ג ¹    🔗

חדשה ספרותית: “ספרות”, מאסף לספרות היפה ולבקורת, קובץ ראשון, ורשה, תרס"ח.

וזכרונות מתעוררים ועולים מיד. לפני שנים אחדות היה הדבר. השנים ההן היו אולי לא טובות מאלו, בעצם; ברם, החשבון עוד לא היה ברור כל כך, המצב עדיין בלתי-מחוּור כל כך, והאילוסיות על-דבר אמנות עברית, על-דבר אורגניצזיה של צעירים בכל אתר ואתר בשביל הפצת ספרות עברית פרחו בלבבות..

היה אז שם פּייטן דק ומילנכולי-הרגש, והוא יחד עם זה גם מבקר מבין, דק ומסור מאד אל הדבר שהוא דן עליו, ובלב האיש ההוא אהבה עצומה, אהבת-לב, אהבת-נפש לשארית-מחמדינו, לספרות העברית (ביעקב פיכמן אני מדבר), הסופר ההוא חלם על-דבר עבודה גדולה, התחיל לשעה בעבודה קטנה, הוציא קונטרס קטן משׁל נוֹמבֶּרג, קובץ-שירים לא-גדול משל יעקב שטינבּרג, ואולי עוד איזה דבר שאיני יודע אותו. אז הבטיח להוציא גם מאסף “ספרות”, שיהא כמות לא-גדולה המחזיקה איכות מרובה. הבטיח, פנה לסופרים, הודיע, וחזר והודיע – והדבר נשקע.

הדבר נשקע ונשכח. אז באו אותם הימים. והנה הגיעו הימים האלה. דממה.

פתאום, מבלי מודעות והבטחות מראש, מבלי פרוגראמות ומאמרים, כנהוג, על-דבר “מה אנו רוצים?”, מבלי תקיעות ותרועות על-דבר ריניסאנסים, בוקעת איזו חדשה, קטנה אמנם, אבל צנועה: “ספרות”!

מי הוא המוציא או מי המה המוציאים – לא פוֹרֵשׁ. “ספרות” – והכל כאן. התוכן: זה וזה – ודי.

ומצטער הלב: דברים חשובים ביותר אין בתוכן זה. אדרבה, להיפך, יש בו אפילו דברים פיליטוניים משל אהרן לאנגזאם וישראל שאף (“מלכות מן המוכן” ו“דברים שבינו לבינה”), שמקומם אינו בשום אופן ב“מאסף לספרות היפה ולבקורת”, אלא, לכל היותר, בעתון יומי, שחלק ספרותי נמצא בו. על ה“דברים שבינו לבינה” מעירה המערכת בעצמה: סיפור פילטוני. לא רע היתה עושה מערכת זו אלמלי היתה מוסיפה את זה גם לראשון ומן השני היתה מסירה, לכל הפחות, את שמו של “חיים בעל-דמיון” מכל מכתב ומכתב של ה“גיבור”יוֹסל חקרן. מילא, מה שהמגרש ומחזיר גרושתו נקרא בשם יוסל חקרן – זה, כמובן, נוגע לנו, אבל מה שרעהו, זה שאליו הוא כותב את מכתביו, ואשר הלז אינו תופס שום מקום בסיפור ובעצמו אינו כותב אפילו מלה אחת, נקרא “חיים בעל-דמיון” כפעם בפעם – מה בא דא ללמדנו?

ברם, איךְ שׁיהיה, ומֵעלי הקונטרס, חמשׁים במספר, מנשׁבת איזו רוח של קצת טהרה, של קצת רצון ספרותי רציני, של בריחה מן הזיוף, הריקלאמה. אם דברים נעלים ונשגבים מאד אין בספר הזה, הנה גם אבק פורח, המשתפך לעיני הכל בזהרורי-כסף, אין בו. צניעות ודברים ברורים.

