בראשית שנות ה־1890, באותן שנים ממש שבהן הופיעה שירה עברית חדשה (ביאליק), נשבר כל מהלך השירה הרוסית על ידי הופעת הסימבוליסטים. אם האינטליגנציה הרוסית המתקדמת קראה שירה כביטוי למגמות חברתיות וכביטוי ללאומיות הרוסית, הרי הסימבוליסטים הפכו את הקערה על פיה ושאפו ליצור שירה שהיא אמנות בראש ובראשונה. צלילי הלשון השירית הריתמית הסוגסטיבית, ה“מאגית”, המרוכזת והרחוקה ככל האפשר מלשון לוגית, הועלו על נס. מצד אחד התפתחה כאן שירת היחיד המעודן. הסגור במגדל־השן התרבותי, המחפש ביטוי למיתי ולטרנסצנדנטאלי; ומצד אחר הושם הדגש על פיתוח צורות שיר מורכבות, קשות, בולטות.

ב־1910 החלו כתבי־העת הספרותיים לדבר בקול אחד על מות הסימבוליזם. אין ספק שהסימבוליזם הרוסי יצר יצירות שהן ממיטב השירה הרוסית. יתר על כן, הוא הוליד את הבאלט הרוסי המהולל ואת הזרמים המודרניסטיים בשירה ובאמנות הציור שצמחו מן התסיסה בשלהי הסימבוליזם ושרישומם ניכר יפה גם מעבר לגבולות רוסיה. הסימבוליזם קבע את גישת־היסוד הרואה בשירה אמנות בעלת אמצעים מיוחדים משלה, המעוצבים בלשון. אבל הצָרוּת התמאטית וההסתגרות האינדיבידואלית גרמו לאוטומאטיזאציה מהירה של לשונם השירית ולמרידת הדור הצעיר בשם מרחב הנושאים שבחיי האדם בכרך המודרני. כפי שהגדיר זאת הפורמאליסט אייכנבאום: בשירה הרוסית הועמדה השאלה: אֶבולוּציה או רֶבוּלוציה. בדרך הראשונה הלכו האקמאיסטים, שאמנם קיבלו את הסמל כאחד האמצעים השיריים, אבל התרכזו בתיאור הישיר והמדוייק של האובייקטים הקטנים בסביבת האדם. שירתה של אנה אחמטובה היא דוגמה מובהקת למגמה זו. גם מאנדלשטאם היה אקמאיסט; גם הוא העדיף תיאור מדוייק של פרטים על פני מטאפוריקה דראסטית, אבל הוא קלט גם השפעות מן הפוטוריסטים, העביר את המטאפוריות לקומפוזיציה של השיר, ויצר מעין אווירה סוריאליסטית ברבים משיריו המאוחרים.

בדרך השניה, דרך המהפכה הקולנית, הלכו הפוטוריסטים. למרות מרידתם הקיצונית בכל מהלך הספרות הרוסית ובסימבוליסטים עצמם, הם ינקו למעשה מעקרונותיהם ופיתחו אד־אבסורדום את חידושי המקצב, החריזה, הלשון והמטאפוריקה של קודמיהם. הם יצרו שירה אוואנגארדית שהשליכה מאחוריה את כל מסורת התרבות (למרות שינקה ברמיזותיה הרבות מאותה מסורת עצמה).¹

בשירה הרוסית השיר הארוך, “הפואמה”, תפס מקום של כבוד. מאיאקובסקי יצר פואמות מסוג חדש, ללא חוט־שידרה של סיפור או פיתוח רעיוני ישיר, פואמות מודרניות הבנויות על תיזמור של מוטיבים מטאפוריים. מאיאקובסקי עצמו, שהיה תלמיד באקאדמיה לציור, לא דיבר על שלמות סימפונית אלא השתמש במונח מאמנות הציור: טטראפטיך. הקשר שבין ארבעת חלקי הפואמה הוא קשר של שיוּך חיצוני, כמו בלוחות של ציור כנסייתי.

ענן במכנסיים" נכתבה מראשית 1914 ועד יולי 1915 (מלחמת העולם ה־I פרצה באוגוסט 1914). השם הראשון היה “השליח השלושה־עשר”. (כלומר: הגיבור, מאיאקובסקי עצמו). על כך אמרו לו בצנזורה: “מה, התחשק לך לצאת למחנות עבודת פרך?” על כך השיב מאיאקובסקי, שאינו להוט לסידור כזה, ויתר על 6 עמודים וכותרת. אחרי המהפכה שוחזר הטקסט המקורי, והכותרת נשארה: ״התרגלתי".

במבוא למהדורת 1918 כתב: “אני מחשיב את ‘ענן במכנסיים’ לקטכיזיס של האמנות העכשווית. ‘הלאה האהבה שלכם’, ‘הלאה האמנות שלכם’, ‘הלאה המשטר שלכם’, ‘הלאה הדת שלכם’ – אלה ארבע הזעקות של ארבעת החלקים”. השיר שנכתב לפני המהפכה אולי לא היה כל כך חד־משמעי, וחלוקת הפרקים אינה חדה כל כך, בפרט כאשר כל נושא חודר לתחום הזולת במישור המטאפורי. ועוד: ספק אם “זונות, חנוונים, סטודנטים” הם נושאי המהפכה הבולשביקית דווקא. אבל מהפכה באמנות היתה כאן. וגם אנארכיזם היה.

