א. מהלך דומה ומסקנות מנוגדות 🔗
הדבר האחרון שפרסם י. ח. ברנר בדפוס, לפני שנרצח בכ“ד ניסן תרפ”א, היתה רשימתו “מִפנקס”, שנדפסה ב’קונטרס‘, כ’ ניסן תרפ"א1, שבה הוא תוהה על פרשת היחסים של בני־הארץ עם שכניהם הערבים.
ב’דבר', כ“ט באלול תש”ח, נדפס סיפורה של דבורה בארון “בני קידר”,2 שגם הוא עוסק באותו נושא.
יש עניין רב בהשוואת שתי יצירות אלו זו לזו, המגיעות למסקנות מנוגדות בתכלית, בשעה שמהלך ההתפתחות של המחשבות דומה בשתיהן, אלא שבראשונה הדרך היא מן ההתנכרות, אל האחווה ובשנייה – מן הקירבה אל השנאה. עיון בכל אחת מהן יגלה, שעל אף השוני בדרכי הסיפור והתיאור, קיים דמיון רב ובלתי צפוי, מבחינת עקרונות המבנה השולטים בשתי יצירות אלה.
ב. “יתום עובד! אח צעיר!” 🔗
רשימתו של ברנר “מפנקס”, תחילתה ביחס החשדנות והשנאה ההדדיים בין יהודים וערבים וסופה ברגשות אחווה ורֵעות, שהמספר מביע כלפי הערבים תושבי־הארץ. שינוי קוטבי זה בדעות חל כתוצאה מהתרחשות כפולה, הנעשית בסיפור בשני מישורים: במישור העלילה ובמישור המחשבה. העלילה מורכבת משתי פגישות של המספר עם הערבים, העומדת זו מול זו ביחס של הקבלה ניגודית.
הפגישה הראשונה היא עם שלושה ערבים, שניים זקנים ואחד צעיר, הנמנים עם המעמד העשיר, שלו שייכות הקרקעות, והמשכיל, המורעל בשנאת היהודים. המספר העובר על פניהם פונה אליהם בברכת־שלום ונענה בתשובה אילמת, שהשנאה ניבטת מתוכה.
הפגישה השנייה היא עם נער, פועל ערבי, כבן שלוש־עשרה, המברך את המספר לשלום. השיחה ביניהם, המתנהלת בכבדות מחוסר שפה משותפת, עניינה דאגות הפרנסה המוטלות על שכמו של הנער. בסיומה של הפגישה נפרדים השניים זה מזה בברכת שלום.
פגישה ידידותית זו, שבה דורש הנער בשלומו של המספר, יש בה משום הפתעה, שכן היא באה מיד לאחר אותו פסוק, העולה בזיכרונו של המחבר “לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים” (עזרא ט', 12), שנאמר על ההתבדלות הנמרצת, שנתבעה בימי שיבת־ציון מתושבי הארץ.
שתי פגישות אלה מחוללות שתי מסקנות שונות בלבו של המחבר, באופן שלאחר הפגישה השנייה ניכרת התלבטותו בנכונות מסקנתו מפגישתו הראשונה. המאבק הפנימי בינו לבין עצמו הוא דינמי ודרמטי יותר מאשר העלילה החיצונית, הגלויה לעין, ומתבטא במשפט כגון זה: “אותה שעה לימדתי חובה לעצמי”.
עוד לפני הפגישה הראשונה, נושא המספר דעה קדומה ביחס לערבים תושבי הארץ, ומטפח רגשי מרירות ואיבה. למשפט הראשון, הפותח בתיאור המקום, שבו הוא תועה תוך כדי טיולו, מתלווה משפט נוסף של הרהור על הבעלות של פרדסים אלה, שהם "כולם של בני־הארץ של הערבים. שלהם. – "
משפט זה מביע בדרך של הדרגתיות גוברת ועולה את המרירות ביחסו לשכנים. הם בני הארץ, והארץ שלהם. רגשות מרירות אלה נהפכים לרגשות איבה ושנאה כתוצאה מאותה פגישה ראשונה, שיש בה להצדיק הלך מחשבות מעין זה: “לי אין דרך אחרת, אני מוכרח לעבור עליהם”. זוהי מסקנה חמורה ונוקבת ביחס לדרך, שבה תיעשה הארץ קניין היהודים, והיא מחמירה והולכת נוכח הזכרת ההשערה על קרבת הדם בין הערבים לבין בני ישראל.
