א    🔗

רבי שמעון בן יוחאי, אחד מחכמי הסנהדרין אשר באושא – בן הדור השלישי לחכמי התורה, בזמן נשיאות רבן שמעון בן גמליאל – היה תלמיד רבי עקיבה. אביו יוחאי היה מן האנשים הנכבדים בישראל ומתהלך באהבה ובשלום עם הרומאים, וכפי הנראה, איש מתנגד מאד למרד היהודים ברומה.

שלש עשרה שנה ישב רבי שמעון בן יוחאי לפני רבי עקיבה, ויקבל ממנו את רֻבי תורותיו, אך לא את אופן למודו. תחת זאת נחל ממורהו את השקפתו על מצב בני ישראל המדיני, את אהבתו לחפש לאומי ואת השנאה העזה למלכות רומה, אשר פיו יקבנה בשם “מלכות הרשעה”.

אחרי מות אדריַנוס קיסר שב גם רבי שמעון מארץ נדודו ארצה ישראל, ויהי בין שבעת החכמים שהתאספו בעיר אושא וישלחו ספרים אל כל ערי ישראל לקרוא למורים ולתלמידים לכונן בתי מדרש. בני העיר אושא קבלו את החכמים בטוב לבב, ויספיקו להם ולתלמידיהם הרבים, אשר מהרו לבוא לקול הקריאה, את צרכיהם – מאכלם ושקוים. לאות תודה לנדיבי־הלב נשאו החכמים איש איש את מדברותיו לכבוד בני אושא, ויהללו את מפעל צדקתם.

בין כל הדרשות האלה מצטַינת דרשת רבי שמעון בפשטותה ובמשל הקל המובן לכל איש, תחת אשר רוב הדורשים אֻלצו לעקם את הכתובים בדרשותיהם, ולדמות מעשה בני אושא למשלים זרים ורחוקים. מהענין הפשוט שבחר לו רבי שמעון לתלות עליו את דרשתו נבין את הדרך הנעים, שהיה לו בדרישת התורה. וכה נשא משלו ויאמר: “ויהי היום ויעבר אלישע אל שונם, ושם אשה גדולה, ותחזק בו לאכל לחם” – גדולה היא הפרנסה שגורמת לתחית המתים לבוא שלא בעתה. הצרפתית, על ידי שהאכילה את אליהו, והשונמית, על ידי שהאכילה את אלישע, זכו להחיות את בניהן; ואתם, בני אושא גומלי החסד, על אחת כמה וכמה!"

ואמנם היתה פעולתו בדרישת התורה נכבדה מאד, כי הוא הביא את רוח הבקרת לשפט על פיה את כל דברי מורו, רבי עקיבה, לדעת איזו מהם לקרב ואיזו לרחק; כנראה מדבריו שאמר לתלמידיו: “למדו את מדותי (כללַי), כי מדותי הן תרומות מתרומות (המבֹררות והנבחרות) ממדותיו של רבי עקיבה”. ועל תכונתו זאת לברר ולַנקות את ההלכות מכל פסלת אמר אחד מחכמי דורו: “רבי שמעון בן יוחאי טוחן הרבה ומוציא מעט (לומד הרבה ושוכח מעט) ואשר הוציא הוא רק סובין (מפל בר)”, כלומר: ואשר שכח הן רק ההלכות, שאינן ראויות להאָמר ולהִשָּׁאר.

הוא לא נשא פני כל איש באהבתו את האמת. ואם אמרו לו דבר בשם מוריו, גם אז לא נכנע מפני רוממות הקבלה, כי אם את ההגיון הבריא לקח לו לאמַת המדה בתורה. פעם אחת אמר הלכה בבית המדרש, ויאמרו לו חבריו: “אם הלכה (קבלה מרבותיו) – נקבל, ואם לדין יש תשובה”, ויען רבי שמעון: “הלכה היא וגם המקרא עוזרני”. בזה הביע דעתו, כי ההלכה בלבד איננה מספקת לו להורות על פיה, כי אם נחוץ לו עוד עזר מן המקרא.

אם כי היה תלמיד רבי עקיבה כל ימיו, וגם בשבת מורהו זה בכלא לא נמנע מלכת אליו לשמוע דבר תורה מפיהו, בכל זאת לא הלך בעקבות רבי עקיבה לדרש את האותיות היתרות, את מלות השמוש “את” “רק” “אך”, להוציא מהן הלכות. גם את הפלפול שנא רבי שמעון; ועל פלפול רבי יהודה חברו, אשר חפץ להוציא על ידו איזו הלכה, ענה הוא כי לחנם יפלפל, כי הדבר פשוט הוא “וממקומו הוא מוכרע” (מפשַׁט הכתוב נראה ומובן).

גם בעיקר הקבלה ודרכי השתלשלותה שונה דעתו מדעת רבי עקיבה. תחת אשר מורהו זה אמר, כי הכללות והפרטות שבמצות התורה נאמרו למשה בהר סיני, אמר הוא כרבי ישמעאל, שהכללות – הן המצות הכתובות בתורה – נאמרו בהר סיני, והפרטות – באורי המצות – נאמרו באוהל מועד, כלומר: על פה. הדעה הזאת מורידה קדושת ההלכות ומעלתן, להיות נתונות ביד החכמים, להטותן אל חפצן לצרכי הזמן והמקום.

עוד דרך אחת היתה לרבי שמעון אשר הועילה הרבה להתפתחות הבקרת בתורה והיא – בקשת טעם המצות. גם על הדינים והמשפטים המפרשים בתורה שאל הוא, מדוע אמרה כן התורה, וישתדל תמיד למצוא טעם הגיוני לחקי התורה הכתובה. ועל כן נאמר עליו בספרות התלמודית: “רבי שמעון דורש טעמי המקרא”.

