משגברה מחלתו של בנימין זילבּר, אספה אותו ארוסתו, בתיה התופרת, אל מעונה. בנימין שכב בחדר הגדול, והדלת בין חדר זה לחדר הקטן –חדרה של בתיה – היה פתוח כל שעות היום והלילה. גם בשנתה קלטה בתיה כל רחש בחדר הסמוך, ואך נשמע שיעולו של בנימין, מיהרה לקום ולהשקותו חלב חם. בבקרים שמרה עליו, שלא יקום ממיטתו עד שתפוג צינת השחרית.
ביום ההפגנה לכבוד המהפכה ביקש בנימין לקום בהשכמה ולצאת לגזוזטרה.
בתיה השתדלה להניא אותו מזה, אך הוא דחה בתוקף את שידוליה. ובסוף פלט במרירות: “אל תקברי אותי חיים”…
– אני מרושע, כפוי טובה – לחש לעצמו אחר כך, כשבתיה פנתה ועזבה את החדר בשתיקה.
בתיה לא רק טיפלה בו בשקידה ובאהבה – בשבועות האחרונים היתה היא החוליה היחידה המקשרת אותו עם העולם החיצוני. מפיה היו מגיעים אליו הדים מן התמורה שהתחוללה בעיירה: המולה רעשנית של התארגנות אגודות ומפלגות, של אסיפות ומיטינגים. בתיה, שהומרצה על ידו לחרוג לפרקים מן ההסגר הביתי, שגזרה על עצמה, היתה מספרת לו אחר־כך בהתלהבות על המתרחש בחוץ, כשהיא יושבת לצידו, וזרועה העגלגלת, הרכה, כרוכה על צווארו הצנום.
יודע בנימין, שאותה מימרה מרה על קבורת־חיים, הנפלטת מפיו כנגד בתיה מזמן לזמן, מכאיבה לה מאד. עכשיו היא יושבת בוודאי ליד מכונת התפירה ומרטיבה אותה בדמעותיה, אך הלא היתה צריכה להבין, שהיום אינו יכול לוותר. מוכרח הוא, מוכרח לראות בעיניו – ולו רק אפס קצה של תהלוכת ההפגנה. הרי לא ייצא לרחוב – הוא רק יישב במרפסת ויעיף עין.
אזר כוחותיו הדלים והתלבש בעצמו, את הנעליים קירב אל משכבו בשירבוב רגל, ובעודו שוקל איך להעלותן מן הרצפה – ראה את בתיה עומדת בפתח, עיניה לחות, אך על שפתיה חיוך חם…
היא העלתה את הנעליים על כפות רגליו, קשרה את השׂרוכים, תמכה בו ביציאתו לגזוזטרה והושיבה אותו בכורסה, סמוך למעקה המסורג. לאחר־ מכן הביאה סוּדר גדול ועטפה בו את רגליו עד למעלה מן הברכיים, נתנה אצבעותיה בשפעת שערותיו הסבוכה, פילגה וחיברה חליפות:
– בימי, רק לא להתרגז… הכל יהיה טוב. עוד חודש חודשיים – מרעיפה בתיה באנחת ציפייה – הקיץ יגיע לעיצומו, נצא לקרים, יאלטה או סימפרופול, הלא עכשיו יבוא קץ לכל ההגבלות… נשב בהרים, בין הכרמים. אתה תבריא שם, בימי, תשוב לאיתנך בשלמות. כמה זה יהיה נהדר… – ועכשיו אלך להכין לך ארוחת בוקר, מסיימת בתיה בחופזה. בטרם יגיב החולה על חזון התוחלת שלה…
בנימין נשאר לבדו. השמש הגביהה כבר, והרחוב מוצף אור. אך המרפסת שרויה עדיין בצל, וכשנוגע בנימין בסריגי המעקה, הריהו חש צינה ורטיבות.
– אולי באמת הקדמתי מדי – היסס לרגע, אך מראה הרחוב מסיח דעתו מן החשש. הבתים ממול מבהיקים במחשוף קירות קלופי־טיח. על שני עצי השיטה, בחזית ביתו של מנדל סוחר הפשתים, מוריקים זלזלים חדשים, שהאור האביבי כמו הימסה את ירקותם. על גדר קרשים גבוהה, שלוחותיה השחירו ונתרווחו זה מזה כשיניים רעועות, מתנוססות כרזות מצוּירות. המבשרות את ההפגנה הקרובה.
במודעה המרכזית מטעם מועצת המהפכה בולטת שמש אדירה, שקרניה מעטירות פני איש־צבא המנופף דגל אדום; אותיות מסולסלות מצטרפות בה לכתובת: חופש, אחווה, שוויון. מודעות קטנות יותר מכתרות את המודעה הגדולה במפוזר ונראות כמפזזות סביבה. הצבע השולט בכולן הוא אדום – אודם ארגמני דחוס, אודם הלבינה השרופה ואודם הכרמיל הלוהט. המהפכה מתגלמת בציורי דמויות שונות: נפּח פזוּר־רעמה הולם בפטישו על הסדן, וגיצים דולקים פולחים את החשיכה מסביב; ענק מנתק את אזיקי הברזל הכובלים את ידיו ורגליו; איכר גלוי חזה זורע בתנופה שדה רחב־ידיים. פה ושם נראים ציורים תמימים, המזכירים כרטיסי ברכה: יונים צחורות נושאות סיסמאות במקוריהן, מלאכים פרושׂי־כנפיים סוככים על תינוק רך בעריסתו. על המודעה מטעם המפלגה הציונית מתנוסס הציור הידוע “וגר זאב עם כבש”.
– מאיין צצו בין לילה כל המפלגות והאירגונים האלה – מהרהר בנימין – ומי הם האמנים האלמונים, תופשי המכחול ובוחשי הצבעים? – כתמים יוקדים על לסתותיו, סנטרו נשמט ברפיון, והוא חש את עצמו כפיס־עץ שבור, שהזרם פלטו אל החוף.
קול חבטות, שנשמע ברחוב, מעורר שוב את סקרנותו. מעבר לכביש חובטת סימה ריינס, בעלת המלון, מרבד שחוק, המעלה תימרות אבק.
– סימה, למה נטפלת למרבדים עם שחרית?
בנימין אינו רואה את השואלת, אך מכיר הוא את קולה. זאת היא הגברת וינטר, שקולה הצורמני הבריח את בעלה אל מעבר לים.
– נטפלתי למרבדים מאחר שהבנות נטפלו אלי… – עונה הגברת ריינס – צו, הן אומרות, צו מטעם המועצה: לקשט את הבתים לכבוד ההפגנה.
– אוי ואבוי לי – מצטרחת הגברת וינטר– איפה אקח להם קישוטים? מה דעתך על השטיח הירוק שלי – זה, מחדר השינה?
– השטיח הירוק שלך יפה מאד, אך מוטב תמצאי משהו אדום. הכול אדום עכשיו.
– הרי לך גזירה חדשה! – הולך ומתרחק קולה של הגברת וינטר– מה יעשו לי? יחרימו את המרבד? יטילו קנס?
בבית הסמוך למלון, משמאל, טורחת נוסיה גלמן הצחקנית, בתו של רופא השיניים, לקבוע שני דגלים אדומים במבוא הבית. בחור, שבנימין אינו מכירו – כנראה, אורח מעיירה סמוכה – עוזר על ידה. מהסימטה המתלכסנת ימינה מגיחה בחיפזון רעיה מירקין, בתו של הצלם מירקין, ונעצרת בבת־אחת למראה הדגלים: “אלי, שניים, שני דגלים! נוּסיה, זוהי חזירות. אני לוקחת ממך אחד, בלא דין ודברים –”
במקום לענות לחברתה מציגה לפניה נוסיה את הבחור הזר, המושיט לה יד, כשמבטו מכוּון לתוך חולצתה, למטה מצווארה…
כל יום אתמול התרוצצה רעיה להשיג בד אדום לדגלים, ולא נמצא לה, כי נחטף מן החנויות ואזל. הבוקר נזדרזה להמשיך בחיפושים, ורק עתה הרגישה כי מרוב חיפזון לא רכסה את הכפתור העליון בחולצתה.
– הרי זה ממש בושה מפני אדם זר – הסמיקה רעיה – בושה שלא – – שאין בעיירתנו בד אדום די־הצורך.
אגב שיחה מושכת רעיה בקצות המטפחת שעל גבה ומכסה את המחשוף.
– הו, צוחק הבחור, נוסיה יכולה להשיא לך עצה!
–שתוק! – רוקעת נוסיה ברגלה דרך גינדור, ומספרת לרעיה כיצד שיכנעה אמש את אמה להקריב את התחתונית האדומה שלה על מזבח המהפכה…
– איזו אמצאה! מתפעלת רעיה – לי עצמי יש תחתונית כזאת. מהר הביתה! להתראות בהפגנה!
אור השמש, שהספיק כבר לכבוש את רצפת הגזוזטרה, הגיע עד נעליו של בנימין. חום נעים נמסך לתוך אצבעותיו, ועניין הדגלים בין שתי הצעירות העלה חיוך רפה על שפתיו.
על־יד המודעות התלקטה בינתיים חבורה של בעלי־בתים, כשילדים מתגודדים סביבם.
– נו, מועדים לשמחה! – נדחק לתוך החבורה קופּל צימזון הגוץ, כשתיק הטלית ותפילין תחת בית שחיו – אמרתם היום “יעלה ויבוא” לכבוד החג, יהודים?
– וכי מה אתה סבור? – מחליק מטוס השוחט את זקנו הרחב – באמת יום־טוב. כל השנים מתפללים “כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ”…
– אל נא בחופזכם – מעיר מישהו ספקן – כל זמן שהוא עצמו, ה“ימח שמו”, עודנו חי וקיים, אין כל בטחון שהגלגל לא יחזור אחורנית…
– דברים בטלים! – מתרתח קופּל – הוא עצמו גולם גמור היה כל ימיו, טפש מטופש. בכוחם של השׂרים ישב על כסא המלכות. עכשיו כל רבי־המלוכה עשו יד אחת נגדו!
– מתאווה הייתי לדעת מה יעשו בו שם בעיר פּרם שבסיביר, הן לא ימליחו אותו שם… – המסיח, ראובן ה“מוכר־תבואה”, בולש במבטו הערמומי בעיני האחרים, המבינים את הרמז, אך מתאפקים כולם ושותקים… רק יוּדיל מוהליבר, המלמד המודרני, מפטיר אחרי שיעול קצר: "סבורני, שלא נשב “שבעה” אחריו, אם יקויים בו “ונקיתי דמם לא נקיתי”…
אותו ספקן, שבנימין אינו מכירו, מתחלחל ונרתע, פונה לכאן ולכאן ומתנפל פתאום על הילדים: “מה הם מתלבטים כאן ה”שקצים" הללו? לאן אתם מטפסים? אל תגעו במודעות, ממזרים שכמותכם!"
צילצול פעמונים קטנים משתפך בחלל האוויר. שלוש כּירכּרות עוברות בדהרה, בכיוון לבית־הנתיבות. חלקי הנחושת בריתמת הסוסים מתנוצצים. הגלגלים משתקשקים, ורצועות השוטים שבידי העגלונים מתפרכסים ומשמיעים ניפצוץ עליז. הילדים נוטשים את המודעות ורודפים אחרי הכּירכּרות.
– אצים להביא את “החברים” החשובים!
– נאומים יהיו בהפגנה.
