שני החיילים סגרו את הדלת בזהירות ונשארו עומדים בחוץ, כממתינים שייקראו לחזור.

– קשה – התנשם האחד – היו צריכים לשלוח הודעה, או בעיתון –

– כשהתנדב לתפקיד, הובטח לו ככה, מפני ש… ראית: היא יחידה בבית.

חתול עבר בסימטה, ליכסן ראשו, הצליף בהם מבט מפוחד וחלף במהירות. השניים הפסיעו לעבר השדירה.

– עשתה רושם מוזר, כאילו –

– לא, היא שפויה בהחלט.

– אתה מאמין לה, שהיא כבר ידעה?

– מסתבר.. לא ראית את הסרט על התמונה?

– כן. – אבל איך זה נודע לה?

נעצרו. הקשיבו.

– בוא. היא בוודאי נרדמה שוב.

כשפתחה להם את הדלת היו עיניה עצומות למחצה, אבל לא הם העירו אותה. היא התעוררה בלילה, ולפני שנשמע הצלצול בדלת גמרה מזמן לעשן את בדל־הסיגרה, שהיה מוטל מגחיל באגרטל עד שנותר ממנו רק קוֹרט אפר צונן…

עד כה לא עישנה מעולם, ושנים על שנים היתה נלחמת בבני־ביתה המעשנים – קודם היה זה בעלה, ולאחר־מכן, אחרי הפירוּד – הבן היחיד. הבן הטוב, המסור, הוותרן – כמה היה עקשני בנקודה זו. למריבה של ממש לא הגיע הדבר. איכשהו ידע תמיד לשכך את רוגזתה:

– אימ’לי, נורא לא מתאים לך להתרגז. קמטים מופיעים ליד הפה החמוד שלך. אסון: את תהיי זקנה.

– ואז לא תאהב אותי?

– שטויות. את אף פעם לא תהיי זקנה. תמיד תשארי כזאת – ידיו החזקות עוקרות אותה ממקום עמידתה ומפריחות באוויר – תמיד כזאת: אימ’לי הקטנה, הדקה, היפהפיה.

– עכשיו אתה אומר כך, בן. אבל כשתבוא איזו ברנשית ותחטוף אותך –

– אותי לא חוטפים.

– אתה תחטוף אותה…

– רק אם תהיה אחת כזאת – כמוך בדיוק.

– כמוני? – אז למה היא נחוצה לך? – ושניהם צוחקים.

לפני יומיים “קפץ” לביקור קצר, חטוף. היה לבוש במדיו וילקוט־הגב תלוי על כתפו. לא דיבר הרבה, עישן ושלח אליה את חיוכו בין תימרה לתימרה. פתאום הציץ בשעון היד, הטיל את הסיגרה, הגוחלת בקצה, לתוך האגרטל וחפן את האשה הקטנה אל זרועותיו. נשק פניה מימין ומשמאל, חתם נשיקה שהוּיה על שפתיה ויצא. דקות מספר עמדה המומה. היא ידעה את התפקיד המסוכן המוטל על פלוגתו, אבל לא היה זה הפחד שכבל את גופה – עייפות היתה זאת, עייפות כבדה, שירדה עליה בבת אחת כמפולת. בקושי גררה את רגליה אל הספה. שקעה בשינה אטומה, סמיכה, סופגנית כבור זפת. השעון על השולחן, בסמוך לאגרטל, כבר נשתתק מזמן. האור בין סריגי התריסים הזהיב, הכחיל והאפיר, הזהיב שוב ונתעמעם. פתאום התעוררה: הדף פנימי הזדנק והלם בה ממעמקים. חושך היה בחדר, אך היא ראתה הכול ברור: מישטח חול באור שמש מסנוור. מן הצד – גדר־אבנים רעועה. אבנים בודדות, מפוזרות סביב – חרוכות, מכורכמות. הוא שכב תחת צאלה בלב המישטח, – צאלה יחידה שחורה, יבשה, והחול מאדים מתחתיו. מעילו היה פתוח. כותנתו פרומה, והשערות על חזהו מרטיטות. ראשו זע ברפיון מצד אל צד. רגלו האחת שרועה על הקרקע, השניה כפופה בברך. שפתיו מלחשות. הוא אומר משהו. כן, היא שומעת. מתוך עצמה היא שומעת, מן העומק מגיע הקול, חרישי, גווע: סיגרה סיגרה, מציצה אחת…

