רקע
אהרן אשמן
שברים

יום שלישי. יום השוק. אביב בא לעולם. השמים מתקערים מעל לעיירה בהירים־מחייכים, מנומרים בעננות צחורות.

חיים־חנא, המוכר כלי־חרס, קם לפני עלות השחר, התפלל, אמר תהילים־של־יום ויצא מביתו אל החנות. מהלך חיים־חנא בשופי, זקנקנו הצהבהב, המקריח על לחייו, מסורק במעוגל אל מתחת לסנטרו, עיניו הכחולות מסתכלות בכוכבים האחרונים ההולכים ומתעממים, ונחיריו שואפים בהנאה את האוויר המשובב בצינתו הקלה. מהרהר הוא במעשי הבורא המחדש את הזמנים ונוהג בעולמו בחוכמה — מין תשלובת של דברים האחוזים זה בזה, מורכבים זה על גבי זה, ממש כמערכת הכלים שבחנותו: סיר בתוך סיר, אילפּס בתוך אילפס וצלחת בתוך צלחת — טורים מאונכים זה ליד זה, כשהרצפה מלמטה והתקרה מלמעלה מהדקות ומשמרות את המעמד. כך גם השלטון במדינה; ראש־השוטרים, זליבודה, למשל, רשע זה המפיל אימתו על הכול — מהו? כלום אינו כלי בטור? יש נמוך ממנו במעלות הסולם, ויש גבוה ממנו, וגבוה מעל גבוה — ה“צאר” — הקיסר בכבודו ובעצמו, שממנו משתלשל כוח השׂררה ועובר מכלי אל כלי ועד זליבודה הוא מגיע, ואף למטה ממנו, אל השוטר הפשוט הכפוף לפקודתו.

רשע הוא זליבודה, מתאנה וסוחט שלמונים מפקידה לפקידה, ועם זאת לא פעם אתה נזקק לו לטובתך. גוי שיכור המתפרץ לסימטה ומאיים למגר ולשבר — מי מניח כפו עליו? — זליבודה. גויה כפרית, שזוכה מן הכלים במשיכה ומצניעה בסלה — מי מוקיע קלונה במענה לשון מפולפל ורושם עוונה — כתוב וחתום — למען תבוא על עונשה כדין? — שוב זליבודה.

— אה ר' זנוויל, גם הפעם הקדמת אותי — בוקר טוב.

— בוקר טוב, חיים־חנא, בוקר טוב — רוטן ר' זנוויל הזקן, הנאבק במנעול הישן, הסרבן, של חנותו.

אלמן הוא ר' זנוויל ומופלג בשנים, אך מחזיק הוא בחנותו בעקשנות, אינו מסכים להיות סמוך על שולחנם של בניו. הסחורה בחנותו דלה ומיושנת — קדירות מעוּותות, שתחתיתן עקומה, כדים פגומים שידיותיהן מלוכסנות או שׂרועות ביותר, עציצים משונים, עתיקים — מימי נפוליאון, כפי שמתלוצצים השכנים. לעתים רחוקות מזדמן לו, לר' זנוויל, קונה — מאלה שלהוטים אחרי מיקח זול, אך הוא אינו נוטש את חנותו. בידיים רועדות מוציא הוא את הכלים אל מדרכת הקרשים שלפני החנות, ומכניסם לעת ערב. מתקיים הוא בצימצום. צרור־חיסכון שמור עמו מהשנים הטובות, והוא סומך עליו שיספיק לו עד מאה ועשרים.

— יהיה פדיון היום ר' זנוויל — מה אתה סבור?

— מה אני סבור? למה אני צריך להיות סבור? יש לנו אלוהים בשמים? הא — יש?

— הבוץ עדיין שולט בדרכים. הגויים חסים על סוסיהם. — מגרד חיים־חנא מתחת לזקנקנו בדאגה.

הבוץ, החוסם את הדרכים מחוץ לעיירה, שולט עדיין גם ברחובותיה בלי מצרים. מלבד רחובות מספר במרכזה, מוצפת העיירה לבּה רכיכה, שחורה, תשפוכת שוות צבע ומראה, המתקרשת מעט בלילות, ועם שחרית נזהרים עוברים ושבים ומנסים על כל צעד את הקרום העליון, בטרם יציגו כף־רגל. אף־על־פי־כן לא מעטות הן ההפתעות: הגלד העליון נפרך פה ושם תחת רגלי הדורך, והתמיסה השחורה ניתזת בסילון על בגדיו.

