א.    🔗

באחד מכתבי הפלסתר אשר יד נעלמה תוחבת אותם כפעם בפעם לתוך תיבת־המכתבים שלך, נמצא כתוב לשבחו של אדם אחד – אשר אם יש כפרה למדחים מדיניים וצבוריים חמורים, אפשר לומר עליו לכל היותר: ״תהא מיתתו כפרתו״ – כי “הוא לא רצה לדעת את הצד השני של המטבע”. דברי “שבח” אלה הבאים לתנות את מידת הגבורה, כביכול, של מי שאינו נוהג כדרך ה“בטלנים”, הרגילים לבדוק ולהפוך כל דבר מצד אל צד, לבחון את ערכו ולחשב את תוצאותיו, טרם שהם מחליטים ועושים, אלא פועל תיכף ומיד, בקו־ישר, לפי ראייה חטופה וככל אשר יניד אותו ניד־יצרים ראשון, מבלי לחשוב ומבלי לשקול ומבלי לשאול לתכלית פעלו – מגדירים באופן קולע ביותר את כל מהותה של אותה משובת־נפש ורוח הממיטה אסונות כה גדולים על יחיד ועל צבור, על עמים ומדינות. את כל תעתועי העולם ואת כל עוונות־הדורות, את כל ההשתבשות של ארחות אדם וחברה, את כל אותו המבול של דם וסבל, שבו נסתחף כיום מלוא התבל – אפשר להעמיד על משפט קצר ותמציתי זה: “לא רצה לראות את הצד השני של המטבע”. כי על כן החיים ומטבעות החיים ובעיות החיים אינם בשום אופן ובשום נסיבה בעלי צד אחד בלבד. תמיד ובכל המקרים יש להם שני צדדים ואף שלושה ויותר. ומי שאינו נותן את דעתו על הצדדים הללו, אינו מסוגל לדעת גם את הצד האחד, המונח, כביכול, פרקדן לעיני השמש; הוא בכלל אינו יודע ולא כלום, הוא חסר־בינות, כושל ומכשיל ומדדה בעיורונו לקראת האבדון.

ילדים שלא נתבגרו, אינם יודעים, כמובן, את הצד השני של המטבע. הם תופסים את הדברים במוחלט. העולם והמתרחש בו מתגלה להם בפרופיל שלו בלבד, זה שחיתוכיו בולטים ביותר וגוני־חייו אטומים ביותר. מכאן תגובתם המיוחדת במינה של ילדים ונערים, הערים בחושיהם אך בלתי מבוגרים בדעתם ובמחשבתם, על תופעות שונות בחיים, וביחוד בחיים הצבוריים והמדיניים. הללו נתפסים על נקלה לכל חינוך אכסטרמיסטי, ואין הדבר חשוב מאיזה צד. ישנם שנסים שווים ללכוד כל נער וכל ילד כזה לאכסטרמיזם מהפכני סוציאליסטי כמו לאכסטרמיזם מהפכני פאשיסטי. לאחרון יותר מאשר לראשון, באשר הוא פשוט יותר, פחות מורכב׳ והוא מופיע על־פי־רוב תוך גנוני־תפארת מרהיבים ומפתים. נזדמן לי להיות עד־ראיה, שנתים לפני פרוץ המלחמה, לכינוס של נוער פאשיסטי (“באלילה”) ברומא. עשרות אלפים נערים, ביניהם ילדים כמעט, בגיל של 13–14, צעדו בסך וסחבו על כתפיהם הרכות רובים ומכונות־יריה. ב״פורום מוסוליני" ערכו פאראדות צבאיות והגבעות הסמוכות לנהר טיבר הידדו בלי הרף מנפצוצים רבים של תרגילי־יריה. זה היה מחזה מחריד לכל אדם בעל־נפש ובעל דעה מיושבת, אך הילדים האלה היו משולהבים ומאושרים בתפקידם. הם לא ראו ולא יכלו לראות, כמובן, את “הצד השני של מטבע” זה. הם לא יכלו לראות אז את שנת 1944, את איטליה בשפלותה ובחורבנה ואת עצמם בעלבונם ובסבלם. קשה לדעת גם אם העבר ישפיע באיזה מידה על העתיד. בדרך כלל שבים האנשים על שגיאותיהם, ומחפשים ואף מוצאים נימוקים לאחר־המעשה לתרץ בהם את כשלונם. משגיאות כאלה אפשר להמנע רק ע״י חינוך מכוון – ועל זה עוד ידובר משהו בהמשך הדברים.