נלקה בו העיקר – הספרות היפה. מתחיל הוא ב“החוטאת” של מר ויינבּרג, והדבר הזה, שהועמד בראש הספר, מסתמא מפני שלא היה דבר אחר חשוב ממנו במעלה בתיק-המערכת, אינו מן היצירות המובחרות. כל צורת-הענין ואופן-הכתיבה מחזירים אותנו לימי “ספרי-האגורה” שׁל בן-אביגדור, למֵעֵין “אהבה וחובה” ועוד. אותה ה“שטימוּנג”.

וחבל! למר ויינברג יש, בלי שום ספק, מה שקורין “טמפרמנט ספרותי”; מר ויינברג כותב תמיד, לרבות גם “החוטאת”, דברים ספרותיים, שאפשר לקראם עד תומם, ואפילו בדבר הבלתי-מוצלח כעין זה, הוא מגלה הבנה מובהקה בחיי בני האדם, ויש שהוא מתקרב אפילו עד לידי אותה ההבנה הגדולה של אין חטא, אין אשמים… עלה בידו כאן גם תיאור היחס שבינה, ה“זונה” בת העיירה הקטנה, ובין אביה בעל “העינים החדות, עיני-חתול, שבת-צחוק ערומה, ארסית, מהבהבת בהן”… ואולם למה האריכות היתרה כל כך? למה כפל-הדברים וכפל-המצבים עד לאין קץ וגבול? למה השורות הקצרות החוזרות וחוזרות חלילה? למה ההפחדה המכוּונת? את מי מפחידים ואת מי מרמים כיום הזה? “קשה לה לעבוד; לבה דופק בקרבה, מוחה מתערפל, שביבי-אש ניתזים בפניה” – וכיוצא בזה, וכיוצא בזה “צבעים” על פני כל עשרים העמודים.

לא. כך לא צריך לכתוב.

צ.ז.ויינברג הוא, כנראה, בעל מזג חם ביותר, מתלהב ביותר, שביבי-אש, אם להשתמש בלשונו, ניתזים תמיד ותדיר בפניו, ולפיכך, בכדי שלא לתעות תוהו לא-דרך, בכדי שלא להתרגל לכתוב גם להבא בסגנון של “בכליון-עינים, בלב רועד, בזעזוע-עצבים עצום”, בכדי שלא להימשך אחרי הפראזה הכפולה, הדורשת נקודות אחריה, ובכדי שלא ליתן לדיבור למשול בו, צריך הוא להתאמץ לעצור בעצמו, לשקול כל ניב, כל הגה, ולולא דמסתפינא, שהקוראים, ומר ויינברג בתוכם, לא יסלחו לי את הטוֹן המלמד שלי הייתי מוסיף: מחבר דנן צריך גם ללטוש את סגנונו בכל מה דאפשר (בסיפר זה יש גם טעויות-דפוס כמו: “לחָיֵים מלאים, רעננים” ועוד); לכל הפחות להסיר ממנו מבטאים ו“חתיכות” כעין:

“– מירקי, אוהבך… – התחיל היה פתאום כששהה קצת. הוא התאמץ עוד לגשת אליה, פניו רעדו, אדמו, עיניו קדחו, רתחו” וכו' וכו'.

אחרי הדבר הבלטריסטי השני שבקובץ – “ניצוצות” מאת המנוח יהודה שטינברג, נשמתו עדן, (נמסרו לדפוס על-ידי דוד פרישמאן) – בא “השעון” של מר יקיר וארשאבסקי. מר וארשאבסקי הוא מספר מתחיל, וכמדומני שיש בו איזה דבר-מה, שאין אצל אחרים. בכל-אופן הוא רוצה בזה, הוא רוצה שבכתביו יהיה זה שאין אצל אחרים. הוא מואס בתֵּימות השׁגורות, הבאנאליות. הוא אוהב לדרוךְ במשעולים, אשר לא תדרוך בהם רגל-סופרינו. “בפינה נסתרה, מוקף קורי-עכביש, תלוי לפניו השעון הישן, ירושת אביו”, והוא מתחיל לגלות את המסתורין של השעון, את הפילוסופיה של השעון, את כל מה שהשעון מדבר ביחס אל הדורות, החיים וההוויה… דבר זה הוא מעין אותה הסדרה של “כלים”, שהדפיס לפנים ב“המעורר”. ואולם האמת חובה לאמרה, אף על-פי שצער לאמרה: רושם-הדבר אינו אדיר, אינו זה שצריך להיות. יותר מדי טובע הוא, המחבר, בהסברת הדברים, ואם תוכן-הדבר אינו רגיל, הנה תיאור-הדבר הוא רגיל ורגיל, לפעמים מעוּשה, מליצי:

