בכנס מיוחד של ועידת ההסתדרות הששית, בנוכחות 401 הצירים ואלפי פועלים, שמילאו את האולם, את רחבת הכניסה ואת המסדרונות, נתקבלה פה אחד החלטת האזעקה והאזהרה, בקשר לידיעות על כוונת ממשלת הפועלים הבריטית במדיניות שלה כלפי הציונות וארץ־ישראל׳ העומדות בניגוד להחלטותיה והצהרותיה, הגלויות והחגיגיות, של מפלגת העבודה, בניגוד לכל צדק אנושי אלמנטרי, ובניגוד לתוקף החוקי והבין־לאומי של המנדט.

היה זה כנס של שוועה גדולה, תוך מחאה עצומה ומרירות העולה על גדותיה; שוועה של עם, שזה עתה עבר את מדור העינויים האיום ביותר שעם מן העמים עברו פעם מאז ומעולם, שעמד הראשון במערכה נגד הנאציזם והפאשיזם, שנהרג ברבבותיו בחזית המלחמה ונשמד במיליוניו הרבים מאחורי החזית; שוועה של עם המבקש מפלט והצלה לשארית הפליטה שלו, ואפשרות של בנין מסגרת מדינית במולדתו לחייו ההרוסים והמופקדים בעולם, למען קיומו בהווה ולמען קיום של כבוד ושל בטחון לגזעו בעתיד.

מתוך נפשנו, מתוך נפש כולנו, עלתה השוועה הזאת, מתוך הרגשת אחריותנו לגורל האומה, מתוך הרגשת העלבון שבתעתועים הללו המתכוונים להעלות חיי עם שלם קרבן לכל מיני קנוניות מדיניות. אך השוועה עלתה גם ממקור אחר בכנס זה של הועידה, ממקור המקורות. שארית הפליטה עצמה השמיעה בו את קולה ע״י אחד משליחיה הלוחמים, אשר תינה מעל במת הועידה את עוצם סבלה של שארית זו ואת תוקף החלטתה להתייצב נוכח הגזירה, הזוממת לחסום בפניה את הדרך להצלה במולדת, בנשק זה שהיא חישלה לעצמה במלחמת הגיטאות ובמאבקים הנואשים והמרים עם כבשני אושווינצ׳ים וזוועות מחנות־ההסגר.

היה זה קול כאוב מארץ. המיה ממיתוס הכבשן הישראלי, המחרידה את הנפש אך אינה מובנת עד תומה ע״י אנשים שלא נתנסו בנסיונות איומים אלה. קול מעמק הרפאים של מיליונים אשר בשבילם אין שוב כל הצלה ופדות, ואפרם המפוזר ועצמותיהם החרוכות לא יודו שוב על כל טובה ולא יתקוממו שוב נגד כל רעה. אך גם קול של שרידים חיים, מעונים ונדכאים, אשר צללי הבלהות לא סרו ממשכנותיהם ומאורח־חייהם גם לאחר ה״שחרור" והנצחון, ויגון גורלם ורצון חייהם דוחף אותם בכוח עצום אל שבילי המולדת. את אלה לא יעצרו, כנראה, כל מעצורים מדיניים. אלה שקפצו מקרונות המות, שנמלטו מתאי־הגזים ומשערי הכבשנים הלוהטים, שעמדו בעינויים הגדולים של מחנות ההסגר ועבודת הכפיה – אלה יקפצו גם מתוך קרונות־המות החדשים שאיזו מרמה מדינית אומרת לדחוף אותם לתוכם, ויפרצו גם את שערי הכבשנים והמחנות, שהמנצחים בסיסמת שחרור העמים וחרות האדם זוממים להקים בשבילם בעולם החפשי.

“נזעקנו כאן – הכריזה הועידה – כדי להביע את נכונותנו התקיפה לקום כאיש אחד נגד מדיניות הגוזרת שיתוק וקפאון על מפעל גאולתנו ותקומתנו הלאומית”. נזעקה תנועת הפועלים העברית, נזעק הישוב העברי כולו, נזעק העולם היהודי, נזעק העם היהודי הנחשב עתה בעולם כ“שארית הפליטה”. הוא לא נזעק לבקש “רחמים”, באשר מידה זו נעדרת, כנראה, מן העולם התרבותי של הזמן הזה. אך הוא גמר אומר בלבו שלא יתן שוב כי יתעללו בו, כי יעשו אותו שעיר המשתלח לכל מיני תככים מדיניים, כי ישתמשו בו בשעה שיש בזה צורך ותועלת למי שהוא וירסקו את עצמותיו בשעה שנראה למי שהוא כי התועלת היא בצד אחר.

