העבים השחורים הנעים על פני האופק המדיני של העולם, התרכזו וגאו בימים האחרונים עד כדי אימת סופה קרובה. הסכם מינכן, שצריך היה, לפי דברי ראש הממשלה הבריטית, להבטיח את שלום העולם למשך דור שלם, סכנה צפויה לו כי לא יוציא את שנתו. אעפ״י שהאנושות הנאורה כולה, ואנו ביחוד, עם היהודים, נפשנו כלתה למיגור משטר הרשע וכפי הנראה מיגור זה אינו אפשרי בקרוב בלי מלחמת דמים, אעפ״י כן, אילו היו דעתנו ורצוננו קובעים משהו בתסבוכת הבין־לאומית, לא היינו צריכים לרצות במלחמה זו המתקרבת. לא משום שאנו פציפיסטים ואנו דואגים ליציבותה של ה“ציויליזציה” הנוכחית, אלא משום שאנו חרדים קודם כל לעורנו, לעורה של שה־פזורה־ישראל, שגם בלאו הכי היא מוכה מאוד ונתונה למשיסה, וכאשר תשתולל חית־הדמים בעת קרב ומלחמה, יכבד משא גורלה ואסונה פי כמה וכמה, ומי יודע אם לא תשבר ותמעך תחת המשא הזה במידה יותר גדולה משאנו יכולים לשער עתה.
לפיכך היה ויש משהו נמהר ופזיזות־דעת יהודית, בזה שדוקא אנו פוגשים בביקורת כה חריפה ובלעג כה שנון את מאמצי השלום של צ׳מברליין. אנו יודעים היטב כי אין זה אלא שלום מדומה, כי אש־התופת בוערת בארצות הפשיסטיות, והיא תפרוץ ותתלקח, גם אם יצליחו להשכיחה לזמן קצר; אנו יודעים כי לא הכל במאמצים אלה נעשה לשם־שמים ואנו יודעים גם באיזה מחיר קונים ורוצים לקנות את השלום המדומה הזה. נגד הפקרת עמים והפקרת זכויות עמים, אנו מתקוממים ונתקומם בצדק. אבל גם שלום מדומה, טוב מאשר מלחמה שאינה מדומה; בימי שלום אפשר להתאבק על זכויות, בימי חירום הזכויות נחתכות בחודה של חרב ואין איש יודע את גודל המחיר שיצטרך להושיט לתוך כפות ידיו הלוהטות של מולך־המלחמה. רבים מאתנו לא ראו את מלחמת העולם האחרונה בעיניהם ויודעים רק את ה“רומנטיקה” שלה; רבים מאלה שראוה הספיקו לשכוח; ואלה שלא שכחוה, לא תמיד מחוננים הם במידה מספיקה של דמיון, כדי לשער פי כמה יגדלו מוראות המלחמה החדשה, בהתפתחות הטכנית הנוכחית, ולא בשנת 1914 שהיה עוד קיים אז משהו מ“החוזה החברתי” ומחוקי־העמים, אלא עתה, בשנים האלה, כשכל המסורת של חוקים ונימוסי עמים נתערערה עד היסוד.
אולם דעתנו אינה קובעת, וכל האמור בזה אינו אלא בחינת פילוסופיה נוּגה. התפתחות הענינים בעולם מתגלגלת כמפל שלגים, שכנראה אין לעצור בעדו, ואנו מחויבים להיות מוכנים לקראת הסופה המתקרבת, ולדאוג כל כמה שאפשר כי לא נספה בה. יהודי הגולה, כשם שהם חסרי אונים להתיצב נגד הרדיפות וההתעללות בימי שלום, כך הם חסרי אונים לעשות משהו לבטחונם ולהקלת גורלם בימי אבחת־החרב, כיון שהם רתוקים לרצונם ולמרותם של העמים שהם פזורים בתוכם. אבל הישוב היהודי בא״י, אם כי לא זכה עדיין לעצמאות מדינית, הרי מידה רבה של עצמאות צבורית וחברתית כבש לו כבר, ויש בידו לעשות משהו לעצמו ולדאוג לבטחונו ולקיומו. והוא מחויב לעשות זאת לא בשעה האחרונה, כאשר השואה תעמוד כבר מאחורי הדלת, ולא מתוך פניקה והסתערות על חנויות הנקניקים והבנקים כמו בספטמבר האחרון, אלא בעוד מועד, בטרם הופל הפור, בעוד ישנן תקוות רבות כי המלחמה לא תתפרץ, ומתוך שקט, מתוך המשך העבודה הקונסטרוקטיבית ודאגה להרחבתה, כראוי לעם שבפוטנציה לכל הפחות הוא יכול היה להמצא בשעה הזאת במצב של עצמאות ואחריות מלאה לגורלו.
