רבן שמעון בן גמליאל, נשיא הסנהדרין בעיר אושא, היה בן רבן גמליאן דיבנה. במות עליו אביו היה הוא עוד צעיר לימים, ולא היה ראוי לנשיאות. מלבד זאת, עוד שני אחים היו לו: רבי חנינא ורבי יהודה, הגדולים ממנו בשנים, וגם הם לא נבחרו להיות נשיאים תחת אביהם, כי שנאת הרומאים לזרע רבן שמעון בן גמליאל הזקן, אשר היה במורדים הראשים טרם הָחרב הבית השני, היתה גדולה למאד. ומה גם בהיות מוצאם ממשפחת דוד מלך ישראל פחדו קיסרי רומה, פן יתנשאו הנשיאים למלוך ביהודה, ויבקשו תמיד תואנות להכחידם מן החיים או להדיחם משאתם. גם על ראש רבן גמליאל דיבנה כבר התעופפה חרב משפטם, לולא נמלט בחסדי אחד משרי רומה, אשר הזהירו משואת פתאם וייעצהו להסָּתר עד יעבר זעם. לכן במות הנשיא לקחו רבי יהושע בן חנניה ורבי טרפון, ואחריהם רבי עקיבה, את מושכות הנהגת עמם בידיהם תחת בני הנשיא.

ויהי אחרי הריסות ביתר, עת עלתה חמת אדרינוס עד להשחית, ויאמר לשרש אחרי כל זכר לאומיות בקרב ישראל, ויצו להשמיד את הלומדים תורה והמקַימים מצותיה, וביחוד את המלמדים אותה בבתי המדרש, וינוסו כל חכמי ישראל אשר נמלטו מחרב רומה, אחרי הסמכם להורות ולדון על ידי החכם הזקן רבי יהודה בן בבא, וישימו פעמיהם חוצה לארץ, וינס גם רבן שמעון בן גמליאל ארצה בבל, וישב שם עד אשר מת אדרינוס ואנטונינוס פיוס ישב על כסאו.

ויהי בשוב חכמי ישראל אל ארץ אבותיהם, וישב גם רבן שמעון, ויאמר לכונן בית מדרשו הראשי ביבנה, מקום מגורי אביו הנשיא. אך העיר הזאת לא היתה רצויה בעיני יתר חכמי דורו, כי עין נציבי רומה היתה צופיה בעיר הזאת לרעה, מאז נפתח מקור המרד, אשר היה כאבן נגף לשרי צבא רומה ימים רבים. ויבחרו החכמים בעיר אושא אשר בארץ גליל, וילך גם רבן שמעון אחרי חבריו, ויהי לנשיא תחת אביו, כי שני אחיו הגדולים כבר מתו, ויוָּתר רק הוא לרשת כסא אבותיו. ויוסף לשכלל את הבנין הגדול, אשר הניח אבי משפחתו המורה הגדול הלל הזקן את אבן פנתו, ואשר רבן גמליאל הזקן ורבן גמליאל דיבנה בנו את מסדו, ועליו נטל להוסיף ולעמל בעבודה הלאומית הזאת, עד הגיעו אל הטפחות. והוא היה באמת הנשיא הראוי לפי תכונות רוחו ונפשו היקרה לכלות את עבודת אבותיו.

הוא העמיד את עולם היהדות על שלשה עמודים חזקים: על הדין, על האמת ועל השלום. במשך ימי המהומה המדינית, אשר עברו על ישרון, מיום מות אביו עד קומו הוא להיות לאב בישראל, רופף כח הדין. הגזרות, אשר הפריעו את ההמון מקים את מצות התורה, הן השמו גם את דרכי בתי הדין, באין מורה צדק ובאין דין ושופט אמת. משפטי הרומאים וערכאותיהם החלו לשום משטרם בחיי הלאם הישראלי. השופטים הרומאים לא היו אנשי אמת ושונאי בצע כשופטי ישראל. עוות הדין, שחד ותרמית – שני העוזרים האלה לכל משפט מעוקל יכלו לכלות את גֵּו האמה מבשר ועד נפש. והמכשלה הזאת היתה עתה תחת ידי הנשיא, בשבתו על כסא אבותיו. והוא, כאיש ישר וצדיק בכל דרכיו, השמיע את פתגמו הקצר ורב־הערך קבל עם, כי הדין הישר הוא אחד העמודים אשר בית הלאום נשען עליהם.

כל נטיה פרטית, כל רגש צדדי בל יטו את לב השופט הישראלי לסור מדרך הדין האמתי. ולכן התנגד רבן שמעון נגד מעשה רבי ישמעאל, אשר מקנאתו הלאומית התאמץ לחיב את בעל הדין הנכרי שבא לפניו, אם יכל לחיבהו בדיני ישראל שפטהו בדיני ישראל, ואם יכל לחיבהו רק בדיני גוים שפטהו בדינים האלה. אבל הוא אמר: אם בא הנכרי וידרש מאת השופט הישראלי, כי ידינהו בדיני ישראל, אז על השופט לדינהו רק כרצון בעל הדין, אם כצדיק יצא הנכרי מלפניו או כרשע, וכן עליו לעשות אם יבקשהו הנכרי כי ישפטהו בדיני הגוים. ולמען היות שופט צדק נחוץ להיות איש אמת, ולכן הוסיף רבן שמעון להרים את האמת על נס.

בימי ילדותו חנכהו אביו לראות באחדות התורה את האֹשר הלאומי. ויהי כאשר באה הנשיאות לידו וישתדל גם הוא לזרוע זרע השלום בין חכמי דורו, למעט את הריבות ופרוד הדעות ביניהם, למען יעבדו שכם אחד את עבודתם הלאומית. ולמען השג את המטרה הנעלה הזאת אמר גם הוא כאביו להכניע את יתר החכמים לפני בית הדין הראשי, הוא הסנהדרין אשר באושא, אשר רק ממנו תצא תורה אחת, חקה אחת ומשפט אחד לכל בית ישראל בכל מקומות פזוריהם, לבלי יתפרדו אברי האֻמה, למען היות הגו הלאמי שלם וחזק. והדבר הגדול הזה לא יתכן להוציא לפעלות ידים, כי אם בעיות שלום אמת בין כל חברי הסנהדרין. ומהשקפתו הזאת יצאה החלטתו, כי השלום הוא העמוד השלישי, אשר אם לא יצען הוא, לא ימטו גם שני העמודים הראשונים: הדין והאמת.