התורה אמרה, כי המביא קרבן מנחה לחטאתו “לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה”. ויאמר רבי שמעון: “בדין הוא, שתהי מנחת חוטא טעונה (צריכה) שמן ולבונה, שלא יהי חוטא נשכר” (שלא ישתכר מזה שהוא חוטא בהמנעו מהביא שמן ולבונה). “אבל לבלתי היות קרבנו מהֻדר” – מבאר רבי שמעון טעם הדבר – לכן צותה התורה לבל יביא החוטא שמן ולבונה למנחתו. – כן הוא שואל: מדוע אמרה התורה שגם רכוש הצדיקים הדרים בעיר הנדחת יאבד ויחרם (עיר אשר יושביה עובדים עבודה זרה ומשפטה לההרס עד היסוד בה)? הלא הצדיקים לא חטאו! ועל זאת יען רבי שמעון: מי הכריחם לשבת בה בשכונת אנשים רעים וחטאים? – לכן יאבד גם רכושם. – עוד הוא שואל: מדוע אמרה התורה כי יקח איש אשה ולא אמרה כי תלָּקח אשה לאיש? – ומבאר טעם הדבר במנהג העולם: יען שדרך האיש לחזור אחרי האשה, ואין דרך האשה לחזור אחרי האיש (כי הנשים בישניות הן).

ואם למשפטי התורה הכתובה הוא מבקש טעם הגיוני, ומה גם להכלות מקֻבלות מפי החכמים. והטעמים אשר מצא רבי שמעון לההלכות, מה ישרים ומה נחמדים הם! הנה יש הלכה אחת האומרת, כי הגוזל או החומס או, בכלל, המסב לרעהו נזק, משלם להנִּזָק ממיטב אדמתו, והלוה משלם את חובו מאדמתו הבינונית. וישאל רבי שמעון מה טעם ההלכה הזאת ועל מה נוסדה? ואחרי שאלו ענה לאמר: המַּזיק משלם להנִּזק ממיטב אדמתו למען יאמר האדם בלבו: “למה אני גוזל? למה אני חומס? הלא למחר ירד בית הדין לרכושי ולקח את השדה היפה בשדותי”. והלוה משלם להמלוה מהאדמה הבינונית, לבלתי עשות האדם בערמה, בראותו שיש לרעהו שדה טוב או בית יפה ואמר: “אמהר להלותו כסף, והיה אם לא יוכל להשיב לי את נשיי, ולקחתי ממנו את שדהו או את ביתו”. גם מן האדמה הגרועה לא יתכן לשלם למלוה, פן יחדלו בני האדם להלות כסף איש לרעהו.

לפעמים, במצאו טעם המצוה, שנה את המצוה על פי הטעם ההוא. הן מקרא מפורש הוא בתורה: “לא תחבל בגד אלמנה” והתורה לא הבדילה בין אלמנה עניה ובין אלמנה עשירה. אבל רבי שמעון אומר, כי טעם הדבר שצותה התורה לבלי קחת חבולה מן האלמנה הוא, לפי שעל המלוה להשיב לה יום יום את שמלתה, ואם כן יבוא אל ביתה יום יום, וזה לא לפי הנמוס, ולפי הטעם הזה – אמר רבי שמעון – מותר לקחת משכן מאלמנה עשירה, כי לא יאלץ המלוה להשיב לה את השמלה מדי יום ביום, כי יש לה שמלות אחרות. – רוח בקרת חפשית כזאת הביא רבי שמעון אל בית מדרשו! –

הוא אהב מאד את הסדר בלמודו, את כל ההלכות אסף ויסדרן בסדר יפה, בתתו כללים גדולים לזכור על ידם את ההלכות, לבל תשכחנה מהרה, באמרו: דבר פלוני או דבר אלמֹני כלל גדול הוא. וכן אהב למנות במספר הלכות דומות זו לזו מעט, מנהגים, מדות המוסר וכדומה. “ארבעה הם אשר האלהים שונאם: הנכנס לביתו פתאם, ומה גם לבית רעהו” – אמר רבי שמעון – וכו' וכו‘. "חמשה דברים הם שהעושה אותם מתחיב בנפשו ודמו בראשו: האוכל שום קלוף וכו’". ועוד הרבה מאמרים נמצאים ממנו בתלמוד ההולכים על דרך זה בהלכה ובאגדה, והם יקלו על הלומדים לזכר את למודם.

בכל אלה לא קבעו את דבריו להלכה במקום שרבי יהודה או רבי יוסי חבריו מתנגדים להם. ואת הדבר הזה יתכן לבאר רק על אשר הלך אל הקצה האחרון, בהקלו עול הדינים מעל עמו יותר מכל חבריו.

 

ב    🔗

כרוח הבקרת אשר נחה עליו עת בא לדרש את הכתובים להלכה, פעמהו גם בדרשו את המקראות על פי דרך האגדה. הנה הוא מספר בעצמו לאמר: “ארבעה דברים היה רבי עקיבה דורש, ואני אינני דורשם כמוהו. ונראים דברי שישרים הם מדברי רבי עקיבה”. ולא גאותו השיאתו לדבר דברי גאון כאלה, לרומם דרשתו תחת לשונו לעֻמת דרשת מורהו, כי אם האמת אלצַתו לאמר כן, כאשר נוָּכח אם נציג דברי רבי עקיבה ודבריו אלה מול אלה.

רבי עקיבה באר את דברי משה שאמר לה‘: “הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם?” לאמר: אף אם תאסף את כל הצאן והבקר הימצא להם? וירגיש רבי שמעון, שהבאור הזה מתנגד לַהגיון. הכי כל יוֹשבי תבל אינם אוכלים בשר, אף אם רבים הם מאות פעמים ממספר בני ישראל שהיו במדבר? והאם לא היה צאן ובקר לבני ישראל במדבר? – אומר רבי שמעון – הן כבר נאמר ביציאתם ממצרים: “וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר”. ואם תאמר, כי כבר אכלום במדבר, הלא נאמר אחרי כן: “ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד!” אין זאת כי כן אמר משה: לא בשר הם חפצים כי אם לבקש תואנה על ה’, למען שוב מצרימה. והיה באור המלות “ומצא להם” כן: “היאמרו די לתאותם?”

רבי עקיבה דרש את דברי התורה: “ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק” לאמר: היא ראתהו בעבדו עבודה זרה. הבאור הזה לא ישר בעיני רבי שמעון, ויבאר בדרך יותר פשוטה לאמר: שרה שמעה בהתל ישמעאל ביצחק באמרו לו: “הכי לא אקח אני פי־שנים בנחלת אבינו? הן אנכי הוא הבכור!” ומה ישר הבאור הזה! הלא כה אמרה שרה לאברהם: “גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש עם בני עם יצחק!”, ומה ענין עבודה זרה לירושה?

האלהים אמר ליחזקאל הנביא לאמר: “בן אדם, יושבי החרבות האלה על אדמת ישראל אומרים לאמר: אחד היה אברהם ויירש את הארץ, ואנחנו רבים – לנו נתנה הארץ למורשה”. ויבאר רבי עקיבה כן: “הן אברהם שעבד רק אל אחד ירש את הארץ, אף כי אנחנו (דור יחזקאל) העובדים אלהים רבים”. הביאור הזה לא מצא חן בעיני רבי שמעון אחרי התבוננו אל המשך הכתובים, ויבאר בטעם יותר יפה לאמר: “הן אברהם שצוהו ה' רק מצוה אחת – למול בשרו – ירש את הארץ, אף כי אנחנו שצונו מצות רבות”. לפי זה יש טעם במענה הנביא שאמר: “על הדם תאכלו ועיניכם תשאו אל גלוליכם ודם תשפכו והארץ תירשו?” כלומר: הלא אינם עושים מצות ה', ולמה תתפארו בהן ותאמרו כי בגללן תירשו את הארץ? אבל לפי באור רבי עקיבה אין טעם במענה הנביא: הלא גם הם יאמרו כי עובדי אלילים המה, ולמה יזכירם את חטאתם זאת!

כמו בהלכות כן גם באגדות אהב רבי שמעון לבקש טעם לדברים הנאמרים בתורה, בנביאים או בכתובים. תלמידיו שאלוהו פעם אחת: מדוע לא ירד המן לישראל פעם אחת בשנה, להספיק להם מזון לכל ימי השנה? ויען רבי שמעון: “משל למה הדבר דומה? למלך שיש לו בן אחד. נתן לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא הלך הבן להראות את פני אביו רק פעם אחת בשנה. ויחל המלך לתת לבנו מזונותיו יום יום, וילך הבן לראות את פני אביו יום יום. כן גם בני ישראל: מי שיש לו ארבעה או חמשה בנים היה דואג אולי לא ירד מחר המן, ומתו כל בניו ברעב, לכן התפלל מדי יום ביום לאלהים שישלח לו דגן־שמים זה. ונמצא כלם מכַונים את לבם לאביהם שבשמים”.

הוא התאמץ לבאר אגדות התורה באופן קרוב אל המציאות וגדר הטבע. הוא באר את הכתוב: “ויראו בני האלהים את בנות האדם, כי טובות הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו” לאמר: “בני האלהים” הם בני השופטים או שרי הארץ ולא מלאכי אלהים, כאשר בארו מטיפים אחרים בימיו, האוהבים את הפלאות בספורי התורה. ויגער בחכמים המבארים את המלות “בני אלהים” באופן זר כזה.

לפעמים החליף את סדר המלים בכתוב באופן נעים, ויצא לו דרוש יפה. הוא דרש את הכתוב: “צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה” לאמר: "כמו שההרים כובשים על התהום, שלא יעלה ויציף את העולם, כן גם הצדקה כובשת על מדת הדין ועל הפורענות, שלא תבאנה לעולם, כמו שנאמר: “צדקתך על משפטיך כההרי אל על תהום רבה”. חלוף המלים כזה בדברי הכתובים נקרא בימינו בשם־חקוי (פַּרוֹדִיָה). ומה נחמדה הפרודיה הזאת, ומה נעלה מטרתה, אשר השיג רבי שמעון על ידה! הדרשה הזאת מראה לדעת מה חד היה שכלו להטות את הכתובים אל כל אשר יחפץ, באופן נעים ומובן ובדרך קל ופשוט. –

מלבד הגיונו הבריא, אשר היה נר לרגלי דרשותיו, הנה גם לשון מטיף נעים ברא לו אלהים ושפתיו נטפו מתק המליצה. כל דברי מוסרו הִשוה תמיד למקרה אחד ממקרי התבל במשל נחמד, ודברי אגדותיו יצאו מפיו ברורים ומובנים לכל, כי תוכם רצוף מוסר השכל, או באור מקרים בתולדות ישראל, כאשר נוכח מהמשלים האחדים האלה:

כתוב בתורה: “מה זאת עשינו כי שלחנו את בני ישראל מעבדנו?” – ובחפצו לבאר את התעלת הרבה אשר הגיעה למצרים מבני ישראל, ואת טעם הנָחמם על אשר שלחו את העבדים האלה לחפשי, נשא רבי שמעון משלו ויאמר: “משל למה הדבר דומה? לאחד שנפלה לו אחוזה במדינת הים בירושה, וימכרנה במחיר מצער, ויחל הקונה לחפר בה, וימצא מטמוני כסף וזהב ואבני־יקר. ויודע הדבר למוכר – ויחנק. כן עשו גם המצרים כי שלחו את בני ישראל ולא ידעו מה שלחו”.

הוא דרש על שם המקום “די־זהב” לאמר: שהתנדבו שם בני ישראל זהב גם למשכן גם לעגל. ובחפצו להראות את קלות־הדעת של דור המדבר אמר במשל: "למה הדבר דומה? לאחד שהיה מקבל חכמים ותלמידים אל ביתו ויאשרוהו רבים לאמר, כי אוהב חכמה הוא. אחרי כן באו אליו גם כנענים ויקבל גם אותם. אז חדלו מהללו ויאמרו: “זה דרכו לקבל כל אדם”.

ומה נעים משלו אשר נשא על חיי החברה והלאם באמרו: “האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף! – משל לבני אדם שישבו באניה. ויקח אחד מהם מקדח, ויחל לקדח תחתיו. ויאמרו לו רעיו מה אתה עושה? ויענם האיש: מה לכם ולמעשי? הכי לא תחתי אני קודח? ויענו רעיו: הלא יעלו המים דרך החֹר ויטביעו את כלנו”. כן בחטוא איש אחד, לא רק לנפשו, כי אם לכל החברה האנושית יחטא.

 

ג.    🔗

רוב דרשות רבי שמעון בן יוחאי באגדה נסבו על התורה ורום ערכה. אין כמעט אחד מכל חכמי דורו, אשר הרבה לשאת את דבריו על התורה כמוהו. גם רבי מאיר, זה “העוקר הרי הרים” בדרישת התורה, לא הקדיש מאמרים רבים לחבת התורה כרבי שמעון.

הנה כל החכמים יעצו לכל אדם ללמד את בנו איזו אומנות, להחיות בה את נפשו ונפשות ביתו, ויחד עם זה למדוהו לבל יזניח תורת ה', וילמדה את בניו. אבל רבי שמעון אמר: “היתכן? אדם קוצר בשעת קצירה, וחורש בשעת חרישה, דש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח – מתי הוא לומד תורה? אך – כשישראל עושים רצונו של מקום (ה') מלאכתם נעשית על ידי אחרים (עבדיהם) וכשאין עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על ידי עצמם”.

אולם, כפי הנראה, הרגיש בנפשו, כי הרחיק ללכת בדרשתו זאת, לצַות על בני האדם לעזוב עסקיהם בגלל התורה, לכן תקן בפעם האחרת את דבריו אלה באמרו: “אדם יושב ולומד, ואיננו יודע מאין הוא אוכל ושותה, מאין הוא לובש ומתכסה – לכן לא נתּנה התורה כי אם לאוכלי המן ולאוכלי תרומה”, כלומר: מפלגת חכמים מחויבת להתפרנס מן הצדקה ולהקדיש את כל עתותיה ללמוד התורה, ויתר בני האדם עוסקים בעבודה ובמלאכה לטובת החברה האנושית.

בתכונתו זאת נדמה לו רק רבי נהוראי בן דורו, שאמר: “עוזב אני את כל האומניות שבעולם ומלמד את בני רק את התורה”. – האגדה מספרת, כי תלמיד אחד של רבי שמעון יצא חוצה לארץ, וימצא לו שם הון עתק. ויהי בשובו אל ארץ ישראל, ויראוהו חבריו והנה הוא עשיר, ויקנאו בו, ויאמרו גם הם לצאת מארצם, לבקש עֹשר בארצות רחוקות. וישמע זאת מורם, רבי שמעון, ויתעצב אל לבו, ויקראם לשוח בשדה־בקעה, ויוכיחם לדעת, כי אם ירדפו להשיג את האֹשר החמרי יאבד להם אשרם הרוחני. ויקראו כלם קול אחד לאמר: “כי שמחתני ה' בפעליך!” כלומר: תורת ה' היא שמחתם ולא העֹשר. האגדה כדרכה, עטרה את המקרה הזה בזר פלאות, ותוסף לספר כי התפלל רבי שמעון לאלהים, ותמלא כל הבקעה שקלי זהב, ויאמר לתלמידיו: “קחו לכם מהם כאות נפשכם, אך דעו כי כל אשר יקח לו מזה יאבד חלקו בעולם הנצחי!” – וימשכו כלם את ידיהם מן הזהב.

לפי דעתו מוטלת החובה על כל יודע תורה להגות בדברי תורה גם בעת אכלו, וכה אמר: “שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה – כאלו אכלו מזבחי מתים; ואם אמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו משלחן ה'”. גם ההולך בדרך אל יחדל מלמוד את התורה. “המהלך בדרך – אומר רבי שמעון – ומפסיק ממשנתו ואומר: “מה נאה אילן זה, ומה נאה נִיר זה”, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחַיב בנפשו”.

עוד הוא אומר: “אם ראית ערים נתלשות (נהרסות) דע לך שבאה להן הצרה יען כי לא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משַׁנים”, כלומר: שלא השתדלו לכונן בתי ספר לילדיהן ולשלם שכר למורים ולעוזרים. איזהו מעות שלא יוכל לתקן? – מוסיף הוא לדרש – זה שהיה מתוקן בראשונה ואחרי כן התעַות. ואיזהו? זה תלמיד חכם הפורש מן התורה". ברוב התלהבותו לחבת התורה ולמצותיה יקרא: “ככר ומקל ירדו כרוכים מן השמים! אמר להם (לישראל) הקדוש ברוך הוא: אם תעשו את התורה, הנה לכם ככר לחם לאכל, ואם לא תעשוה, הנה המקל להכותכם בו!”.