על הישוב הארץ־ישראלי כבר עברה פעם כוס התרעלה הזאת. בימי מלחמת העולם האחרונה היינו עדיין ישוב קטן, פחות ממאה אלף איש, נתון בתנאים מדיניים שונים, וגם תוך מערכת כוחות שונה בעולם. ואעפי״כ יש משהו ללמוד מהימים ההם על הבאות. ישנן שלוש נקודות עיקריות אשר בהן צריכה להתרכז התכונה שלנו לקראת אפשרות של מלחמה, ועלינו להתעכב עליהן מתוך היקש מן הנסיון של העבר – שלושתן נמצאות במדרגת חשיבות אחת:
א. משנכנסה תורכיה למלחמת העולם, התחילו ביום בהיר אחד לתפוס בא״י יהודים ברחובות ובבתים, להובילם אל האניות שעגנו במקרה או שלא במקרה בחוף יפו, ולגרשם מן הארץ, כשעל שכמיהם חבילות בגדים וחפצים, ככל שהספיקו לארוז בחפזון, תחת אימת המגלבים וקתות הרובים של החיילים התורכיים. מדוע נגזרה הגזרה הזאת? משום שרוב היהודים תושבי א״י לא היו אזרחי המדינה, אלא נתיני מדינות אויבות, ובעיקר מדינה אויבת אחת – רוסיה. אין אנו מעלים אף לרגע על הדעת, שבמקרה של מלחמה ינהג השלטון הבריטי בארץ כמו שנהגה תורכיה בזמנה. הממשלה הבריטית יודעת היטב כי היהודים, יהיו איזה נתינים שיהיו, אינם Enemy, ואינם ידידים של אותן המדינות שכפי המשוער יכולה בריטניה להימצא עמהן בריב ובפולמוס. אבל ישנו מכניזם של שעת־מלחמה הפועל כמעט באופן עיור, והוא עלול לגרום להסתבכויות רבות וחמורות. לפיכך, אותה סיסמא שהרימונו אז: "יהודים היו עותומנים!״ שהצילה את הישוב הקטן מגרוש ומפיזור, אנו מחויבים להרימה שוב, בניסוחה המדיני החדש ובעוד מועד: יהודים היו אזרחי א"י.
אין זאת סיסמא רק למקרה של מלחמה. גם אילו היה השלום מובטח לנו, בטחון איתן ויציב לדורות, מצווה כל תושב הארץ, צווי לאומי ומדיני, להיות אזרחה של הארץ. אם היה עוד איזה טעם שהוא, לפחות איגוֹאיסטי, בימים ההם, בימי שלטונה של תורכיה ובמשטר הקפּיטולציות, כשכל פּספּוֹרט זר היה פּספּוֹרט המקנה זכויות, לשמור על הנתינות הזרה – הרי עתה זה מחוסר כל טעם והצדקה. קשה להבין למה היהודים הללו שומרים שנים על שנים בתוך כיסיהם, על פּספּוֹרטי־הקלון שלהם, על פּספּוֹרטי פולין, רומניה ואפילו גרמניה וכו'. זה דומה במידת מה לאותם האוילים שהיו שומרים במשך שנים רבות לאחר המלחמה על ערמות הרובלים של ניקולי והמרקים של וילהלם, והאמינו כי הללו עוד ישובו לערכם הקודם. עובדה מבישה זו, שאולי יותר ממחצית הישוב הא״י שרויה עדיין בנתינות זרה, אף כי בפני רובה המכריע אין כל מניעה פורמלית להתאזרח, היא מכשלה מדינית קשה גם בימים כתיקנם, ועל אחת כמה וכמה שהיא עלולה ליהפך לאסון גם ליחיד וגם לצבור בימים שאינם כתיקנם.
