטי ועל החזרת הפרוע לשפיות, כדי שלא יתהלכו בינינו סיפורים מבלבלים ולא יבלבלו לנו את יומנו, שקודים על תקנתנו כל־כך, שאם למשל באה איזו גמולה תמהונית אחת ושרה מין זמר מוזר כזה: “ידל ידל וה פה מה” – חשוב שנדע מייד כי אין שום מוזר, וזו אינה שרה אלא את “יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו” – ויוקל מייד ללבנו ושירתה תיעשה כשרה, והארץ תוכל ליסוב על צירה בנחת, ובעלי־בתים יוכלו לישון במנוחה. שהרי, אפילו יוכח כי גם המחבר עצמו נתכוון ממש לראשי־תיבות מבודחים אלה, גם אז עצם התפישה בצווארונו כדי להחזיר חידתו לביטולה, אינה רק ברכה לבטלה אלא ממש השחתה.

כידוע, לא מעט שמות, מושגים וסמלים, הניח עגנון במתכוון ואולי גם לא בלי שמץ רישעות, כדי שיהיו “מוקש לפתאים”, והם אומנם באים, נתפשים ונלכדים – בכל אותם חיים אפרופו ובגדליה קליין, ובאריג שבידי החייט ר' ישראל, ובשר ובעבדיו וכו' – כולם סמלים קטנים ביחס אחד לאחד, שקופים ורדוּדים, שמזמינים דְרש בשווה פרוטה וגם משיגים אותו קל מהרה. וכל מקום שבו הופיעו טיפוסי נייר אלה אין הוא דווקא ממיטבו של המספר, אבל הם ממיטב גאוותו של הפרשן הדרשן, וסדן יאה לזעירות פטישו.

ושוב, לא חוקרי הספרות נתבעים כאן אלא פרשניה ומבקריה. אנשי המחקר אינם מסוכנים לספרות – גם משום שהחוקר אינו כותב אלא לעשרת חבריו החוקרים, אבל רעה היא פגיעתם של הפרשנים, ושל כותבי “הרצנזיות” מפני שקולם מנסר בראש חוצות ובכל המוספים ומפני שמורי הספרות לומדים מהם וגם מתייחסים אליהם ברצינות.

משורר פורץ לו מן הסדר המנוסח, והפרשן רץ אחריו ומחזירו לשורה. שליח ציבור איננו סובל דברים שמתפזרים מן המגירות. הערבוביה מרגיזה, וממהרים למצוא ולהחזיר הכל למקומו. בהרבה חוטי גוליבר דקיקים תופסים את יוצא הדופן וקושרים אותו לטבעתו, מקטלגים את “התופעה”, משייכים אותה לתיק הנכון וסוגרים. “מאחר שאתה יודע לצייר יפה כל־כך – אמרו יום אחד לאותו פיקאסו שכבר הוזכר פה ושם – משום־מה אתה מתעסק בכל מיני דברים מוזרים כאלה?” – “דווקא משום כך”, החזיר להם האמן. תמיד יש משהו מקניט בכל עמדה חדשה ובכל ראייה חדשה, כאילו נתבעים בני־אדם להפוך ראשם מן המוסכם ולהתחיל לראות מחדש, לנטוש מושגים שהפכו קלישאות ולחפש מושגים יותר חיים. המשורר, עוד מלתו על לשונו וכבר קופצים עליו להוכיח את “המשמעות” שבדבריו, המשמעות הו המשמעות. וכיצד? על־ידי כיווץ הדברים לגודל־המודד. על־ידי רֶדוקציה של עוצמת הסיפור ושל חיותו הספונטנית, ורידודה לכדי פמפלט מרוּחַ ולמטאפורה קלושה. הסיפורים חדלים מהיות סיפורים ונעשים אסקופה לרגלי כל מיני סקוּלרי וסֶקרלי, ולרגלי כל מיני “תעודת־היהדות” ויעודיה, וכל מיני “מצבו של האדם”, וכל השאר, עד שלא נשאר מהם אלא אותו שלד מכורסם של חייה שהומתה. הסיפור במלים פשוטות ובעברית לעם, מין עגנון לענים, מין עגנון לא־מזיק, מין עגנון חינוכי.