אך מה שנאמר כאן לגבי ילדים חל גם על אנשים בכלל, המבוגרים בשנים אך אינם מבוגרים בכוח־מחשבתם. גם בתוך עם וחברה האינטלקטואליים ביותר, אין אנו מוצאים אלא שכבה דקה, בערך, המחוננת בכושר שיפוּט עצמי ועצמאי על ענינים חברתיים ומדיניים מסובכים. “האדם הפשוּט”, והוא המהווה את רוב רוּבה של החברה, שהנהו לעתים פיקח מאד ורואה את כל הצדדים של הדברים שהוא עוסק בהם, אינו רואה בדרך כלל אלא צד אחד, את הצד הגלוי, של מטבע הענינים הרחוקים במקצת ממשלח־ידו. וראייה זו היא המעוררת אצלו את התגובות השונות, את ההתפעלות ואת התעוב, את ה“הערצה הקדושה” ואת “הזעם הקדוש”. במופלא אינו דורש, בנעלם אינו חוקר, והוא נתפס על נקלה לכל איוולת־הומיה, המבטיחה לו להשיג את הדבר הקשה ביותר בדרך קלה ופשוטה ביותר.

אצלנו, במיוחד, זהו ענין חמור הנוגע בכל פינות חיינו. אנו נתונים, מבחינה ידועה, בתהליך של התהוות חדשה, ועל כל צעד ושעל אנו מוצגים בפני בעיות התובעות מאתנו הכרעה ופעולה תוך מידה עצומה של אחריות, ובכושר הראייה של הדברים תלוי הרבה מאד אם נחלץ מן המכשולים הנתונים על דרכנו או אם נסתבך בהם ונמעד. כל המבוכה הגדולה שאנו שרויים בה, כל ההפקרות המתרוננת ברחובותינו, כל הציניזם שבחיינו, כל המחלוקת וההתרוצצות, כל המלל הרב והטפל, כל ההעויות והמעשים חסרי התכלית וחסרי האחריות, כל הספסרות באמונות ודעות, בנוסחאות ובפתגמי־הרוח, כביכול, כל העמדת פנים זו של דוחפים במקום שאין אנו אלא נדחפים, כל החיקוּיים הקופיים הללו של הליכות ונימוסים, אסופים מן החוץ, שאמם חתית ואביהם אמורי, שלא אנו הרינו וילדנו אותם, והם לא נבחנו במבחנות המחשבה והרוח שלנו ולא נבדקו לאור הבקורת של התבונה העצמית – כל אלה מקורם באי ראיית הצד השני של המטבע