נזעקנו ואנו זועקים, ואתנו יחד זועק אותו חלק של העולם התרבותי שטרם כבה בלבו הזיק האנושי האחרון. בין כל המתרוצצים סביב הכירה הגדולה של שלל המלחמה, העם היהודי הוא היחידי הבא בתביעה של צדק, שאי־אפשר כי יהיו עליה עוררין, מלבד העוררין הבטלים הנובעים מצרות העין וקשיחות־לב. תביעתנו אינה תביעה של השעה הזאת, של “הזדמנות”, שנוצרה אגב טבח העולם, אלא תביעה היסטורית הקיימת בתוקפה כל הימים, אלא שהמלחמה הזאת והאסון שמצא אותנו בה הוסיף לה תוקף של מסקנה אחרונה, של קצה הדרך לעם גולה אשר הלאה מכאן אין בשבילו אלא כליון חרוץ או תקומה והתחדשות.

נכונותנו היא תקיפה. קודם לכל תקיפה היא נכונותנו לשלום. איננו צריכים לומר כי אין אנו ששים כלל וכלל לקראת מאבק חמור זה. אין אנו רוצים בו. שאיפתנו הכנה והנאמנה היא לבנות את חיינו בארץ הזאת ולכונן בה את עצמאותנו הלאומית, תוך הבנה הדדית ופעולת גומלין מדינית וכלכלית עם הממשלה הבריטית. על אף ההיאבקות הקשה שלנו עם הממשלה הזאת במשך שנים רבות, על אף המרוּרים המרובים שהיא השביעה אותנו בהם, אנו חדורים הכרה שאין עם מעמי העולם שיש ושיכולים להיות לנו עמו קשרים נפשיים כאלה הקיימים בינינו לבין הדימוקרטיה הבריטית מימי מנשה בן־ישראל עד היום הזה. עוד תקוה רבה עמנו שכל השמועות הרווחות יתבדו, ואלה העומדים היום ליד הגה השלטון הבריטי לא יכתימו את שמם הטוב במעשי עוול אכזריים כלפי העם היהודי, ובצעדיה הראשונים של המהפכה החברתית השקטה אשר חוללו לא יתגלו לעיני תנועת הפועלים הבריטית ולעיני כל העולם כשלטון מתעתע ומפר אמונים. אם אמנם יתבדו השמועות הללו, לא יהיה עלינו אלא לבקש סליחה על אשר חשדנו בכשרים. אך, אם יתאמתו השמועות – נכונותנו תקיפה גם למלחמת התגוננות.

לא ננהג כנערים פותים. לא נכריז מלחמה על בריטניה. לא נתעה בדרך־כסל זו להשתכר מקולות־נפץ עקרים. לא נתגרה ולא נעשה מעשים שיש בהם לעכור ולחדד את היחסים בשטחים שאינם מגופי הענינים שעליהם אנו נאבקים. אבל נלחם בכל תוקף על העליה היהודית לארץ־ישראל, על קרקע יהודית, על התישבות יהודית, ואנו נגן על אלה בכל האמצעים היעילים. אנו מצווים להמשיך במלחמה מדינית כדי לקרוע כל גזרה רעה, אך נעשה כל אשר בכוחנו לקרוע את הגזרות הללו בעצם ידינו. שרידי הגולה היהודית, הנמצאים במחנות ההסגר, המצוקים והנענים בארצות ה“משוחררות” ומופקדים לעוני, להתעללות ופרעות – יעלו לארץ־ישראל למרות הכל. הים ינוס מפניהם כאשר נס בימי משה, והגבולות יסוגו לאחור מפני הכוח הגדול הנוצר מן הצרוף הזה של יאוש ורצון קיום עז.

אנו מצווים עתה על מידה גדולה יותר של אחריות במלחמתנו זו מאשר בכל הזמנים. כל שאנו עושים וחושבים לעשות מוכרח להיות שקול ותכליתי ואסור לו שיחרוג מתוך תחומי המטרה, אנו עלולים להגיע לידי כשלון מחפיר והרה־אסונות, אם מלחמתנו זו לא תתנהל במאוחד, אם לא תהא נישאת ע״י הישוב היהודי כולו בארץ וע״י העם היהודי כולו בגולה. חוסר המשמעת; ההפקרות; הפרובוקציה מבפנים; הרצון האוילי לערוך את החשבון הפוליטי בינינו לבין עצמנו, בדרך של התחרות ברדיקליזם מילולי או מעשים משוללי אחריות, בו בזמן שאנו עומדים במערכה מדינית חיצונית חמורה מאד – אלה הם השטנים המשחיתים האורבים לנו בשעת סכנה זו.

אכן, נזעקנו כאן לא רק להזהיר את אלה שאנו עומדים עמהם בריב מדיני כבד, אלא גם להזהיר את עצמנו על דרך המלחמה הזאת. אין זו מלחמת גיטאות שמאחוריה ומלפניה שערי תקוה נעולים, ולא מלחמת “מצדה” של ככלות הכל, שבהן לא היה כל צורך לבדוק באמצעים, אלא מלחמה על תקומה ובנין, שלא כל האמצעים כשרים בה, ומן ההכרח לבדוק שבע פעמים כל צעד שאנו עושים כדי להיווכח אם הוא מקרב אותנו אל התכלית הנכספת, או הוא מרחיק אותנו ממנה. נילחם בתוקף כדי לנצח במלחמה זו, וניזהר מפני כל מכמורת פרובוקטיבית העלולה להכשילנו.

תש״ו