ב. הדבר השני שנתגלה והורגש מיד עם פרוץ המלחמה לפני עשרים וחמש שנים, היה, שנסגרו שערי הארץ. רוב הצרכים החיוניים, צרכי אוכל והלבשה, שהארץ הכניסה תמיד (וגם היום) מהחוץ נתמעטו מהר וכלו; בפני מעט התוצרת שהארץ היתה משלחת החוצה, כמו פרי הדר, נחסמה הדרך, ופרי זהב זה הפך לדומן על פני השדה. מבחינה אחת נמצאה הארץ אז במצב יותר טוב מאשר היום, היא היתה חלק מהאימפריה העותומנית שנחשבה בימים ההם לאחד מאסמי התבואה החשובים, וחלק יסודי זה בצרכי הקיום לאדם ולבהמה היה מצוי בפנים המדינה. החקלאות היהודית בגליל, אף כי היתה קטנה אז, היתה בנויה כולה על פלחה, והיא עצמה היה בכוחה לכלכל, וגם כילכלה חלק חשוב מהישוב היהודי, אבל המחירים עלו למעלה ראש, והמחסור בלחם, ביחוד בשכבות העניות היה גדול מאוד. אבל קוטנו של הישוב בימים ההם עמד לו שבמעט עזרה מן החוץ אשר נתקבלה בעקיפין, יכול היה לעבור את ארבע שנות הנסיון והסבל, מבלי לגווע להשמד.
אין צורך בחכמת־חשבון גדולה ביותר כדי להבין שדאגת ההספקה והכלכלה לחצי מיליון איש בימי הסגר ומלחמה היא חמורה פי כמה וכמה מדאגת ההספקה לשמונים אלף איש (מספר היהודים שכפי המשוער נמצאו בארץ בראשית המלחמה העולמית). ואם כי מכמה בחינות יתכן כי במקרה של מלחמה בזמן הזה, יהיה מצבנו יותר טוב; סוף סוף הננו רתוקים גם עתה אל אימפריה גדולה שכוחה בתחבורה וכוח הגנתה על התחבורה אינם קטנים כלל; וקרוב לשער שלא נהיה מנותקים עתה מהעולם במידה שהיינו אז; אבל אנו צפויים ללא כל ספק לשיבושי דרכים חמורים, ומבחינת הגיאוגרפיה הכלכלית אנו נמצאים היום במצב הרבה יותר קשה משנמצאנו אז. בשעת חרום תהיה א״י יחידה מדינית סגורה שכוח כלכלתה העצמית מצומצם מאוד. ואנו מחויבים לדאוג, כשם שדואגות כל מדינות העולם, להרחבת שטחי ההספקה העצמית, להחסנת צרכי הספקה, לא למשך שלושה שבועות כמו שזה נהוג כיום, אלא לזמן ממושך, למען לא יהיה הישוב היהודי מופקר לרעב ולמחסור בצרכים החיוניים ביותר, מיד בפרוץ ימי החרום. ואנו מחויבים להתכונן לכך בשתי דרכים, בדרך של פעולה מדינית, להניע את ממשלת א״י שהיא תאגור בארץ צרכי מזון וצרכים יסודיים אחרים לכלכלת הישוב הארץ־ישראלי, בימים של הפרעות בתחבורה וקשיים בהכנסת תוצרת מהחוץ. ובדרך של פעולה עצמית, של איניציאטיבה לדאגה מיוחדת לישוב העברי.
מן ההכרח שיעשה הדבר בעוד מועד, ולא מתוך בהלה של שעה אחרונה. אותו “ועד להקלת המשבר” שהקים הישוב מקרבו בפרוץ המלחמה העולמית, צריך לקום עתה בטרם תפרוץ המלחמה ובעוד קיים הספק המעודד אם תפרוץ בכלל. להיות מוכן ולהתבדות בניחושים הרעים – תמיד יותר טוב מאשר לא להיות מוכן ולהתבדות באופטימיזם.