גם את לבבו מלא הרעיון לשים קץ לפלפולים יתרים בדינים, שלא התקבלו בתורת ישראל, ולבלי הזכיר את שמם וזכרם, כאשר אמר לעשות גם אביו. ולמען תת קיום ותקף לדבריו, הוכרח ללכת בעקבות אבי אבי אביו – רבן גמליאל הזקן – אשר הרים את מעלת הנשיאות מעל ליתר בתי הדין וחכמי הדור אשר ביתר ערי ישראל. המטרה הזאת אלצתהו להפלות בבית הסנהדרין בין משרת הנשיא ובין משרות אב בית־הדין והחכם על פי אותות הכבוד החיצוניים, הנתונים להם מאת העם והתלמידים.

ויהי היום וידרש רבן שמעון בבית המדרש, כי בבוא הנשיא אל הבית יקום כל העם מפניו ויעמד עד שבת הנשיא על מקומו; ובבוא אב בית הדין לא כל העם יקום, כי אם שתי שורות אנשים תעמדנה הכן לקבל את פניו ויתר העם ישב תחתיו. וכאשר יופיע החכם אז תקום שורת אנשים אחת, והשורה השנית תשב מפתח הבית עד מקום החכם. היודע את ענות רוח רבן שמעון יבין כי לא היתה מגמתו להתגאות בזאת על חבריו, כי אם להרים מעלת הנשיאות בעם.

אך לא כן דמה רבי מאיר חברו. החכם הזה, אם כי היה ענו, ראה במשטר הזה עלבון גדול לא לכבודו, כי אם לכבוד התורה אשר הוא, “החכם”, וחברו, רבי נתן אב בית־הדין, הם נושאי דגלה. רבי מאיר אשר מעלת התורה היתה רמה בעיניו יותר מכל המעלות שבעולם, אשר אמר כי גם הנכרי העוסק בתורה הנהו ככהן גדול, חשב בלבבו, כי אין רשות לנשיאות להתרומם על מעלת התורה.

אז נראה פעם שנית בין כותלי בית המדרש המחזה, אשר נראה שם בימי רבן גמליאל דיבנה, ועוד ביתר שאת ועז. רבי מאיר לא היה האיש אשר יכנע מפני הדרת הנשיא כרבי יהושע בן חנניה. ויגמר אמר להראות את הנשיא, כי נשיאותו כאין נחשבה מול רוממות התורה. הוא ידע, כי הנשיא לא ישים לב ללמוד דיני טומאה וטהרה ואינם שגורים בפיו. ויאמר רבי מאיר לרבי נתן להציע לפניו שאלות דוקא בדינים ההם, למען יוכח בעצמו, כי אין לו צדקה להתנשא על פני יתר חכמי התורה, ואחרי כן יורידוהו מנשיאותו.

הדבר נודע לנשיא מפי אוהבו, רבי יעקב, וישנן את כל ההלכות ההן לפני בוא יום המסה. ויהי כאשר שאלוהו רבי מאיר ורבי נתן דבר תורה בהן, ויענה דבר דבור על אפניו. אחרי כן אמר להם: “ומה היה לוּ לא ידעתי לענותכם דבר, הלא אז כסיתם פני כלמה נגד העם. הכן יעשו אנשים ישרים?”, ויוציאם מבית המדרש, כי רבן שמעון היה כביר רוח יותר מאביו, ולא הוא יראה מרד בסנהדרין וידם.

אולם בעת שהראה הנשיא את עזוז רצונו, אז הראה גם את טוב רוחו הסַּלח. אחרי ימים אחדים הוכיחו רבי יוסי חברו לדעת, מה נחוצים שני החכמים הגדולים היושבים בחוץ לעניני הסנהדרין. ויצו ויביאום ביתה המדרש, וישיבם אל כנם ואל משמרתם כקדם. הנה כי כן היתה תקותו, לראות אחדות שלמה בדרישת התורה בין החכמים, למפח נפש. החכמים הוסיפו להתפלפל בהלכות, שכבר אבד זכרם, או שאין כל תעלת מקיומן לחיי הלאם. מן הפלפול יצאו גם אל ההוראה, איש איש בבית מדרשו אשר כונן לו בעיר מושבו, למרות דברי הנשיא ובית דינו.

בכל זאת אין ספק כי לולא היתה יראת הנשיא על פני חכמי הדור או אז התפרדו אלה מאלה עוד יותר, והתרחקו זה מזה במאד מאד, עד כי אי־אפשר היה אחרי כן לחברם, והתורה, שארית פלטת האֻמה, התפוצצה לחלקים קטנים, שונים אלה מאלה תכלית שנוי. ורק שם הנשיא וזכרו עצר את רוח הריבות. תורתו, תורת חסד וחנינה, אשר ממקור קדוש תהלך, ממקור הלל הזקן, אבי מחוללי התורה שבעל פה, היה היתה הנר המאיר באפלת הגלות, ומפני אורה הרב אספו יתר האורות את נגהם וכמעט לא נראו לעין העם. עוד בימי חייו קבעו רוב חכמי הדור את ההלכה כדבריו, ומה גם אחרי מותו. –

עוד טרם פרץ הריב בין הנשיא ובין רבי מאיר, אמר חכם אחד לפרץ פרץ בחומת בית ישראל. החכם הזה היה רבי חנניה בן אחי רבי יהושע בן חנניה, אשר הלך בבלה ויאמר ליסד שם סנהדרין, כסנהדרין אשר באושא. ויחל לקבוע חדשים ולעַבר שנים. המשרה הזאת היתה נתונה רק על שכם הנשיא אשר בארץ ישראל, והאיש העושה כדבר הזה מורד בנשיאות יקָּרא. שמע זאת רבן שמעון וישלח שני חכמים מבית מדרשו, את רבי יוסי בן כיפר ואת בן בנו של זכריה בן קבוטל, להפר מחשבת רבי חנניה.

ויהי בבוא החכמים האלה ארצה בבל ויביאו לרבי חנניה מכתב מאת רבן שמעון, אשר בו תאר את רבי חנניה בתארים רמים. וישמח רבי חנניה ויקבל את שני החכמים בכבוד גדול, ויהללם באזני באי בית מדרשו, כי חכמים גדולים הם, וכי אבותיהם שמשו בבית המקדש, ויאמן בהם העם ויכבדם. ויהי כראות החכמים כי מקשיב העם לדבריהם, ויגלו את סוד משלחתם, ויוכיחו את העם על אשר נפרד מעל הסנהדרין אשר בארץ ישראל. אז שאלם רבי חנניה: “הלא גם רבי עקיבה ירד חוצה לארץ, ויקבע חדשים, ויעבר שנים!”, ויענוהו החכמים: “רבי עקיבה לא הניח אחריו איש גדול בתורה כמוהו בארץ ישראל”, ויאמר רבי חנניה: “גם אנכי לא הנחתי בארץ ישראל איש כמוני”. ויענוהו החכמים לאמר: “הגדיים נעשו תישים”, כלומר: התלמידים הצעירים, אשר היו בשבתך שמה, היו עתה לחכמים גדולים ממך. ויוסיפו לאמר, כי הנשיא שלחם להגיד לו, כי אם ישמע לדבריו טוב, ואם לא – ינדהו מקהל ישראל.

אחרי כן החלו החכמים להתל בַּמועדים, אשר קבע רבי חנניה, ויאמר האחד: “אלה מועדי חנניה!”, ויקרא העם: “לא כי, אלה מועדי ה'!” ויען השני ויאמר: “הלא מבבל תצא תורה, ודבר ה' מנהר־פקוד”. “אחיה יבנה מזבח וחנניה ינגן בכנור (שהיה מבני לוי) ויכפרו כלם ויאמרו: אין לנו חלק באלהי ישראל”. הדברים האלה ירדו עמק בלב בני הגולה, ויקבלו עליהם עול נשיאות ארץ ישראל, לבלי הבָּדל מקהל ה'. וכל התאמצות רבי חנניה להטיל דפי בשני החכמים השלוחים, באמרו כי אינם בני תורה וחכמה, לא הועילה לו כי לא האמין עוד העם בדבריו.

 

ב.    🔗

רבי שמעון בן גמליאל אחז בדרך אבותיו לעשות את התורה לסם חיים, סם של תחית האמה, לכונן את הדינים לצרכי הלאם והזמן. הכלל הגדול, שאחז בו הלל הזקן, לתקן תקנות חדשות “מפני תקון העולם” היה נר גם לרגלי בית מדרשו של רבן שמעון. הוא אמר, למשל, כי אין לפדות השבוים בכֹפר רב יתר על המדה “מפני תקון העולם”, כלומר, פן יסכינו צוררי ישראל לנַצל את הבאים לפדות את אחיהם. אבל אם יראו, כי אין העם מרבה לשלם בעד השבוים, ימעיטו כפר נפשותם. כן היה לו לכלל גדול, שאין גוזרים גזרה על הצבור רק אם יכל הצבור לשאת את עול הגזרה.

לכן היה רבן שמעון מקל מאד בדינים, וילמד גם את חבריו ותלמידיו לאחז במדה הזאת, עד כי בדבר אחד אשר נהגו לעשות כדברי רבי מאיר, שנו אחרי כן לעשות כדברי רבן שמעון, יען ראו כי הוא מקל בזה יותר מרבי מאיר. בכל השאלות והספקות, אשר נולדו בבית המדרש לרגלי איזה דין והלכה, ואשר אמרו החכמים להחמיר מפני החשש (מיראה פן יצא דבר מעקל מזה), אמר רבן שמעון שאין חוששים חששות. ביחוד הרבה להקל בדיני שבת, ומה גם בדיני שמטה, יען ראה בעין בינתו כי קשה מאד לבני עמו למלא אחרי המצות האלה, והם כגרים נחשבים בארץ אבותיהם.

כאחד החכמים הגדולים בדיני המשפטים, היה מכבד את מנהגי כל מקום, ויכַון את ההלכה שתתאים את המנהג, ויאמר: “הכל כמנהג המדינה”. כאיש המכבד את רגשות העם ומנהגיו, לא מלאו לבו לעשות דבר ולא רוח העם, אף אם ידע כי מעשי העם אינם נוסדים על ההלכה. פעם אחת ביום השבת ישב בעיר עכו על ספסל נכרי (אשר עליו ימכר את סחורתו). ותעבר הרנה בעיר לאמר: “הנה רבן שמעון עושה מעשה אשר לא ראינו כמהו מעודנו!”, כי נהגו בני העיר הזאת לבלתי שבת על ספסלים כאלה ביום השבת, פן יאמרו עליהם כי מוכרים הם וקונים. ויהי בשמעו זאת, וירד מעל הספסל, וישב על הארץ, אף אם ידע כי מותר לו לשבת עליו, רק מבלתי חפצו לעשות דבר נהג מנהג העם.

כן גם בדברים שלפי דעתו אסור לעשותם אמר: “מקום שנהגו לעשותם יעשו”. בני ישראל המתאבלים מאד על אבדן חסנם הלאמי וחרבן בית המקדש והארץ, אינם נוהגים לאכל בערב תשעה באב מאכלים טובים, ובכלל ממעטים באכילה ביום ההוא. אבל אם הסכין האיש לאכל בשאר ימי השנה איזה מאכל העָרב לחכו, אומר רבן שמעון כי יוכל האיש ההוא לאכלו גם בערב תשעה באב, אף אם גם הוא אמר: “בערב תשעה באב ישנה ויפחות האדם באכילתו”.

רוב הלכותיו היו בנויות על מוסדות השכל הבריא וההגיון הישר. כמורה צדק וישר לא העמיס את משפטיו על עמו מבלי תת טעם לדבריו, כי אם הוכיח תמיד את טעם הענין. הנה הוא אומר, כי האיש אשר נמסרו לו פירות לפקדון והוא רואה כי הפירות מתקלקלים ואובדים, – ימכרם על ידי בית־הדין. ויוסף גם טעם לתקנתו זאת לאמר: “מפני שהוא כמשיב אבדה”, כלומר: כאיש המוצא אבדת רעהו ומשיבה לו, כן במכרו את הפירות ההם יציל את בעליהם מנזק. החכמים אמרו כי הצָּד צבי בתוך הביבר (גן החיות) בשבת חיב, כי עשה מלאכה ביום הקדוש. ורבן שמעון מחלק ואומר “לא כל הביברים שוים” לפי בנינם, על כן יש שאסור ללכד בהם ויש שמותר. הוא אמר שאין להבריח השבוים “מפני תקנת השבוים”, כלומר: אין לתת ידים לשבוי לברוח משביו, פן יָרעו השובים ליתר השבוים ויאסרום בכבלי ברזל. –

מלבד היותו בעל הגיון בריא בדין ובהלכה, הנה גם ידיעתו בכל מקצעות החכמה ששררו אז עזרה הרבה לכונן את משפטיו על אדני השכל הישר. הוא התחנך בבית אביו הנשיא על מבועי התורה והחכמה גם יחד. הוא למד לשון יון ואת החכמות היוניות, ואף אם התאספו חכמי הדור השני ויגזרו אמר, לבלתי למד בני ישראל את השפה הזאת ואת החכמות האלה, אך לבית רבן גמליאל נשיא העם, אשר עליו לבוא ולצאת לפני בני עמו ולהשתדל לטובתם אצל השרים הרומיים, התירו ללמד חכמות יון. ורבן שמעון השתמש בידיעותיו גם בלמדו תורת אלהיו.

כן נודע לנו, כי ידע רבן שמעון את חכמת הרפואה ויבאר סבת מוצא איזו מחלות. גם ידע את סגֻלות הדשאים היכולים להמית את האדם בהארס אשר בהם. הוא אמר על הקצח (הוא אחד מתבואות השדה הנתנות לאכילת האדם), כי אחד מששים סממני מות הנהו, והישן למזרח הגרן, אשר נאסף בו הקצח, דמו בראשו. כי לפי באורו יש בכח הקצח להביא בריחו מחלה על האדם הישן, אם כי לא יסב כל נזק לבריאות אוכלו.

כפי הנראה מהלכותיו היתה לו ידיעה גם בתורת הצמחים ובטבעם. הוא מחליט, כי מהוצאת העלים עד הולד הפגים (זג הפרי) יעברו חמשים יום. הוא מסַמן את המקומות לפי הצמחים הצומחים עליהם באומרו: “סימן להרים – מילים (עץ ששמו מיליה), סימן לעמקים – תמרים, סימן לנחלים – קנים וסימן לשפה – שקמה”, כלומר: לפי הצמח נוכל לדעת כי פה עמק ושם הר וכדומה. כן ידע מתורת בעלי החיים וחזיונותיהם, כאשר נראה מעצתו להחריב חורי הנמלים המביאות נזק להשדות, באספן תבואות הארץ אל חוריהן, באמרו: “כיצד מחריבים חורי נמלים? מביאים מחור זה ונותנים לחור אחר והן חונקות זו את זו”.

גם ידיעותיו במבנה גו האדם ובתורת הנתוח נכבדות הן מאד ומעידות עליו כי שׂם תמיד את לבו למצב חכמת הרפואה ולתורת הנתוח וליתר הידיעות בהשתלמות גו האדם, למען דעת מה טוב לבריאותו ומה רע. השערותיו בחכמה זו היו לפעמים ליסוד נכבד בהלכה. כמו השערתו, שכל ילד החי שלשים יום איננו נופל (ילד שלא שלמו ימי הריון אמו), היתה ליסוד ההלכה, שאין לפדות את הבכור טרם מלאו לו שלשים יום מיום הולדו.

הוא מחליט, כי הבטלה מביאה את האדם לידי שעמום – מחלה קרובה לשגעון – ועל כן הוציא רבן שמעון הלכה מזה, כי האיש המדיר את אשתו (המצוה עליה בתור נדר) מעשות מלאכה, יתן לה ספר כריתות, וישיב לה את כסף כתובתה. – הוא שער, כי המשנה את הרגלו בחיים מביא על עצמו חולי מעיים, ועל כן אמר שאסור להבעל להוציא את אשתו אף מנוה רע לנוה יפה למרות רצונה, פן תחלה משנוי המקום.

מאהבתו הרבה לידיעות החכמה חקר ודרש גם מפי החולים על תכונת מחלתם, כאשר יספר בעצמו שפעם אחד פגש באחד האנשים, אשר פרחה השחין על בשרו, וישאלהו על דבר מחלתו ותולדותיה. ויספר לו האיש ההוא, כי יש עשרים וארבעה מינים במחלה הזאת.