בואו וראו מה קרה להן לשלוליות שאצל הים ולים הגדול עצמו. פרשן אחד בא ומפרש כי אין הדברים כלל כפשוטם וכי הכל בעולם הוא או קווי או מעגלי, וכי על־כן השלוליות הללו והים הזה הם מעגלים, שמסמלים את “השיבה אל הרחם” ואת “האם הגדולה”, וגם את “העיירה הישנה”, והם גם “סתימת צנורות השפע”, וגם “הניתוק מן המקור”, מלבד שהם “ירחים שאין להם אור עצמי”, ומלבד שהם “שכינות ישראל הקטנות”, שנתפרטו להן מ“שכינת ישראל הכללית”, וכעת הכל גם ברור מאוד וגם עמוק מאוד. ואין זו משוגתו של פרשן פרטי אחד, אלא זה פרי אקלים דרשני־חולני, שנשתרר סביב עגנון. שכל הבא לקרוא בו מעלה משקפי־פלאים עקומות על עיניו ורואה ומפרש מה הוא רואה. ועדיין לא אמרנו כלום על אחד מ“מושגי המפתח”, שבלעדיו לא נוכל להבין כלום וגם נפסיד ולא נהיה מודרניים למדי: כמובן, האירוטיות. שלום רב שובך אירוטיות נחמדת. שכן, מה אינו אירוטי אצל עגנון. החל בשמו וכלה בסוד יצירתו. החל בכובעו וכלה בנעליו. ומה אינו משלהב אירוטיות אצל כל פרשן נלהב שמשתכר ומוצא אירוטיות תחת כל סמל רענן; ואם אינכם יודעים כדאי לדעת כי בסיפור “הנרות” יש נרות ויש ים. הנרות הם גוף ארוך וחד, מזכיר לכם הפרשן, והים כזכור הוא גוף עגול ולח, ובואו נוריד מהר מסך בטרם תתחיל שם האורגיה של הארוך והחד עם העגול והלח.

בדיוני הספרו, הנקראים “עיונים”, חוזרות תמיד שאלות כגון: על־אודות־מה־הסיפור הזה? מי עשה בו מה, ולמה? וקודם־כל, ומה־היה־הסוף? מעל הכל: ואיך צריך להבין את זאת? ולהבין, כלומר, למצוֹא איזו אחדות הגיונית־סיבתית בערבוביה הסיפורית, כדי שנדע להשיב: “מה היה המֶסֶר של הסיפור אלינו?” – שמבליע בתוכו את ההנחה כי אכן יש מסר, וכי אם הסיפור לא אמר במפורש יבוא מישהו ויפרש לנו. וכך מציגים לפנינו רפרודוקציה דלה במקום שירה עשירה. וכך, בחריצות למופת, גם מראים לנו מנין לקח לו עגנון את כל מה שיש לו וגם איך ליקט ואסף לו מכל הדורות דברים שאמורים להציג לפנינו את “מיטבח גאוניותו” של עגנון. כעת נתבררו סודות “יופיו” והוארו מסתורי פלאי סיפוריו.