קמה, ובידים פשוטות צעדה לעבר השולחן, גיששה ומצאה את הגפרורים, הדליקה את בדל־הסיגרה הכבוי, מצצה ושאפה ארוכות. ראתה את הפצוע שואף ופולט יחד אתה, מוצץ מבדל־הסיגרה שבפיה כשחזהו עולה ויורד, הרגל הכפופה מתיישרת אט־אט, נשמטת לקרקע, פניו מתרגעים, העיניים הפקוחות לרווחה מפליגות מעלה־מעלה, והשיניים מלבינות בחיוך.

הסיגרה אוּכלה עד תום, נוגה חיוור של לפנות־בוקר פשט בחדר. הרהיטים השילו בהדרגה את מעטה הצל. קרן־אור נגעה בתמונה התלויה על הקיר מעל המזנון. האשה התירה את הסרט השחור משערותיה האסופות, כרכה אותו על מסגרת התמונה ונשארה עומדת ממולה – עיניה מקיפות את הדיוקן, שכבר נתבהר כליל, מקיפות אותו ונצמדות אליו, שואבות וסופגות. עמדה כך שעה ארוכה, ידיה תלויות לצידי גופה וראשה מופשל, עד שנשמע הצלצול בדלת.

השניים שנכנסו לא שהו הרבה.

– הוטל עלינו. באנו להגיד לך –

– אין צורך. אני כבר יודעת – קולה היה עמום, מרוסק.

– הוא התנדב. מצאנו אותו –

– אבל אני יודעת כבר – הכול – מילמלה בתנועת ראש סולדת־מתחננת, נשענה בשתי ידיה אל השולחן וראשה שח.

לאחר שיצאו, שמעה את קולו מתבעבע מתוכה, מפציע כנבט העולה מתוך קרקע תחוחה: “אבל, אימ’לי, אל תהיי כזאת. זה באמת לא נורא כל כך”…

נשאה עיניה אליו: יחידי יצאת…

– הלא אמרו לך. התנדבתי.

– מכולם – אתה… בן יחיד לאם בודדה…

– דווקא. לא רציתי שיגידו בפלוגה –

– לא רצית שיגידו… מה שאגיד אני – לא חשוב. מה שיהיה עלי –

– אבל אני אתך, אימ’לי. עכשיו – רק אתך. עכשיו לא נפרדים, שמרי על עצמך.

– לשם מה? מוטב שאידלדל מהר, איבש כמו העץ הזה למראשותיך, אעבור אליך ונהיה יחד.

– חלילה. זה יהיה חידלוני הגמור. תראי, את שמרי על עצמך, השארי צעירה ויפה, התלבשי יפה, אל תצאי מרושלת. אנחנו נשוטט לפנות ערב ברחוב, כמו לפנים, נטייל בשדירה כמו שאהבנו. הבטיחי לי הבטיחי.

רק עתה גאו הדמעות, עלו ונשפכו. בכתה. – ראשה כבוש בכפות ידיה השטוחות על המזנון מתחת לתמונתו, חשה את אצבעותיו מרחפות על שערותיה, וקולו מתחנן בתוכה: הבטיחי, הבטיחי…

היו הפצרותיו חוזרות, משדלות ותובעות בלי־הרף, בהקיץ ובחלום, עד שמקץ ימים מספר נשתלחו ידיה אל תוך ארון הבגדים, כשאצבעותיהן תוהות, מפרידות ובוררות…

– לא, אימילי – שמעה את קולו – לא את השמלה הירוקה, לבשי את החליפה, זו שצבעה חום־בהיר. קחי מטפחת על הראש. סתיו. רוח נושבת בחוץ. את המטפחת ההיא, הכחולה, עם הגוֹן הוורדרד. היא הולמת אותך, נוסכת קרינה ענוגה על פנייך.

בחוץ נשבה רוח. עננים התקשרו בשמיים. בין קירעי העננים זרחו בארות כחולות, עמוקות. הם עישנו מהסיגרות שנקנו בדרך. עישנו שניהם כאחד – פיו מוצץ מבין שפתיה, כשהם עוקבים במרוכז אחרי עיגולי העשן הנחטפים על־ידי הרוח הקלה.

