היתה שעת לילה, לאחר חצות. היא עמדה עוד על סיפון האוניה, ועיניה תרו באפלה לתפוס את קו החוף. החוף עודנו רחוק – החליטה – הן רק בשש בבוקר תעגון האוניה בנמל.

גשם דק התחיל לטפטף. היא ירדה אל התא ועלתה על משכבה. שעה ארוכה התהפכה מצד אל צד, ולא יכלה להרדם. הדליקה את החשמל ולקחה בידה את תמונתו.

במשך שנים רבות היתה תמונה זו נוסכת בה נחמה ומרגוע. אליה היתה נמלטת ברגעים של מצוקה, ובה דבקה בכל תמורות חייה. תמונה זו קשרה אותה אליו גם בתקופת נישואיה האומללים עם האחר, שסוף־סוף נתגרשה ממנו.

מרופט הוא התצלום בשוליו ושחוק פה ושם, אך הפנים – פניו – עמדו בעינם. הפנים שפעו קסם לוהט: הבלורית הגדושה התנחשלה לעברים, העיניים הבריקו מתחת לגבות המגולפות להפליא, והשפתיים המלאות התלכדו בחיבור שהביע אומץ וטוב־לב.

היא נזכרה ביום פרידתם. עלה ונצטייר לעיניה בית־הנתיבות הקטן, הבית הלבן, שעצי הלילך ריפדו את גגו בניצה רכה בעלת גוֹן־שעווה חיוור. שם החליפו ביניהם את התמונות – היא נתנה לו את תמונתה וקיבלה מידו את תמונתו – התנשקו, ומישהו, בהול ונדחק, הפריד ביניהם. הקטר שלח שריקה פולחת, והיא נסחפה עם זרם העולים אל הקרונות.

במקום מגוריה החדש, במדינה הרחוקה שמעבר לאוקינוס, עברה עליה תקופת־שנים ארוכה ללא כל ידיעה אודותיו. רק עם תום המלחמה נוצר קשר ביניהם. ממכתביו נודע לה מה שעבר עליו. הוא נכלא בבית־סוהר, נשלח לעבודת־פרך, ברח והתענה במחבואים שונים, נתפס בידי העריצים ונשא בכל האימים של מחנות־ההסגר וההשמדה עד שניצל בדרך נס והגיע אל חופי ארץ חלומותיו.

היא כה הירבתה לקרוא במכתביו עד שידעה אותם כמעט בעל־פה. היתה מתרגשת בייחוד מדבריו על תמונתה: “שמרתי עליה כעל בבת־עיני – כתב לה – היא היתה משענתי בכל נדודיי וסבלי. העיניים השקדיות הנפלאות שלך, החיוך המתוק על שפתייך, וכל אותה סגלגלות התואר, המלאה נעימות וחן – החיו את רוחי: בהם נגנזה כל חמדת החיים של ימי העבר, כל החלומות והתקוות לעתיד.” צפירה חדה וממושכת, הגוררת אחריה שובל ארוך של הדים ובני־הדים, שיסעה את הרהוריה. האוניה עגנה בנמל. היא היתה בין הראשונים שירדו לחוף. בשמיים שטו קירעי עננים, ותכלת זיוותנית הבהיקה במפלשיהם. על המרצפות הרטובות התנוצצו זהרורים עליזים לאין ספור. האוויר היה ספוג לחות רעננה, והיא שאפה אותו בעונג.

הוא כתב לה שיבוא לפגוש אותה, אך בינתיים לא הבחינה בו. ההמולה על הרציף הלכה וגברה. הנוסעים שירדו התרוצצו בין המשרדים ובין מחסני המטען. פה ושם נשמעו קולות צוהלים של קבלת־פנים, סבלים הסיעו עגלות משא והטילו לחלל האוויר אזהרות קולניות לתאבון, ומי החוף טפחו ברעש עמום על הרציף.

היא הקיפה את הרציף פעמים מספר, חצתה אותו ישירות ובאלכסון, בדקה במשרדים ובמחסנים – הוא לא היה בשום מקום. המשיכה לחפש מתוך אי־שקט ופיזור הדעת. ניטלטלה לכאן ולכאן ונתקלה בעוברים ושבים: הדפה מישהו בעל־כרס, נושא תיק, שנהם כנגדה נהימה חוטמנית; התנגשה בזקן אחד שהטיל בה מבט חמוּר, רושף, מתחת לגבות קרחות, ודרכה על רגלה של צעירה טופפת בהילוכה.

הרציף הלך והתרוקן. האשה נעצרה, הציצה בכתובת, שהיתה שמורה בארנקה, והחליטה לנסוע אליו, אל חדרו.