“ומשתפכת בחלל-הבית הדומם שירתו העגומה, שירה מונוטונית אכזריה (מונוטונית-אכזריה!), נוגעת במיתרי הנפש וממלאת את חדרי-הנשמה, והיא נשמעת כמו איזה קול בודד נעקר משורש-הבריאה והוא מנסר בחלל-העולם ומזכיר ליושבי-תבל את קטנותם, זעירותם, מעשיהם הקטנים (קטנותם - מעשיהם הקטנים) ודאגותיהם הפעוטות…ותועה היא שירתו בחלל-הבית (שוב “בחלל-הבית”, ובאמצע, זה כרגע, כמו “קול מנסר בחלל-העולם”), כנשמה ערטילאית, כשירה יתומה (הוי, “שירה-יתומה” – מבטא ידוע לנו כל-כך משיר ידוע כל-כך!) ובדומיית הלילה היא זורעת מסביב את סוד-הנצח” –

שתי שורות של קווים – ושוב:

“ואני יודע, כי גם את מעשי אני הוא מונה, סופר, חושב וסופגם אל קרבו! ואני יודע, כי על הכל הוא צופה ואין נסתר ממנו” –

רישא: מעשיו של המשורר, לאחר כך – של הכל, וסיפא – שוב אל המשורר:

“גם מקרי חיי הנשכחים כבר מלבי – בלבו הם שמורים לזכרון”.

בוסר, בוסר, לעת-עתה. מה היא נשמתו של וארשאבסקי בכלל – הדבר עודנו בערפּלים; מה בכוחו להשמיענו בימים הבאים – מי יגיד עתידות!…

בחלק הבלטריסטי אנו מוצאים כאן גם קטע מפואימה מאת יעקב שטינברג בשם “עלומי-הארץ”. הרעיון הפואיטי המונח בדבר זה והמובע ברור ביותר בסופו, הוא נאה מאד וגם מקורי במובן ידוע. ואולם במקומות אחדים ובפסוקים אחדים נדמה לי משום מה, כי לא בפעם הראשונה אני קורא מקומות כאלה ופסוקים כאלה, כי איזה הד מאיזו שירה ידועה לי מצלצל באזני… שרא לי מארי!

עולה, לדעתי, על הספרות היפה שבמאסף, הגרועה בכללה, חלק-הבקורת שבו, “הרהורי-הביוגרף” של בריינין ומאמרו הקל והשנון של פרישמאן “משה” כתובים, ככל מה שהאדונים הללו כותבים, יפה. כל מן דֵין הבו לנו! דברי בריינין הפעם, אם כי, כמובן, אינם חדשים ביותר, ראויים ביחוד לתשומת-לב מצד הקורא העברי, כי לא נשמעו כמותם עד היום בספרותנו. “רק אלה הפילוסופים שבכל אומה ולשון היו למחנכי-האנושיות ולמוריה, למשפיעים על דורות רבים, אם הפילוסופיה שלהם היתה וידוּים הפנימי. ספריהם של שופנהוֹאֶר וניטשה הם וידוּיים נפשיים, תולדות חיי רוחם”.