ושמא הגיעה השעה ל“תנועה לשיחרור עגנון” בין שאר כל התנועות לשחרור שמסביבנו? להפקיע את עגנון מרשות “בעלי עגנון” ומרֶשֶת המוסכמות שניקבעו בשבילו קטגורית, עד שכבר ידוע ומוסכם מיהו עגנון ומהו עגנון, וכיצד חובה לקרוא ולהבין, ובמקום זה לחזור ולקרוא סיפורים יפים כסיפורים יפים? ולהיפטר מכל אותו עובש־עכבישים מרופד שעטו עליו עד שנסתתר תחתיו, ושיהיה אדם קורא סיפור לשם קריאת סיפור ולשם הנאה מקריאתו – בלי שמץ חובה לחטט שום חיטוט־חובה מלומד, ובלי דרשנות־מיצווה מלמלנית, ובלי כל אותם מעשי־מרכבה של בקיאות וחריפות מקצועית, אלא לקרוא בלב פתוח וסקרני, בשכל טוב ובהומור, ובחושים ערים וקשובים, בהיענות מלאה ככל הניתן, סיפור שיעשה שליחותו של סיפור, וזה הכל, לא שליחות של רעיון, ולא שליחות של מצוקה, ולא שליחות של תיקון העולם – אלא של הנאה, אותה הנאה טובה שסיפור יפה יודע להנות – ושמי שלא טעמה מימיו לחינם ננסה להסבירו, כשם שמי שלא ראה ירוק מימיו לחינם ננסה להסבירו – וייצא לו בעל ההנאה בהנאתו זו ויעשה לו בה מה שיעשה או לא יעשה – חירותו היא.

כלום אין זה מן המפורסמות כי “סיפור טוב” – תהא הגדרתו מה שתהא – כמעט שאינו צריך פירושים (להוציא אולי זעיר כאן, כקירוב רקע רחוק, כהבהרת מושג זר או שניים, וכו'), כי סיפור טוב ממש דוחה מעליו פירושים, והפירושים לעולם רק מקטינים, רק מנמיכים רק מגבילים. שליחותו של סיפור נעשית בידי עצמו מכוח העוצמה הכמוסה בו, כשכל קריאה נוספת חושפת בו עוד עומק ועוד הבנה. “סיפור בעייתי”, אם לא הקורא עצמו הוא גורם הבעית אינו סיפור טוב כל־צורכו, שלא הכל נתארגן בו עד תומו, ומשמש על־כן ביקעה נאה להתגדר בה לפרשנים. אבל “סיפור מוזר” כלל לא נכתב כדי להיות מוזר, ובאמת גם אינו מוזר כל־עיקר, אלא רק חורג מן המוסכמות המקובלות, ולא קל להלמו בבת־ראש. וה“מוּזרוּת” הזו, אם שהיא אופן לא־מקובל של סיפור הסיפור, או שהיא כמין מסיכה מסוגננת, מוקיונית או אחרת, ושאם כך או כך, היא ממש מטבע הדברים המתבקשים לסיפור, כלומר מוזרות הכרחית. ומכל מקום, כשם ששום פרשנות שהיא לא תבוא במקום הסיפור, כך שום סיפור טוב אינו צריך שום פרשנות לשם היותו.

אמנם, הכל יודעים כי שני שקרים הם, האחד שיש בעולם “סתם סיפור פשוט”, והשני שיש בעולם “סתם קורא פשוט” – ואף־על־פי־כן חזקה עלינו עצתו של אליוט שאמר: “קח אותו כפשוטו!”, קח סיפור כדי ליהנות ממנו. לקרוא להנאתך דף־של־ספרות כתוב יפה. להיענות להליכה עם חכמת סיפֵר הסיפור ועם כשרון הרפתקת השתלשלות הדברים הנאמרים, הנישתקים והנעקפים, והקסם הלא־מוגדר עד תומו שבאמירת דבר אמור היטב, כיבוש הלא־נאמר מעולם, על־ידי אמירתו סוף־סוף. לא הנאה כהנאתו של השותה לצמאו, אלא הנאה כהנאתו של הטועם לאיטו, שזה שובר צמא וזה בונה הנאה. לא הנאה של מי שמחפש לו דבר אחד מסויים, ציור, מתח, חכמה, מוסר או מה, אלא של זה שמגלה לו פרטים שונים, שצירופם וחדוות תיזמור צירופיהם מקסימים ומזמינים להיענות עשירה. להניח לסיפורים שלא יהיו כמשרתים משהו שמעבר להם, כאילו הדבר החוץ־סיפורי, שהתקיים לפניהם ויתקיים אחריהם הוא העיקר, והסיפור עצמו אינו אלא כחוליית־ביניים ארעית, שערכה ותיפקודה נמדדים על־פי אותם ערכים חוץ־ספרותיים.