הטון של השיר, סגנונו ומקצבו, מכוּונים לשירה שהמשורר מקריא אותה בקולו הרם והעבה באולמות גדולים, נרגשים ועויינים (בלי מקרופונים): הצעקה. ההיפּרבּוּלה, האפקט המטאפורי החריף, ההפתעה הלשונית, החרוז העשיר והדיסונאנטי קשורים בטון זה. גם הקורא שירה זו בלי־קול חייב לדמיין לו את הריתמוס החזק והטון האוֹראטורי. הריתמוס בנוי על שורות בנות 4 הטעמות חזקות (לפעמים פחות), שמספר ההברות שביניהן משתנה. החריזה הקבועה מחזקת את כוחה של היחידה הריתמית. טיפוסי למאיאקובסקי הגיוון הקיצוני, הנע מהטעמות הבאות זו בצד זו ועד להטעמות מרוחקות, הנושאות הרבה הברות רפות ביניהן. לעיתים קרובות נושאת הטעמה חזקה אחת מלה ארוכה מאוד, מלה מורכבת, או צמד מלים, אפילו בחריזה, וכך יש לקרוא זאת. למשל:

אין אף שערת שיבה בלבי,

ועדינות־של־זקנים בו אַיִן!

עולם ארעיש ברעם קולי,

אני הולך – יפה,

בנעשרימושתיים

/u–/uu–/u–/uu–/

/uuu–/uu–/u–u/

/uuu–/u–/

/uuuu–u/

במלה האחרונה 6 הברות נישאות על הטעמה אחת!

ריתמוס זה מאפשר חריזה מורכבת, שבה המלה האחרונה בשורה כלל אינה מוטעמת (אף כשהיא מלה משמעותית ורבת־הברות) ונשענת על קודמתה, כדי ליצור חרוז עשיר ודיסונאנטי:

הלך מחלון, קודר, דצֿמברי –

בצחוק הקוטֿם בריא

הצלילים החורזים (החרז) EMBERi משׂתרעים על שתי מלים, והמלה השניה, הרוצה להיות עצמאית, יוצרת דיסונאנס (בדומה למתח בין שורה למשפט בגלישה). בטקסט סומנו מקרים אלה על־ידי סימן־הטעמה במלה המוטעמת, השניה מן הסוף, המאותתת שאין להטעים את המלה האחרונה. הקורא (בדמיונו) בקול רם ובהבלטת הריתמוס והחריזה לא יתקשה בדבר.

וכך חורזים גם:

בּרוֹנְזָה הרֿון הַזֶּה

טַלְטֵלָה זרוקה – אלאסקה

(talteLAZruKA aLASKA)

מִלָרֿוץ עוד – רֶבוֹלוּציוֹת.

מכתב לעורך    🔗

שלום מנחם,

קראתי את השירים ששלחת לי לאיור. במקום לצטט את עצמי, כלומר לשלוף מן האמתחת משהו בדוק ולנגן אותו קאמרית (למשהו אחר אין כרגע דלק) אני הולכת בכיוון אחר, בונה מוזיאון קטן למאיאקובסקי.

בחרתי את התמונות השונות על פי מוטיבים מ’ענן במכנסיים‘, לדוגמא: גבר השרירים, האשה הנחשקת, המהפכה, וכו’. אבל גם מסיבות עקרוניות יותר, מבניות, כשהמטרה היא להציג את מאיאקובסקי, מצד אחד, על רקע פואטיקה בת זמנו, קובו־פוטוריזם וקונסטרוקטיביזם בציור – אידיאולוגיה אסתטית שהוא מקורב לה ושותף ליצירתה (דבר שבולט בציוריו וסרטיו וגם בפואטיקה של שירתו). מצד שני – להציגו על רקע פופ, אנדי וורהול הוא הנציג שלי, כשהמגמה כאן היא לסמן כמה קווי דמיון בין הציור הרוסי המהפכני של שנות העשרים והפופ האמריקאי של שנות השישים. וכך, לדוגמא: אהבה משותפת של ציירים בשתי התקופות לגראפיקה ‘קשוחה’, למודעות פירסומת לעיתונים וכו'.

ב’ענן במכנסיים' יש פלירט עם לשון פרוזאית יומיומית, יש חוצפה, יש משפט ready made כמו “כוס קקאו ואן הוטן מצויינת”. זה אנאלוגי במידה רבה לסלקציית החומרים הויזואליים שתיארתי.

היו עוד סיבות פנימיות לחלק הרוסי: לדוגמא, להציג את הדרישה הלוהטת של טטלין לשבירת החיץ בין אמנות לחיים בעשיית אמנות כזו שגם תשמש להבאת תועלת לחברה ולא תהיה רק אובייקט להתבוננות. גם זו אידיאולוגיה מאיאקובסקית, שעולה במקצת מהשיר הזה וחריפה ומוצהרת יותר בשירים אחרים, פאמפלטיים יותר, למשל ‘מארש השמאל’.

למיני־מוזיאון הזה אני מוסיפה ארבע תוכניות במה שמתארות תפאורה מוצעת לערב שירי מאיאקובסקי. שתיים שלי ושתיים של יאיר גוטמן.

חשבתי שמאיאקובסקי ב־78 יהיה מגוחך על במת איצטדיון ומגרון קלצ’קיני. לכן בחרתי בתפאורת ריצפה, כשהמקריא נמוך מקהל המאזינים, אבל ענק ביחס לרכבת הצעצוע שמקיפה אותו. שני גוליבר, הקהל והמקריא. מגוטמן ביקשתי שתי תוכניות תקרה.

אולי, לסיום, משפט על יאיר: הוא הציג בגלריה רוס ובתערוכה ‘אמן – חברה’ במוזיאון ת"א סידרה של רישומים שקרא להם “ואריאציות על נושא פונטי המזכירות לנו ציורים קונסטרוקטיביסטיים”. בחרתי בו בגלל עניינו בתקופה ובפואטיקה שלה.

נובמבר, 1978

תמר גטר