א. על סדר היום    🔗

בספרות העברית של העלייה הראשונה והשנייה מצויות עדויות רבות ליחסים המעורערים שבין היהודים והערבים, להתנפלויות ולהסתות של הערבים, ומצד שני ישנן עדויות גם ליחסים אנושיים יפים בין יהודים וערבים, של קבוצות ושל יחידים.

כמעט כל אלה שנתנו דעתם על שאלות ההווה והעתיד של היישוב ההולך ומתהווה בארץ, הרגישו בקיומה של בעיה זו, ניסחו אותה והעלוה לסדר היום, אם גם לא תמיד היו להם הצעות ממשיות לפתרונה. בין האישים שנתנו דעתם על שאלה זו היו אחד העם, יצחק אפשטיין במאמרו הידוע “שאלה נעלמה” (1907), נחמה פוחצ’בסקי (1908), א. ד. גורדון, ר' בנימין ואחרים.

שורשיה של התפלגות הדעות והגישות, הקיימת עד היום בציבוריות הישראלית, נעוצים עוד בתקופת הבראשית, ואפשר לשרטט את הדרכים המרכזיות העוברות מאז ועד עתה.

 

ב. ראייה כפולה    🔗

ראייה כפולה מציינת את יחסם של אנשי העלייה הראשונה והשנייה אל הערבים והיא הראייה הרומנטית מצד אחד והראייה המציאותית המרה מן הצד השני. הראייה הרומנטית מעריכה את הערבים, ובעיקר את הבדווים, כצאצאי האבות הקדמונים, כשומרי אורח החיים הקדמון של העברים הקדמונים, שחייהם הם כבימי התנ"ך, וכל הרוצה לחזור ולחיות בארץ ולחדש את ימי העם כמקדם צריך ללמוד מהם ולחיות כמותם. הם קרובים לטבע, מכירים את הארץ, את צמחייתה ואת נופיה, את תנאיה, חיים עם מקניהם וקצת גם על עבודת האדמה. הם יודעים להגן על עצמם מפני אויב, מספקים במועט, ומתמזגים להפליא עם נוף הארץ ואקלימה. יש אפוא ללמוד את דרכיהם ולחיות כמותם.

הראייה המציאותית, המפוכחת, רואה בערבים אויבים, מתחרים, המנסים לדחוק את רגלי היהודים השבים לארצם. הם חסרי תרבות, פרימיטיבים, בעלי אופי לא טוב שאין לבטוח בהם, יש ביניהם רוצחים ואין כל סיכוי לחיות אתם בשלום אי־פעם. הם נהנים ומרוויחים מן ההתיישבות היהודית המעלה את רמת חייהם, מספקת להם שירותי בריאות וחינוך, גורמת להם שלא ימותו ברעב, מגדילה את מספרם בארץ, אולם למרות כל זאת גוברת שנאתם ליהודים.

הראשון שפתח שער ספרותי אל עולם ערביי ארץ־ישראל, היה משה סמילנסקי, שנולד ב־1874 בפלך קיוב ברוסיה בתוך משפחת חוכר אחוזה, קרוב לטבע. הוא קיבל חינוך מסורתי, ציוני ומשכילי ממוזג. ב־1891, כשהיה בן שש־עשרה, עלה לארץ וקנה אדמה ברחובות. הוא עיבד את אדמתו והורה בהתנדבות בבית־הספר במקום. היה ממעריציו של אחד־העם, אם־כי התנגד לרבות מדעותיו. בימי מלחמת העולם הראשונה התנדב ל“גדוד העברי” ואחר־כך היה מראשי האיכרים בארץ, עורך, סופר ועיתונאי.

פעילותו הספרותית מגוונת ביותר: מאמרים בשאלות היישוב, שהתפרסמו כסדרות קבועות בכל העיתונות היומית, השבועית וכתבי העת של התקופה; דברי זיכרונות ומאורעות שהכיר מקרוב (שכינסם בספר ‘משפחת האדמה’), פרקי היסטוריה, אוטוביוגרפיה בגוף שלישי, סיפורים ארצישראליים ובתוכם רומן בשם ‘הדסה’ וקובץ סיפורים מחיי הערבים בשם ‘בני ערב’.

עם כל קירבתו לתנועות הפועלים, הרי כבעל אדמה נמנה בעת ובעונה אחת גם עם הצד שכנגד, עם האיכרים, שהיו להם אינטרסים מנוגדים. כמי שהיה בעצמו פועל ולאחר מכן בעל משק, שהמשיך לעבדו במו ידיו ונזקק לעזרת פועלים חקלאיים קבועים ועונתיים, חי משה סמילנסקי מקרוב את בעיית העבודה העברית והערבית, ודעותיו העצמאיות בנושא מרכזי זה, בזכות ‘עבודה מעורבת’, לא עלו בקנה אחד עם דעות אף אחת מן המפלגות.