וכן גם הבנת של הסיפור. האל הטוב יודע מה זה בדיוק “להבין סיפור”. כאילו יש איזו הבנה אחת ומיוחדת שהיא־היא, וכאילו שמי שזכה בה הבין ומי שלא זכה נשאר בחוץ, או כאילו יש איזו הבנה אחת לכל הקוראים והבנה אחת לכל הסיפורים. אבל אם כה ואם כה, מעציב לראות פרשן פיקח משים עצמו בר־סמכא, ונוטל סיפור לקרוא בו כאילו היה תעודה או מיסמך או “משאבי־דעת” על החיים, על המציאות על האידיאות וכו', כשהוא חוטא שני חטאים לא־יכופרו: כופה את הסיפור להתנהג כאילו היה תעודה, וכופה את עצמו עליו כאילו הוא חוקר־תעודות, כשהסיפור אינו סובל שימושים כאלה והפרשן אינו מוסמך להם, וכל־כולו חובבן שבחובבנים, במדעי החברה, ההתנהגות והאדם, שוויתר על מעמדו כ“איש־ספרות”.

כלום צריך לחזור ולהזכיר ששום סיפור אינו שום תעודה ושום סיפור אינו שום מיסמך, ושום סיפור אינו כלל אותנטי בכלום – אלא הוא מה שקורין פיקציה, מעשה ידי אדם, בדות בדויה, המשתמשת במציאות כדי להמירה ולבנות מחומריה משהו שאינו המציאות, ושכל תכונות היצירה, הפסיכולוגיות, הסוציולוגיות וכו' אינן כלל העתק מן המציאות, אלא הן מציאות שהחליפה מציאות, ושכל אותם “כלים מדעיים” התופסים במציאות אחת, אינם בהכרח תופסים במציאות אחרת, כך שיש כאן כנראה טעות אחת גדולה ויסודית, בכל אותם החיפושים שהם מחפשים, ובכל אותן המציאוֹת שהם מוצאים: הספרות אינה חולה, והם אינם רופאים, והניתוח אינו צריך – ורק צריך להתעשת ולחדול מהעמדת־פנים חשובה זו, והקץ לקומדיה.

אין דרך לקרוא סיפור מלבד אותה דרך שכל אחד יודע מעצמו כשהוא קורא סיפור ונהנה הנאה, אותה הנאה עצמה שיש בכוחו להנות, שיש בה תמיד גם הנאות תבוניות, גם ריגושיות וגם חושיות, כשכל השלוש באות כאחת. דף כתוב יפה, דף מצויר היטב, שהכל בו כבא מאליו והכל בו מחושב ומדוקדק לדיוקו, דף שלשונו עונה לה, זורמת להנאת המדבר וזורמת להנאת הקורא, חוכמת טווית הדיבור, שטירחת טוויתה אינה ניכרת, אבל שחדוות האמירה האמורה היטב, בריתמוס והלחן הנכון, חוגגת בו, בכתמי־ההשתהות של התארים ובקווי־התנועה של הפעלים, עם ההומור החרישי והעצב המאופק, ואיך כל מיני דברים שקשה עד אי־אפשר לתפשם באמירה – הנה נאמרו הפעם ו“הקולמוס קלט אותם” ואמרם להפליא, עד שמתרווחת הקלה לאחר הציפייה הממושכת מדחיית ההיאמרות שמקוצר־יד, והנחמה שלבסוף, בהתגברות על הלא־ניתן־להיאמר שהנה הומר והיה לנאמר, פטור ולא צריך עוד לשום פירוש או הסבר, עומד היטב מאליו, חזק במיבנהו, מלא עוצמה, קל ומדויק, וחמוּר ולא מוותר, אבל לא קל באמת לפי שעשיר, ולא חמוּר באמת לפי שפתוח, ומכה הֵדים ובני הֵדים ומבקש עוד קריאה ועוד נוכחות ועוד ידיעת הלא־נאמר, שהנה הומר ונעשה אמור – מבהיר אף כי אפל ומאפיל אף כי כבר בהיר.