הכאראקטריסטיקה של החיים הפנימיים של הסופר או האמן הגדול, של ניגודי-נפשו וצער-יצירתו עלתה ביד בריינין במלים ספורות ובאופן מצויין. התגלות ספרותית אמיתית תהא לרבים מקהל-קוראינו הרעיון המרכזי שבדברי המהרהר הביוגרף, כי העיקר הוא לדעת לא מה שעשו האנשים הגדולים, כי אם מה שׁקָרוּם: איךְ פעלו חזיונות החיים והטבע על נפשם הם.

על מסותיו הקצרות של מר לַחוֹבר, למרות מה שׁאחת מהן היא על כותב הטורים האלה ולשבח, הנני מוצא לנכון, בכל זאת, להעיר: יישר כוחו! הוא קולע,לרוב, אל הנכון, אף על-פי שצורת-דבריו חסרת שכלול ספרותי, ויש גם שבאהבתו לספרותנו ועובדיה, הניכרת כל-כך גם מסגנונו הבלתי-מלוטש, הוא מפריז קצת על מידת-ערכם. ברם, אין דבר! ברוכה האהבה! בספרותנו עד היום אין הדבר כן. מצד אחד חנופה ושקר ידועים, ומצד שני התנפלות שטוּתית ורעת-לב על הטובים שבנו, מסיבות שונות, בכל אופן לא-ספרותיות, התנפלות מלאה חשבונות פרטיים ושאר דברים. לעולם לא יברכו אצלנו בשמחה על חזיון ספרותי מרנין לב; אין אצלנו מבין לנפש-האמן, לצערו ולקדושתו. הנה יצאו בימינו אלה קובצי-סיפורים מאת רייזין (“בריות ועולמות”) ונומברג (כתבים", כרך ראשון), ולכל אחד טוֹן שלו המיוחד, כשרונו המיוחד, הוּמוֹרו המיוחד, הסתכלותו המיוחדה, ולשניהם ערך ספרותי חיוני חשוב מאד, ערך אמנותי גדול באמת – אבל אצלנו איני שומע בשום מקום הסברת החזיונות האלה, איני מוצא אפילו דיבור אחד על מה שנתנו לנו ומה השמיעונו האמנים האלה. “מבקרינו” יודעים רק להינער לפעמים משנתם ולשלוח מחטיהם הקהות אל לב האמנים. כיצד אמנינו מצדם מתיחסים וכיצד הם צריכים להתיחס אל אותם ה“מבקרים” הטיפשים-המושבעים – מובן מאליו. מי כמוהם יודע, שדיבור אחד משלהם יכריע את כל אותה הכתבנות הביקורתית של אלה שאינם רוצים ואינם יכולים לקרוא דבר וששמם – לגיון.

למר לחובר אין היקף-ההבנה, אין עמקות-ההבנה, אבל יש לו צורך-ההבנה, רצון-ההבנה ורעד נשמתי. הוא התחיל: “כשרונותינו הצעירים” א' ו-ב' – המשך יבוא, איפוא. האין זאת?

דבר הקובע ברכה לעצמו הוא “הסתכלותו” של הלל צייטלין: “שכינה”. זהו (איני שוגה!) הדבר היותר חשוב שבכל הקובץ חשוב לנו בראש וראשונה מה שאנו פוגשים כאן בהלל צייטלין בכלל, כי מאז שכתב את פרקיו הנחמדים “קנייני-הרוח” ב“הזמן” לא קראנו מעטו בעברית אלא מאמר בלתי-נשׁלם על הסופר הרוסי שֶׁסטוֹב. ולהלל צייטלין הלבביי, בעל-הנפש, בעל הרגש האמיתי, בעל הבקיאות המפליאה בכל חדרי הרוח העברי-האנושי, בעל הסגנון הנוח, הברור, הקרוב – הלא יש מה לומר! הלא יש לו במה להתחלק, כמו שאומרים, אתנו, “אחרוני-אחרונים, יתמי דיתמי, בני הצער אשר כמוהו לא היה, בני הצרות אשר כמוהן לא ראה עד היום גם העם המלומד בצרות, אודים מוצלים מן השחיטות ומן הפוגרומים, אנו החיים לא בנס, כאשר חיו אבותינו, כי אם במקרה, אנו הצמאים וכמהים לגאולה ורק לגאולה” –

