“וביחד עם חבלי השינה לפף אותה אוּד, ששפע ובא כאיו מזריחת־שמש לא נראית, ואשר לפי זהרו המופלא הבינה כי הוא הנהו זה, שלדברי הזקן העיור מזומן הוא לאלה שנתמרקו בעולם זה על ידי היסורים.”
דבורה בארון, שברירים
אל הכפר הגיע מצונף במגבת משומשת ובמשקל קרטון חלב, עירום מחפץ או מבגד. עוד יכול היה להריח את אימו ולהיזכר בטעם החלב שינק, אך מהר התחלף הריח המתוק בריח אוויר אורנים קר שגרם לו לנחור דרך אפו הלח. כל נשימותיו לוו בצליל ובתחושה של חיכוך.
החבילה הקטנה שהיה אז עברה מיד ליד, ולבסוף מצא עצמו לן על גבי אותה מגבת שעטפה את גופו בפינת ביתו של צעיר מובטל, שמדי פעם זרק לו עצם ושאריות מקופסת טונה בשמן וקרא לו זוהר, על שם הפרווה הלבנה שבהקה בשמש, שמצאה חריצים להופיע בהם בין מחטי האורנים.
בעיניו הכהות, שכתמי דמעות נספגו תחתן בפרווה טרייה, הביט זוהר בצעיר הזה שהיה יוצא ובא, צורח מדי פעם אל השמיים בחצרו המבודדת והלא מגודרת על צלע ההר המיוער, שואף ונושף עשן עדין שלמד זוהר להכיר את צחנתו מקרוב, וחש כיצד עיניו נרטבות ומתמלאות כשזיכרון אימו המניקה הולך ומתנדף ממנו.
באחד מן הימים, אישה אחת ופניה כפני הצעיר אספה אותו יחד עם העצם בפיו. היא הכניסה את זוהר לקרטון ליד מושב הנהג, ואת המגבת הניחה בפינת הקרטון. כשהביאה אותו לביתה הגדול – שזוהר ראה בו מעין קרטון עצום שתקרתו בשמיים – פרצופים קטנים החלו מגיחים מעליו, מתרגשים לבואו, ולראשונה חש את זנבו מתקומם עליו ומקיש שוב ושוב בקרטון. אך כעבור כמה ימים בלבד חזר להיות שרוע בפינת הבית, כאשר הבאים וההולכים ממנו מתעלמים מליקוקיו, מניסיונותיו לזכות בתשומת ליבם, מזנבו. כשנפתחה פעם אחת הדלת, ולא נסגרה – החליט לעקוב אחר קרני האור שחיממו אותו ונעמו לו, אל החוץ הבוהק של בוקר שבת.
לא הספיק להסתובב הרבה וכבר נדרס. היה אז בן שלוש שנים, ונאסף שוב לתוך קרטון מרובע ועמוק כשרגלו מסובבת מעלה, על ידי איש אחד ששמע את יללותיו על הכביש. בכלוב שהועבר אליו, שהיה רטוב מהפרשותיו שלו, הוא בכה ושמע את בכי האחרים בכלוביהם, ונזכר בריח החלב ובעצמות הזרוקות ובסמרטוט.
הוא נלקח בקרטון חדש על ידי זוג צעירים שקראו לו טולי. בבית הזוג הוא היה ישן מצונף בסמרטוט וממתין לחזרתם מימי עבודה ארוכים. היה מאזין לצעקותיהם ונוחר. בקרבת הזוג היה טולי כמו רהיט יפה, וחש עצמו אחראי לביתם. רגלו הצולעת כמו שיתפה פעולה עם הדירה הסגורה, וטולי מיעט מאד לזוז בימים אלו. היה מבלה זמנו בחיכיון ממושך ומביט בימים החולפים דרך חלון המטבח, ואוכל בלי סוף מגבעות השאריות שהותירו לו. כשהגבר הפסיק להגיע הביתה, זרקה האישה את מרבית חפצי הדירה ואת חפציו של הגבר, וביניהם הניחה ליד צפרדע גדולה את מי שהיה אז טולי – שכבר הפך כלב בוגר, גושי, מוזנח ושמן, שכתמי הדמעות עוד נזלו והכתימו את פרוותו, וזבל נהיה למזונו העיקרי.