סיפוריו על חיי הערבים מקורם בהיכרותו הקרובה עם הערבים, שפתם, ההווי שלהם ומנהגיהם, אם־כי תמיד ממרחק של הבדלי מעמד: אדון לעומת שכירו, יהודי לעומת מוסלמי, זה שמקרוב בא לארץ לעומת זה שיושב בה מדורות; זה שאמנם מכיר את השפה ואת המנהגים, אולם הוא זר ו’איננו משלנו'.

 

ג. “ערביה חיננית שאהבת”    🔗

את ניסיונו הראשון בסיפור מחיי ‘בני ערב’ עשה סמילנסקי בשנת 1906 בשעה ששהה באירופה לצורך ניתוח, בהשפעת ד"ר יחזקאל וורטסמן, עורך עיתון יומי ביידיש שיצא לאור בווארשה בשם ‘דער וועג’. העורך ביקש שיכתוב סיפור קטן מחיי הארץ בשביל עיתונו ואף נתן לו רעיון מסוים לסיפור: “ספר לי מזכרונותיך, הלא זוכר אתה בודאי ערביה חיננית שאהבת, ספר לי עליה ויהיה זה סיפור בשבילי”.

משה סמילנסקי נזכר בלטיפה, הנערה הערבייה שעבדה אצלו בשנה הראשונה לנטיעת כרמו, והסמיק. יחזקאל וורטסמן הוסיף: “אגב, באיזה שם קוראים לך הערבים?” ותשובתו: “חווג’ה מוסה” (אדון משה). לאחר הפגישה רשם סמילנסקי בעיפרון מה שזכר על אודות לטיפה ולמחרת לקח וורטסמן את פיסות הנייר ופרסם את הסיפור ‘לטיפה’ בעיתונו ואת שם המחבר קרא “חווג’ה מוסה” (מובא בספרו האוטוביוגרפי של סמילנסקי). סיפור זה נכתב מלכתחילה ביידיש, תורגם אחר־כך לעברית ונדפס ב’ההשקפה' של בן־יהודה.

לאחר סיפור זה נדפסו ב’העומר' בעריכת ש. בן־ציון, שיצא לאור ביפו, שלושה סיפורים נוספים, והכינוי חווג’ה מוסה נעשה לחתימתו הקבועה של סמילנסקי על סיפוריו מסוג זה. סיפוריו “הערביים” הם אחד הביטויים המובהקים לגישה הרומנטית לשאלה הערבית בספרות העברית, ובעקבותיו הלכו רבים. אולם המעניין הוא, שאצלו אפשר למצוא גם את ניסוחה של העמדה המציאותית והמפוכחת, הרואה את כל גודל אימתו של הסכסוך היהודי־ערבי. כתב עליו בן אחיו הסופר ס. יזהר: “כל ימיו נקלע משה סמילנסקי בין [־ ־ ־] ניתוח אכזרי של האי־אפשר מזה, ואמונה שלמה ומחוסנת בעיוורון כנגד כל אי‏־אפשר מזה. [־ ־ ־] יאוש שחור, שכל ההוכחות סוגרות עליו בעוצמת שתים־ועוד־שתים, ותקוה בהירה פטורה משום חובת ההוכחות של שום חשבון שהוא וחזקה מהן”.

 

ד. מבט חדש    🔗

באחד הסיפורים של סמילנסקי, “הַשֵּּיךְ עַבְּד אֶל־קַדְר” שנתפרסם ב’העומר' בסוף שנת 1908, מובא תיאור נדיר בספרות העברית: ראשית ההתיישבות בארץ מנקודת מבטו של “הצד שכנגד”, מנקודת ראותם של הבדווים יושבי המקום מזה דורות. זווית־ראייה בלתי רגילה זו משווה למאורעות המתוארים בסיפור, הידועים היטב לקוראים כשלעצמם, מראית חדשה ורעננה, ומעניקה לדברים המוכרים והידועים ממד נוסף, חדש.

