חמשת ימי הצום של נציגי הישוב העברי היו ללא ספק אחד השלבים הנפלאים בתוקפו המוסרי וביעילותו המדינית, שבמאבקנו החמור מאד על עלית היהודים לארץ־ישראל. במשך השנים הרבות, בהן אנו נאבקים עם ממשלת המנדט על הזכות הראשונית של העם היהודי לחזור למולדתו ולמלט את נפשו מן הכליה שנחרצה עליו בארצות נכר, היו גילויים שונים של עמידת גבורה, עוז ומסירות־נפש, שרישומם היה רב מבפנים ועוררו השתוממות והשתאות מבחוץ. אך שום פעולה מפעולותינו עד עתה לא זיעזעה עד היסוד במידה כה עצומה את הישוב העברי בארץ ולא עוררה הד אדיר רושם כזה בעולם היהודי כולו, ויש לשער שגם בעולם הבלתי־יהודי (בעטיה של שביתת הדואר והטלגרף היינו מנותקים כמעט מן העולם החיצוני, ואיננו יודעים אל נכון מה הגיע מהכא להתם ומהתם להכא), כמו מעשה זה. זהו מטבעה של דרך תגובה מוסרית וצנועה זו, אשר אינה מתמודדת עם אחרים ואינה באה לידי התנגשות עם אחרים, אלא אנשים עומסים על שכמם הם את כל הסבל ואת כל התוצאות של מלחמתם, ו״מקיימים על נפשם״ להיות קרבן לענין צודק – מטבעה של דרך זו, שקולה הולך יותר מקולות אדירי רעש. קודם כל היא מלכדת מבפנים, מבטלת חילוקי דעות, יוצרת רוח אחת והתאמה נפשית בציבור ובעם. כל שראה כיצד רגשה ירושלים היהודית בימי הצום האלה, כיצד היא נתלכדה פתאום, לכל עדותיה המרובות, בגוף ונפש, איש ואשה, זקן ונער, סביב חמשה־עשר נציגי הישוב השרויים בתענית העם; כל שהאזין להמית־לבו של כל הישוב ולחרדתו הרבה, מן הנקודה הקיצונית ביותר בצפון הארץ עד הנקודה הקיצונית ביותר מדרומה, משפלת החוף במערב עד סדום ובית־הערבה במזרח – מוכרח היה להעלות בדמיונו בבואה של מחזות קדומים, כאשר העיר הזאת לבשה חרדות והעם הזה נתגעש כקמה ביום סופה מפני חמת המציק של אויבים בשער. מעולם לא הזדהה הישוב במידה כה שלמה ומלאה עם שליחיו כמו בפעם הזאת, ומעולם לא הוציא מקרבו כמו הפעם כוח מלכד כזה, כוח מרומם, מסעיר ומחשל את הנכונות לעמוד במערכה הכבדה על קיום האומה ועל עתידה.

ספק אם אפשר להכריע את כף המאזנים של המאבק המדיני ע״י מעשים כאלה בלבד. אבל למעלה מכל ספק הוא, שאפשר ליצור על ידם את התנאי ההכרחי והעיקרי למאבק זה, את האחדות הפנימית של העם. כאשר קיים על נפשו גאנדי את דבר הצומות בהודו, הוא ידע בודאי היטב שע״י כך לא ינצח את האימפריאליזם הבריטי ולא ישחרר את הודו מיניה וביה, אבל בדרך לשחרורה של הודו היה זה אחד השלבים המכריעים, אשר העלה את המאבק הלאומי למדרגה מוסרית גבוהה מאוד והביא לא פעם את האימפּריאליזם הבריטי בין המצרים. הוא הדין ביחס לצומו ומותו מתוך צום של ראש עירית קורק אשר באירלנד. אולי זה לא הכריע בקרב שנמשך מאות בשנים בין שוחרי החופש האירלנדים לבין אנגליה, אך ודאי שזה החיש וקירב את ההכרעה, לאחר ששיבר מבחינה מוסרית את תוקף ההתנגדות העקשנית והזועמת של אנגליה. אנגליה הועמדה פתאום לפני תופעה מיוחדת במינה, לפני אלם־סבלו של איש זקן, אשר במשך ששים ימי צומו השמיע מבית־כלאו את קריאת־השחרור האדירה ביותר בהשמיע פעם אדם ועם מעולם. למלחמת־הכוח של המחתרת האירלנדית נתרגלה אנגליה במשך דורות והיא הגיבה עליה בכוח נגדי – וכוחה היה תמיד יותר גדול, ועקשנותה גברה עם כל התגרות נוספת. עתה נתגלה כוח שלא יכלה לענות עליו לא במשלחת עונשין, לא בתותחים ולא במכונות־יריה ובטאנקים, אלא הוכרחה להרהר אחרי מידותיה היא, עד אשר ויתרה לבסוף על עמדתה התקיפה.

גם צום נציגי הישוב וצומם של מעפילי ספּציה, שיברו מבחינה מוסרית את תוקף ההתעללות של הממשלה הבריטית במעפילי ישראל. אין זאת אומרת בשום פנים ואופן שהממשלה נכנעה, וכי לא תוסיף לשים מכשולים ומלכודות על דרכיהם של עולי ציון, אם בחופי הארץ, אם במרחבי ימים ואם בחופים שבחוץ־לארץ; אך הדבר יקשה עליה עתה מאשר לפני כן, ואם יש עם אנגליה עוד רגש של כבוד עצמי כלשהו, ואם חרדה היא באמת לשמה הטוב, אולי תשקול הרבה אם כדאי לה להתבזות בעיני העולם כולו ובעיני בני עמה היא, כדי לקיים חקקי אוון שחבר פקידים קולוניאליים חקקו אותם.