דעת לנבון נקל, כי בהיותו נשיא העם, ותהי המשרה על שכמו לקבוע חדשים ולעבר שנים, נחוצה היתה לו ידיעת התכונה ומשטרי הכוכבים. ובאמת לא נפלה ידיעתו בחכמה הזאת מידיעת אביו רבן גמליאל דיבנה. מעצתו אחת, אשר יעץ לפתר שאלה אחת משאלות התכונה על פי אופן קל ופשוט, נוכח כי אמנם אהב להתעסק בחכמה הזאת. הוא אמר, כי האיש החפץ להוָּכח ששנת החמה יתרה על שנת הלבנה אחד עשר יום, ושרט שריטה בכותל ולשנה הבאה, ביום ההוא של שנת הלבנה, יראה שאין צל השמש מגיע עד השריטה, ויאלץ לחכות עוד אחד עשר יום עד בוא הצל אל המקום ההוא.

אמנם, מובן הדבר, כי לפי מצב החכמות בימינו יוכל היות שלא תעמדנה כל ידיעותיו בפני הבקרת, אך אם נזכר את ימי דורו ואת מצב החכמות אז, נודה כי היה רבן שמעון בן גמליאל איש חכם ונאור.

 

ג.    🔗

על פי טוב רוחו המלא רחמים וחנינה לכל בני האדם היה רבן שמעון ראוי באמת לשאת עליו משרת הלל הזקן – משרת נשיא הסנהדרין. הוא קם תמיד לימין החלש לתמכהו ולהצילהו מידי התקיף ממנו. ביחוד נראה מהלכותיו בעניני האישות, שכלן נאמרות לטובת האשה החלשה, כאשר נוכח מהדוגמאות המעטות האלה.

הוא אמר: “בעל ששלח גט לאשתו איננו יכול לבטלו בפני בית דין ולא להוסיף על איזה תנאי בית דין, כי אם בפני השליח או בפני אשתו”. בההלכה הזאת לקח רבן שמעון את היכלת מידי האיש השונא את אשתו לענותה כחפצו, ולבטל את הגט בכל עת שיחפץ.

אם נולדו באיש איזו מומים גדולים, אם עֻורה עינו, או נכרתה ידו, או נשברה רגלו, והאשה איננה רוצה לשבת עמו, אז כופים את הבעל להוציאה בגט. – הבעל המגרש את אשתו מחויב לתת לה את כסף כתובתה, לא בשקלים קלים, כי אם בשקלים כבדים העוברים לסוחר. – הוא אמר, כי כתובת האשה היא מן התורה, על כן לא יקלו בה הבעל והדַּיָנים. – ומעת שבאו הצרות והרדיפות על עם ישראל, אשר רדפום שונאיהם הרומיים, אמר רבן שמעון שתוכל האשה לגבות את כסף כתובתה גם באין גט בידה.

הוא נתן עצה לאשה לחבל תחבלת ערמה להציל את רכושה לבל ישלט בו הבעל באמרו: הרוצָה להבריח נכסיה מבעלה, כותבת שטר פסים (שטר שכתוב בו, כי היא מבקשת את פני איש אחר לקבל את נכסיה מידה בתור מתנה) לפני נשואיה, ואז אין עוד רשות לבעל להיות אדון על רכושה. גם מהאיש, אשר בקשַתו לקחת את נכסיה, תוכל אחרי כן למנוע את מתנתה, כי בבואו לקחתה מידה תתנחם ואמרה: “עתה איננה חפצה לתת לך את המתנה”. מהתחבלה הזאת אשר יעץ רבן שמעון נראה, מה מאד התנגד החכם הנאור הזה להעול הנעשה לאשה על ידי החקים הקדמונים, כי חשבוה לשפחה נחרפת לאישה, שאין לה רשות לקים כל רכוש לעצמה.

העושה שדהו אפותיקי (שטר שכתוב בו, שאם לא ישלם את הכסף שלקח, אז יוכל הנושה למכׂר את הרכוש המפֹרש בשטר) לכתובת אשתו ולבעל חוב, הנה – לפי דברי רבן שמעון – מוכרחים בעלי החוב להגיש את שטרי חובותיהם אל השופטים, וגובים על פיהם את נשְׁיָם משאר הנכסים, והאשה גובה את כסף כתובתה מן השדה שכתוב באפותיקי, שאין דרכה של אשה – מוסיף רבן שמעון לבאר את דבריו – ללכת לבתי־הדין. – אם גרש האיש שאין לו בנים את אשתו, בתנאי שתתן לו מאתים זוזים, ואחרי כן מת ולא קבל עדנה את הכסף, אז – אמר רבן שמעון – נותנת האשה את מאתים הזוזים, שהתנה בעלה, ליד אחד מיורשיו, ואיננה זקוקה עוד ליבם, כי נחשבת כגרושה בעוד בעלה חי. בתקנה הזאת השתדל רבן שמעון להציל את האלמנה האמללה מכף יבמה להיות חפשיה לנפשה, להנשא לכל איש אשר ימצא חן בעיניה.

בכלל היה כבוד הנשים יקר בעיני רבן שמעון, כאשר נראה מהלכה אחת שאמר: אם אשה מעידה על איש שהוא כהן, אז נותנים לו תרומה לאכל על פי עדותה, אשר העידה בפני אנשים פשוטים, ואיננה צריכה ללכת ולהעיד בבית הדין, לבלי הטריחה. –

ומה נכבדות הן הלכותיו בדבר העבדים!. הוא אמר: כשם שמצוה היא על כל איש מישראל לפדות את אחיו העברי הנשבה בידי הגוים, כן מצוה היא עליו לפדות גם את העבד הנשבה. – אם באו שנות בצרת על הארץ אז יוכל העבד לאמר לאדוניו: “או פרנסני, או הוציאני לחפשי, למען היותי גם אני כיתר עניי ישראל וירחמו עלי נדיבי לב”. אם מוכר העברי את עבדו לנכרי, אז יוצא העבד לחפשי, ומחויב אדוניו לתת לו שטר שחרור (חֹפש). – אם עשה האדון את עבדו אפותיקי למלוה, ואחרי כן הוציא את עבדו זה לחפשי, מובן הדבר, כי העבד איננו אשם כלל בזה, ויוצא לחפשי כחפץ אדוניו. אך הלא גם המלוה איננו אשם, ומדוע זה יאבד כספו, אשר הלוה לאדון העבד? לכן, אמרו החכמים, כופים בכל זאת את אדונו החדש – את המלוה – להוציאהו לחפשי, והעבד כותב לו שטר חוב על הכסף שהלוה אדונו השני לאדונו הראשון. אבל רבן שמעון התנגד לתקנה הזאת, כי יקנה העבד את חפשתו בכסף, ויאמר: אין העבד כותב כלום ויוצא לחפשי. והמלוה יגיש את משפטו לפני בית הדין.