רק התורה – לפי דעתו – עשתה את בני ישראל לעם חפשי גם בעבודתו ובשפלותו, ויאמר: “אתם יש לכם קנין באומות העולם, ואין לאומות העולם קנין בכם, על ידי שקניתם אלה דברי הברית”. “כלי זין נתן להם הקדוש ברוך הוא לישראל – מוסיף רבי שמעון לאמר – ושם המפורש חקוק עליו. וזאת כונת הכתוב: כבוד חכמים ינחלו – אלו בני ישראל, שקבלו את התורה, וכסילים מרים קלון, אלו אומות העולם (עובדי אלילים) שהקדוש ברוך עושה להם קלון”. – את הלומד תורה מבטיח רבי שמעון, כי גם אחרי מותו, כאשר יאמרו תלמידיו דברי תורה בשמו, תהיינה שפתותיו דובבות בקבר.

לבו דאב מאד על אי־אחדות חכמי התורה בימיו, ויביע את צערו בדרשה נעימה. הנה החכמים דרשו את הכתוב: “ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו”, לאמר: “עתידה תורה שתשָׁכח מישראל”. ויקרא רבי שמעון: “חלילה שתשכח התורה מישראל! הלא כבר נאמר: “כי לא תשכח מפי זרעו” ואם כן מהו באור הדברים “ישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו”? – שלא ימצאו הלכה ברורה במקום אחד, כי אם איש פלוני אוסר ואיש פלוני מתיר, איש פלוני מטמא ואיש פלוני מטהר ולא ימצאו דבר ברור”. ואם נזכר את בתי המדרש הרבים, אשר כוננו אז חכמי התורה, ואשר מוריהם הלכו איש איש בדרכו שהתוה לו מבלי שים לב לאחדות התורה, ואת התאמצות רבן שמעון בן רבן גמליאל לאחד את התורה לבל תפרד לתורות הרבה, והיתה לאַל, וכי המצב הזה הורע מיום ליום, אז נבין מה נאמנים היו דברי הדרשה הזאת!

ומה רבה היתה אהבתו לארצו הקדושה! בתכונה הזאת היה תלמיד מובהק לרבי עקיבה, כי כמוהו היה גם רבי שמעון לאומי נלהב, ויהי נכון לשאת כל תלאה וכל מכאב בגלל ארץ אבותיו, אשר היתה יקרה בעיניו לא פחות מן התורה. כאשר נראה ממאמרו האחד, היו התורה וארץ ישראל שקולות בעיניו זו כנגד זו, ותשאנה במאנים יחד. הוא אמר: “שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכלן לא נתּנו להם כי אם על ידי יסורים, ואלה הן: תורה, ארץ ישראל ועולם הבא”. רוח לאומי נלהב מרחפת על פני הדברים הקצרים והשנונים האלה, רוח לאומי, אשר כשחוק הוא בעיניו כל הלחץ וכל העני לעמת האֹשר הגדול לרשת את ארץ אבותיו.

בדרשתו אשר נשא על דברי סנחריב מלך אשור, ששלח לבני ירושלים לאמר: “עשו אתי ברכה וצאו אלי… עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם: ארץ דגן ותירוש, ארץ לחם וכרמים”, אמר רבי שמעון: מה נואל מלך אשור בהבטיחו את ישראל להושיבם בארץ טובה כארץ יהודה! הן עליו היה לרומם ולהלל את הארץ החדשה אשר הבטיח ולאמר: כי נעלה היא על ארץ ישראל, למען ימשך את לב העם. אבל מזה נראה מה טובה היא הארץ הקדושה, עד כי האיש, אשר בא להלל ארצו, לא יכל עשות שקר בנפשו ולדבר דֹפי בארץ ישראל הברוכה והפֹריה.

הוא היה אומר: אין יוצאים מארץ ישראל חוצה לארץ רק אם עלה מחיר הלחם לסאתים בסלע וגם בעד מחיר גדול כזה אי אפשר למצוא לחם לקנותו. – הוא אמר בדרשתו, כי אלימלך איש נעמי ושני בניו – מחלון וכליון – מתו, יען אשר עזבו את ארץ ישראל בשנות הבצרת, ויצאו אל ארץ מואב. הוא הזהיר את בני עמו מאד להתאבל על חרבן הבית והארץ, ויוסף עוד לאמר: “אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה, שנאמר: “אז ימלא שחק פינו ולשוננו רנה”. אימתי? בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה”, כלומר: לעת גאולת ישראל. "ואם יאמר לך אדם – מוסיף רבי שמעון – מתי קץ הגאולה? אֹמר לו: “כי יום נקם בלבי”. כתיב, כלומר: עוד יבא יום ויִקּום האלהים נקמת עמו וארצו.

 

ד.    🔗

בגלל הרגש הלאומי הקדוש הזה, אשר פעם את רוחו, אמנם נשא ויסבל רבי שמעון תלאות אין קץ, וכפשע היה בינו ובין חרב משפט הרומאים. ואלה סבות הסכנה, אשר עברה על נפשו: באחרית ממלחת אנטונינוס פיוס קיסר רומא התגרו הפרתים מלחמה ברומה, ויאמרו להשליך מעל צואריהם את עול ממשלת הממלכה התקיפה הזאת, ויקחו גם היהודים, אשר נואשו עוד מתקותם להשיב להם את כבודם המדיני, חבל במרד הזה. ורבי שמעון בן יוחאי בשנאו את הרומאים תכלית שנאה ובאהבתו הגדולה לחפש הלאומי הביע אז בדרשותיו בבית המדרש את תקותו הנעימה, אשר שעשעה נפשו, לראות בעיניו את גדולת ישראל וגאולתו מידי מחריבי ארצו ויאמר: “אם ראית סוס פרסי קשור בארץ ישראל צפה לרגליו של משיח”, כלומר: הוא האמין באמונה שלמה, כי הפרתים יכניעו את גאון רומה, ויגרשוה מהיות גברת בארצות אַסִיָה, ואז ישובו בני ישראל לבצרון ומלך משיח ה' מקרבם יצא למלך בעמו. אולם תקות החכם הזה לא באה: עוד טרם מת אנטונינוס בא שר צבאו, קוֹרְנֵילִיוּס, וישבית את המרד וישקיט את הארץ.