*

באֶפּיזוֹדה בודדה זו של מעצר מעפילי ספציה, השיג הצום את מטרתו גם מבחינה מדינית באופן ישר. הענין אמנם נסתבך עתה במקצת ע״י החלטת המעפילים לא לתת לפלג אותם לקבוצות נפרדות. אלה ששותפות הגורל שלהם נכפלה הפעם ע״י התחייבות תוך שותפות של סבל מיוחד וגמרו אומר בנפשם לרדת יחד תהומה, אם ימנעו מהם את העליה לארץ, זכותם היא לדרוש שלא יפרידו ביניהם. אבל מבחינה מדינית הושג הישג חשוב עם הסרת המעצר ומתן הרשות לעליה. עד עתה אינם ידועים לנו הפרטים כיצד נתפסה הממשלה הבריטית לאיוולת זו, ומספר ימים לפני סיוּם עבודתה של ועדת־החקירה האנגלית־האמריקנית, ביימה לעצמה מחזה־קלון לעיני העולם. יש אומרים שרק במקרה נגררה הממשלה הבריטית לתוך עסק־ביש זה, אשר מקורו בהסתבכות מקומית, איטלקית־פאשיסטית או איטלקית־יוגוסלבית. יתכן שכך הוא הדבר, אך המקרה הזה משתלב היטב לתוך הפוליטיקה הכללית שהיא ופקידיה נוהגים בה כלפי העליה היהודית. אין לנו לחדש הרבה בסוגיה זו. אם נחוצה היתה לממשלה הבריטית הוכחה נוספת על כך שהיהודים בארץ ובעולם כולו לא ישלימו עם כל נסיון להחניק את העליה היהודית, והם יעשו את כל אשר לאל ידם כדי לפרוץ כל מחסום אשר יושם על דרכה – היא קיבלה את ההוכחה הנוספת הזאת. אין אנו יודעים מה תהיינה המסקנות האחרונות של ועדת־החקירה האנגלית־האמריקנית. ייתכן שהשאלה הזאת תמצא לה פתרון מניח את הדעת, ולמשך זמן מסוּיים על כל פנים היא תוסר מעל הפרק, וייתכן גם שהמסקנות הללו ידחפונו ביתר רוגז ועקשנות לתוך המאבק על זכות זו. אחת חייבת הממשלה האנגלית וחייב העולם כולו לדעת: היהודים לוחמים כאן את מלחמתם האחרונה על גורלם ההיסטורי, כשגבם אל הקיר, והם לא ירפו ואינם יכולים להרפות ממנה. כל היתרים הלחים וכל העבותים החדשים אשר ינסו לכבול בהם את עלית היהודים לארץ לא יחזיקו מעמד בפני רצון העם ובפני ההכרח הטראגי שלו. לא הפעולה המשולבת של הצי הבריטי האדיר וכוחות התעופה על חופי הארץ, ולא תחבולות הציד על עולים בחופי־המוצא שלהם בחוץ־לארץ, ירתיעו את אלה שאין להם מה להפסיד אלא את כבליהם, את עלבון קיומם ואת עינויי הכליה שלהם, מלהעפיל ולעלות לארץ, בצום ובקול ובממון ובכל אמצעי מאבק אחרים יפרצו בין שדות המוקשים הללו – וזכותם הקדושה תלך לפניהם כעמוד אש ותאיר את דרכם, כשם שהלכה והאירה לפני יוצאי מצרים.

*

הנהלת הועד הלאומי של כנסת ישראל, קרעה במחי אחד את קליפת הקטרוג והזלזול, שחלקים שונים בישוב היו מקיפים בה את קיומה ואת מפעליה במשך שנים רבות, וכבשה לעצמה את הסמכות המוסרית של הנהגת הישוב ע״י הדוגמה הנעלה של מסירות־נפש מצד חבריה. היא לא תבעה, לא הטיפה, לא נתנה פקודות לאחרים, אלא היא עצמה ואלה שנצטרפו אליה מרצון, התעטפו בצום וקיבלו על עצמם סבל שהיו מוכנים לעמוד בו ביודעים עד קצו – והקץ היה ברור, לולא ניתנה הרשות לעצורי ספּציה לעלות לארץ. העם היושב בציון חש באינסטינקט הבריא שלו את משמעותם הנכונה של גילויי גבורה אלה, ונתמלא חיבה והערצה למוסד זה ולאנשיו, אשר ניחרו בהם מקודם לעתים קרובות מאוד. האחדות וההתלכדות הללו שנוצרו בימי מועד של תענית מחאה והפגנה אלה, אינן רשאיות להתרופף ולהתבזבז בימי חול של מעשה ונוכח המאבקים הרבים והחמורים, גם המדיניים וגם חישוביים הכלליים, הנכונים לנו עוד בימים הבאים. הקשר שנקשר בין העם והנהגתו, חייב להתהדק עכשיו יותר ע״י כושר פעולה ותבונה ארגונית, אשר תביא לידי פּציפיקציה פנימית של הישוב. הימים האלה לימדונו לדעת איזה כוח הוא הישוב הזה שעה שהוא מופיע כעם, שעה שהוא בחינת “ויחזק חרש את צורף, מחליק פטיש את הולם פעם”, ונער וזקן, פרועי בלורית ועוטפי טליתות מלוכדים בהמית־לב אחת ובמעשה מכוּון אחד. זאת היא שעת־כושר גדולה, פנימית וחיצונית גם יחד. ישנם גורמים רבים המעונינים מאוד להרבות מריבה בתוכנו, למען לא נהיה מאוחדים ונסתכסך איש באחיו. כשאנו מפוררים קל להכות אותנו ולהתעולל בנו – כשאנו מאוחדים נרתעת לעתים גם גבורת־הגבורים מפני גבורת־החלשים הלזו.

תש" ו