אנו עומדים עתה בפרשה המדינית – ובפרשה הזאת דוקא שילב מישהו אותו פתגם־אוילי המתגנדר באי־הרצון לראות את הצד השני של המטבע. פחות מכל דבר אחר אפשר ליחס למדיניות ממד אחד או שנים, היא לפחות בעלת ארבעה ממדים – גם ממד הזמן בכלל. הנוסחא הפשוטה של כל חרש, שוטה וקטן היא: ארץ־ישראל היא שלנו – ניקח אותה! וכיצד לוקחים ארץ הן יודע כל אחד ואחד: בכוח! אך מי שאינו רואה או אינו רוצה לראות את הצד השני של המטבע, בשבילו כוח הוא מושג מוחלט, ואינו מסוגל להבדיל בין כוחו של אקדח לבין כוחה של מערכת תותחים מרחיקי קלוע, בין פצצת־כיס לבין צי־אויר אדיר, בין כוח שיש בו אמנם כדי להזיק אך יש בו גם כדי לכבוש ולהחזיק בנכבש, לבין כוח שאין בו אלא כדי להזיק בלבד, וקודם כל לזה שמשתמש בו. וכשם שההיקש מכוח על כוח הוּא מוחלט, משולל כל חוש של בקורת ושל אבדלה, ולפיכך חסר־שחר ואוילי, כך גם ההיקשים ממצב על מצב. בודאי שהיו מצבים מדיניים בהם היו עמים מסתייעים במרידות ובטירור בהיאבקותם על פריקת־העול של שלטון זר מעל צוארם. הדוגמאות המפורסמות ביותר הן איטליה, אירלנד וכו'. ולא זו בלבד אלא תנועות המרד והטירור בארצות הללו הביאו, לכאורה, תוך השתלשלות מסיבות ידועות לידי שחרורן. אבל כל אדם הרואה יותר מצד אחד של המטבע בלבד חייב לשאול את עצמו: אם אמנם יכולים למצוא השוואה כלשהי בין מצבנו לבין מצבם האובייקטיבי של העמים הללו? האם טיבה ומהותה של היאבקותנו אנו עם השלטון הבריטי כיום יש בה דמיון כלשהו לטיבו ומהותו של ריב איטליה עם הממלכה ההבסבורגית במחצית המאה שעברה או לריבה של אירלנד עם הממלכה הבריטית במשך מאות בשנים? האם מצבנו האובייקטיבי בארץ הזאת, צרכינו המדיניים, הצרכים של עם, אשר גם לאחר שנעשה בו הרג־רב ומיליונים רבים ממנו נשמדו, רק החלק העשרים או אף פחות מזה, נמצא על אדמת מולדתו, וכל כובד מלחמתו המדינית, אינה אלא על האפשרות לעלות לארץ, להתיישב בה, לכונן בה את חייו מחדש, והמכשול העיקרי על דרכו זה איננו, ביסודו של דבר, אותו העם השולט שלטון מדיני בארץ, אלא עם אחר, שאף הוא יושב בה ישיבת־קבע ומהווה את רוב אוכלוסיה ומסביבו מרוכזים מיליונים רבים של אחים ללשון, לגזע ולדת – האם מצבו של עם כזה דומה למצבם של האירים באירלנד או של האיטלקים באיטליה? האם אנו רואים באנגלים “כובשים”, “אוקוּפּנטים”, והאם אנו רוצים שהאנגלים יצאו את הארץ, כשם שרצו זאת האירים והאיטלקים וכשם שרוצים בזאת הערבים? האם אנו מעונינים לקנטר את השלטון האנגלי, להציק לו, להמאיס עליו את תפקידו, או שאנוּ מעונינים להביא אותו לידי הבנה ידידותית יותר של עניננו ולידי שותפות של פעוּלה אתנו לטובתנו? וכיצד רוכשים ידידות עם שרוצים, שמוכרחים לרצות בידידותו? האם ע״י כך שכופים אותה עליו בכוח, בפצצות, באקדוחים, בדרך של התגרות טירוריסטית?

הריב שלנו עם השלטון האנגלי כיום הוא הצד האחד, הצד המשובש ביותר במטבע היחסים שלנו עם העם הזה. לפי כל הנוסחאות המדיניות שלנו (פרט אולי למטורפות ביותר של מוכי סנוורים מעטים או של סופיסטים אחדים המשתעשעים באינטלקט הפגום שלהם כדי לבנות מגדלים פורחים משוללי כל מציאות שהיא), אנו מעונינים באופן חיוני מאד בברית ובקשרים עם העם הבריטי, לא רק עתה בשעה שהוא בעל הפקדון הרשמי והממשי על הארץ הזאת, וממנו אנו תובעים את זכויותינו, אלא גם לאחר שתינתן לנו מלוא שאיפתנו ותאוותנו הלאומית. ולא זו בלבד: אנו מעונינים באופן חיוני ביותר בברית ובקשרים המתבססים על שותפות של אינטרסים ועל יחסי גומלין בפינת עולם זו, באשר שותפות כזאת בלבד מהווה יסוד ושורש ממשיים ליחסים המדיניים בתקופתנו. אין צורך להרבות דברים על כך. אין צורך להוכיח כאן באיזו מידה אנו בודדים ומבודדים בעולם. אין לחזור ולתאר את התנאים הגיאופוליטיים של ארץ־ישראל, שבהם לא רק אנחנו, שהגורל התאכזר עלינו והטיל אותנו לתוך ים גועש של שנאה ומשטמה, מראשית דרכנו ההיסטורית עד היום, אלא כל עם קטן אחר, גם שאינו סוחב אחריו סבל־ירושה זה, היה נבצר ממנו לבצע את יעודו הלאומי ולהתקיים כאן בשום אופן, בלי משען נאמן של מעצמה חזקה ובעלת־ברית. הכרה זו היתה נחלת הציונות המדינית מראשיתה, והיא לא ניטשטשה במרוצת השנים והדורות, אלא להיפך היא גברה ונתעצמה עם ההתפתחות המדינית בעולם ומסביבנו. אותו כלל שמי שאין לו כוח משלו, או כוח מספיק משלו, מן ההכרח שישען על כוח אחר, אם ברצונו להשיג דבר־מה או לקיים בידו את החררה, שהיא שאלת חיים ומות בשבילו, אך גם כוחות אחרים מהפכים בה – כלל זה מתאמת מאה פעמים ביום בכל המערכות המדיניות והחברתיות, והוא מודגם והולך בצורות הבולטות ביותר בתקוּפה הנוכחית, עתירת המאבקים וההכרעות בעולם.