וימת אנטונינוס פיוס וימלכו תחתיו שני קיסרים: מַרְק־אוֹרֵילִיוּס ומשנה לו לוּצִיוּס־וֵירוּס. אז יצאה הגזרה מלפניהם להשבית בארץ ישראל את בתי־דין ישראל, לבלי יוסיפו עוד חכמי התורה לשפט בין איש לרעהו. רבי שמעון אמנם לא התעצב למקרה הזה, ויאמר כי טוב מאד עשו הקיסרים, אשר לקחו מידי שופטי ישראל את המשרה הזאת, יען חדלו בישראל שופטים חכמי לב יודעי דת ודין לשפט את אחיהם על פי חקי התורה האמתים. אך שנאתו לרומאים התגברה בלבו: הוא לא שכח את תקותיו הנעימות שהיו לאַל, ולא יכל לסלוח לַלביאה האכזריה החובקת בזרועותיה את השה הפזורה, את ישראל.

ויהי היום וישבו שלשת חכמי התורה: רבי שמעון בן יוחאי, רבי יוסי בן חלפתא ורבי יהודה בן אילעי בבית המדרש וישיחו על אדות קורות הימים האחרונים על דבר המורדים והרומאים. וישא רבי יהודה את משלו ויאמר: “כמה נאים מעשי האֻמה הזאת (הרומאים)! תקנו שוקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות!” כשמוע רבי שמעון את דברי התהלה, אשר פזר רעהו לשנואי נפשו, התפרצה שנאתו הטמונה בחֻבו מפחד אויב ומתנקם מלבבו הסוער בדברים כאלה: “כל מה שתקנו, לא תקנו כי אם להנאת עצמם ולא לטובת ארץ ישראל. תקנו שוקים – להושיב בהם זונות, תקנו מרחצאות – לעדן בהם את בשרם, תקנו גשרים – למען יוכלו לגבות מס מאת העוברים עליהם”. ורבי יוסי טמן שנאתו בחבו, ולא דבר דבר לא להלל ולא לקלל.

ושם בבית המדרש יש בעת שיחתם תלמיד אחד, ושמו יהודה בן גרים. וילך יהודה ויספר את דברי החכמים באזני העם, מבלי חשוב כי יביא בזה שואה על נפש רבי שמעון מורהו. ויוָּדע הדבר לנציב רומה ויגזר אמר: “יהודה שעִלה (שהלל את הרומאים) יתעלה (יעלה לגדולה), יוסי שהחריש בשמעו חרפת הרומאים, יגלה מעיר צפורי, שישב בה, חוצה לארץ, ושמעון, שחרף וגדף, יהָרג”.

וישמע רבי שמעון על דבר המשפט אשר נחרץ עליו, וימלט על נפשו הוא ובנו, רבי אלעזר, וילכו וישבו במערה אחת, בגדרה, ושם גדלו עצי חרובים, ומעין מים יצא מן המקום ההוא. וישבו שם שנים רבות עד מות הקיסר וירוס. – האגדה מוספת לספר כדרכה על רוב התלאות, אשר סבלו האב ובנו במקום מחבאם, באמרה, כי כל היום ישבו ערומים בחול עד צוארם לבלי יבלו בגדיהם, ורק בעת תפלתם לבשו אותם. וישביעו את רעבונם רק בחרובים אשר גדלו שם.

בכל ימי שבתו במערה הוסיף רבי שמעון להגות בתורה, וישנן את ההלכות הרבות אשר קבל מרבי עקיבה מורהו, ושם העבירן תחת שבט בקרתו לדעת איזו מהן לבחר ואיזו לזרות הלאה. חפשי מכל עבודה באין תלמידיו לפניו להשיב על שאלותיהם, באין עַם אתו להטיף להם מוסר השכל, היתה לו עת מכשרת לעסק בהלכות, ולהתבונן אליהן בעין בינתו החודרת. רבי שמעון בן יוחאי לא היה, בכלל, מן הדרשנים האוהבים למצוא פליאות וסודות בתורה, ומה גם בשבתו בדד, עת אשר הדרשות באגדה לא תוכלנה להביא לו כל תעלת. לכן הוסיף באמת אֹמץ וחיל בהלכות התורה, ויחכם עוד יותר מאשר חכם בימי חייו הראשונים. התלמוד מספר על החיל הזה, אשר עשה במשך שבתו במערה, כדברים האלה: לפני החָבאו היה שואל את רבי פנחס בן יאיר שאלה אחת, ורבי פינחס השיב לו עליה שתים עשרה תשובות. ואחרי צאתו ממקלטו השיב הוא עשרים וארבע תשובות על כל שאלה אשר הציע לפניו רבי פינחס.

ותעברנה שנים אחדות, וימת וירוס משנה הקיסר, ויודע הדבר לרבי שמעון, כפי הנראה, על ידי בנו, שלא ירא כאביו את חרב המשפט, ויוכל, בלי ספק, לצאת לפעמים ממחבאו אל רעיו חכמי התורה. ויגמר רבי שמעון אֹמר לצאת מן המערה ולשוב אל בית מדרשו.

