¹

מסתו של יעקב שטיינברג, “ישמעאל”, מעמידה גיבורים ויחסם זה לזה לבחינה מחודשת. גיבורים, שלכאורה הם כבר מקובלים על הכל והיחס אליהם קבוע ועומד משכבר.

המסה העוקבת אחרי דרכיהם של הגיבורים ומתחקה על אופיים בהתהוותו, מגיעה מתוך התבוננות זו לראייה כוללת ומקיפה לא רק של אותם גיבורים, אלא של השבטים והעמים המתיחסים עליהם. המאורעות, שהטביעו חותמם על עיצוב אופיו של ישמעאל, או של יצחק, השפיעו גם על מהלך חייו ודרך התנהגותו של השבט שיצא מהם.

המסה מתארת את ישמעאל ברגע המעבר מן הילדות לבגרות “וישמעאל הילד כמו נער כבר בימים ההם”. גירושם של ישמעאל והגר הוא שהפך את הילד לנער. גילו של ישמעאל איננו פרט טכני גרידא, אלא יש לו חשיבות מרובה. שטיינברג, בחוש אמן דק, מנצל את אי־הבהירות שבמקרא ביחס לגילו של ישמעאל, והריהו קובע לו גיל משוער בתארו את ישמעאל כעומד על הסף בין ילדות לבגרות.

כידוע, נולד ישמעאל כשהיה אברהם בן 86 (בראשית, ט"ז, 16) ויצחק נולד כשהיה בן מאה (שם, כ"א, 5). הגירוש חל כאשר נגמל יצחק, כלומר, בתחום הגילים שבין שנה אחת לשלוש שנים. מכאן, שהיה ישמעאל בין גיל 14 ל־17.

אבל מצד שני היחס אליו במקרא הוא כאל ילד קטן. מן הפסוקים מתקבל הרושם כאילו הגר נושאת אותו על שכמה (שם, שם 14) ואחר משליכה אותו (15), וכמובן מעשה כזה לא ייתכן לגבי נער בן 14 ומעלה.

במסתו לא בא שטיינברג לשנות מן הכתוב או להוסיף עליו, אלא לפרש את הסתום ולגלות את המרומז. הסתירה בין גילו של ישמעאל ובין הרושם הנוצר מהתנהגות אמו אליו, נפתרה אצל שטיינברג בכך, שישמעאל, שהוא כילד לפני הגירוש, נהפך לנער בוגר במהלך הגירוש. המסה, בדרכה שלה, מראה כיצד חל אותו שינוי בישמעאל. ישמעאל בראשיתה אינו דומה לישמעאל שבסופה, ואין ישמעאל יחיד בהתפתחות זו שעוברת עליו. גם הגר הולכת ומשתנית, ואינה דומה תחילתה לאחריתה.

כיצד משתלשלת התפתחות זו? מה הם האמצעים שנוקט שטיינברג בבואו לתאר את גיבוריו ואת פרשת היחסים ביניהם?

אין המסה שרויה כל הזמן באופק־ראייה אחד, אלא נקודת הראות מתחלפת בה, אף על פי שמראייה ראשונה אין הדבר הזה ניכר, שכן הכל כתוב בגוף שלישי, בלשון נסתר: הוא. אבל התבוננות נוספת ביצירה מגלה, כי רק החלק הראשון כתוב מנקודת ראותו של המספר, המתאר את הדברים כפי שהוא רואה אותם, מבחוץ. ואילו רובה של המסה כתובה מנקודת ראותו של ישמעאל. דרך ראייתו של ישמעאל את האישים והמאורעות, היא השליטה ביצירה.

שינוי זו בנקודת הראייה אינו טפל ואינו מקרי, אלא הוא הכרחי ונובע מתוכה. משעה שראייתו של ישמעאל נהפכה לראייה מבוגרת, שוב אין הוא זקוק לאחרים שיפרשו לו את הדברים, אלא הוא עצמו נעשה מפרשם. ואמנם, המשפט “וישמעאל הילד כמו נער כבר בימים ההם”, משמש כמעבר בין ראיית הסופר לבין ראיית ישמעאל. והמשפט הבא אמנם פותח במילים: “הוא השתאה מאד אל אביו”.