אז היה מסתובב בין הפחים ובין שברי הזכוכית עם האחרים, הגדולים והקטנים. ולא נותר זכר לפרוותו הלבנה, הבוהקת, שנקודה חומה של פרווה הפרה את שלמותה בדיוק בצידו הימני של ישבנו, עד שנאסף יחד עם שותפיו לפירוק השאריות של העיר התחתית. היה יושב בפינת הכלוב, ולשונו מביטה לשמיים, ועיניו מביטות מחוץ לסורגים, ואוזניו מכוונות בדריכות – שמא אחד מהגדולים יקפוץ מספיק גבוה, יעקוף את הגדר הרופפת, המתנועעת ברוח, ושיניו ינקבו בו בבשרו. בחודשים החמים כמעט ולא יכול היה לזוז, לכן הפסיק לקום לידי עוברים ושבים שהניחו קופסאות עם אוכל ועם מים חמים בכלובו. היה מחכה בפינה, אישוניו מציצים מבעד ריסים עדינים שנותרו אחרי הכול בהירים ונקיים, ובלטו על גבי הדמעות שכיסו ויצרו חריץ כהה בין אפו לבין עיניו. בשיא היום היו הריסים שקופים ומוארים כעננים בצוהרי היום. היה ממהר לקופסת המים הפושרים שהיו מביאים לו – ושותה הכול בבת אחת, מקדים את השמש שתחמם ותייבש את המים, וחש את בטנו נפוחה ומלאה, ואת עצמו כשקית כבדה שמקומה בפינה. לא תמיד היה מחכה לטיול היומי, ומשהטיול היה מאחר להגיע, היה משתין בפינה כמו האחרים. בפינה אחת השתן, בפינה אחת הוא, בפינה אחת הפלסטיקים הריקים, וזמזום הזבובים בכל הפינות.
לעיתים הגיעו מבקרים, ובעקבות המבקרים היו מתרוקנים ומתמלאים הכלובים. בתחילה, היה ניגש למאירי הפנים שביניהם, ואלו היו מושיטים לו יד מבעד לסורגים, והוא היה מלקק את ידם המלוחה. היה מלקק כל יד כאילו תוכל לפרוץ את הברזלים ולקחת אותו למקום אחר. אבל המבקרים מעולם לא העזו לגעת בפרוותו, ששחו בה חרקים שונים וגיששו בעורו בחיפוש אחר דבר מה שאף מבקר לא חיפש. רובם היו חולפים על פני הכלוב, ורק מחצית פניהם פוגשת בו למבט חטוף, שלא רוצה לראות את הקרבה לסוף. דבר שנראה בקושי בחיים, עם רגליים קטנות ועיניים דומעות, ולכן לא התרגש, ישן ונחר בפינתו באין מפריע. הם היו מדברים ומסתובבים בין הגדרות, מנופפים בידיהם ליד אפם ומעווים את פניהם בפני הזוהמה, האפרוריות והאוויר העומד. כעבור כמה שבועות זמזום הזבובים הפך לדממה, והוא כבר לא חש ברטט כנפיהם שפוגש בפרוותו ובפצעיו שפתחו החרקים, ולא זע בבהלה מהנביחות של הגדולים. בכל יום, כשהשמיים הפכו שחורים לחלוטין, ורק ניצוצות בהירים של כוכבים ושל הירח היו משתקפים באישונים, היו מייללים כולם בבכי ובקריאה כזו שיכולה לצאת רק ממי שהופרד מאימו טרם סיים לינוק מעטיניה ומאז רק עסוק בניסיונותיו להיזכר בה. וכל הכלבים כולם – הגדולים, הנכים, הזקנים, הגורים, הקטנים וגם אלו שעמדו למות, היו משתתפים בקריעת השמיים.
והנה פעם אישה גדולה שמדי פעם חזרה לכלובים, ואת ריחה כבר ידע לזהות וגם את בוהק שיערה, אספה אותו בידיה יחד עם אחרים למכונית גדולה. הם פתחו את המנעול והיא פסעה פנימה והתכופפה על ברכיה. היא עיוותה את מבטה כשעיניה פגשו בו, פנתה ושאלה משהו שהוא הרגיש שקשור בו. לא עצם את עיניו כל הנסיעה, והביט בנופים המתחלפים בחלון המסחרית – מעצים לבניינים, שנראו לו כמו מסע בזיכרונות שאינם שלו. זמזום הזבובים התחלף בנחירות ובנהימות מנומנמות, וסביבו כולם פיהקו ונרדמו. האוויר העומד התחלף בזרם ממוזג ולו שמץ של ריח מתוק, ונילי, שלא הכיר מעולם.