אהבתו לעמו לא עִורה את עיניו, לבלתי כבד את בני יתר העמים. בעיר צידון היה נכרי אחד, אשר כתב ספרי הקדש, וישאלו את פי רבן שמעון ויאמר, כי מותר לקנות את הספרים מן הנכרי. ומה גם בתי־דין הנכרים היו נכבדים בעיניו כבתי־דין ישראל. הוא אמר: “כל השטרות העולים בערכאות של הגוים, אפילו גטי נשים ושחרורי עבדים, אף על פי שחותמיהם נכרים – כשרים”. – על הכותים אמר שהם כישראלים, “וכל מצוה, שהחזיקו בה הכותים, מדקדקים בה יותר מישראל” הוסיף עוד להללם.

כבוד האדם בכלל היה יקר בעיניו מאד, וטוב הוא, לפי דעתו, להקל גם במצות חמורות, למען הציל את כבוד האדם, או למען חוס על עמלו. גם בדיני חמץ, למשל, החמורים מאד, אמר רבן שמעון: אם מטה חוצצת (מבדלת) את כל החדר ותחת המטה מונחים עצים ואבנים, ולמען הוכח לפני הפסח אם יש חמץ תחתיה ומעברה הפנימי, נחוץ לעמול ולהוציא את העצים ואת האבנים, אזי לפי דעתו, טוב לבדק מעבר המטה החיצוני, ולא מעברה הפנימי, לבלתי הטריח את האדם יותר מדי.

כאיש הולך מישרים היתה השקפתו על חובות האנשים בין איש לרעהו מיוסדה על מוסדות הישר. הוא אמר, כי על החנוני לקנח את מדותיו פעמים בשבוע, ולמחות את משקליו פעם אחת בשבוע, ואת המאזנים נחוץ לו לקנח על כל משקל ומשקל, למען לא ידבק מאומה מן הסחורות הנמכרות, ויכבד משקלם, והיתה הסחורה הנמכרת לקונה חסרה במדתה או במשקלה. –

אם השָׂכיר העובד עבודתו בבית איש אחר איננו מאמין באדוניו, כי נתן תרומה ומעשרות מתבואתו, ועל כן ירא הוא לאכל מלחם אדוניו ומפרי שדותיו, אז, אמרו החכמים, יוכל השכיר לחשך מפירות אדוניו לתרומה ולמעשר, ולאכל מן השאר. נגד הדין הזה התנגד רבן שמעון ויאמר, כי אם חפץ השכיר להתחסד אז הרשות בידו לתת תרומה ומעשרות רק מן הפירות אשר קצב לו האדון למאכלו, אבל לא יוכל למעט את רכוש אדוניו בחסידותו היתרה. –

הוא היה שופט צדק, וידרש שישימו השופטים את היֹשר לקו להם בשפטם בין איש לרעהו. לכן התנגד לדברי רבי טרפון ורבי עקיבה שאמרו: “לו היינו בסנהדרין – בזמן הבית – אז לא נהרג אדם מעולם”, כי אם בקשו תחבלה להצדיקו בדין. ויאמר רבן שמעון: “אף הם היו מרבים שופכי דם בישראל”, כי לוּ היה המשפט רפה, כי עתה רבו הרוצחים, בדעתם כי בית המשפט ישתדל להצדיקם ברחמיו היתרים, לדעת החברה האנושית.

מהשקפתו הישרה התנגד להחלטת החכמים שאמרו, כי אם אין להנדון ראיה או עדים, אומרים לו שיוכל להביא עדים או ראיה על צדקתו במשך זמן מגבל של שלשים יום. ואם אחרי עבור הזמן הזה לא הביא את העדים או את הראיה, אז בטלה זכותו. ויאמר רבן שמעון: “ומה יעשה זה, שלא מצא בתוך שלשים יום, וימצא אחרי כן?”. כן אמרו החכמים שאם שאלוהו: “היש לך עדים או ראיה” והוא אומר “אין לי”, ולאחר זמן הביא ראיה או עדים, לא יוכל להועיל עוד לטובתו בזה מאומה. ויקרא רבן שמעון: “ומה יעשה זה שלא ידע שיש לו ראיה או עדים, וימצאם אחרי כן?”.

אחרי הוָּדע לנו השקפותיו הצודקות האלה על הדין, נבין את רום ערך פתגמו שאמר: “אל תלגלג בדין (אל תהתל בדין) שהוא אחד משלש רגלי העולם”.

 

ד.    🔗

הנה ראה ראינו את גדל ערך רבן שמעון בן גמליאל בהלכה, עתה נראה את ערכו גם בדרשותיו באגדה. גם בזה נבדל הוא מרוב חכמי דורו, כי לא עוה את פני הכתובים, ולא עקם את כונתם הפשוטה, ויהי גם באגדה איש שופט מישרים ומבקר אמת בלי משוא פנים.