תוכנו של סיפור – יושב בלשונו. ויופיו של סיפור בלשונו. ואמנותו היא לשונו. ואמן אינו ממשיל משלים, ולא משקף־חיים, ולא מטיף דעות, אלא הוא יוצר הבונה בלשון, המקים מציאות מלשון, עוד מציאות אחת בדויה בצד המציאות הידועה הזו. מציאות שכולה עשויה בידיו, תחילתה בקרקע ורוּמה ב“אווירים” ההם, שעגנון חוזר ומספר עליהם. יעקב מנצור בספרו “עיונים בלשונו של ש”י עגנון" (דביר, 1968) מתאר את טיבו של ה“היה + בינוני” שעגנון היה משוררו, ואירך ארבעה שימושי הפועל (בפעל, בינוני, ביפעל, ובעיקר ב“היה עם בינוני”), שימשו כארבעה מיתרים שעליהם ניגן עגנון ואיך שיחק בהם, בכל דקויות גוני הזמן הרגיש, המתרחש בשטח ההפקר – אותו ה־ no man’s land שהיה “מרחב־המחיה” המיוחד של עגנון, ושהוא כנראה אקלים היותו במיטבו, אותו “היה + בינוני” שלו, רווח זמן לא־ממשי בין כאן ובין שם, כאותו גשר מופלא שתיאר: שרק יוצא ואינו בא, ואינו מגשר כלום, תלוי לו מעל הים, כבר אינו של היבשה שניגמרה, ועוד לא של שום־מקום אחר. לא זמן של התמשכות אלא זמן של ארכָּה קצובה, שהנה אך זה ניגמרה: שהות מיוחדת זו, שבה, שעליה ושאותה – שר בסיפוריו. ובתחומי אותו זמן־לא־זמן ומקום־לא־מקום ידע לעשות להפליא: להקים מיבני־מתח לשוניים, הצוברים עוצמה וחוזרים ומתפרקים, ידע להוליך פסוקים בריתמוס, וחללי־שתיקה ביניהם, לקצוב פיסוק פנימי, שאינו ניזקק כמעט לסימני הפיסוק (פרט לכמה נקודות ומעט פסיקים), לקיים איזון רגיש בין קידום העלילה ובין השהייתה, ועם שהכל מסוגנן שם לגמרי, ולעתים עד כדי דו־ממדיות, לעולם אין הסיפור מונוטוני, גם כשנראה מיושן, ותמיד יותר חדשן מכפי שכביכול מעידים המאנייריזמים המסורתיים שלו – שהרי מעולם לא כתב איש כעגנון אף שתמיד אפשר לזהות מטבעות שכמעט־כמותו – באותה ידיעה לפרוס סיפור למישרין, עם הדיוקנות השטוחים, הדלים בתואר־השם ובתואר הפועל, ועשירים בהגדה המוסיקאליות יותר מאשר בכיור הפלסטי – וההנאה הגלויה לספר, לאמור ולתאר, פעם על־ידי איגוף המתואר ופעם על־ידי תקיפתו הישירה, כאן איגרוף הלשון וכאן פישוטה, כאן ויתור גמור על דברים, ולהלן דברים שבאים במלוא־מילואם בלי שום ויתור שהוא, עם אותם תפנוקי סחור־סחור וירטואוזים של אמוּר, לא־אמוּר, ומעל הכל: החכמה היכן לבלום באחת, לחתום וסוף.