בעלת־הדירה ידעה למי מצפה הדייר שלה, וקיבלה את פני האורחת בשמחה רעשנית. היא התפלאה מדוע לא נזדמן לה להיפגש עם האיש בנמל: “בבוקר השכם יצא, גלוי־ראש, שלא כדרכו, מרוב חיפזון. זר־פרחים היה בידו, מאמש הכין אותו”.

שפוד של קרח ננעץ בלבה של האורחת: הוא היה זה, הוא! זקן שנתקלה בו פעמיים על הרציף… גלוי־ראש היה – הנה נזכרה עתה – וזר הפרחים לחוץ אל חזהו, כתפיו שמוטות, שער ראשו דליל, חריצים עמוקים בלחייו – כולו אחר, אחר לגמרי…

– אומנם, משונה הדבר – מילמלה במבוכה – איך לא נפגשנו, אחכה לו כאן, בחדרו. אפשוט את המעיל, אנוח בינתיים.

כאשר נשארה לבדה בחדר, הרתיעה עצמה לעבר התצלום שעמד על השולחן במסגרת. זאת היתה תמונתה… נרכנה כלפיה כמהופנטת, ורגליה קרסו וכמו איבדו אחיזתן בקרקע. באצבעות רועדות הוציאה את המראה הקטנה מארנקה, הסתכלה, מישמשה מוכנית בדבלולי השיער שנשמטו מתחת למגבעתה, שיער שלבנוניתו האפורה בצבצה מתוך הצבע הצהוב המלאכותי, שדהה בזמן הנסיעה. מפעם לפעם סגרה בשפתיה על שיני הזהב שבפיה וחשפה אותן חליפות, כשאצבעותיה מחליקות ברטט על רשת הקמטים בשיפולי הסנטר.

– אין פלא שגם הוא לא הכיר אותי – לחשה במרירות, ובתנועה נמרצת הטילה את המראה אל ארנקה.

מיום שהחליטה לנסוע אליו, לא חשבה אף פעם על השינויים שהזמן טבע בדמותה ובודאי גם בדמותו, שינויים שכה הפתיעו אותה עתה. היא הגתה רק בדבר אחד: בכוחן המסתורי של התמונות, באותו חוט סמוי מן העין, אך כה אדיר, שתמונות אלה מתחו מלב אל לב, על פני מרחקי יבשות ושנים. עתה תקפה אותה חימה עזה על תמונתה שניצבה כאן על השולחן מול עיניה, התמונה הנוכלת, הבוגדנית – לקרוע אותה, להשמיד ללא־זכר.

– אך מה זה יועיל?… כמו לחש מי על אוזנה – מוטב לברוח מכאן, להסתלק בחשאי, להיעלם. שם, בנמל, על הרציף, הוא לא הכיר אותך, לא שם לב. מבטו רק חלף על פנייך בהיסח הדעת, דרך אגב… אם לא ימצא אותך כאן, לא יזכור כלום מפגישה זו, ודמותך הקודמת, הדמות שבתמונה, תישאר קבועה בליבו גם להבא. יהיה זה מעשה־חסד מצידך: לא לגזול ממנו את חלום נעוריו…

לאט־לאט נתרופפו אצבעותיה שהחזיקו בתמונה. ארשת רכה, עגומה, נתקשרה בזוויות פיה, ודמעות עלו בעיניה. גל חם שטף אותה, גל רחמים על עצמה ועליו: האוּמנם לא תוכל עוד היא להקל מעליו במאומה? האומנם לא ימצא הוא במה להנעים את בדידותה?

אך זו היתה רק חולשה בת רגע. כהרף־עין כבשה את דמעותיה.

“הבנה הדדית, חמלה הדדית – הירהרה בקשיחות – אשליה אווילית. יותר מדי ספג כל אחד מהם את דמות רעהו מאותם הימים, התמונות הללו תעמודנה תמיד כצר ביניהם, כחיץ בלתי מעורער”.

“כשחיים כל השנים יחד – סיכמה לעצמה במנוד־ראש – עוברים את הגשר צעד־ צעד מבלי לחוש במתהווה… לעבור אותו בבת־אחת, בקפיצת־הדרך – אי־אפשר בלי ריסוק איברים…”

התמונה צנחה מבין ידיה על השולחן. עתה שלט בה רק רגש אחד – החרדה שמא יחזור הוא לחדרו בטרם תספיק היא לצאת מכאן. בצעדים זהירים חמקה מן החדר, עברה על בהונותיה ליד דלת המטבח ופנתה לעבר המדרגות האחוריות. רגע אחד נעצרה: “מן ההכרח לכתוב לו משהו, להסביר”….

– באוניה, באוניה יהיה די זמן לחשוב על כך – אמרה לנפשה כמעט בקול – ונחפזה לרדת.

מדרגות העץ הישנות חרקו ונאנקו תחת כפות רגליה.