בשקלו את דברי התורה והנביאים במאזני השכל, הרשה לעצמו לאמר שמה שנאמר בתורה “ערים גדולות ובצורות בשמים” אין כונת המלה “בשמים” כמשמעה, כי אם לשון הגזמה היא, יען כי נגד המציאות הוא שתהיינה חומות הערים גבוהות עד השמים. אבל מה שנאמר בזרעו של אברהם אבינו “והרביתי את זרעך ככוכבי השמים”, “ושמתי את זרעך כעפר הארץ וכחול אשר על שפת הים” איננה לשון הגזמה – אמר רבן שמעון – יען כי באמת זרעו של אברהם אבינו – הם בני ישראל ביחד עם שבטי ערב – רבים הם מאד. – כן אמר על פרשה אחת בתורה אשר נכתבה לא במקומה הראוי לה לפי ענינה, ויקו “שעתידה פרשה זו שתעקר מזה ותכתב במקומה”. הדברים האלה מראים לדעת עד כמה היה רבן שמעון חפשי בבקרתו את דברי התורה!.

לא רבות הן, בכלל, דרשותיו באגדה, כי פַשטן היה מאין כמהו, והמעטות ממנו הנמצאות בספרותנו העתיקה נאמרו רק להרים את רוח לאומיות עמו, לעודד את רוחם בצרותיהם הרבות, לנחמם מיגונם ולהפיח בלבותיהם רוח תקוה לימים טובים מאלה, למען יוכלו לשאת את עול הגלות המרה, להזכיר את עמו לבלי הרם דגל המרד ללא הועיל, כאשר כבר נוכחו איזו פעמים, כי לשוא הוציאו את מבחר בניהם לשדה קטל.

בדרשותיו אלה תשָּׁמע אנחה ממֻשכה עולה מעמק לבו, ואחריה הֵד התקוה משמחת את הנפש. "מיום שחרב בית המקדש – מתאונן הנשיא הגדול הזה – אין יום שאין בו קללה, ונטל טעם הפירות, וימנעו השמים את טַלם. אבל לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מחזיר את הברכות, שנאמר: “אתם הרי ישראל! ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא!” – הוא יעץ את עמו להזהר מן הרומאים לבלתי התגרות בם מלחמה, ולתכלית זאת דרש את הכתוב: “ונשמרתם מאד”, לאמר: “בשעה שהם יראים ממנו אמר לנו “ונשמרתם מאד”, אנחנו שמובלעים ביניהם על אחת כמה וכמה!”.

כאוהב שלום ורודף שלום היתה עצתו אמונה להחזיק תמיד במעוז השלום, ורק על ידי זה יושע יהודה. לכן אמר: "לעולם הבא, כאשר יחזיר הקדוש ברוך הוא את הגליות לירושלים, בשלום או מחזירן, שנאמר: “שאלו שלום ירושלים”, ונאמר: “הנני נוטה אליה כנהר שלום”. ולמען הראות את ערך השלום כי רב הוא, אמר: "גדול השלום שכתב הקדוש ברוך הוא בתורה דברים שלא היו. אחרי מות יעקב אבינו “ויראו אחי יוסף כי מת אביהם, ויאמרו: לוּ ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו. ויצוו אל יוסף לאמר: אביך צוה לפני מותו לאמר: “כה תאמרו ליוסף אנא שא נא לפשע אחיך!”. ומעולם לא צוה יעקב כדברים האלה, כי אם מעצמם אמרו דבר זה. משתפך, כמה קולמוסים (עטים) נשברים, כמה עורות מתעבדים (לעשות מהם קלף), כמה יונקים מתרצעים ללמד דבר שלא היה בתורה! ראה כמה גדול כח השלום!!”.

עוד הוכיח את גדל ערך השלום מדברי האלהים, אשר אמר לאברהם לאמר: “למה זה צחקה שרה לאמר: האמנם אלד ואני זקנתי?”, ובאמת לא כן אמרה, כי אם: “ואדוני זקן”. אך האלהים אֻלץ לשנות את הדברים בגלל השלום, שלא יקצף עליה אברהם אבינו. מדרשותיו אלה נוכח, כי היה חכם מעביר את ספורי התורה תחת שבט בקרתו, להחליט אם היו המעשים המסֻפרים או לא היו. –

אולם מכל עצות השלום שיעץ את עמו לא נלמד כי היה אוהב הרומאים. רבן שמעון שנא באמת את מחריבי ארצו תכלית שנאה, ויקרא את מלכות רומה בשם “מלכות הרשעה”. הוא הצדיק לפעמים את בני עמו הנושאים בחֻבם רגשות מרד, באמרו: “אבותינו שהריחו מקצת צרתן של מלכיות קצרה רוחם, אנחנו שמובלעים הננו בתוך מעיהם (של הרומאים) כמה ימים וכמה שנים, כמה קצים וכמה עבורים, על אחת כמה וכמה!”. ובדברים חודרים כליות ולב יקרא ויבאר דברי הכתוב: “על כן מלאו מתני חלחלה, צירים אחזוני כצירי יולדה, נעויתי משמוע, נבהלתי מראות” לאמר: “נעויתי משמוע – קול החרופים והגדופים של הרשע (קיסר רומה שהעמיד פסל יופיטר בירושלים); נבהלתי מראות – שלות אותו הרשע!”.

רבן שמעון הצטדק על אשר לא שמו חכמי הדור אל לבם לכתוב מגלות על הצרות אשר השיגו את עמם, כאשר כתב לפנים אלעזר בן חנניה בעליתו את מגלת תענית. ויאמר: “גם אנחנו מחבבים את הצרות, אבל מה נעשה, שאם באנו לכתב אין אנחנו מספיקים!”.

זכרון חסן לאֻמו המדיני היה יקר ונכבד מאד בעיניו, עד כי אמר: “האוכל ושותה ביום תשעה באב כאוכל ושותה ביום הכפורים”. החכם הזה, שדרכו היה להקל עול הדינים מעל צואר בני עמו, החמיר מאד בדין צום תשעה באב – האֵבל הלאומי – רק מרגשות לאומיים שהמו בקרבו.

ובאנחת לב, יחד עם התפעלות עצומה, הוא מזכיר לשומעיו את החגים הלאומיים שהיו בירושלים בזמן הבית, והוא אומר: “לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהם בנות ישראל יוצאות בבגדים לבָנים שאולים, שלא לבַיש את מי שאין לה, והן יוצאות ומחוללות בכרמים ואומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה!”.