– בימת קרשים גדולה כבר הקימו בשוק.
חבורת ה“בעלי בתים” מתפרדת. כל אחד פונה לעברו. הספקן מושך ראשו לבין כתפיו וחומק אל הסימטה.
– בימי, ארוחת הבוקר שלך כבר מוכנה. – מודיעה בתיה.
– איני רעב עדיין. הביאי לי רק מעט חלב.
בתיה מביאה את החלב. היא לא עשתה עדיין את תסרוקתה, ואור השמש קושר בשערותיה קווי זוהר אווריריים. בנימין נדלק למראיה בתשוקת חיים עזה, הנחנקת מיד: אסור, אסור לו לקלוט את פניה בכפות ידיו ולהצמיד שפתיו אל פיה… גרונו מתכווץ, ושיעול כבד, מחרחר, פורץ מחזהו.
החלב הגיע ברגע הנכון. בנימין שותה אותו בגמיעות קטנות, ובתיה נשענת, בידיים שלובות על חזה, אל המעקה וצופה אל הרחוב.
–הבט, הבט – צוחקת בתיה מבלי להפנות ראשה – הרי זה שמואל, שמואל טוּרנר שלנו, בסגין של חיילים!
שמואל הגיע אל הגזוזטרה בצעד מהיר, הגביה עצמו בקפיצה וישב על הסורג, כשרגליו משולשלות כלפי חוץ. הוא טפח על גבה של בתיה וניפנף ידו כלפי בנימין:
– מזל טוב, יושבים כבר על המרפסת! אבל, זוז מעט קדימה. השמש האביבית יפה לבריאות, מדוע אתה יושב בצל?
בנימין מחה לאט־לאט את החלב מעל שפתיו:
– גם לך מגיע “מזל טוב”, כבר לבשת את הסגין…
– כן. השׂגנו, כל החבורה שלנו. –ענה שמואל בנימה של יוהרה.
בתיה שילבה זרועותיה על עורפּה:
– ובכן, המפלגה היחידה, שתופיע בהפגנה עם חיילים מתנדבים בשורותיה, היא המפלגה הציונית דווקא?…
– נראה, שכך הוא. בהפגנה נצעד בצוותא, עם דגל משלנו.
שמואל הסיט כובעו אחורנית, ובנימין לא יכול לגרוע עין מפניו השופעים בריאות ורעננות. לפני שחלה, לא קינא בנימין מעולם בעליונותו הגופנית של שמואל. הוא, פשוט, היה חוסה בצילו. עכשיו לא יכול לכבוש את המרירות התוססת בחובּו:
– משמע, הצלחת לבלבל את המוח למספר בחורים, גורר אותם לאבדון. – נשימתו נטרפה, אך הוא הצליח לכבוש את השיעול.
התרגשותו של בנימין מידבקת בשמואל:
– אתה טועה, בימי, שום בילבול־מוח. פשוט, ענין של יושר. פירעון שטר. חייבים להוכיח וקודם כל לעצמנו – שהיינו “ארנבות” לא מתוך פחדנות. השתמטנו מן הגיוס מפני שהיינו מקופחים. פטרנו עצמנו מן החובה דוגמת “מוטיל בן פייסי” אצל “שלום־עליכם”: “אנו יתומים!”… עכשיו שוב אין אנו יתומים. בנים אנו למולדת, שאינה מפלה אותנו לרעה. כל השערים פתוחים לפנינו, כל הזכויות.
בנימין נשך את שפתו: “כל השערים”… “כל הזכויות”… יש לך מולדת נדיבה… טרייה לגמרי… וזו, העתיקה, שחלמנו עליה, שלמענה רצינו לשמור על עצמנו ולהישאר בחיים – מוכרים. מוכרים את הבכורה בנזיד עדשים. תוכל לגור בפטרוגרד הבירה, ללמוד באוניברסיטה –
– הנח, בימי, הנח – שיסע שמואל במורת רוח – לא מוכרים שום דבר, לא מתכחשים –
בתיה רמזה לשמואל שלא יפליג בוויכוח.