המאורעות, הערכתם ותוצאותיהם מתוארים מעיניו של אחד הבדווים, שאדמתו נקנתה על־ידי היהודים, והוא עֵד להתנחלותם, שכתוצאה ממנה נאלץ שבטו לשנות את מקומו ולעבור לשטחים חדשים. ולא עוד, אלא ששאלת היחס ליהודים המתנחלים החדשים מפַלגת את השבט, מפוררת אותו, מביאה לידי איבה בין משפחותיו ולבסוף גם לידי הידלדלותו וירידתו הסופית. יש להוסיף גם, כי אדמה זו שהבדווים עיבדו אותה וחיו עליה לא היתה שייכת להם מעולם: חציה היה שייך לעיר רמלה וחציה לאחד מעשירי יפו.

הקירבה ליישוב היהודי ההולך ומוקם, מחוללת שינויים באורח חייהם של הבדווים ובהלך מחשבתם. חלקם משלים עם עובדת קיומם של היהודים ומנסה לבנות את חייו לצידם ואף ללמוד מהם, חלקם שונא אותם אבל מתפרנס מהם וחלקם אינו רוצה שום טובת הנאה מהם, מנסה לשמור על אורח חייו הקודם ומחכה ליום בו יסתלקו הללו והחיים ישובו להיות כבעבר.

הסיפור מסופר כמו מפיו של הגיבור עַבְּד אֶל־קַדְר, שהוא שֵׁיך נכבד ועשיר, הנזכר בימי ילדותו. הוא נזכר בימים שבהם חי בקרב בני שבטו בהתאם לאורח החיים המקובל עליהם מימים ימימה, עד להעברת הבעלות על הקרקע לידי יהודים. הנער נפגש עמם פגישה ראשונה, וזכה מהם לפגיעה גופנית – הצלפת שוט – ולעלבון רוחני, שאותו נשא עמו כל חייו, והוא שהזין את יחס השנאה וההתנכרות שלו ליהודים.

יש לציין, כי פגיעה גופנית זו של הצלפת השוט על הנערים הסקרנים, היא מעשה יוצא דופן בסיפורי ‘בני ערב’. בכל עשרות הסיפורים שכונסו בו אין דוגמה נוספת לפגיעה מסוג זה של יהודי בערבי.

הנער מתבגר והוא עֵד להתבססות המושבה היהודית ובמקביל – להתפלגות שבטו, לעקירתו ממקומו, לאבדן הפרנסות הבדוויות האופייניות שבמקומן באה תלות כלכלית ביהודים. השֵּׁיךְ הזקן של שבטו, שבניו לא הלכו בדרכיו, בוחר בו, בעַבְּד אֶל־קַדְר, כיורשו ומורה לו כיצד לגרש את היהודים באחד הימים – “הכסף נלחם בכסף”. היות שהיהודים באים רק בכסף וקונים את הקרקע, את השמירה ואת העבודה ואף את האוכל – יש להילחם בהם בכסף.

צוואה זו מתבססת על דברי דרוויש אחד, שהתווה שתי דרכים: אם היהודים הולכים בכוח הכסף יש להילחם בהם בכסף, אולם אם בעצת האלוהים הם הולכים, יש לחיות עמהם בשלום. מדוע? ־ “כי להם הארץ נִתְּנה. כי כה יאמרו הקדושים אשר בארץ: יבוא יום ואלוהים ישיב את חמתו מעל אִבְּן אישׂראיל אשר גירשוֹ מארצו והשיבוֹ אל נוהו”.

עַבְּד אֶל־קַדְר עושה כדברי השֵׁיךְ שהוא נתמנה תחתיו אולם נכשל ומגיע לבסוף למסקנה, כי טעה בהנחה שבקרוב יבוא קיצם של היהודים, כיוון שהאלוהים – אמנם איתם. הוא מונה בפני בן־שיחו את מעלותיהם: יהודי אינו מוכר את אדמתו ללא־יהודי, אף אחד מראשי המושבות אינו לוקח שוחד כדי להרשיע במשפט את בני עדתו, והעיקר: באו צעירים חדשים לארץ והם עובדים בעצמם, ושוב אינם קונים עבודה בכסף כמקודם.

 