נשמתו של הלל צייטלין היא נשמה גלמודה, הנמשכת בעל כרחה אל רשות הרבים שבספר, נשמה טרגית מעולם העליון, הנקלעה בעל כרחה מעולמות-הטרגדיה אל הבצה התחתונה, שבעתון. יש חולשות שונות לאיש, וכאשר יחם לבו בקרבו, בין על האבות, החרסים הנשברים, ובין על הבנים-החרסים, וגם כן הנשברים, לא ידע מידה וגבול לשטף-לשונו, וכשהוא עוסק ב“שבועונים” שונים ונתקל בעל-כרחו עם הממררים את רוחו, הוא אינו כותב, אלא מזיל שופכין ומגיע לפעמים עד החטא של לכלוך-העט. כך נדמה לרבים וכך הכל אומרים. לפעמים אתה, היחיד, חושב, שלומר כך – אין זה עוד די… אולם יש גם שאתה נוטה להרהר אחרת, ואתה אמר ללבך: מי שיודע את המדרגות השונות של החטאים השונים, מי שיודע צערם של בני-העליה בהביטם החוצה, מי שיודע למה הני אינשי דעלמא קוראים “חטא”, ומה הוא חטא באמת, הוא ידע גם להעריך חטאו של צייטלין באותה הכתבנות שלו הידועה, הוא יראה מה רבו הניצוצות דצעקה עילאה, צעקה דכאבא, גם באותם הדברים שלו,שקרוּם נאלח שורה עליהם, לכאורה. יתר על כן: מי יודע! אפשר שהקרום הזה הוא רק דמיון חוש-הראות שלנו, ואין אנו חוזים אותו, אלא מפני שנפשנו סלדה בדבר בלתי נעים לנו, בדבר מוזר לנו – ובעלי-פניה אנו בדבר…

איך שיהיה, והשתא, במאסף “ספרות”, הלל צייטלין בעולמו הוא, מרחף מסביב אילת-השחר, מסתכל בעולמתא שפירתא, המתחננת בעדנו ובעד כל העולם כולו, המביאה גאולה לו ולנו, הנדכאים..

עולם קרוב ונפשות קרובות, סוד-שיח-האגדה, פרדס-הקבלה, ר' ישראל נג’ארה, לחש “בני-הגן”, אחרון-המשיחים, המצרף והמטהר, אדם באצילות – ברוך–השָׁב! את בעל “לחשבונו של עולם” קא חזינן הכא.!

– – – –

כלתה הקריאה של הקונטרס החדש, כלו גם הזכרונות, כלו ההערות. מכאן ואילך צל של רעיון עולה בעלמא: קובץ ראשון; ראשון, שני; אין ראשון שאין שני אחריו. אולם כלל זה הלא אינו נוהג אלא דוקא אצלם. אנחנו וכל השייך לנו הלא הננו תמיד היוצאים מן הכלל, וכלום נוהגים כללים בדבר היוצא מן הכלל? ולהפך: מי יודע, אפשר שבאמת “ראשון” זה לא לחינם נרשם, אפשר שבאמת “ראשון” זה הוא מאלה שיש אחריו שני, שלישי, רביעי… ומי יודע… אפשר עוד שערכם הספרותי של השני, השלישי, הרביעי, יהיה גדול משל זה הראשון, שאינו גדול… מי יודע…

P.S. הערה ביבליוגרפית: בפיליטוני הקודם על שירי רייזין אמרתי: “מה צר, שפנינים כאלה אינן מוצאות להן מי שיתרגמן לעברית!” והנה נודע לי עתה, כי ב“מאסף לשנת השלושים”, הוצאת “הצפירה”, יש תרגום מלא מה“שיבה לבית-המולדת”, ושמחתי.

[“הד הזמן”, אייר תרס"ח; החתימה: י.ח.ברנר]