ג. בעית ההגנה העצמית של הישוב היהודי במקרה של מלחמה, עלולה עתה להיות הרבה יותר מורכבת וקשה משהיתה בימי מלחמת העולם. בימים ההם עברה חזית המלחמה בא״י, ומבחינת הבטחון הצבורי הפנימי, אם לא להביא בחשבון את ההפרעות החלקיות בבטחון זה שנעשו לעתים ע״י המפקדה של הצבא התורכי עצמה, שרר בארץ שקט גמור. תכסיסי המלחמה הנהוגים כיום בספרד ובסין, הפצצת ישובים בלתי מוגנים והתנקשות האויב בתושבים שקטים, לא היו מקובלים עדיין אז. עצם הנהגת המלחמה היתה נתונה עדיין בתוך מסגרת של חוקים קבועים, אשר הפרתם נחשבה לעוון חמור. משתי הבחינות האלה, מבחינת הבטחון הפנימי ומבחינת סכנת ההתנקשות במרכזי ישוב יהודיים חשובים מבחוץ, נשתנה עתה המצב תכלית שינוי. אין אנו יודעים מה תהא הפוליטיקה של הממשלה הבריטית בהגנת א״י במקרה של מלחמה. צריך לשער שהיא לא תפקיר את החזית הזאת. על כל פנים יכולת התגוננותנו העצמית כלפי אויב חיצוני אינה באה כלל בחשבון. אנו מחויבים לתבוע מאת הממשלה שהיא תצייד את הישוב באמצעי הגנה אזרחית, במקלטי־חסות בפני הרעשות מהאויר, במסכות גז וכדומה. בא״י אין עדיין סימן לאותם האמצעים, שמדינות העולם מצוידות בהם כבר מזמן, ואינן פוסקות מלשכלל את הציוד מדי יום ביומו; אין זכר לסדרי־התנהגות ולארגונים אזרחיים להדרכת הצבור, במקרים כאלה, שבכל העולם הם קיימים. כל אלה הם תפקידים ממלכתיים, הכרוכים בהוצאות כבירות שאפשר למצוא אותן רק בתקציבי מלחמה – ושום ציבור אזרחי, יהא המאורגן והעשיר ביותר, אינו יכול לעמוד בהם.
ואעפי״כ איננו חפשיים גם בנידון זה מפעולה עצמית תכופה ורחבת מידות להגברת כוח ההתגוננות העצמית מפני האויב הפנימי, הצופה זה מזמן לעת הרעה הזאת ומקווה להבנות ממנה. אנו עומדים זה שלוש שנים בחזית ההתגוננות הזאת; איננו עומדים בה לבדנו; על אף כל התלונות הצודקות שלנו כלפי השלטונות שאינם פועלים בזמן הדרוש ובתוקף הראוי, איננו רשאים להתכחש לעזרה החשובה שניתנה וניתנת ע״י כוחות הבטחון הבריטיים להגנת הישוב היהודי. איננו יודעים מה תהא האסטרטגיה של בריטניה בימי מלחמה, באיזה מקום ירוכז הצבא הנמצא כיום בארץ, ויתכן שנצטרך לעמוד לבדנו או כמעט לבדנו פנים אל פנים מול האויב הפנימי. אין כל ספק כי הישוב היהודי, גם במצבו כיום, אינו נרתע מפני אפשרות כזאת, והוא מסוגל להגן על עצמו באופן אפקטיבי מאוד. אבל צריך לארגן את הישוב לקראת זה׳ וצריך להתכונן בכל הדרוש לבצרון ולהגנה. הדבר נוגע לנפשו ולקיומו של הישוב, ואסור לנהוג בו הזנחה וקלות־דעת. האמצעים הדרושים מוכרחים להימצא בהקדם ובמידה המספיקה – כי שאלת חיים היא.
קול קורא אלינו מתוך הויתנו המדינית הקשה והמסובבת ומאפקיה הקודרים של הוית העולם בזמן הזה: היו נכונים! היו נכונים לימים זועפים ולתפקידים קשים. היו נכונים לעמוד במיצר המדיני, והיו נכונים למאמצים גדולים כדי לפרוץ את המצר הזה בכוח של עבודה קונסטרוקטיבית. והיו נכונים לקראת סופת עולם, ולהגנת עמדתה ובטחונה של היצירה ההיסטורית הרכה אשר לאומה העברית, בסופה זו. איננו יודעים מתי תפרוץ, אם בקרוב מאוד ואם ירחקו הימים במקצת, אבל כל האותות מבשרים את בואה. עלינו לדאוג לכך שלא תבוא עלינו כחתף.
תרצ״ט
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.