ה. בעיניים ערביות ויהודיות    🔗

ברור כי מכיוון שהמסַפר הוא יהודי, הרי בסיפור על נושא כזה הריהו כמהלך על חבל דק. מצד אחד עליו להבין ללבם של גיבוריו ולשתף את הקורא בטרגדיה העוברת עליהם, אבל בעשותו זאת יש סכנה של השמטת הבסיס שעליו הוא עומד כיהודי בארץ־ישראל, וזה בניגוד לתפיסתו ולאמונת חייו. ואמנם, נראה כי המחבר הצליח בעת ובעונה אחת לצאת ידי חובת שני הצדדים. מחד גיסא, נמנע מהאשמה מפורשת של צד אחד מן הצדדים המעורבים במאורעות, ומאידך גיסא, הראה בסופו של הסיפור, כיצד הבדווי הקנאי משתכנע בהתבוננו במעשיהם של היהודים במשך שנים רבות, כי האלוהים איתם, וכי אין סיכוי לנשלם מעל אדמתם. שינוי זה שחל בהלך מחשבותיו של עַבְּד אֶל־קַדְר מוסבר בהופעתו של אלמנט חדש בחיי המושבה, אנשי העלייה השניה – העובדים את האדמה בעצמם. אכזבתו, ייאושו וכישלונו של גיבור הסיפור הם העידוד ומקור התקווה לצד שכנגד, היינו לקוראי הסיפור. הרגשתם היא כי אמנם בכוח העבודה ראויים הם לרשת אדמה זו, וכי גם הצד שכנגד, היינו הבדווים, מכירים בזאת.

ההימנעות המכוונת מנקיטת עמדה חד־משמעית בזכותו של אחד הצדדים בולטת בתיאור ההתנגשות בין היהודים והבדווים. שכן שני הצדדים מתוארים כגיבורי־חיל נוקמים ונוטרים, ואין מטילים את האשמה על אחד הצדדים לפתיחתה של מלחמה זו, שתיאורה הוא תיאור של התנגשות בין שווים. גם לא ברור מן התיאור ידו של מי היתה על העליונה. אם כי הקורא מודרך להזדהות מסוימת עם הבדווים ותהליך הירידה העובר על שבטם נוגע ללבו, הרי עם זאת, מודגש לאורך כל הסיפור, כי “האשמה” אינה רק ביהודים, המתנחלים החדשים, אלא גם ובעיקר בבדווים עצמם, שהסכסוכים הפנימיים אוכלים בהם בכל פה, שהם מוכרים את אדמתם בעד בצע כסף, לוקחים שוחד, מרשיעים איש את אחיו ועוד. וגם בדרך זו של התיאור נשמר האיזון.

תיאור זה של הנושא מנקודת מבט של הצד הערבי, שנכתב על־ידי סופר עברי, נדיר הוא ביותר, ולכן יש לראות סיפור זה כאחד הניסיונות הראשונים ויוצאי הדופן לעצב עיצוב ספרותי את שורשיו של מה שייקרא לימים “הסכסוך היהודי־ערבי”, גם מנקודת מבטו של “הצד השני”.

דצמבר 1976

 

ביבליוגרפיה:    🔗

יצחק אפשטיין. “שאלה נעלמה”. ‘השילוח’, כרך י“ז, תרס”ז, עמ' 193–206.

אהוד בן־עזר. ‘ברנר והערבים’. הוצ' אסטרולוג, 2001.

עידו בסוק. “פסיכואנליזה בהקשר תרבותי ופוליטי: דיון והדגמה בסיפורי בני ערב של משה סמילנסקי”, ‘בקורת ופרשנות’, הוצ' אוניברסיטת בר־אילן, חוב' 29, סיון תשנ"ג, עמ' 75–96.

יפה ברלוביץ. “בני ערב למשה סמילנסקי – הסיפור הפטרוני”, ‘עיונים בתקומת ישראל’, הוצ' המרכז למורשת בן־גוריון, קריית שדה־בוקר, הוצ' הספרים של אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, כרך 4, תשנ"ד (1994), עמ' 400–421.

נורית גוברין. ‘העומר. תנופתו של כתב־עת ואחריתו’, הוצ' יד יצחק בן צבי, תש"ם.

נורית גוברין. ‘דבש מסלע. מחקרים בספרות ארץ־ישראל’, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ט.

משה סמילנסקי [חתום: חוג’ה מוסה]. ‘בני־ערב. סיפורים’ (2 כרכים), הוצ' דביר, הדפסה ראשונה, תש“ה; הדפסה שניה, תשכ”ד. הסיפורים הופיעו במהדורות שונות החל משנת תרצ"ד.

משה סמילנסקי. ‘פרקים בתולדות הישוב’ (4 כרכים), הוצ' דביר, תש"ה.

משה סמילנסקי. ‘בצל הפרדסים’, הוצ' מסדה, תשי"א.

ס. יזהר. “שאלות שלא החלידו”, ‘הארץ. תרבות וספרות’, 12.4.1974. במלאת 20 שנה למותו של משה סמילנסקי.

נחמה פוחצ’בסקי. “שאלות גלויות (לבעל המאמר ‘שאלה נעלמה’)”, השילוח, כרך י“ח, תרס”ח. עמ' 67–69.