אלא שהגלגל נהפך בשעת הפגישה השנייה עם אותו נער פועל, לא־משכיל, שדאגותיו נתונות לקיומו האלמנטרי ולא חוּנך על שנאת־חינם. לא מקרה הוא אצל ברנר, שכנגד הפגישה העוינת עם השלושה, הוא מעמיד פגישה ידידותית, שנציגה הוא פועל צעיר ודל. אם יש פתח־תקוה לקיום יחסי שכנות טובה, הרי זה רק מאנשים כמוהו. השיחה המגומגמת בין הנער הערבי והמספר, ממחישה לאחרון, כי המשותף ביניהם רב מן המפריד וכי דאגות עבודה ושכר וענייני משפחה מאחדים את הכל. נוסף על כך, מתברר, לנוכח דלותו ושכרו המועט של הנער, שעדיין יש תפקיד גדול ליהודים בארץ זו. תפקיד זה אינו “עשיית ריבולוציה במזרח על רגל אחת בפקודת ועד ידוע ובטעם שליחים של פוליטיקה סוציאליסטית ידועה”, אלא “להאיר את עיניך, להטעימך יחסי־אנוש!…”. תפקידנו הוא: “מגע נפש בנפש… מהיום… ובמשך דורות… במשך ימים רבים… וללא שום מטרה… ללא שום כוונה… מלבד כוונת אח, ידיד, ורֵעַ…”
האנשים, שהיו בתחילת הרשימה, לפני הפגישה הראשונה ולאחריה, נציגי עמים שונים, זרים ועוינים, נעשים לאחר הפגישה השנייה בני־אדם, נציגי המין האנושי. גם בהרהורים לאחר הפגישה השנייה נזכרת קרבת הדם בינינו לבין שכנינו, אבל הפעם שוב אין חשיבות לעובדה זו. בין כה ובין כה “אחריותך עלי מוטלת”. לנו יש תפקיד חינוכי במזרח לא כיהודים, אלא כבני עם תרבותי ומתקדם, ובכך גאולתנו וגאולתם כאחת.
סיומה של פגישה זו נעשה מתוך ברכת שלום הדדית, שבשביל הנער היא תישאר בבחינת זיכרון נעים, ואילו לגבי המספר יש בכך פתח לראייה חדשה, השונה מן הדעה הקדומה שהחזיק בה בתחילתו של הסיפור.
בצורה סיפורית זו יש ניסיון להוליך את הקורא באותה דרך שעבר בה המספר, ולגרום לכך, שבסופה של הקריאה תשתנה דרך ראייתו את הבעיה הזאת, וישתחרר מן הדעות הקדומות, משנאתו ומרגשי המרירות שהוא רוחש לערבים .
אין הרשימה מציגה אדם, שמלכתחילה שונה יחסו לבעיה זו מיחסם של רוב היהודים בארץ, שעל ידי כך נמנעת ממנו ההזדהות מראש, אבל כשם שאותו אדם, שגם הוא שותף לרגשות השנאה בין שני העמים, משנה דעותיו במהלך העלילה, כך גם הקורא דברים אלה, חייב מעתה ליתן דעתו על הבעיה מתוך ראייה מחודשת של הדברים. ודאי, יש שמץ של תמימות בהצגת בעיה מסובכת כל כך בצורה פשטנית כל כך, אבל הדברים לובשים צביון אירוני לנוכח סופו המר של כותבם.
ג. “פרא אדם ידוֹ בכֹּל” 🔗
סיפורה של דבורה בארון “בני קידר”, מתחלק לשני חלקים שונים מבחינת הזמן והמקום, שבהם מתרחשת העלילה. החלק הראשון מקומו “שם”, בגולה, “אז בימי הילדות”, ואילו החלק השני הוא “לאחר זמן”, “פה”, בארץ.