– די מספיק אמרה מצטחקת – אין לכם פה קהל בשביל דיסקוּסיה. – אמור־נא, שמואל, באיזו שעה תתחיל ההפגנה?
– בעשר. – ענה שמואל וקפץ למטה אל המדרכה – תהיה צפירה מיוחדת מבית החרושת לסוכר. זה יהיה האות. ועלי לזוז. יש עוד עניינים לסדר. ואתך, בימי, עוד נברר את הכול, עוד נדבר. הייה בריא!
בתיה ניגשה אל המעקה, הפשילה ראשה ושאפה את האוויר האביבי, כאילו משכה אותו אל קרבה מאיזה רובד אחר, גבוה, קרוב יותר לשמיים הרחוקים.
עיניו של בנימין תעו סביבו. מבטו נתקל בכינורו שלא נגע בו מאז נפל למשכב. הכינור היה תלוי בחדרו, על הקיר מול פתח המרפסת, נתון בעטיפת בד לבן. אמש, כשאור הירח נפל על עטיפת הכינור, נראתה לו זו כתכריך לבן המלפף גוויה ומשתנץ סביב לגרונה, ושעה ארוכה נדדה שנתו.
"צריך לומר לבתיה, שתוריד את הכינור מהקיר – חשב, אך בו־ברגע שבה והשתלטה עליו המרירות, שהתסיסה בו השיחה הקצרה עם שמואל.
– כך, כך… – פלט באנחה כבדה – הכול לריק, לשווא… לשם מה היו המחבואים, הפחדים, הסבל… לנו יש ייעוד אחר – היה אומר הוא – אנו נהיה דרושים בחזית אחרת"…
בתיה לא נפנתה אליו, היא דיברה כמתוך חלום: “הלא אי־אפשר לעמוד מן הצד… מוכרחים לפעול, לחיות…”
– את מצדיקה אותו. – אמר בנימין בקול שבור – ככה זה, הצדק תמיד עם החזקים, הבריאים…
בתיה נרעדה. שוב עלו הדמעות בעיניה. היא הרתיעה עצמה לעבר בנימין, כרעה לרגליו וכבשה את ראשה בין ברכיו. בנימין החליק באצבעותיו על כתפיה בשתיקה.
בדיוק בעשר בקעה השריקה המיוּחלת. היא פרצה מתוך לוע הארובה השחורה של בית־החרושת לסוכר, תרועה אדירה מלוּוה קילוח עז של אדים לבנים. הילדים שטיפסו על גדרות ועצים, כאילו נתכוונו לחטוף את השריקה באוויר, נשתלשלו במהירות למטה והתעופפו לכל עבר: “שרקו כבר! שרקו!”
כל העיירה השתתפה בהפגנה. במרכז צעדו חברי מועצת המהפכה, חברי המפלגות והאגודות, ובראש –חבורת המתנדבים מבין “הארנבות” לשעבר.
המון נלווים – זקנים, נשים וטף – נגרפו וחברו לתהלוכה כמסגרת חיה, שהסתגלה ללא הפוגה לתנאי המעבר ברחובות: התכווצה והתמתחה, נפרמה ונקרעה, וחזרה ונתחברה. הילדים לא הירפו. בניתורים, בדילוגים ובנפתולי־עקיפין התגברו על כל המכשולים. ילדה קטנה, זהובת־שיער דישדשה בנעליים גדולות מכפי מידתה והתאמצה להדביק את אחרוני המפגרים.
היה שקט רב, נושם חרדת־קודש. המקהלה, שאורגנה ברגע האחרון על ידי מוטל החייט, שרה שירי מהפכה בלוויית חליל וכינור.
“קרבן נפלתם במלחמת גורל, קרבן אהבה למולדת”. –הקולות המו בעוגמה כובשת־לב, והחליל עם הכינור סילסלו את המנגינה ביבבה עצורה. יהודים מכובדים צעדו לבושים בקפוטות־השבת, ועל פניהם ארשת של צקוּן־לחש, של “תפלה זכה” בהתקדש יום־הכיפורים.
האוויר היה רך וממוזג. הזלזלים החדשים על העצים והעשבים התינוקיים, שהציצו מבין הגדרות, רחצו באור מלטף, והלבבות שנתרכּכו ונתמוגגוּ אף הם, הפיקו פטורי־ציצים של אמון ורעוּת.
– סליחה, חבר, אתה מסתיר.
– בבקשה, חבר, עמוד לפניי, זה לא יפריע לי.
“חבר”, חבר" – ריפרפה המלה הטובה בלי הרף. בפי הנשים צילצלה כנשיקה, ובפי הגברים התנפנפה במלוא עומס החיבה האנושית, מלאה ורווה כראשה של שיבולת בשלה. נתפרקו מחיצות. יהודים וגויים צעדו במעורב, החליפו חיוכים לבביים ומבטי ידידות – אדם נגע בשכנו, כמו בעצמו ובשרו.
שמואל צעד קל ומתרונן. כל אותה התקשרות איתנית, שהיתה מוטבעת בעימקי הווייתו, לאדמה זו, להרים אלה, לעצים, לנחלים, למראות ולצלילים, שבהם היו משולבות חוויותיו מן הרגע שיצא לאוויר העולם – התקשרות שנלחם בה והשתדל לדכאה, להימלט ממנה אל הנופים הרחוקים, נופי החלום והכיסופים – התקשרות זו השתלטה עליו כעת וכבשה את כל ישותו.
“אכן מולדת היא, מולדת – המו הדברים בקרבו – אם אוהבת, שרוח רעה העבירה אותה על דעתה להתנכר לך, להרע; ועתה – פניה קורנים לקראתך, וזרועותיה פתוחות לחבקך.”
על במת הקרשים, בכיכר השוק, עלו בזה אחר זה נואמים צעירים וקשישים, שדיברו בלשון פשוטה, לא־מלומדת, אך מבין שיברי המשפטים השתפך רגש חי ושפע רצון טוב.
הגיע תורו של שמואל. כשעלה לבמה, לא ידע עדיין מה יגיד. הדברים נפלטו מפיו קטועים ורוטטים:
– אנחנו הולכים. התנדבנו בנפש חפצה. בעד האחווה הגדולה. בעד החרות הקדושה – – בעד, בעד כל זה – והוא פשט ידיו לעברים, כמו רצה לסגור בזרועותיו ולאמץ אל חזהו את הקהל כולו, את העיירה וסביבתה על מרחבי השדות והגנים המשׂתרעים עד לאופק.
פתאום נעלם הכול, ולהרף־עין ראה רק את עיני בנימין החולה נעוצות בו בתוכחה יוקדת.
עוד רגע, והוא התנער והגביר את קולו:
– אנחנו ציונים! אין אנו מסתירים זאת. אנו גאים על כך. גם הציונות נרדפה על־ידי המשטר הצארי!
מבטו של בנימין לא הירפה ממנו, לא נרתע מפני הכרזותיו הקולניות ומחיאות־הכפיים שליווּ אותן.
– אין ניגוד בין ציונות לבין מהפכה. ציונות – פירושה: גאולה! שיחרור! לכל עם, לכל האנושות! – תחי המהפכה! יחי החופש!
כשירד מעל הבמה משולהב ונרגש, חלף בדמיונו מראה־בזק של נוף קסום – ים וחולות זהב, ודקלים, חומה ומגדל עתיק וגמלים פוסעים בשיירה, ואור מפציע ומתלקח בעומק – להט קודח מעיני בנימין, מבט צורב, מרשיע.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.