אולם אם ימי התבודדותו במערה חזקו את כח שכלו, לעמת זאת הכשילו את כח גוו. התלמוד מספר, כי עלו על בשרו אבעבעות ופצעים. וילך עירה טִבֶּרִיהָ, הנודעה במעינותיה החמים המעלים ארוכה לחולים, וירחץ את בשרו במעינות ההם ויֵרָפא. בעת רחצו היה אתו קרובו וידידו רבי פינחס בן יאיר, וישרתהו. ויהי כי הכאיבו הפצעים לרבי שמעון, ויצעק מכאבו הגדול. ויבך רבי פינחס ויאמר: “אוי לי שראיתיך במצב כזה!” ויענהו רבי שמעון: “אשריך שראיתני במצבי זה, כי לולי הפצעים האלה, שהיו לי מישיבתי במערה, לא עליתי כה במעלת החכמה”.

ויהי אחרי אשר נרפאו מכאבי בשרו, ויאמר לעשות דבר טוב לעיר אשר בה מצא ארוכה לפצעי גוו, ולאנשים היושבים בה, אשר כלכלוהו, בלי ספק, במשך שבתו אצלם, כי עני היה.

ואלה תולדות העיר טבריה מיום הבנותה: הורדוס בן אנטיפטר האדומי בנה אותה בשבתו על כס המלוכה ביהודה, ויקראנה על שם טִבֶּריוּס קיסר רומה, מֵטיבו ואיש חסדו. וחלקת השדה אשר בנה עליה את העיר היתה לפנים שדה קברות. וימנעו בני הכהנים והחכמים הפרושים, הנזהרים לאכל לחמם בטהרה, מבוא אל העיר הזאת, מדאגתם פן ידרכו על קבר נעלם ונטמאו. מפני הסבה הזאת לא יכל מסחר העיר לשגשג, ויחיו יושביה בעני ובמחסר.

ויבן רבי שמעון, כי לא כל העיר שדה קברות הנה, ורק זעיר שם וזעיר שם ימצאו קברים אחדים ונחוץ רק להוכיח איה מקום קבר, ולצַין עליו ציוּן, למען יזהרו הכהנים והפרושים מקרֹב אליו, ויוכלו להתהלך ביתר חלקי העיר. ויקח נטיעות תאנים ויטע אותן באדמה. ויהי כל מקום אשר לא היה בו קבר, נקלטו הנטיעות ובמקום קבר לא נקלטו. ויטהר באופן הזה את העיר.

אחרי כן הלך רבי שמעון עירה תקוע, אשר בארץ הגליל, ויכונן שם בית מדרשו, וינהרו אליו תלמידים רבים. גם רבי יהודה בן רבן שמעון הנשיא הלך אליו שמה לשמוע תורת פיו. וישב בעיר הזאת עד יום מותו.

 

ה.    🔗

השקפות רבי שמעון על עמו היו השקפות איש לאומי נלהב. כל עמי התבל נחשבו בעיניו כאין וכאפס מול בני ישראל. העברים – לפי דעתו – אנשים חפשים מעבדות והכנעה הם, כלם קדושים הם וגם לעבדיהם ילדי נכר אשר גדלו בבתיהם יש מעלת הקדושה. כרבי מאיר חברו כן הוציא גם הוא את השֹׁמרונים מכלל ישראל ויחשבם לעובדי אלילים, ויאמר כי קבריהם אינם מטמאים את האנשים העומדים עליהם כמו קברי עובדי אלילים. בהתלהבותו הלאומית קרא לאמר: “טוב שבמצרים הרוג – בשעת מלחמה –, וטוב שבנחשים רצוץ את מחו”. ואין ספק, כי כונתו היתה על הרומאים, אך מיראתו לקראם בשמם בחר לו לשון ערומים ויקראם בשם מצרים.

מעודו לא התוכח, כפי הנראה, עם בני הכתות הדתיות האחרות, אך לא נמנע מהגיד קבל עם את דעותיו על אמונתם. וכן התנגד לדעת המינים הנמנעים מקחת נשים ויאמר: “כל מי שאיננו מניח בן לירשו הקדוש ברוך הוא מלא עליו עֶברה”.

בכל אלה אמר, כי עובדי האלילים אינם נחשבים לארורים, תחת אשר העבדים הכנענים אשר בבתי ישראל נקראים ארורים, כאשר אמר נח: “ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו”. – גם הזהיר לבל יגזלו את עובדי האלילים באמרו: "מנין שגזל עובדי אלילים גזל? תלמוד לומר: “אחרי נמכר” (עבד עברי לנכרי), יכל לוקחו בחזקה מאת הנכרי? תלמוד לומר: “גאולה תהיה לו” (מחויב לשלם לנכרי מחיר העבד העברי), יכל יגלום עליו (אם בא לגאל את העברי מידי הנכרי יכל לרמות את הנכרי בחשבון) תלמוד לומר: “וחשב עם קונהו – ידקדק עמו”. הוא הראה לדעת, כי אסור להונות גם את הנכרי הנמצא תחת יד ישראל, ומה גם את הנכרי שאיננו תחת יד ישראל. כה גדלה ישרת נפשו עד כי צוה שלא לרמות גם את שונאיו.

ענות הרוח היתה אחת מתכונות נפשו הטהורות. הוא אמר: “כל שיש בו גסות הרוח כאלו עובד עבודה זרה”. לעמת זאת היה חרד על כבוד תורתו, ולא יכל לסלוח לאחד מתלמידיו, אשר ערב את לבו לדבר אתו כאשר ידבר את אחד החברים.

השלום היה בעיניו אחד התנאים היותר נכבדים בחיי החברה, אחת המתנות הטובות אשר נתן האלהים לבני האדם; ובכל זאת קרה פעם אחת אשר לא חפץ לחלל כבודו בגלל שלום משפחה אחת. וזה הדבר: איש אחד נדר נדר, כי אם לא תלך אשתו ולא תאכיל את תבשילה אשר בשלה את רבי שמעון יגרשנה. ולא חפץ רבי שמעון לטעום מן התבשיל ויקרא: “ימותו כל בני אלמנה, ושמעון אל יזוז ממקומו!”, אבל לא מרוע לב לא אבה למלא את רצון האיש ההוא, כי אם מאשר שנא תכלית שנאה את הנודרים נדרים.