שני החלקים מתארים שתי פגישות עם “קרובי משפחה אלה”, כלומר, עם השכנים, שזהותם הלאומית משתנית בהתאם למסיבות המקום והזמן. שם, בעיירה הליטאית הנידחת, שכנים אלה הם הטאטרים “בני קֵדר”, שדתם מוסלמית, והאמינו כי מבני־בניו של ישמעאל הם, ואילו בארץ הפגישה היא בין המתיישבים היהודים ובין צאצאי ישמעאל, שהם כיום אדוני הארץ.
בסיפור זה, כמו בקודמו, מתוארות שתי פגישות, אלא שבו אין פגישות מסוימות, פרטיות, אלא פגישות ממושכות של עַם אחד עִם עַם שכן. העמים אינם משתנים, אבל שוני התנאים גורם לשינוי היחסים ההדדיים, ומוליך למסקנות מנוגדות. גם בסיפור זה משתנה מהלך המחשבות מקוטב השלילה אל קוטב החיוב, הרי כאן התנועה היא הפוכה: מן הקירבה אל השנאה.
מדרכה של דבורה בארון, שסיפור נולד אצלה מתוך פתגם עממי, מימרא או פסוק.3 גם סיפור זה נאמן לדרכה של המספרת בכך, שכולו, על שני חלקיו, לא בא אלא לפרש תמיהה שבלב, שעוררה בימי הילדות פרשה אחת בתורה, על קשיות לבה של שרה שגירשה את הגר ובנה, ועל אברהם שנענה לתביעתה.
חלקו הראשון של הסיפור מתאר את הטאטרים בצלמן ובתבניתן של דמויות מקראיות “הנשים שברחוב, אין לראותן, אשר כבוֹדן פנימה – רעולות, תנכיות”. יחסי השכנות בין מוסלמים אלה ובין היהודים קרובים ולבביים, קירבה המתחזקת על ידי מנהגים דומים, שמות זהים, וגורל משותף. כאשר “יושב ההר, שהוא הגוי האמיתי”, מבעיר את הרחוב, עוזרים הללו ומכבים את השריפות. “ובתוך ים השונאים שמסביב מה טוב היה לדעת, שיש אחד קרוב, שהוא דורש לנו טוב”. לנוכח יחסי שכנות כאלה, קורותיו של ישמעאל, אחי יצחק, אינן נותנות מנוח וגורמות הרגשת אשם.
קושי זה להבין מדוע הקשתה שרה את לבה אל הגר ואל בנה, מתיישב בשעת הפגישה המחודשת בארץ עם צאצאיו של ישמעאל. “פה הוארו כל הכתובים האלה עם פירושיהם באור אחר”.
עם שינוי התנאים, כאשר ישמעאל שוב לא היה לחוץ על ידי עם זר, אלא נעשה אדון לעצמו, מיד גילה את פרצופו האמיתי, המאשר את חושה הנבואי של שרה, אם־האמהות, שצפתה כבר אז “שביום מן הימים יקום זה על בנה ויבקש לו חלק מאדמת נחלתו אשר האלוהים בעצמו נתן אותה לו לאחוזת עולם”. אותו פסוק, שהביע את הרגשת הטוב ביחס השכנות בגולה ושעורר תקווה לאפשרות של חיים משותפים בצוותא בארץ, ישראל, נתגלה כמופרך מעיקרו: “אז אמרנו, כי בתוך ים הזרים שמסביב, מה טוב יהיה לשבת עם זה שבת־אחים ולעבוד צד לצד את אדמותינו. אולם עם תמורת העתים, כשהעוֹל נפרק מעליו, נתגלה בצביונו האמיתי: ‘פרא אדם’ – כדבר המלאך לאמו – אשר 'ידו בכֹּל”. המציאות המקראית של התבדלות מישמעאל ומצאצאיו, שמצאה את ביטויה בקריאתה החותכת של שרה “לא יירש בן־האמה הזאת עם בני” – נמשכת גם בהווה, למרות האשליות המוקדמות שטופחו בנידון זה.