על מי איפוא אנוּ יכולים להישען? אשרי המאמינים, העונים: “על אבינו שבשמים!” ואשרי המתנבאים מתוך ספרים ומנחשים בקסמים של “כוחות המחר” ומעלים משם גורמים פּוליטיים חדשים ורואים בהם שותפים יותר טובים ומשען יותר נאמן בהיאבקותנו על קיומנו ועל עתידנו, ואשרי העניים־ברוח שניטלה מהם כל יכולת של הערכה עצמית ומצרפים צירופים פוליטיים שכוחי־מציאות, כדי למצוא אצלם מפלט מפני הצורך ליתן תשובה המניחה את הדעת על שאלה זו. אבל אנו חייבים לבדוק את המצב היטב, לא רק מתוך תגובת־הנפש על העוולות והקיפוחים כלפינו, שהם רבים מאד, אלא גם מתוך ראיית עובדות היסטוריות לאשורן, והללו מעידות ואומרות, שכך היה תמיד וכך הוא ביחוד לעת הזאת, כשאנו נדים בין עיי־החרבות של מחצית העולם היהודי תוך בדידות כה איומה, באין אפילו “קש” אחד לאילוזיה למען יוכל העם הנטרף בשבולת גורלו להאחז בו; ובמידה שקיים עוד קשר של יחסים כלשהו ביננו ובין אומות־העולם – הרי האוּמה הבריטית היא, לאחר הכל, היחידה שאנו יכולים עוד להיאבק עמה, לנחול מידיה אכזבות מרות, אבל גם להיעזר בה ולבקש משען אצלה. לא נחזור עתה מחדש להערכת התהוותם והתפתחוּתם של הקשרים בינינו לבין האוּמה הזאת מימי מנשה בן־ישראל עד היום הזה, ואין לנו גם כל ענין לברר ולהוכיח כאן באיזו מידה אנו מצווים להשמר ולהיזהר לבל נשען על אותן משענות־קנה־רצוץ הצומחות ועולות לעתים בדמיוננו הקודח, ההופך את הרצוּי למצוי ורואה השערות מופרכות כעובדות קיימות.

אבל ה“חרש, שוטה וקטן” שבנו, הרואה רק צד אחד של המטבע, מקיש היקשים כוזבים: מה הערבים השיגו ע״י לחץ של טירור ומוקשים את “הספר הלבן”, אף אנו נשיג כך את “חרות ישראל”. את ה“אינו־דומה”, הוא אינו רואה או אינו משיג. ממנו נעלמה לחלוטין העובדה, שכדי להשאר באותה מציאות נכספת שהם נתונים בה, אין הערבים זקוקים כלל לשום עזרה מצד מישהו; הם אינם זקוקים לעליה, למאמצי הצלה, לקיבוץ גלויות, לגאולת הקרקע, למפעלי התישבות רחבים, הם נמצאים כאן בארץ, מושרשים באדמתה, פרים ורבים במידה שאין דוגמתה אצל שום עם בעולם; הם מוקפים בעומק של מאות ואלפי קילומטרים מדינות ערביות, שאם כי הן ניצות לעתים ביניהן לבין עצמן, הרי “מיראתם של ישראל״ – כמו שנאמר אצל רש״י – הן מוכנות תמיד לעשות שלום ביניהן. הבעיה היחידה בשבילם הוא השלטון הזר. בשבילם בריטניה היא “השלטון הזר” ה”אוקוּפנט“; בשבילם גם היהודים הנשענים, (לא מבחינת התביעות ההיסטוריות, אלא מבחינת המדיניות האקטואלית), על התחייבויותיה של בריטניה כלפיהם, הם “אוקוּפנטים” ו”שלטון זר“. וכשהם באים באש ובטירור, הם הולכים בעקבות שיטות מקובלות, לפעמים יעילות ולפעמים בלתי־יעילות, שמשתמשים בהן עמים הרוצים לפרוק מעל צוארם עול שלטון זר ולהעלות בראש התורן את הסימן הפורמלי של עצמאותם במקום נס־הכובש המתנוסס עליו. אבל עם שמציאותו כה שונה ומטרתו כה הפוכה, שאינו רוצה להשאר במצב הקיים, שמטרתו היא לחזור לארץ שהוא טרם נמצא בה, או שנמצא בה רק בחלקו הקטן, שמבקש לקבץ את גלויותיו, לגאול קרקע, לעשות התישבות, לבנות חרושת, ליצור תנאים מדיניים למען יוכל לבצע כל אלה; עם שאינו רואה את עצמו כ״אוקוּפנט” ואינו רוצה לראות כ״אוקוּפנט" את בריטניה, שא״י נמסרה לה לפקדון מטעם של רשוּת בין־לאוּמית, לשם מטרה מסויימת שבה תלוּי כל עתידנו (על השימוש הנאמן בפקדון זה, אנוּ נאבקים ואנוּ מצוּוים להיאבק בכל החזיתות המדיניות, בארץ, בתוך האוּמה הבריטית ובחזית הבין־לאומית) – עם כזה יכול לנקוט בשיטות כאלו רק בשעה שדעתו נטרפת עליו, והמוקשים שהוא מטיל הופכים למוקשים על דרכו הוא, והטירור שהוא משתמש בו הופך פרעות בתוך ביתו.