זכרון ירושלים עיר קדשו העיר בלב רבן שמעון תקות טובות ונחמות. בכל התלאות אשר מצאו את בני עמו בימיו לא נִסעה עוד תקותו מלבו לחזות את עיר המעטירה הקדושה, כעיר אשר תהיה משוש כל הארץ, ויאמר: “עתידה ירושלים שיתקבצו בתוכה כל האמות וכל הממלכות שנאמר: ונקוו אליה כל הגוים לשם ה'”.

 

ה.    🔗

אחת ממעלות נפשו הטהורה היתה הענוה. ואם אמנם ככתבו את אגרותיו אל נפוצות ישראל בכל ארצות פזוריהם על דבר עִבור השנה לא כתב בסגנון רבן גמליאל הזקן לאמר: “ויישר הדבר בעיני ובעיני חברי להוסיף על השנה הזאת שלשים יום”. כי אם כה כתב: “ויישר הדבר בעיני” ואת חבריו לא זכר, בכל זאת הודו כל החכמים שהיה רבן שמעון אחד הענוים היותר גדולים בתבל. ואשר לא זכר את חבריו, הוא יען חפץ להרים את הנשיאות בעיני העם, למען יסורו למשמעת איש אחד וראש אחד, לטובת אחדות הלאם והתורה. ולאות כי לא חשבו חכמי התלמוד את סגנון מכתבו לגאוה, יהיה המאמר הנמצא בתלמוד האומר: “רבן שמעון בן גמליאל ענו בדורו היה”. והחכמים מונים שלשה ענוי רוח, שהיו מימות עולם עד ימיהם, ומהשלשה הכי נכבד בעיניהם היה רבן שמעון.

אם כי נודעה לו התנגדות רבי מאיר לנשיאותו, בכל זאת הזכירהו הרבה פעמים בהלכותיו, ואמר הלכות רבות בשם רבי מאיר. בהיות רבן שמעון פעם אחת בעיר קסריה חלה מעט – והימים היו ימי חג הסכות – וישאל את פי רבי יוסי להרשות לו לישן עם משרתו מחוץ לסכה. ובהזכירו לפני תלמידיו את המקרה הזה, הוסיף לאמר: “והתיר לי רבי יוסי ברבי (אדם גדול) לישן אני ומשמשי חוץ לסכה”. מזה נראה ענות רוחו, כי בהיותו נשיא הסנהדרין וראש החכמים כִּבד בכל זאת את חברו לשאל מפיו דבר תורה.

רבי אלעזר בן רבי שמעון בן יוחאי בשבתו בבית המדרש בשפרעם עם רבי יהודה בן רבן שמעון הציק מאד לחברו זה בשאלותיו למען הכלימו. ויבוא רבי יהודה ויתאונן באזני אביו הנשיא. ויענהו רבן שמעון לאמר: “אל ירע בעיניך, בני, כי אתה ארי בן שועל הנך, והוא (רבי אלעזר) – ארי בן ארי”. ויקטין את ערך נפשו מול מעלת חברו, רבי שמעון בן יוחאי. ואת המדה היקרה הזאת למד גם את שומעי לקחו. הוא אמר, כי אין לאיש להתגאות ולהתנהג כאדם גדול וכתלמיד חכם, כי גאה וגאון שנאה נפשו.

על כל מעלותיו בתורה, בחכמה ובמדות זכה רבן שמעון שקבעו את כל דבריו להלכה, להורות כמוהם מלבד בשלשה דברים, שאין ההלכה כדבריו. ועד כמה היה נכבד גם בחייו נראה מהלכה אחת, אשר כל החכמים נהגו בה לאסור, ורק מפני כבוד רבן שמעון אמרו חבריו לנהג בה היתר. –

כארבעים שנה ישב רבן שמעון על כס נשיאותו. הוא ראה רעה רבה בימי חייו, מכל בית אביו הגדול לא נשארו בחייהם כי אם הוא ובן אחיו הגדול, אשר ישב בעיר עסיה, ויתר אחיו ובני אחיו נאספו אל עמם בימי המרד וגזרות השמד. כפי נראה מדברי רבן שמעון, אשר התאונן במר רוחו על אבדן בית אביו, היה המרד סבת מות קרוביו, כי נהרגו בשדה קטל בצבאות בר־כוכבא או בידי חרב משפט הרומאים. אבל התלמוד לא ספר מזה דבר.

בימי עלומיו אֻלץ לעזב את ארצו ולקחת בידו מקל נודדים, לגור לארץ רחוקה, להסתתר מפני חמת הרודף. גם באחרית ימיו ראה רבן שמעון צרות רבות, בהתחדש עוד הפעם גזרות קיסרי רומה על התורה והחכמים, ותִּלָּקח הזכות מידיהם לשפט בין אחיהם כדת התורה. בעת ההיא עזב רבן שמעון את עיר אושא ויעתיק את בית מדרשו לעיר שפרעם.

אחרי מות הקיסר וירוס, שהיה תחת אנטונינוס פיוס, שלחו חכמי ישראל את רבי שמעון בן יוחאי עירה רומה, להשתדל לפני הקיסר מרק אורֵלִיוס להסיר את הגזרות מעל היהודים. ורבן שמעון בן גמליאל לא נסע, כי היתה הנשיאות כקוץ מונד בעיני מושלי רומה. השתדלות החכמים עשתה פרי ותהי הרוחה מעטה ליהודים, ותשקט הארץ מן הגזרות והרדיפות.

ויחי רבן שמעון בן גמליאל עוד שנים אחדות, ויזכה לראות את בנו יחידו, את רבי יהודה הנשיא, עולה בחכמה על כל בני דורו, ותהי לו זאת לנחמה באחרית ימיו, וימת אחרי תם שנת המאה מעת חרבן הבית השני.