הוא התנגד מאד לאנשים האוהבים לנדר נדרים, וביחוד לנזירים המסגפים את גופם, ויקראם בשם חוטאים ויאמר: “אין לך דבר שבא לבטלה, כי אם קרבן אשם נזיר בלבד!” התלמוד מספר כי רק שלשה אנשים גדולים היו בישראל אשר הביעו את שנאתם הגלויה לנזירות קבל עם, והם: שמעון הצדיק, רבי שמעון בן יוחאי, ורבי אלעזר בן הקפר.

אי לזאת לא חפץ רבי שמעון למלא את רצון האיש ההוא, אשר צוה את אשתו להאכיל מתבשילה את חכמי ישראל – למען יחדל מנדרים. מלבד זאת, הכי יתכן להרשות לאיש המוני ללכת בשרירות לבו? היום יצוה את אשתו לעשות דבר זה לחכמים, ומחר יצונה לירוק בפניהם, כאשר כבר עשו אנשים אחדים לרבי מאיר ולרבן שמעון בן גמליאל.

כבוד בני האדם היה יקר בעיניו מאד, כאשר נראה מעצתו אשר יעץ, איך לפרנס את העני אשר כלמה תכסה פניו להושיט ידו לבקש עזרת נדיבים, ונפשו תמאן לנגוע בלחם חסד. ויאמר רבי שמעון: “אם אין לו ואיננו רוצה להתפרנס אומרים לו (גבאי הצדקה): הבא משכן וקח לך כסף, למען תזוח דעתו עליו”, כלומר: למען יתברך בלבו, כי לוה כסף, ולא לקחהו מקופת הצדקה. – הוא נותן טעם לאשר תקנו את תפלת “שמונה עשרה” לאמרה בלחש – “שלא לבַיש את עוברי עברה”, המתודים בתפלתם על חטאותיהם.

את מוריו וחבריו כבד מאד. פעם אחת שאל את רבי ישמעאל בן רבי יוסי דבר תורה, שדרש רבי יוסי בענין אחד. ויהי כאשר הגיד לו רבי ישמעאל את הדרש נשקהו רבי שׁמעון על ראשו, ויקרא: לולא נולדתי בתבל כי אם לשמוע דבר זה – דַיי. – כאשר רָב פעם אחת את חבריו בדבר הלכה בדיני טומאה וטהרה אמרו לו, כי רבי עקיבה טהר בזה. ויהי בנוח רוח הבקרת על רבי שמעון, ויקרא בלצון: “כל ימי חייו היה מטמא, אולי אחרי מותו נחם על דבריו ויחל לטהר. אינני יודע!” אחרי כן שם אל לבו, כי בדבריו אלה פגע בכבוד מורהו הגדול, ויצם ימים רבים על עותתו זאת.

לבו היה מלא רחמים גם לחיות ולבהמות, עד כי התיר לעשות מלאכה בשבת למען החיות את נפשותיהן, באמרו: “מחתכין את הדלועים (מין ירק) בשבת לפני הבהמה, ואת הנבלה לפני הכלבים”.

הוא היה איש אמת וישר, וכל שקר, חנופה ותרמית געלה נפשו, ויזהיר את בנו עמו לבלתי יונו את רעיהם בדברים, ויאמר: “גדולה אונאת דברים יותר מאונאה ממון”. ולכן אמר כי האיש אשר לא הסכין מתמל שלשום לשאל לשלום רעהו אסור לו להתראות לפני הרע ההוא כדורש שלומו, אם כונתו היא למען ילוֶנו הרע כסף. בזה ראה רבי שמעון שני עונות: עון תרמית ועון רבית. והרבית היתה נבזה בעיניו ויהתל באנשים הלוקחים נשך ומרבית, באמרו: “מלוי ברבית יותר ממה שמרויחים (משׂתכרים) מפסידים”.

ובגלל תכונות נפשו היקרות היה אהוב לכל בני דורו. רבי יוסי הללהו מאד בשמעו דבר הלכה בשמו, ויאמר: “עליו הכתוב אומר: שפתים ישק משיב דברים נכוחים”. רבן שמעון בן גמליאל קראהו בשם “ארי”. רבא, אחד מחכמי בבל בדורות האחרונים, אמר: “כל אשה יולדת תתפלל שתלד בן כרבי שמעון”. חכם גדול אחד אמר לתלמידו: “הנני מתיר לך לעשות דבר זה רק בפני, כי ראיתי את רבי שמעון עושה גם הוא ככה. אבל אני שראיתי את מעשהו אוכל לעשות כמוהו גם שלא בפניו “כי כדי הוא רבי שמעון לסמך עליו בפניו ושלא בפניו”, ואני אינני כדי לסמוך על מעשי שלא בפני”.

לעת זקנת רבי שמעון בחרו בו חכמי הדור לנסוע רומאה להשתדל שם לפני זקני הסֵינַט והקיסר, לבטל איזו גזרות שהתחדשו עוד פעם. ויסע בלוית רבי אלעזר בן רבי יוסי, וימצא מהלכים בבתי השרים הגדולים, והשתדלותו עשתה פרי, כי בטלו את הגזרות ותהי הרוחה בישראל.

רבי שמעון בן יוחאי האריך ימים, וחכמי הדור הרביעי לקחו תורה מפיו בבית מדרשו אשר בתקוע. וימת זקן ושבע ימים אחרי מות רבי מאיר ולפני מות רבן שמעון בן גמליאל, רבי יוסי ורבי יהודה חבריו. וישאיר אחריו בן אחד ושמו רבי אלעזר, גדול בתורה כאביו, ויהי גם הוא לברכה בקרב הארץ.