ב.    🔗

באותה קטיגוריה של אין רואים או אין רוצים לראות את הצד השני של המטבע, כלולות גם תופעות אחרות בחיינו. אם נשאר בתחומי השאלות המדיניות בלבד, הרי מלבד נושאי־הפצצות והאקדוחים בידים, שמספרם מועט, אם כי כוחם להזיק גדול למדי, רבים מאד נושאי־הפצצות והאקדוחים בשפתיהם ובעטיהם, היוצרים את האטמוספירה הרוחנית והצבורית שבה טירוף־הדעת הטירוריסטי היום וכל טרוף־דעת אחר מחר, יכולים בכלל להתקיים ולהתפתח. בלשון התוספתא הנפלאה שבמסכת שבת, אפשר להוסיף בנידון זה פרק ארוך על “אלו דברים מדרכי האמורי”. חלקים מסויימים מתוכנו, אלה במכוון ואלה שלא במכוון, סיגלו לעצמו צורות מחשבה נפסדות לצרכי השימוש בשקלא־וטריא המדינית שלנו, שאפשר לגלות בהן על נקלה סימני־לידה פאשיסטיים־נאציים או בולשביסטיים. משהו מן התפיסה הטוטליטרית, משהו מן התנופה הזריזה לקצץ קשרים־גורדיים ע״י חרבות־שפתים, שכוּרות ושאולות מתוך אותו האוצר של “המחשבה ההירואית” שאנו היינו קרבנותיה הראשונים, נתגנבו לתוך מערכות חיינו הרוחניים והיו לאבני־נגף רציניות על דרכנו. אין ברצוני לטפל עתה שוב בכל אותה פרשה עגומה של נוסחאות ובעלי־נוסחאות הקורעים לגזרים את המחנה הציוני ואת מחנה היהודים בכלל, בעצם השעה המכריעה ביותר בגורלנו המר, בכל אותם פסקי־ההלכות הסוציולוגיים והמדיניים, התלויים על בלימה, שניתנו להם מהלכים בתוכנו כאילו היו מסמרים נטועים, משום שפלוני ואלמוני מ“בני־הסמכא” פסקו כך בסיטואציות מסוימות של עולם זר ושונה. התוהו־ובוהו הנובע מזה במוחות רבים מאתנו, בהערכתם את עניני העולם והחברה, ובמוחות רבים מחוצה לנו בהערכתם אותנו – הוא גדול מאד, והסכנות הכרוכות בו אף הן גדולות. אבל ישנו דבר אחד חמור יותר – נמנעה מאתנו גם כוס התנחומין הקטנה, שבה יכול כל דור תועה ומסוכסך, התוהה על מצבו, לנחם את עצמו ולומר: אין דבר, לנו אולי אין כבר תקנה, אבל הדור הצעיר, הצומח ועולה, הדור הבא בעקבותינו, הוא ידע כבר לכלכל את דרכיו, הוא יתגבר לבסוף על סבל־הירושה שאנו גוררים אחרינו בנתיב גורלנו, ויאבק עם הבעיות בכוח עצמו ובמחשבת עצמו, ויגיע בכוחו האינטלקטואלי לידי הכרעות נבונות ונכונות. האטמוספירה החינוכית שאנו יוצרים בשביל הנוער שלנו (וכאן הרי מדובר על תחום השאלות המדיניות, ואפשר לצרף לזה במידה ידועה גם את תחום השאלות החברתיות), מעלה עליו תריסי־עינים בעודו באיבו, ומלמדת אותו לראות צד אחד בלבד של מטבע הענינים.

אין אנו נוהגים אתו כך בתחומי הפיזיקה, המתמטיקה ומדעי הטבע. להיפך, הנוער שלנו בדרך כלל, נוער משכיל הוא. בבית־הספר העממי הוא כבר לומד לדעת היטב שאם כי האדמה שאנו דורכים עליה נראית לנו כשטוחה, בעלת צד אחד ועומדת על מקומה ללא נוע, הרי לאמתו של דבר כדורית היא ומסתובבת על צירה ומסביב לשמש וכו׳, ואם כי הכוכבים נראים לנו כצעצועים קטנים התלויים על פני יריעת הקטיפה של שמי הלילה, הם עולמות המנסרים בחלל הקיום, לפי חוקי כובד ומשיכה וכו׳. אבל הוּא אינו לומד לדעת שפני החיים המדיניים אינם שטוחים ואינם צעצועים נוצצים. להיפך אנו מלמדים אותם ומשננים להם כי שטוחים הם, בעלי צד אחד, וכי אפשר להשתעשע בהם כמו שמשתעשעים בצעצועים.

כבר נגעתי קצת, בראשית הדברים, בפרשה זו. הזכרתי קטע מתוך תמונה של חיי הנוער הפאשיסטי באיטליה, שנתגלה לעיני בהזדמנות אחת. כאן המקום להשלים ולהוסיף, כי אותם הנערים הרכים אשר צעדו בסך לצלילי ה ”Juvenezza“ עמוסי רובים ומכונות־יריה, כמי שיוצא במחול, לא רק שהיו מחוסרים כוח־שיפוט עצמי (דבר שהוא טבעי בגיל זה), אלא שהם הוכנסו מלכתחילה לתוך דפוס חינוכי, יותר נכון לתוך מיטת־סדום של תנועת־נוער, שהיתה לשה את החומר הזה לפי מתכונת ידוּעה ומנעה ממנו כל אפשרות של התפתחות לקראת יכולת של הכרעה עצמית גם בימי בגרותו. חוששני לומר שתנוּעות־הנוער הפּוליטיות בכלל, בעולם ובעולמנו, משמשות מבחינה ידוּעה משתלות לגידול אנשים חסרי חרות רוחנית. וכשם שאנו מזכירים לגנאי בתולדות התרבות שלנו, את העמים השמים בתוך סד את קדקדם של תינוקות ואת רגליהם, למען עצב את צורתם לפי דפוס מלאכותי ולמען מנוע מהם את אפשרות גידולם והתפתחותם הטבעית, כך יזכרו פעם לגנאי בתולדות התרבות המודרנית את תנועות הנוער הפּוליטיות, השמות בסד את רוחם ואת נפשם של נערים ונערות צעירים, ומונעות מהם את האפשרות של התפתחות רוחנית חפשית ושל יכולת ההכרעה העצמית בבוא השעה. את פרי הבאושים של מעשה־אונס זה אנו רואים כבר כיום. אנו רואים אותו במידה לא מעטה גם אצלנו. נערים ונערות פוסקים בסך הלכות פּוליטיות, הכל לפי מתכונת התנועה שאליה הם משתייכים, והכל לפי האוריינטציה של המדריכים המטפלים בהם. אם “התנועה” אומרת “מדינה דו־לאומית” – הרי אלפי נערים ונערות עונים ״אמן״ כהד, כאילו ניתנה תורה זו מסיני: ואם ״התנועה״ אומרת ״מנדט בין־לאומי״ – הרי לא קיים כבר בשביל הנערים הללו שום דבר אחר, וכל האומר “מדינה עברית״ נראה בעיניהם כמתנכר ״ליעוד הציוני־סוציאליסטי”; ואם ״התנועה״ אומרת “טרח־טרח־טרח” – הרי בשביל נערים רבים, הנלהבים בכלל לקולות נפץ, זאת היא תורה שהם מוכנים למסור את נפשם עליה. לנערים אין משאירים כל אפשרות של מחשבה עצמית, של היאבקות עצמית על הכרתם את בעיות החיים והחברה.

סדר־חיים וחינוך שכזה מהווה סכנה עצומה בהווה ולקראת הבאות. הנה הקדיש וינסטון צ׳רצ׳יל חלק חשוב מנאומו האחרון, תוך הדגשה בלתי שכיחה, לשאלות החינוך באנגליה. בעיה זו משותפת כיום לכל העמים, באשר אותה תקופה שעברה בין מלחמת עולם אחת לשניה, שבה צמח והבשיל פרי הדמים שלה, והביאה את התופעות האיומות ביותר בחיי האנושות – עומדת בעיקרה במזל הרע של השתבשות הדרך החינוכית. במקום החינוך להכרה עצמית, לשמירה על כבוד האדם, לשלטון המוסרי של האדם על עצמו, לתבונת עולם ובינת חיים – בא החינוך לאימוציונליות מהפכנית הפורצת את כל המעצורים ואת כל הסייגים שבהם בלבד יש קיום לחברה ולהיאבקות על שינוי משטרה ותיקונו. תנועת־הנוער הגרמנית, אשר שימשה דוגמה ומופת לרוב תנועות־הנוער בעולם, ואף לתנועות הנוער שלנו, אשר החליפה את המושג “מורה” במושג “מנהיג” וחינכה את הנערים והנערות להיותם אבטומטים־“רומנטיים”, המוּנעים ע״י מנגנון היצרים בלבד, ומגיבים באופן עיוור ומשולל כל יסודות של הכרה, על לחיצת הכפתור ופקודה מגבוה – היתה ערש הטומאה, וממנה באו וצמחו כל האסונות שהתרחשו ומתרחשים בתקופה זו. אפשר לומר היום בודאות, כי יותר מכל בעיה חלקית אקטואלית אחרת, הרי בעיות העתיד של העולם, הרוצה לחזור לשיווי־משקל פנימי לאחר תום המלחמה, הן בעיות החינוך, בעיות עיצוב דמות האדם מחדש, בעיות החזרת צלם־האלהים שנמחה מעל פניו ומעל מעשיו של האדם. ואם בכל העולם כך, אצלנו על אחת כמה וכמה. באשר מצבנו כאוּמה שונה ומסובך יותר מאשר מצבם של כל העמים, ובאשר אנחנו נענשים פי שנים על חטאי־עצמנו ופי שבעים ושבעה על חטאי אחרים.

אין אנו מרגישים כלל בעצמנו, כיצד החינוך לאימוציאוֹנליות מהפכנית, ההופך את ההכרח־לא־יגונה לפרקים ל״הירואיזם", לתעודה נשגבה, המעלה את הראיה של הצד האחד של המטבע לאידיאל של גבוּרה ולתפקיד הדור – כיצד הוא יוצר בתוכנו ריזרבות לכל מיני תהפוכות־רוח והפקרות. חינוך כזה משולל מטבעו כל קריטריון מוסרי, כי אם ניתנת הרשות למעשים משוללי אחריות ושיקול־דעת למען השם, שוב אין כל מעצור בפני מעשים משוללי אחריות ושיקול־דעת למען השטן. באשר עצם כושר ההבדלה בין השם והשטן, ניטל ע״י חינוך זה. וכל המתאמן לראות צד אחד של המטבע בלבד, אינוֹ מושבע ועומד לראות אותו צד רק במטבע אחד מסוים ובלתי משתנה. לפעמים הוא רואה צד אחד של מטבע זה ולפעמים של מטבע אחר – של מטבע האבנטוריזם, ההורס ומקרקר את כל יסודות קיומנו. כי הדבר הגרוע ביותר הוא שלכסילות האבנטוריסטית יש לפעמים ארשת של אידיאליזם, של מסירות־נפש, של פטריוטיזם נלהב. ראינו זאת בגרמניה, באיטליה ובכל מקום אחר ששם נתגלה הנגע הזה. והננו רואים זאת בתוכנו, בימים העגומים האלה.