ואולי מותר לשער כאן אם לא אמנות השימוש בדקדוק המיוחד של לשונו – אם לא זו שעשתה את עגנון לעגנון, ואת קיסמו של עגנון. לשונו, מכל מקום, ולא דעותיו כביכול על הסקוּלרי ועל הסֶקרלי, או עמדותיו כביכול בין תמול־לשלשום ביהדות, וכל כיוצא בהם.

זמן ה“לא־זמן־ממש”, הרגע שבין ניגמר ללא־התחיל, המקום שבין המקומות, השהות שבין לפני ובין לאחרי, בין עֵרוּת ובין חלום – אלה הם תחומי שירתו והם גם תוכנה. ובלשון שהיא בין מפוכחת־שנונה ובין סהרורית־הוזה, שזורה בעושר מעשה־צורף מעשה־חושב, ומחושלת עם זה חשל היטב – בלשון כזו נמצא הכוח המספיק כדי לתלות רגע מיוחד של הווה מעל התהום.

מה שאינו ניכנס ללשון אינו ניכנס לשיר. כשם ש“מה שלא ניתן לדבר עליו יש לעבור עלי בשתיקה” של ויטגנשטיין. בין הדברים ובין המלים, כידוע, אין יחסים פשוטים וקבועים; כך שהתנועה האינסופית שבין הדברים ובין המלים היא היא נושא השירה והיא תוכנה. וכשאדם נוטל סיפור ופותח וקורא לו דברים מתרוננים כגון:

הוא נתפס קודם כל ללחן הדיבור ולשיטפו הקצוב, נכנס דרך הזמן “קודם ש” ונע באמצעות פועל פשוט בעבר־קל “שעלו”, שמסתבך כלשהו להלן בנתפעל של נתגלגל" סביל, וזה כל הלחץ המקדם, מפעיל העלילה, בעוד ששאר כל הפעלים אינם אלא “היה + בינוני”, כשהם כרוכים בתכונות הנווד, ומצוירים כתיאור איקון עתיק, שאין בו כיוּר איכויות אלא רק איזכור תכונות, ועד כדי כך ניכבש אדם למוסיקה הלשונית, ולקצב הנשימה השקולה, שאינו טורח לדעת אותה שעה מתי “באמת” עלו החסידים הם, מי “באמת” היו, ומה היתה זהותו האמיתית של כל אחד מאותם נילבבים. לא שכל אלה נעדרי חשיבות, אלא שיכולים להמתין. קודם־כל באה אמנות הסיפור, קודם־כל תנועת הקו המתמשך והמפולס העולה והיורד ומתגלגל והולך, ואין כל אותם מתי־היכן־ומי – יגיעו אולי פעם, לכשירחיב, ואינם שום תנאי הכרחי להנאה, מה שעושה את הסיפור לאוניברסאלי, פתוח לקריאה, ושיש בסך־הכל שלו יותר מכל סך מיפרט הערכים הלוקאליים, שמהם נילקחו החומרים, כדי להפכם להתרוננות לשונית.