דאגתו של חיים־חנא לגורלו של יום־השוק הולכת ומתאמתת. השעות זוחלות בעצלתיים. החנוונים הבטלים מנדדים רגליהם לאורך המדרכה, מחליפים דברים ביניהם, מעלים זכרונות על קַדרים מומחים — אמנים במקצועם, על הרפתקאות בדרכים בנסיעות להבאת סחורה, על קנוניות והסגת־גבול במיקח וממכר. הדברים יגעים: הציפייה לקונים מנקרת בחוּבם של המדברים והשומעים. הלשונות נכמשות. מפעם לפעם מאהיל מישהו מן החבורה על עיניו, צופה לקצה הסימטה ושומט ידו במורת־רוח, עד שפורשים כולם — איש איש לחנותו.

טסוֹ־טסוֹ־טסוֹ — נשמע פתאום ציקצוק לשונו של איכר המזרז את סוסיו. הנה נראים במבוא הסימטה גם ראשי הבהמות, כפופים במאמץ־משיכה ונחיריהם פולטים אד לבן. — לא, אין זה קונה. הסוסים הבריאים מאחוזת הפריץ הם, והעגלה עמוסה שקים מלאים.

— איך מגיעים מכאן אל מוטקה הארוך, סוחר התבואה? — שואל האיכר המרושל, הצועד ליד העגלה, ושוטו תחת בית שחיו.

— היכן הוא טרוֹפים היום? הלא הוא המוביל תמיד את התבואה! — משיב לאיכר מנדל ה“אמריקני”, שמזה שנים חזר מאמריקה, אך עדיין שמה מכתיר אותו, ופארה עליו: טבעת־זהב כבדה על אצבעו, וכובע קשה, עגלגל, על ראשו.

— הרי לך עסק עם ז’ידים — מעווה האיכר את פניו כלפי מנדל — שואל בן־אדם “איך עוברים כאן?”, והוא לך — “היכן טרופים?”

— שומעים אתם? — מנהם מנדיל מתוך כריסו לחלל הסימטה — נתחמץ מזלו, שיש לו עסק עם “ז’ידים”. ובכן, מצווה לפייסו ולפצותו… — קורץ מנדל לעבר חיים־חנא.

— סע, סע הלאה — אומר מנדל לאיכר ותעצור שם מול חנותו של היהודי ההוא, בעל הזקן הצהבהב. מוטקה הארוך הוא שכנו. הוא יסביר לך. החנוונים, שכוונתו של מנדל נתפסת על ידם, מתנערים מן השיממון ומצטחקים זה לזה.

— בוא, מכובדי, בוא — מגלגל חיים־חנא במאור־פנים כלפי האיכר המתקרב — רק התקדם־נא עוד מעט, לבל תחסום את הכניסה לחנותי.

הסוסים מתקדמים, עוברים את גבול החנות ושוקעים בבת־אחת עד לברכיים במהמורה של בוץ.

— ארורים! — מקלל האיכר את החנוונים הכובשים את צחוקם, מוציא את השוט מבית שחיו ורוצע את הסוסים עד להשחית. הבהמות מיטלטלות בכבדות, מתחככות אל היצוּל בצלעותיהן, מרתיעות עצמן לצדדים ולאחור, עד שמתלכדות במאמץ משותף ומושכות את העגלה קדימה כדי שתי פסיעות. עתה שפל הבוץ מברכיהם של הסוסים, אך גלגלי העגלה נעלמים כליל, ובית־קיבולה נח על מישטח הבוץ כעריבה גדולה.

החנוונים אינם חוסכים “עצות” מן העגלון המבולבל:

— אתה, בן אדם, רתום את הסוסים מאחורי העגלה, בחזרה ימשכו ביתר־חשק…

— מלח, בזוק להם מעט מלח מתחת לזנב — מצפצף משה “סלק” — הצרבת באחוריהם תצמיח להם כנפים…

— שפוך לך לתוך מכנסיך! — צורח כלפיו האיכר בחימה שפוכה.

— חיים־חנא טופח לאיכר על כתפו בחיבה: "אתה, מכובדי, חזור לאחוזה והבא אתך עוד זוג סוסים לעזרה. את יום־השוק אתה מקלקל לנו.