שני סיפורים אלה, שעלילת שניהם היא בגוף ראשון, האחד ביחיד והשני ברבים, מגיעים לשתי מסקנות מנוגדות באותו עניין עצמו, ובשניהם אין המסקנה הסופית אלא תוצאה מהתפתחות רעיונית, שחלה מראשית הסיפור לסופו. מסקנות עיוניות אלה הן פרי שתי פגישות קונקרטיות עם השכנים, שהיחס ביניהם הוא של הקבלה ניגודית. אצל ברנר, אירעו שתי הפגישות באותו זמן ובאותו מקום, ואילו אצל דבורה בארון, הן נתרחשו במרחק של זמן ובשינוי מקום. ברנר כאילו מתחיל באותה נקודה, שבה סיימה דבורה בארון, וכאילו אומר: ואף על פי כן, יש מקום לחזור ולהקים יחסי אנוש תקינים.4
מן הראוי לציין, שגם במסתו של יעקב שטיינברג “ישמעאל”5 כמו בסיפורה של דבורה בארון, מזוהים מעשיו של ישמעאל בעבר עם מעשי צאצאיו בהווה, ותכונותיו של ישמעאל עברו בתורשה לצאצאיו, כגון יחסו השתלטני אל אמו ואל האישה בכלל, אטימות חושיו למראות־אלוה ממעל. ישמעאל לא זכה לראות את האלוהים, ועובדה זו היתה לה השפעה לדורות. שלא כיצחק שנתנסה בניסיון אשר “לא נשכח ולא יישכח, אפס קצהו עוד נוגע לעיתים בצאצאי הגזע הרחוקים; ולא אחת יסופר עליהם, כי נגע בהם המוות ולא המיתם”, הרי “הנער ישמעאל לא ידע כי ראתה אמו את האלוהים – הוא וצאצאי צאצאיו אחריו”.
שלוש יצירות, שלושה אופני התייחסות לבעיה נצחית ואקטואלית, לחידה שלא נפתרה.
כסלו תשכ"ח
-
‘כל כתבי ברנר’, כרך שני, הוצ‘ דביר־הקבוץ המאוחד, תשכ"א, עמ’ 212. ↩
-
“פרשיות”, הוצ‘ מוסד ביאליק, תשי"א, עמ’ 422. ↩
-
שמעתי מפי מורי פרופ‘ דב סדן. מחקר מקיף על חייה של דבורה בארון ויצירתה, ראה בספרי: ’דבורה בארון — המחצית הראשונה'. ↩
-
ממרחק השנים אין מנוס אלא להוסיף הערה המבהירה את ההקשר הכולל של שתי יצירות אלה. רשימתו של י. ח. ברנר “מפנקס”, שבה הושיט יד ל“יתום עובד! אח צעיר!” היא חריגה ויוצאת דופן בכלל יצירתו שבה שולטים החשד והעוינות הרבה לערבים. אין לדעת אם רשימה אחרונה זו היא מקרית, או שמא עתידה היתה לבשר על תפנית ביחסו לערבים. על כך ראה גם בפרק: “בין אויב לבן־דוד” בספר זה. תמונה כוללת בנושא, בספרו של אהוד בן־עזר, ‘ברנר והערבים’ הוצ' אסטרולוג, 2001;.
סיפורה של דבורה בארון “בני קידר” שבו המהלך הוא מן הקירבה אל השינאה, נכתב בעיצומה של מלחמת העצמאות, ופורסם בערב ראש השנה תש"ט (כ“ט באלול תש”ח 3.10.1948), חודשים ספורים לאחר הכרזת המדינה. מלחמת העצמאות התנהלה בכל עוזה, ורבו הנופלים, ועדיין לא היה ידוע כיצד תסתיים. ↩
-
כל כתבי יעקב שטיינברג, הוצ‘ “דביר”, תשי"ז, עמ’ רצ"ג. ראה בפרק הקודם בספר זה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות