באגדת בראשית של שיבת־ציון ותולדות ההתישבות החדשה בארץ־ישראל, עשינו לה, לחדרה, אפריון מיוחד של כבוד וחיבה בלבבנו. לכל אחת ואחת מנקודות הישוב שנזרעו על פני שממות הארץ בשנים ההן, אם כי הבדילו ביניהן מסיבות ותנאים ואף פרקי זמן ממושכים, יש חלק שוה באותה התערות ראשונה לחידוש הברית שבין העם ואדמתו, אשר את יובלה הממושך העתקנו תוך עשר השנים האחרונות, מפתח־תקוה לראשון־לציון, מראשל״צ לגדרה, מגדרה לרחובות, ועתה מרחובות לחדרה. אבל חדרה, אם כי לא היתה ראשונה לציון, יש בה מתוקף של ראשונות מיוחדת במינה, באשר בה בחרה ההיסטוריה החדשה של האומה העברית, להעמידה בחזית הקיצונית ביותר של היאבקות מרה עם השכול והעזובה של אדמת המולדת.

בחוברת “חדרה” של משה סמילנסקי, אשר הופיעה לפני עשר שנים בספריה “לנוער” של הקרן־הקיימת לישראל, רשומה, או יותר נכון, חרוטה בצפורן שמיר אפופיאה נפלאת זו של גבורה ותעצומות נפש. בגדולה ובמקוללת שבביצות השומרון נעצו קנה יהודים, קומץ יהודים, מפינות שונות שבגולה הרוסית, אשר אהבת־ציון ותשוקת מולדת ובודאי גם שנאת־הגויים הביאו אותם הנה. הם נעצו קנה, אך לא במהרה העלו שרטון במקום הזה, ולא במהרה נבנה עליו ה“כרך” הקטן, המקדם עתה את פנינו במראהו העליז, ביפעת עציו ומטעיו ובאלפי תושביו היהודים, באמצע הדרך שבין תל־אביב וחיפה. הקנה שננעץ החריד בראשיתו את השמה ואת השאיה, ותחת שרטון העלה קטב מרירי אשר אכל בזה אחרי זה את מיטב האנשים מבין המתחילים והממשיכים.

מבינות לקברים צמחו החיים של חדרה. מתחת לאפר אבלים, לבלב וקם פאר נזרה. בחדרה עצמה, בזכרון יעקב וביפו פזורים התילים המרובים שבהם טמונים החיילים האמיצים האלה, הנודעים בשם והאלמונים, אשר הקשו את לבבם ולא שמעו לעצת נבונים ולאזהרת מיטיבים לעזוב את המקום המקולל, האוכל את יושביו. בעקשנות קדושה המשיכו. בחלי ובקדחת המשיכו. שכלו אבות ואמהות, שכלו נשים וילדים, אחים ואחיות – והמשיכו. בצורה טרגית יותר אך לא פחות נאדרים בגבורה ניסחו בוני חדרה את הכתוב: “ידם האחת כורה קברים וידם השניה עושה במלאכה”. את המקום לא עזבו. הם נאבקו עם הביצה כאשר נאבקו גבורי אגדות־קדם עם המפלצות, שרו עם מלאך המות שלבש דמות של יתוש זעיר, התגוששו עם הקללה, אך לא נסוגו מפניה. הקללה נסוגה לאט לאט מפניהם – ובידיהם לא היה מאומה, לא עזרה רפואית מסודרת, לא רופאים, לא אחיות, לא בתי חולים ולא אמצעי התגוננות טכניים – זולת רצון חזק ואהבת־הכלולות לכברת האדמה שנאחזו בה, ובאלה ניצחו.