– את רואה – לחש בתוכה – טוב לעשן, ואין מה לחשוש. רק אל תפריזי. חמש סיגרות ביום. מנה קצובה.

שוטטו ברחוב הסמוך, ואחר כך הרחיקו.

– הנה הגן שלך…

היה זה גן־הילדים שביקר בו הבן בקטנותו. הבית הבהיק בלבנוניתו, רק השובך והנדנדה שבחצר היו ירוקים.

– הייתי מוכרחה לשבת פה אתך שבוע ימים, עד שהסכמת להישאר לבדך – זוכר אתה?

– וביום הראשון כבשתי לעצמי את הדוב: זה שלי, זה שלי – ולא נתתי לשום ילד לנגוע בו.

– קניתי אז דוב אחר לגן. את ההוא לקחנו הביתה. עד היום מונח בעלייה, בארגז הצעצועים שלך.

– והנה חנות כלי הנגינה – את זוכרת את המפוחית?

– אם אני זוכרת? על המדרכה רבצת וצרחת. התחבטת וצרחת בקולי ־קולות. היית כבר צרוד –

– והמשכתי לצרוח. חשבתי “עוד מעט, עוד מעט – היא מוכרחה לקנות לי את זה.”

– וזה לא הועיל…

– “זה – לא, בשום אופן” – חזרת ושיננת לי בתוקף – “לא מפוחית ולא חליל ולא חצוצרה, שום דבר שלוקחים לפה: זה מעביר חידקים”…

– אולי היתה זאת אשמתי, בן, שסירבתי לך. חרדתי עליך כל־כך. וזה דבק בך – הזהירות היתירה הזאת. אחר־כך זה הפריע לך, נלחמת בזה, רצית להשתחרר, רצית להוכיח לכולם –

– לא, אימ’לי, אם רציתי להוכיח – אז קודם־כול לי לעצמי…

העננים כבר בערו בשולי המערב. ישבה לנוח על ספסל בשדירה. האדמה בין העצים היתה שרויה באפלה, רק על השביל בין שתי שורות הברושים ריצדו זהרורי השקיעה.

– הנה השביל שלנו, אימ’לי, כמה צחקנו פה!

– כשהייתי הודפת מעלי את העגלה בחוזקה, לא צחקת כלל. העגלה רצה אחורנית במהירות, ואתה ישבת בתוכה בפה פעור, העיניים לטושות, והידיים פשוטות לצדדים –

– כן, פחדתי, אבל איזו שמחה היתה אחר־כך, כשהעגלה חזרה מאליה, ואת תפסת בשתי ידיי ותקעת את ראשך בחזה שלי…

השדירה הלכה והתרוקנה. הרוח שקטה. העננים תפחו, אך הבארות הכחולות לא נסתמו עדיין. ירח צעיר טבל בהם מפורקד, פושט שתי רגלים דקות.

– השביל, השביל… התנגן קול הבן, מתרפק ברוך – רק למען כך אולי כדאי להיוולד שנית –

– עכשיו הייתי מפחדת להדוף את העגלה מעלי. לא הייתי יכולה. הייתי מפחדת שלא תחזור, שהעגלה תרוץ במעלה השביל, תגלוש מצידו השני במורד, הלאה־הלאה עד מעבר לאופק, ושוב לא אמצא אותך לעולם. לא – לחשה – לא תיוולד שנית, לא תהיה עוד נפרד ממני, מחוצה לי, רק בתוכי, תמיד בתוכי…

שלפה סיגרה והציתה.

– החמישית – לחשה פנימה.

זוג זקנים, איש ואשה, שישבו בגינה ממול, ננערו משתיקה ממושכת.

– מה תגיד? השכנה שלנו… הבט איך היא מלובשת.

– גם לעשן התחילה.

– האמהות בימינו… התנחמה מהר. בודאי קבעה פה פגישה למישהו. מחכה…

– בואי, נלך הביתה. מתחיל גשם.

הזקנים הסתלקו. השדירה כבר נבלעה כולה באפלולית. האם עישנה עדיין. קצה הסיגרה נתלהט לפרקים והרחיף על פניה כתם־אור אדמומי, תועה ונעלם. טיפות גשם נפלו לסירוגין מעלי העץ שמאחורי הספסל, צנחו על כתפיה, על מצחה, נקוו במשקעי העיניים העצומות.

היא לא מחתה אותן.