אינני יכול להכנס בפרטי הדברים, אך מן ההכרח לעמוד על ענין אחד, חשוב מאד בפרשה זו. הריב שלנו עם שלטון “הספר הלבן”, עם השלטון הארץ־ישראלי, משתקף בעיני הנוער כריב עם אנגליה כולה. לתפיסה זאת ישנן מסקנות חמורות, לא בלבד משום שהן מסרסרות את ההיאבקות הלאומית והמדינית שלנו, ממיטות עליה חשדות ומביאות אותה לידי בזיון אפילו בעיני ידידים נאמנים ביותר, אלא גם משום שהן מפתחות בהכרח הלך־רוח ניהיליסטי, חסר תקוה ותנחומין בנפשו של הדור הצעיר. כי אם אמנם אין הבדל בין ה“גויים”, וכולם שונאים אותנו במידה־שוה ויורדים לחיינו במידה־שוה – למה אנו יכולים ליחל עוד? ״תושיענו ידנו!״ – זו רק מחצית האמת. היא אמת בעיקר בחלק החיובי והקונסטרוקטיבי של בעיותינו. בחלק זה חוללה ידנו נפלאות והוכיחה שהיא יכולה לחולל עוד, אם תינתן לה האפשרות המדינית לכך. אבל מי שאומר ״תושיענו ידנו!״ בעצם הבעיה המדינית, משתמש במימרא ריטורית חסרת־שחר והרת אשליות ואכזבות. כבר דובר קצת על הדברים האלה למעלה. בידינו בלבד אין אנו יכולים להושיע לעצמנו, בפגישתנו וריבנו עם עמים גדולים וחזקים מאתנו. בידינו בלבד לא יכולנו להושיע לעצמנו, לא בוורשה ולא בקרקוב, לא בהולנד ולא בבלגיה ולא בשום מקום אחר. גם אילו לא היו מחכים היהודים עד הרגע האחרון כדי להתגונן, לא היו יכולים להושיע לעצמם הרבה. לכל היותר היו יוצרים “מסדות” מפוארות יותר, אבל “מסדה” איננה משא־נפש בשביל עם חפץ־חיים וקיום, ובודאי שאינה משא־נפש בשביל רצוננו הלאומי והמדיני בארץ־ישראל.

כאן אחת מנקודות המוקד של בעיה פנימית חמורה בתוכנו. כי התפיסה החד צדדית והעקרה הזאת של ריבנו והיאבקותנו המדינית עם בריטניה, איננה רק נחלת נערים טירוריסטים, מעטים היורים בשוטרים בריטיים ומטילים פצצות בבתי הממשלה, אלא נחלת חלקים ניכרים למדי של הנוער בכלל, שאין להם שום קשר של מחשבה ובודאי לא שום קשר של מעשה להפקרות זו. אנו חייבים לבקש עצה ותחבולה חינוכית כדי לשנות את פני המציאות הזאת, באשר מלבד הנזקים הבלתי אמצעיים שבה, היא נושאת בחובה גרעיני קלקלה מסוכנים לעתידו של הנוער הזה ולכל מסכת חייו הרוחניים, החברתיים והמדיניים. מורי בתי־הספר העממיים והתיכוניים חייבים לעמוד לא רק על מידות הידיעות של חניכיהם, אלא גם על מידות ההבחנה שלהם, האלמנטרית לפחות, באותם הענינים והשאלות שהם באים בסודם בעודם בנעוריהם. ולא זה בלבד: הם חייבים לפתוח להם. הם חייבים להפר, באמצעי הסברה מחכימים, את הלך־הרוח המשותף הזה, שמישהו רוצה לראות בו חוּש “פּטריוטי” מפותח, ולהכניס ספקות פוריים באמתות ילדותיות. הוא הדין לגבי המדריכים של תנועות הנוער שלנו. אינני יודע באיזה אופן ניתנת הסמכות לנערים שהם עצמם לא הגיעו עדיין לידי בגרות מחשבתית ורוחנית להיות מחנכים בענינים כה עדינים, מסובכים ואחראיים, שתנועות־נוער עוסקות בהם. אם אנו תובעים אפילו מאת מורה־דרדקי שידע על בוריו את המקצועות שהוא מלמד אותם ושיהיה בקי, פחות או יותר, בשבילי החינוך, בהלכות פּדגוגיה ופסיכולוגיה, על אחת כמה וכמה שיש להציג תביעה לבגרות ולסמכות רוחנית למדריכי נוער בגיל המעבר, ובענינים החורגים מאוד מן המסגרת של לימודים מדויקים ובעלי נוסחאות קבועים. בנידון זה קיימת האזהרה: ״ערבך – ערבא צריך". קודם כל חייבים המורים והמדריכים להיות מוסמכים לתפקידם האחראי. כי אם ״רבי לא שנאה – ר׳ חייא מניין לו?״ אם המורים והמדריכים עצמם יהיו אמוּנים על פרזיולוגיה נבובה ומנסרת, שאין עמה כובד־ראש וחרדת־אחריות, אם הם עצמם לא יראו או לא ירצו לראות אלא צד אחד של המטבע, אם הם עצמם יהיו נושאיה ומפיציה של התורה הזאת, שאין צורך לרצות לדעת את הצד השני של המטבע – מה יעשו הבנים ולא יחטאו? מה יעשו למען יהיו מחוסנים מפני החטא הזה, שהוא קדמוני מאד ומגרה את היצרים?

תש״ד