אכן, נפלאה היתה התחלה זו שנמשכה שנים רבות, אות ומופת לדורות באים. בכל אחד מהישובים הראשונים היה משהו מהאות והמופת – אך חדרה עלתה על כולנה. היא עמדה במבחן חלוצי ששום ישוב לפניה ואולי גם שום ישוב לאחריה לא עמדו בו. מארת העזובה לא נצטמצמה במקום הזה בלבד. כל הארץ היתה מנוגעת קדחת באותה התקופה, בכל הארץ רבו נושאי טפיליה וחלליה, וקרבנות יסוד המעלה אולי לא היו מעטים ביחס מאלה של חדרה – אך התגוששות גלויה כזאת, אכזרית ועקשנית כזאת, פנים אל פנים, לא נתגלתה בשום מקום אחר. וגם הנצחון, נצחון החיים על המות, לא נתבלט בשום מקום אחר באותה מידה שהוא נתבלט בה. על כן משכנוה חסד. על כן לא שכחנו את חסד נעוריה גם בשעה שחדרה זו ששמרה על הקו החלוצי מתוך מסירות נפש כה רבה בבריתה עם אדמתה, נטשה את הקו הזה בשטחים אחרים, אשר בלעדיהם ברית זו אינה שלמה, ואינה בת־קיימא.

רבות נאבקה חדרה, אך רבות נאבקנו גם אנו עמה – והיאבקות זו טרם פסקה. היא אשר הכירה מיד בחוש המולדת הראשוני של אנשיה, כי האדמה היא היסוד ומקור־החיים לעם – לא הכירה ולא רצתה להכיר במשך שנים רבות את סוד הקנין באדמה. היא התעלמה מחוק־נצח שאין אדמה נקנית לא בכסף ולא בשטר ולא בחזקה פורמלית, אלא מן ההכרח לכבוש אותה בכל יום מחדש, בעבודה – וכל אדמה עברית מתחילה להיות עברית רק אז כשהיא נעבדת בידים עברית. היא לא הכירה בזה גם לאחר שנתנסתה נסיון קשה בפרשה זו, וחלק מאדמתה שכל חוקי הבעלות הפורמלית נתקיימו בה – קמו עליו עוררין ע״י עובדיו הבלתי יהודיים, וערעורם זה בא בחלקו על סיפוקו. ובעוד דבר אחד לא הכירה: בקשר האורגני שבינה לבין הפועל העברי. בחיקה של חדרה נבט הגרעין הראשון למפעל ההתישבות הגדול ביותר שקם לאחר ההתעוררות הראשונה, להתישבות העובדת – והיא כלל לא הרגישה בכך. “הקומונה החדרתית”, אשר עברה לאום־ג’וני, נטתה את הגשר מהחלוציות של חדרה לחלוציות שלמה יותר, שיש בה לא רק רציפות של מעשה אלא גם רציפות של אידיאה וכוונה. הנחיל הקטן הזה, בן שבעה חברים צעירים, שיצא את חדרה, נעשה אם לכוורות רבות, שופעות תנובה והומות עמל חלוצי, אשר שומרות בתוכן את המסורת הטובה של הקשר לאדמה ומסירות הנפש על כל פאת שדה וטפח של תחום, ושתו עליה נוספות במאמץ הקיבוצי של העם להאחז בכל מחיר בקרקע המולדת. אך בפרישה זו לדרך יצירה עצמאית לא היה משום הפרת הקשר עם המושבה. תוך חילופי־משמרות מתמידים הוכיח הפועל העברי את אזרחותו ואת זכות אזרחותו בה. היא היתה בשבילו לא רק מקום עבודה ומקור מחיה, אלא נכס לאומי יקר. את אורותיה ספג לתוכו, את זכויותיה כיבד והעריץ, אך עם צלליה הוא נאבק תמיד ויאבק אתם גם מעבר לתחום היובל, עד אשר ינוסו…

לא מעט ייסרנו את חדרה, הגדנו את חטאותיה בפניה. אבל מדי דברנו בה המו מעינו תמיד לפנינת־שומרון זו. לא פעם היא עזבה אותנו, ופעם אחת עזבנוה אנחנו בפחי־נפש, אך אנו נפגשים עמה תמיד מחדש, בהיותנו קשורים אליה בעבותות אהבה. חלקו של הפועל העברי לא קטן הוא בגבורת מלחמתה והתגוננותה, חלקו לא קטן בגידולה ושגשוגה, חלקו רב עתה בצער המשבר העובר עליה ועל כל אחיותיה למטעי־ההדרים. וביום חגה ברכתנו נתונה לה מלב ונפש, שזיקנתה לא תבייש את צעירותה ביכולת של עמידה איתנה בפני פגעי הזמן, ושיפקוד אותה מחדש חזון ראשיתה, העוטה זוהר והספוג נאמנות ללא שעור לתקומת ישראל בארצו.

תש"א