שוב התעורר בכלוב קטן ושמע נשימות ויללות, שמרוב טשטוש לא ידע לאן לשייכן. הריח ריח שהזכיר לו משהו שהכיר באופן עמום מעברו. הוא חש כאב כהה מפלח את מפשעתו וידע שלא יוכל לקום על רגליו. משהפסיק לנסות להתרומם בכלוב שממילא היה נמוך מדי בעבורו, נרדם והתעורר במקום אחר. כשפקח את עיניו לאט חש בדבר עדין שמדגדג את פניו, וגילה ששפמים עדינים אחרים מגרדים בקצה שפמו – ושניים גדולים מקרבים את אפיהם ושואפים את ריחו אליהם. מגעם של השפמים והריחות הזכיר לו דבר מה משמח וחם, שלא ידע בדיוק מה הוא, וזנבו הזדקר מעלה. אלו היו ימים מעטים, אבל טובים. הדירה המקוררת קירבה בינו ובין הגדולים, שהיו ישנים עימו, אוכלים עימו ושותפים לגניבת שאריות מרצפת המטבח. הוא התרגל לרדת מדי יום לגינה המוצלת עם הגדולים, והיה יושב ליד האישה על הספסל, והגדולים היו רודפים אחרי כדור, והיא הייתה מלטפת את גבו ואת פרוותו שהלכה ונהייתה אחידה ולא מגרדת.
בימי שישי היה מתעורר מקולות השוק המוקדמים. האישה הייתה מסרקת את פרוותו הלבנה, שנהייתה נקייה מכל חרק ולכלוך, ורק שאריות דשא ירוק דבקו בכפותיו. היא הייתה מנגבת בסמרטוט סביב עיניו ומסתכלת באישון של העין. לאחר מכן הייתה לוקחת אותו לגינה הגדולה בקצה השכונה, שם היה פוגש בכל מיני זרים שהיו מסתכלים עליו, מושיטים יד, ולפעמים היו מעבירים את ידיהם עליו והוא היה משיב להם בהתקרבות או בליקוק.
מתישהו נפרד מהגדולים, מהדירה הממוזגת ומהאישה המסרקת. אישה אחרת שליטפה אותו הביטה ממושכות בעיניו הכהות כל כך על גבי הלבן המואר בשמש של יולי. והוא הבין מיד, כי ידע שהבודדים ביותר רואים בעיניהם ומזהים את האחרים. כשלקחה אותו בידיה עד לביתה כל הדרך באוטובוס, חש שלא ינבור שוב באשפות זרים. הוא ישב עייף על ברכיה וציפורניו ננעצו בבשרה, והפך לשותף רביעי בדירה. באותו יום חש את גופו כבד מהחום, ומצא שטיח ישן ונרדם כשעל גבו מאירה פיסת שמש – שזלגה ממרפסת שחלק מתריסיה נשברו ונעלמו כמו שיניים חסרות. חש שישן ימים שלמים על השטיח ההוא, והתעורר כשבין התריסים נכנסה הילת הירח. שמע יללה רחוקה, ולא הצטרף אליה, ונרדם.
כיוון שהייתה זו שנה של חולי ברחובות, כמעט ולא יצאו מן הדירה שקירותיה התקלפו. וכשיצאו, יצאו תמיד יחד, והנקודה החומה בישבנו של זוהר נחשפה שוב. היה נדמה, בזווית הנכונה, שאולי גם מאפו ומפניו מתחילים להיעדר כתמי הדמעות שהיו כקעקוע מימיו הראשונים. הוא חש שגופו משתנה ונהיה אחר. במהלך הימים היה מתיישב היכן שהיו יושבות הנשים שטיפלו בו, וכשחש מיאוס בצלילי ההקלדה ובריח הקפה, היה מחפש את קרני השמש להתחמם בהן, להירדם ולחלום על ריחות של חלב ושל דשא רטוב, מהסוג שאהב להתגלגל בו על גבו. במהלך הלילות היה ישן איתה, והיא לפעמים הייתה ישנה עם אחרים, ועדיין היה ישן איתה. כשיצאו מביתם היה בודק את אימו החדשה במשיכות הרצועה, מחכה לתגובתה, ומשהייתה ממתינה לו התהלך ברחוב כמי שמאמין שלחיים יש תמיד עוד זריחה להשכים בה. הוא למד להכיר את הצירים המרכזיים בריחם ובאחרים שהיו מתהלכים בם. היה מתרגש למבוגרים שהיו מתכופפים אליו בשדרה והיה קם בריצה לבאי הדירה, שהיו מושיבים אותו על ברכיהם ומעשנים כשהוא נרדם בחיקם.
נהג להביט בהפתעה ברגליו, שהתכווצו בכוונה לקחת תנופה לקראת העלייה במדרגות. שלוש קומות מעלה, שלוש קומות מטה, שלוש ויותר פעמים ביום. מעולם לא פגש כל כך הרבה פנים, בכל כך מעט זמן, ואלו שפניהם מאירות אליו מושיטים אליו יד, והוא כבר לא שם לב שזנבו מתרומם אל השמיים, ומרוב מרץ לפעמים פוגע בדבר מה וממשיך לנוע. היה נדמה לו שהעולם הוא אינסופי, ושבו זמנית העולם הוא רק קרטון ענק שמחולק לעוד קרטונים, וכולם בתוך הקרטונים ומחוץ להם, וחשוב מאד למצוא את הקרטון שלך.