כמובן שאין זו הצעה כללית לכל: איך לקרוא סיפור. וכמובן שאין בעולם שום “איך לקרוא” טוב לכל. וקרוב וודאי שרבים ידחו כל קריאה שאינה לשם “תכלית”, וקריאה שבאה כדי להתכונן כביכול – תיראה בעיניהם כאילו הקלו בכבודם וכמעשה נערות. אבל לאחר כל זה, השירה היא אמירה תמימה הפונה אל קריאה תמימה (גם כשמשתמשת באירוניה). לב תמים אומר, לאחר כל ההתנסויות המאכזבות, אל לב תמים. והפרשנים אינם תמימים, לא הם. הם ציידים שלא ישובו עד שלא יחרכו ציידם. ומכאן גם הפניית העורף שתמצא לעיתים אף בין הנכבדים שבהם אל מה שהספרות היא, והפניית הפנים המלאה אל מה שהחוץ־ספרות מעמיד: התרבות, ההיסטוריה, היהדות, המסורת, ומה לא. בעיני רבים אין לספרות קיום אלא אם כן היא מסייעת למשהו חשוב ממנה וקודם לה, ולמעטים יש הנאה ממה שהספרות היא, כשהיא מה שהיא, עם או בלי שום קשר הכרחי לשום כן־או־לא תכלית שמעבר לה, שמתראה לה כאילו היא יקרה ממנה. חבל על קוראים שידיהם תפוסות להם וממולאות חוץ־ספרות וערכים תרבותיים וחינוכיים – עד שאינן פנויות כלום לשירה עצמה. אי־היכולת לשחרר את לשון השירה מתפקידיה המיידיים ומחובותיה החברתיות הרגילות – היא הדוחקת את קוראיה לסימטה שוממה ולעמל סרק.

אידיאות חשובות? אבל למי אין. לא זה סימן האמנות. ואילו שמוש ענוג כזה ב“היה + בינוני” וניגון כה רגיש בהטיית הזמנים ובהפעלת הפעלים לא תמצאו הרבה כמותם בספרות שלנו; עגנון היה עוסק בזה כל חייו, ועל זה ישב שבעה נקיים וטרח ותיקן כתבים גמורים: על המוסיקאליות של הלשון. וזה גם מה שמייחד את שירתו, ולא מה שהפיצו ברבים כאילו היה עגנון זה שהקים גלעד לעיירה, ונפש לדורות עברו, ופה לכמה רעיונות. ולא שכל אלה אינם מצויים כלל בכתביו, אלא שבמשובחים שבהם, באלה שהם סיפורים (ולא אליגוריות), כשכל אותן אידיאות, וזכרונות ושאר מיני התייחסויות עברו מטאמורפוזה, והפכו להיות לחומר ולא לתוכן, שממנו הקים ובנה מיבנים אדריכליים חדשים, ועשה עולם בדוי עשוי מלשון ויושב בלשון, עולם שחזר ונתהפך לעולם של קריאת הקורא – ובאלה המיבנים הלשוניים, ובזוֹ האסתיטיקה, באלה היה עגנון אמן נדיר, חכם ויודע, עשיר וענוג, זך ותמים וסובל ומנחם.

כלום אפשר עוד להחזיר את עגנון מידי שובינו המעגננים, אל ידי אוהביו הנהנים? להחזיר את סיפורו אל סיפוריותו, לשחררו מכל מיני שליחויות הסרק שתלו בו, כדי שירחב הלב בימים כה מדוכדכים, וכדי שירווח לאדם בימים כה לוחצים – סיפור שיהיה “סיפור פשוט” לא בגלל פשטותו, אלא בגלל סיפוריותו?

ונניח לכל אותם מחפשי הדֶמונים והשדים בסיפורי עגנון, לכל מחפשי ערכי היהדות הגדולים לכל שלל נושאי־עולם כגון הדתיות מול החילוניות, ולכל ביקושי המיתוסים האבודים, וגם לפתרון חוליינו הלאומיים ולמרפא מצוקותיו של האדם המודרני, נניח לכל אותם חיטוטים בין קפלי התחתית הכפולה של הסיפור הכאוטי, ולדרשנות שבין גבול המפורש והמרומז – נניח לכל אותם למדנים שעטו עליו ועל מתקו, ולכל אותם ממשלי המשלים, ולכל אותם היודעים והידעונים – נניח להם, נתנשם רגע, ונלך לנו – ורק עוד אולי נתחזק בדברי הנביא, לאמור:

וְהִכְרַתִּי כְּשָׁפִים מִיָּדֶךָ, וּמְעַגְנְנִים לֹא יִהְיוּ לָךְ.

ידיעות אחרונות, 20.2.1975