בביריה ניצח הצדק את הזדון, והכוח המוסרי, המתגלה בעקשנות קדושה ובנכונות למסירות נפש, את המנגנון הצבאי, האלים והמצויד בכלי־הנשק המשוכללים ביותר. חלקת אדמה זו בהרי הגליל העליון, אשר עשרים בחורים מישראל התאחזו בה, כדי להכינה ולהכשירה למקום התישבות בשביל חיילים עברים, הנמצאים עדיין בשרות של צבא הוד מלכותו ושהיו עם הצבא הזה במאבקיו הקשים ביותר, בימי כשלונו ובימי נצחונו, – מסמלת את המסה והמריבה על פני כל שטח התנגשותנו עם מדיניות הספר הלבן, ואת תעתועיה של ממשלת המנדט. כל מאבקנו מכוּון נגד הנסיון הזה לנשל אותנו מעל האדמה אשר זכותנו עליה נתקיימה ע״י כל מעלות־הקנין המצויות בעולם בכלל, ע״י המשפט המדיני, ע״י כסף, שטר וחזקה, ע״י שינוי מעשה ושינוי מראה, ובשורה הראשונה ע״י המורשה ההיסטורית, ע״י הקשר שאנו קשורים אליה בטבור חיינו, שאם ינותק חלילה אנו נידונים לכליה לאומית ופיסית כאחד.

בתולדות שיבת־ציון החדשה, אין זה הנסיון הראשון שעמדנו בו. כבר העולים הראשונים על אדמת א״י, שהיו מעטים וחלשים מאד, נאבקו עם ממשלת הזדון העותומנית, שחייליה ושליחיה היו הורסים ביום את הצריפים של המתיישבים, והם חזרו וצמחו בלילה מחדש. היתה זאת מלחמה של כוח־מוסרי נגד כוח האגרוף – וסופה של מלחמה זו מעיד עליה, לא רק ע״י הצמיחה הנפלאה של מאות ישובים חקלאים, אלא גם ע״י התפתחותם של הישובים הראשונים הללו. תחת העץ, שאפשר היה למוטטו בתנופת גרזן, באו האבן והברזל, באה הקביעות, ההשתרשות, הגידול והרציפות, באו השדות הירוקים והמניבים של ישובי היהודים ביהודה, בשני הגלילים ובשומרון.

נתנסינו בנסיונות אלה גם בממשלת “הצהרת בלפור”, בימי השלטון הבריטי. גם בימי תל־חי היינו מעטים וחלשים. קומץ בחורים ובחורות עמדו נוכח כנופיות עצומות, מזוינות ומסתערות. נפלו קרבנות, אבל הנסיון לנשל אותנו מהקרקע שנאחזנו בה עלה בתוהו, ובתחומי המריבה על הנקודה הבודדה אז, נמתחה רשת של ישובים עבריים פורחים ומניצים, תוך דינמיקה של התפתחות שאין לעצור אותה.

אין זה אלא מקרה שהמאבק על ביריה על נקודה חדשה וקטנה זו בהרי הגליל העליון, חל בימי הזכרון לתל־חי. אבל היה בלי ספק דמיון רב בהרגשה ובהלך הרוחות שהסעירו את הישוב כולו בימים ההם ובזמן הזה. הפעם בא הנסיון של נישול לא ע״י כנופיות פורעים מבחוץ, אלא ע״י ממשלת הארץ עצמה, והוא נתגלה בצורה החמורה ביותר. כדבר הזה לא קרה אפילו בימי השלטון העותומני; פרט למקרה האיבקואציה של תל־אביב בימי המלחמה הקודמת, שאז השאיר בכל זאת השלטון של ג׳מל פחה קבוצת יהודים קטנה לשמור על ה“שכונה”, לא קרה שהשלטון יתפוס נקודה ישובית שלמה, ישים את אנשיה במאסר ויפלוש אליה כאשר פולשים לאדמת אויב. זה לא קרה אפילו בימי הריגול בזכרון־יעקב, שאז עינו הסרדיוטים התורכים יהודים רבים במקומות שונים, במקרים ידועים עד מות; אבל המפקדים והחיילים של “האדם החולה על יד הבוספורוס”, אמוני העריצות של משטר מושחת ונסוג, שלא למדו לא באיטון ולא באוכספורד, וכל המסורת הדימוקרטית הבריטית היתה זרה להם לחלוטין, – על דעת האנשים האלה לא עלה אפילו, נוכח מקרה חמור כזה של ריגול בימי מלחמה, לעשות את הכלל אחראי בעד הפרט ולכבוש ישוב שלם מידי יושביו.