— מחריא אני עליך ועל יום השוק שלך — מטלטל האיכר את אגרופיו באוויר — שדים ארורים, בני השטן! תקעו בן־אדם לתוך מהמורה, ועוד מרחיבים פה עליו, מתעללים — ילדי־זנונים שכמותם!

הסוסים המדולדלים, המלוכלכים, מתנשמים חרש וצלעותיהם עולות ויורדות. האיכר הפרוע מגשש להתקרב אל העגלה כדי להוריד את השקים.

ר' זנוויל ממשמש בגבחתו, וקולו מנסר כעולה מקדירה סדוקה: "יהודים. רחמנות על הסוסים —

אה? והאיכר — מה יהיה בסופו?"

— אותו, את המגדף, לימדנו לקח. אבל, הסוסים, הסוסים… צער בעלי חיים. יהודים, אין ברירה, מוכרחים להטות כתף…

חיים־חנא מתכופף, מסלק את הכלים, שהוציא למדרכה, ומערים אותם בזווית מחוץ לחנות. מי שהוא מזדרז לשים שני קרשים באלכסון, מן המדרכה אל פי העגלה. האיכר מגלגל עליהם את השקים מן העגלה למדרכה, וידיים עסקניות, התאבות לעזור, מסדרות אותם במעומד.

העגלה מרוּקנת כבר, אך הסוסים המיוגעים עומדים כמסמרות נטועים ומסרבים לזוז.

האיכר הממורמר מתחכם לשנות את הכיווּן: — אחורה! — חובט הוא על פניהם של הסוסים — אחורה, בהמה מלוכלכת!

הסוסים מרטטים, מקרטעים — העגלה הריקה זזה בחריקה, ואז הם חשים, שהכובד מאחוריהם פחת, ומתחילים לציית.

האיכר מחזיק את היצוּל בכפותיו, משעין עליו את חזהו ודוחפו אחורה בכל כוחו, והחנוונים מסייעים בגניחות־עידוד: “עוד מעט! עוד מעט!”…

הגלגלים האחוריים מבצבצים כבר, כשהם מנטפים דבלולי בוץ מחישוקיהם וסרניהם. האיכר מצדד עצמו במפתיע לעבר המדרכה, כדי להתרחק מהמהמורה. היצול האחוז בכפותיו מזדקר בבת־אחת כלפי מעלה, מביך את הסוסים הצונפים בבהלה, מרתיעים עצמם במשיכה חזקה אחורה ומיד בחזרה, קדימה. היצול נשמט מידי האיכר, צונח כלפי מטה ונהדף באלכסון אל תוך ערימת הכלים של חיים־חנא.

בתוך המהומה המתחוללת עומד חיים־חנא ומאיים על האיכר באגרופיו:

“את כל הסחורה פוצצת לי, שלם תשלם את הנזק עד פרוטה אחרונה!”

שלם! שלם! — צועקים החנוונים — שלוף את הצרור מחיקך!

— כסף דורשים אתם? את הכינים רשאים אתם ללקט מתוך כותונתי! — משיב האיכר, וחיוך ממוסמס בשׂפמו.

— את האוריאדניק אני מביא מיד, את זליבודה — קורא משה “סלק”, ופורש בריצה.

— בוסר אני עליכם ועל האוריאדניק שלכם! — הסתמר האיכר, טפוּ עליכם! הפריץ ישלם לכם! “תשלום מלא” תקבלו מידו!… — מחה את פניו בשרווּלו, יישב את כובעו על גוגלתו ונסתלק.

—צריך לעצור אותו! — צועק מנדיל האמריקני.

— איך תעצור? תתכתש אתו? עוד זה חסר לנו, הא? — טוען כנגדו ר' זנוויל — העיקר, השקים פה, הסוסים פה, היצוּל בתוך שיברי הכלים? יבוא זליבודה, יעשה פרוטוקול.

בעוד הללו מתווכחים ביניהם, מהלכת איטה, אשת חיים־חנא מסביב לשברי־הכלים ומחטטת בתוך הערימה. איטה הביאה לבעלה את ארוחת־הצהריים, ולמראה ההרס הריהי מקוננת בניגון של תחינה על “קבר־אבות”: “חמש־עשרה קערות, עשרים וחמש צלחות מזוגגות — אבוי לראשי! עשרים סירי־מישרה, שמונה קדירות בישול, אילפסים, עציצים — חורבן שכזה!”

— יהודים, יהודים!— בוקע קולו הצורמני של משה־סלק החוזר דחוף ומסוער, טס ועולה לעגלה על גבי הקרשים הנטויים באלכסון, מגביה עצמו על בהונותיו ומכריז בנשימה מקוטעת: “הורידו אותו! יהודים, הורידו אותו! המשיח שלנו בא!”

— מה אתה מתנפנף שם כתרנגול? — נוזף “האמריקני” — דבּר דברים ברורים: מה הורידו? את מי הורידו?

אותו, אותו גופא! את ה“ימח שמו” הגדול! את ניקולקה! את הכתר לקחו ממנוּ, מהפכה עשו, גם אצלנו, בשוק. תפסו. מובילים אותו. בלי כובע בלי חרב. מובילים מרחוב לרחוב. גם לכאן יגיעו.

התדהמה מתגלגלת להמולה סואנת. הכול מדברים בערבוביה: דווקא אלינו?! — מפטרבורג עד כאן?!

— והמשפחה? — והשרים?

— הנה! הנה! באים כבר! — מכריז משה “סלק”.

במבוא הסימטה רוגשת המונייה טרופה, מטלית אדומה מתנפנפת באוויר, וקולות שיר מתנשאים: “קום, התנער, העם העובד!” אידל הספּר, השחור כצועני, וגלמן רופא השיניים, ששׂפמו מטופח ומשקפי־צבט על חוטמו, צועדים באמצע, וביניהם גורר עצמו האוריאדניק זליבודה — ידיו קשורות בחבל, ראשו מגולה, ועל סגינו בולטים כתמים בהירים — עקבות הענידים והחגורה שנתלשו. את חרבו של זליבודה עם המטלית האדומה בראשה נושא המורה הכפרי הצולע, שלסתותיו הבולטות ועיניו היושבות עמוק בחוריהן משוות לפניו ארשת־אימים.

בתוך הסימטה מתפלגת ההמונייה לשני טורים הצועדים על גבי המדרכות. ליד חנותו של חיים־חנא עולה המורה הכפרי לתוך העגלה, וזליבודה מעפיל אחריו על גבי הקרשים הנטויים, כשהוא נדחף מלמטה במכות־אגרוף ובעיטות.

— קרא! — פוקד המורה על זליבודה ותוקע לידו את הגליון שהוציא מחיקו.

זליבודה עומד גלוי ראש, קצות שפמו תלויים למטה, ובין שערותיו הדלות מבהיקות בהרות ברודות. כל דמותו מביעה פחד והכנעה קהה. קולו חנוק, והדברים שהוא קורא מן הגליון אינם מגיעים לאוזן.

— הרם קולך בּרבּוס"! — שואג המורה — את פקודות הצאר קראת תמיד בקול חזק וצלול!

האוריאדניק מגביר קולו בבת־אחת כתוקע בחצוצרה, והקהל פורץ בצחוק ותשואות.

— “המניפסט הראשון מטעם הממשלה הזמנית המהפכנית לכל אזרחי רוסיה החופשית!” — זליבודה מיידה את הדברים לתוך הקהל, וקולו מלוּוה תהודה משונה כפורץ מקימרון גולגלתו.

חיים־חנא לא הקשיב לקריאה. ירדה עליו “מרהשחורה”: לכלים השבורים אין תקנה, ולהפסד שוב לא יהיה תגמול. לפני מי יבוא בתביעה, ומי יעמוד לו?… המלך הוּרד מכסאו, וזליבודה — פנה הודו, פנה זיוו. סדר העולם היציב נתערער ונתמוטט, דומה עליו, שכל צריפי־החנויות שבסימטה נתקעקעה אחיזתן בקרקע, וכל טורי־הכלים שבתוכן נתפרקו והתנפצו.

בואי! — לחש לאשתו. נעל את דלת החנות, ושניהם החליקו וחמקו בחשאי.

הדי הקריאות דלקו אחריהם: הלאה שלטון היחיד! — מוות ל“ברבוסים”! — יחי החופש! — תחי המהפכה! הוּרא! הוּרא!


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50097 יצירות מאת 2766 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!