מכאן ואילך הכל נכתב מנקודת ראותו של ישמעאל המבוגר, ובתור שכזה יכול הוא לא רק להתבונן במאורעות, אלא להבין את משמעותם; יתרה מזו: הוא יכול להכליל הכללות וללמוד לקח וניסיון מן המתרחש, שהוא שותף פעיל לו ומדעת. כישרון המחשבה המופשטת והסיכום הם מסימניה של הבגרות. ראייתו של ישמעאל השלטת, כאמור, בחלקה הגדול של המסה, באה לידי ביטוי בצורה מיוחדת במינה. בכל המסה בולטת שתיקתו של ישמעאל, ולא רק של ישמעאל, אלא של כל הלוקחים חלק במאורעות. אין האנשים מדברים זה עם זה כלל, ומלבד הערותיו של המספר, המתערב לעתים ומסביר את מניעי פעולותיהם, הרי האמצעי היחיד, שבעזרתו מכיר הקורא את הגיבור, הוא ההרהור והמחשבה. “ואף פעם לא דיבר דבר מדי שאלו מים”. “והוא החל לשלוט בה בלי אומר”.

וגם במקום שהדיבור הכרחי לשם קיום קשר ראשוני בין הבן לאמו לשם סיפוק צרכים, נאמר, כי הגר “שאלה כמו עצה מאת הנער ישמעאל”. ותשובתו של ישמעאל אינה ניתנת במילים, בדיבור הגוי, אלא בצלילים בלבד; מעין חזרה ליסוד הראשוני של הדיבור: “הוא ענה לה דבר בלשונו המהירה, לשון נערי הנגב, ולמלותיו היה משנה עוז ומשנה צליל לעומת הקול הניחר אשר להגר”.

מחשבתו של ישמעאל אינה עקבית ואינה שיטתית, אלא קטועה ומרוסקת. את מחשבתו מעסיקים האנשים שמסביבו: אברהם, שרה והגר, והיחסים שביניהם ומקומו בתוכם. אינה דומה דרך ראייתו את אביו ואת אמו בתחילת המסה, לראייתו אותם בהמשכה. שינוי זה ביחסו אליהם בא לידי ביטוי בכינויים שהוא מכנה את אביו, את אמו ואת שרה. דרך זו של שימוש בכינויים שונים, כדי להביע השקפות ואידיאות, היא דרכה של המקרא, ובהשתמש שטיינברג באמצעי זה הוכיח, שהוא נאה מקיים את דרישתו במסה אחרת שלו: “יצירת המליצה העברית החדשה [ ־ ־ ־ ] על פי דוגמא אידיאלית של מליצה תנ”כית" (“עברית”).

אברהם נקרא בתחילה “אביו”, אבל בהינתן פקודת הגירוש, הוא קורא לו בלבו “אדון האהלים המרשיע”. ובמפורש יותר: “מולידו לא היה עוד אב [ ־ ־ ־ ] כי אם שליט האהלים”. וגם שרה “לא היתה עוד אם, ראשונה לאמהות השתים, כי אם אשה טובת מזל, השוררת ברצון אדוניה”. הגר אמו שוב אינה רק “אמו יולדתו”, אלא “אשה דלה אשר נִשׁבַּת פתאום מקור ערכה במצוַת אדוניה”.

ישמעאל המתבגר בוחן מעתה את האנשים הקרובים אליו מתוך יכולת להתרחק מהם ולהתבונן בהם כמו באנשים זרים. גם יכולת זו של ביקורת קרובים ובחינתם היא מסימני הבגרות. התבוננות זו, הנעשית מן ההרחק, מביאה עמה לימוד לקח וסיכום ניסיון חיים: “שתים חדשות ראה והבין על נקלה – את הגבר העושה הכל בחפצו ואת האשה אשר יעשה הכל למען חפצה”.

זהו הרהור כללי וכולל, המתעלם מן הפרטי והזמני, ונותן ביטוי רק למשותף ולמאחד. מעתה מחשבתו של ישמעאל מחשבה מבוגרת היא. אבל לא רק ישמעאל לומד אמת־חיים חדשה מהתבוננותו במאורעות. המסה משמיעה את האמת העל־זמנית שלה. ישמעאל הוא אב־טיפוס, אב־קדמון, ובמאורעות שעיצבו את אופיו מקופלים גרעיני אופיו והתנהגותו של השבט והצאצאים, העתידים לצאת ממנו: “יבוא יום ורצון הגבר יהיה בכל עלילותיו”.

הרצון להגיע לראייה כוללת, ולהסבר ההיקף מתוך הגרעין: אופי השבט מתוך חוויותיו של אבי השבט, גם הוא אחד הגורמים שהשפיע על ריבוי השימוש בכינויים, ומיעוט השמות הפרטיים, על הוויתור המוחלט של הדיאלוג וריבוי המחשבות וההרהורים – אמצעים, שיש בהם מן העראי והחולף, תחת המתמיד והקבוע, שהמסה שואפת אליהם. גם התיאורים, שיש בהם מן העראי והחולף, תחת המתמיד והקבוע, שהמסה שואפת אליהם. גם התיאורים, שיש בהם כמעט תמיד מחותם המקום והזמן, מועטים ביצירה זו, ובמקומם באות הפעילות והעשייה, כשההליכה היא החשובה שבהן.

התבגרותו של ישמעאל באה לידי ביטוי לא רק במחשבות שהוא חושב, אלא גם ביחסים בינו לבין אמו. בתחילה קבועה חלוקת התפקידים ביניהם וברורה: הגר, האם, כל כמה שהיא חלשה ועלובה, מנסה להגן על בנה ולהדריכו. היא סוחבת את חֵמת המים בידה האחת ובידה השנייה מנסה לאחוז בכף ידו של בנה. אבל הבן כבר השתנה. בתחילה הוא עדיין מהסס, והיסוס זה בא לידי ביטוי בכך, שהוא עוצר את הליכתו, אבל “בעוד רגע התאושש וילך אחרי אמו, אך לא נלחץ אליה”. אין הוא מחזיק בידה, אין הוא נתמך בה, אבל עדיין היא בראש והוא בעקבותיה. הגר, בכוח האינסטינקטים שלה כאם וכבת המדבר, מוצאת את דרכה והיא הולכת בביטחון אל נאות המים, כל עוד נדמה לה, שהיא המכוונת את צעדי בנה. משעה שהיא מרגישה, שבנה החל לשלוט בה, היא מאבדת את חושה הראשוני ושוב אינה יודעת “לכוון את צעדיה בלי יודעים למטרה, כאשר תעשה האם בהנחותה את בנה [ ־ ־ ־ ]” כעת היא דומה לשפחה עזובה, שאחרים נוהגים בה, והתפקידים מתחלפים. היא שואלת עצה מאת בנה, הוא ההולך בראש ואמו נגררת אחריו. לעומת עייפותה וצימאונה, המתגברים בה וגורמים לה טשטוש החושים, הרי הוא אינו עייף, “ולבו עז בקרבו מהכרת ערכו”.

סופה של המסה יש בה ביקורת, אם כי בפה רך, כדרכו של סוג יצירה זה, על הגזע ועל צאצאיו. הגר במצב של טשטוש החושים, בגלל הצמא והעייפות, “רואה את האלוהים”. אבל ישמעאל אטום חושים הוא. אין הוא נע כאשר אמו בוכה, “ויהי כלא שומע”. ובגלל אטימות חושיו לא זכה לראות את האלוהים. יתרה מזו, אף לא הכיר לדעת, שאמו זכתה לכך. אטימות חושיו של ישמעאל היא נחלת הגזע כולו, חושיו מכוונים אל המציאות שבעין.

כשם שמאורעות חייו של ישמעאל השפיעו על גורל צאצאיו, כך רומזת המסה גם לגורלו של העם, שיצא מיצחק.

המסה רואה את עקדת־יצחק ראייה חדשה. עקדת יצחק, אינה אלא תוצאה של הזיקנה הגורמת להזיות. והקרבתו של יצחק היא פרי הזיה של זקנים, שנתווספה עליה השפעתו של אקלים הארץ. אותו ניסיון שהתנסה בו יצחק בעודנו רך בשנים על ידי אביו הזקן והאוהב – “לא נשכח ולא יישכח, אפס קצהו. עוד נוגע לעתים בצאצאי הגזע הרחוקים ולא אחת יסופר עליהם כי נגע בהם המות ולא המיתם”. גורלו של יצחק, שראה את המוות פנים אל פנים וניצל, הוא גורלו של עם, שהמות הוא בן־לוויתו הקבוע, אבל חייו ניתנים לו במתנה כל פעם מחדש. עקדת־יצחק היא גזירת גורל שהיתה לאופי, של אומה הנעקדת תמיד על מזבחה.

כדרכה של מסה, אין היא מתיימרת למצות את הנושא שבו עוסקת, אלא משיירת דברים הרבה לדמיונו ולמחשבתו של הקורא, שיבוא וימשיך להפוך בדברים ולגלגל בהם בינו לבין עצמו. רמז לנו שטיינברג על גורלו של עם־יצחק ועל אופיו של שבט ישמעאל, שאינם אלא פרי עץ, ששורשיו נעוצים הרחק במאורעות המסופרים בתנ“ך. בכך היה נאמן להשקפתו וקיים את שדרש (במסתו, “בעבותות התנ”ך"), להתאזר בגבורת התנ”ך, “להרים את מסך האופי הישראלי ולגלות את במת המשחק החבויה מאחורי המסך הכבד הזה”.

ינואר 1967