כשהחלו החיים להישפך החוצה מן הבתים, היה מתגנב אחת לכמה זמן מחוץ לחנות שבה עבדה אימו החדשה, אל הרחוב הדביק מבני אדם וממסטיקים זרוקים – והיא הייתה כעבור זמן מה רצה אחריו, ומקימה איזו מהומה עם עובדי המסעדה שהיו מחפשים אחריו גם כן. הייתה צועקת את שמו הישן שהכירה, “זוהר, זוהר!”. וזוהר היה מתיישב בפינה שאליה הגיע, לעיתים לועס מסטיק שמצא על הרצפה השחורה מלכלוך, ומחכה שתרים אותו חזרה לחנות שבה מכרה כלי עיסוי, שאת חלקם הייתה בודקת על גבו, והוא היה עוצם את עיניו. היה מנסה את התרגיל שוב ושוב, ולעולם לא היה מתרחק, ותמיד היה מחכה, ותמיד הייתה לוקחת אותו חזרה.
וכך נהיה שפורקה הדירה מחפציה ומשותפותיה. הלך זוהר עם אימו החדשה, נפרד מאימהותיו הישנות, ואלו גרו שניהם בלבד בדירה דחוקה באזור מוכה ריחות אפורים, שמן ואשפה. אלו היו ימים של אזעקות, סירנות, הפגנות, צפירות, ושל חושך שהקדים לבוא. והוא ידע שבקרוב תיארז הדירה על תכולתה הדלה בקרטונים, ולא ידע אם ייארז גם הוא ולאן יישלח. ואכן ניטלטלו יחד למקום אחר, שבו חי לראשונה – לאורך זמן ומחוץ לכל כלוב – עם כלבה אחרת ושמה שמחה. בבית החדש האוויר שרק בין החלונות הגדולים שפתחו את שעריהם לקרני שמש שנחו על הרצפה. באחד הימים נפגשו בחדר העבה והאטום בני המשפחה לפנות בוקר, וזוהר חש בו אושר כזה על המפגש, שכמעט התעלה על הרעש המחריד של הסירנה שקדחה באוזניו. הצליל הוציא ממנו זעקה כזו שיכולה לבוא רק ממי שידע אהבה מה היא, והיעדרה מה הוא, והוא חש שעליו להודיע כי בשורות רעות עושות דרכן אל הלבבות. האזין לצליל המשותף שהפיקו – הוא ושמחה – ממקום עמוק מאד בגופם, ונזכר בלילות שהיו נגמרים וחוזרים.
כבר היה בן עשר שנים כשעברו להשקיף להרי ירושלים, שגילמו בהם ניסיון להשיל שכבה של קשיחות לקראת זמנים אחרים. בבקרים היה משתזף במרפסת שממנה הביט בכר דשא ובו זוהַר הטל משתקף בעיני העורבים ובעיני העוברים והשבים שהילכו בגן. למד לרוץ בגן ולעלות ולרדת את רחובות העיר היבשה, שהותירה בפיו ידיעה על אפשרות חדשה.
וברביצתו בשמש היה שב ונזכר בריחה של אימו. והיה שב ונזכר, בימים הארוכים של הקיץ, בקרטונים, בבתים, במגבת. בקופסאות הפלסטיק ובזבובים, בפחי הזבל ובחבריו לפסולת, בחבריו לגינה, בכלי העיסוי ובדירות הדחוקות, בפינות הנטושות, ובעצמו. ראייתו הלכה וניטשטשה, אבל מחשבותיו והריחות שהיכו באפו היו בהירים וחשובים, והיו מעלים בו התכווצות. בערבים, עם גמר האכילה, היה מצטנף בגופה של אימו האחרת, בתחושת ביטחון שלא הופרה גם בקולות הקרבות שנשמעו מרחוק. הם היו קמים מאוחר והיו נשארים ערים עד מאוחר, כאשר היא כותבת והוא נוחר לרגליה, מחפש פינות קרירות על הרצפה להשעין עליהן את בטנו הרכה. הייתה כותבת ומוחקת, מנסה למלא עמודים שלמים בסימנים, וידע שהיא עושה זאת רק בנוכחותו. עם השנים הייתה מבלה את זמנה עוד ועוד מול המקלדת והוא לצידה, מבטו מעורר בה מילים ומחולל פסקאות, ומדי פעם היו פוסקים שניהם ממה שעשו והלכו להביט בציפורים. כשהייתה לבסוף יוצאת מהבית, ואחרי שעות רבות גם הייתה חוזרת, היה נפנה בזריזות אל הדלת, רוקד בתנועות מעגליות, עומד על רגליו האחוריות, ומיד היו מתרפים מהם כל המכאובים, והבית היה מתחמם – כפי שהזריחה מניסה את החושך בהיוולדו של יום.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.