כיצד עשה זה שלטון צבאי בריטי? האם אבדו עשתונותיו מתוך מבוכה, או נתפס למעשה התגרות אוילית? השלטון הזה, בהיותו בלתי צודק במדיניותו ובהתנהגותו, עושה את עצמו, לעתים קרובות, למגוחך בדרכי התגובה שלו על היאבקות העם היהודי על זכותו. משום שאינו יודע מה לעשות כדי להיראות צודק, הוא נתפס למעשים המפגינים את אי־צדקתו במידה שאין למעלה ממנה. כשם שהוא יורה לפעמים לתוך האפילה, מחשדנות־שוא, או בכוונה תחילה להקים המולה בעולם, כשם שהוא מכניס עשרות אנשים, ללא ברירה וללא סיבה, לתוך בתי־הסוהר, כך הוא נדחף למעשים אפילים אחרים בגלל הרגשת האשמה שלו, ואינו יודע מה לעשות כדי להחריש אותה או להשתחרר ממנה. הוא אסר את אנשי ביריה בגלל איזה “כלב משוגע”, איזה “בלק” מסיפורו החדש של עגנון, אשר העתיק את משכנו מירושלים לצפת והביא לידי היסטריה את כל המנגנון של הבטחון בארץ. נניח שהאנשים שנאסרו היו חשודים על דברים שאינם כחוק, אבל למה פלש הצבא לתוך הנקודה הישובית, מה הכריח אותו לכבוש משק עברי, למה סירב לתת לאנשים אחרים להמשיך את העבודה ולשמור על הנטיעות הדורשות טיפול ועל הרכוש שלא יהיה הפקר? השלטונות אינם יודעים תשובה על כך, על כל פנים עד עתה לא שמענוה. אבל הישוב ידע את התשובה שעליו להשיב.

התשובה שנתן הישוב היהודי, ובשורה הראשונה ציבור הפועלים, על נסיון זה, היתה מפוארת בצורתה ותוכנה המוסרי. אף כאן, כמו בשפיים־רשפון־גבעת־חיים, לא נלכדו אנשינו בפחי הפּרובוקציה, אבל העמידו את עצמם בקומה זקופה ובחזה פתוח להגנת אדמתם הנגאלת. בלי נשק ביד. בקור ובברד ובסופת גשמים נהרו ועמדו מאות בחורים ובחורות, מאות נערים ונערות, נוכח צבא מזוין במכונות יריה וברכב־שריון, ולא נתנו שינשלו אותם מעל נחלתם. בפעם השניה, בחדשי־מאבק חמורים אלה, הוכיח הנשק המוסרי את עדיפותו על פני הנשק הברוטלי. בכוח ובהפתעה עלה בידי הצבא להוציא את עשרים הבחורים היהודיים מבתי האבן החזקים של ביריה החדשה, אשר השקיעו עמל רב וכסף רב כדי להקימם בשביל החיילים המשוחררים, אבל לא עלה בידי הצבא להוציא את הישוב היהודי מן האוהלים והצריפים שהוקמו ליד הבתים האלה. שעות מעטות לאחר שנהרסו, הם צמחו מחדש, כשם שצמחו מחדש גגות הצריפים שנהרסו ע״י החיילים התורכים בישובי היהודים הראשונים בארץ. החומר שממנו נבנו האוהלים והצריפים הללו הוא, כנראה, חזק יותר מבתי־אבן. בכל קרש, בכל יריעת־אוהל, בכל מסמר וחוט ברזל, שקוע רצון העם והחלטתו הנחושה לא לנטוש את נחלתו. אלה שנאבקו על כברת אדמה הררית זו, לא על אדמת ביריה בלבד נאבקו אלא על אדמת א״י כולה. רוח העומדים במערכה ורוח חבריהם מן הישובים הקרובים והרחוקים ורוחם של אנשי־צפת, זו היהודית האדוקה והדבקה במסורת של מסתורין ישראלי, אשר רבניה התירו לאפות פת בשבת כדי להברות את הלוחמים על תחומיה, ולבסוף רוחו של הישוב כולו, שהיה שרוי באותם הימים עם מעפילי בידיה, – כל אלה העידו כי נושא המלחמה הנטושה, הוא זה שהתבטא פעם באותו השיר הנפלא אשר נרקם בין הרי צפת ע״י ר׳ שלמה אלקבץ: “התנערי מעפר קומי!”, הכולל הכל והמבטא הכל והמסמל באופן הבולט ביותר את הדברים שהישוב והעם העברי מוכן לקיים עליו בנפשו את הצו: “ייהרג ואל יעבור!”.

זאת היא אוילות להכתיר את סיומו של מאבק זה בכינוי “נצחון”. זה היה נסיון שעמדנו בו בכבוד ובהצלחה. אבל הנצחון עדיין מאתנו והלאה. אם לא יבוא שינוי במדיניות “הספר הלבן”, עוד נכונים לנו בודאי נסיונות רבים כאלה. אבל, למדנו הפעם להכיר מחדש מהו הנשק שאנו יכולים להשתמש בו במריבה מרה זו בצורה היעילה ביותר. אם כי סימני הזמן הזה אינם מעידים כי יש למידת הצדק ערך גדול במדיניות העולם ואף במדיניות של ארצנו, נוכחים אנו לדעת שלעתים עומד בה עוד הכוח להניס מפניה את הברוטליות הגסה ואת שרירות־הלב. מפקידה לפקידה אנו חוזרים להוכחה זו, שבין כל דרכי המאבק שלנו מהווה הדרך הקונסטרוקטיבית את המשען הנאמן ביותר. ישנן הוראות־שעה גם לגבי דרכים אחרות, אך הדרך הזאת היא הוראת־נצח שיעילותה למעלה מכל ספק. אף היא דורשת לפעמים קרבנות רבים, אולם מעולם לא נכשלנו בה ותמיד יש בה סיכויים כי נבוא על זכותנו.

תש״ו