היתה שעת לילה, לאחר חצות. היא עמדה עוד על סיפון האוניה, ועיניה תרו באפלה לתפוס את קו החוף. החוף עודנו רחוק – החליטה – הן רק בשש בבוקר תעגון האוניה בנמל.

גשם דק התחיל לטפטף. היא ירדה אל התא ועלתה על משכבה. שעה ארוכה התהפכה מצד אל צד, ולא יכלה להרדם. הדליקה את החשמל ולקחה בידה את תמונתו.

במשך שנים רבות היתה תמונה זו נוסכת בה נחמה ומרגוע. אליה היתה נמלטת ברגעים של מצוקה, ובה דבקה בכל תמורות חייה. תמונה זו קשרה אותה אליו גם בתקופת נישואיה האומללים עם האחר, שסוף־סוף נתגרשה ממנו.

מרופט הוא התצלום בשוליו ושחוק פה ושם, אך הפנים – פניו – עמדו בעינם. הפנים שפעו קסם לוהט: הבלורית הגדושה התנחשלה לעברים, העיניים הבריקו מתחת לגבות המגולפות להפליא, והשפתיים המלאות התלכדו בחיבור שהביע אומץ וטוב־לב.

היא נזכרה ביום פרידתם. עלה ונצטייר לעיניה בית־הנתיבות הקטן, הבית הלבן, שעצי הלילך ריפדו את גגו בניצה רכה בעלת גוֹן־שעווה חיוור. שם החליפו ביניהם את התמונות – היא נתנה לו את תמונתה וקיבלה מידו את תמונתו – התנשקו, ומישהו, בהול ונדחק, הפריד ביניהם. הקטר שלח שריקה פולחת, והיא נסחפה עם זרם העולים אל הקרונות.

במקום מגוריה החדש, במדינה הרחוקה שמעבר לאוקינוס, עברה עליה תקופת־שנים ארוכה ללא כל ידיעה אודותיו. רק עם תום המלחמה נוצר קשר ביניהם. ממכתביו נודע לה מה שעבר עליו. הוא נכלא בבית־סוהר, נשלח לעבודת־פרך, ברח והתענה במחבואים שונים, נתפס בידי העריצים ונשא בכל האימים של מחנות־ההסגר וההשמדה עד שניצל בדרך נס והגיע אל חופי ארץ חלומותיו.

היא כה הירבתה לקרוא במכתביו עד שידעה אותם כמעט בעל־פה. היתה מתרגשת בייחוד מדבריו על תמונתה: “שמרתי עליה כעל בבת־עיני – כתב לה – היא היתה משענתי בכל נדודיי וסבלי. העיניים השקדיות הנפלאות שלך, החיוך המתוק על שפתייך, וכל אותה סגלגלות התואר, המלאה נעימות וחן – החיו את רוחי: בהם נגנזה כל חמדת החיים של ימי העבר, כל החלומות והתקוות לעתיד.” צפירה חדה וממושכת, הגוררת אחריה שובל ארוך של הדים ובני־הדים, שיסעה את הרהוריה. האוניה עגנה בנמל. היא היתה בין הראשונים שירדו לחוף. בשמיים שטו קירעי עננים, ותכלת זיוותנית הבהיקה במפלשיהם. על המרצפות הרטובות התנוצצו זהרורים עליזים לאין ספור. האוויר היה ספוג לחות רעננה, והיא שאפה אותו בעונג.

הוא כתב לה שיבוא לפגוש אותה, אך בינתיים לא הבחינה בו. ההמולה על הרציף הלכה וגברה. הנוסעים שירדו התרוצצו בין המשרדים ובין מחסני המטען. פה ושם נשמעו קולות צוהלים של קבלת־פנים, סבלים הסיעו עגלות משא והטילו לחלל האוויר אזהרות קולניות לתאבון, ומי החוף טפחו ברעש עמום על הרציף.

היא הקיפה את הרציף פעמים מספר, חצתה אותו ישירות ובאלכסון, בדקה במשרדים ובמחסנים – הוא לא היה בשום מקום. המשיכה לחפש מתוך אי־שקט ופיזור הדעת. ניטלטלה לכאן ולכאן ונתקלה בעוברים ושבים: הדפה מישהו בעל־כרס, נושא תיק, שנהם כנגדה נהימה חוטמנית; התנגשה בזקן אחד שהטיל בה מבט חמוּר, רושף, מתחת לגבות קרחות, ודרכה על רגלה של צעירה טופפת בהילוכה.

הרציף הלך והתרוקן. האשה נעצרה, הציצה בכתובת, שהיתה שמורה בארנקה, והחליטה לנסוע אליו, אל חדרו.

בעלת־הדירה ידעה למי מצפה הדייר שלה, וקיבלה את פני האורחת בשמחה רעשנית. היא התפלאה מדוע לא נזדמן לה להיפגש עם האיש בנמל: “בבוקר השכם יצא, גלוי־ראש, שלא כדרכו, מרוב חיפזון. זר־פרחים היה בידו, מאמש הכין אותו”.

שפוד של קרח ננעץ בלבה של האורחת: הוא היה זה, הוא! זקן שנתקלה בו פעמיים על הרציף… גלוי־ראש היה – הנה נזכרה עתה – וזר הפרחים לחוץ אל חזהו, כתפיו שמוטות, שער ראשו דליל, חריצים עמוקים בלחייו – כולו אחר, אחר לגמרי…

– אומנם, משונה הדבר – מילמלה במבוכה – איך לא נפגשנו, אחכה לו כאן, בחדרו. אפשוט את המעיל, אנוח בינתיים.

כאשר נשארה לבדה בחדר, הרתיעה עצמה לעבר התצלום שעמד על השולחן במסגרת. זאת היתה תמונתה… נרכנה כלפיה כמהופנטת, ורגליה קרסו וכמו איבדו אחיזתן בקרקע. באצבעות רועדות הוציאה את המראה הקטנה מארנקה, הסתכלה, מישמשה מוכנית בדבלולי השיער שנשמטו מתחת למגבעתה, שיער שלבנוניתו האפורה בצבצה מתוך הצבע הצהוב המלאכותי, שדהה בזמן הנסיעה. מפעם לפעם סגרה בשפתיה על שיני הזהב שבפיה וחשפה אותן חליפות, כשאצבעותיה מחליקות ברטט על רשת הקמטים בשיפולי הסנטר.

– אין פלא שגם הוא לא הכיר אותי – לחשה במרירות, ובתנועה נמרצת הטילה את המראה אל ארנקה.

מיום שהחליטה לנסוע אליו, לא חשבה אף פעם על השינויים שהזמן טבע בדמותה ובודאי גם בדמותו, שינויים שכה הפתיעו אותה עתה. היא הגתה רק בדבר אחד: בכוחן המסתורי של התמונות, באותו חוט סמוי מן העין, אך כה אדיר, שתמונות אלה מתחו מלב אל לב, על פני מרחקי יבשות ושנים. עתה תקפה אותה חימה עזה על תמונתה שניצבה כאן על השולחן מול עיניה, התמונה הנוכלת, הבוגדנית – לקרוע אותה, להשמיד ללא־זכר.

– אך מה זה יועיל?… כמו לחש מי על אוזנה – מוטב לברוח מכאן, להסתלק בחשאי, להיעלם. שם, בנמל, על הרציף, הוא לא הכיר אותך, לא שם לב. מבטו רק חלף על פנייך בהיסח הדעת, דרך אגב… אם לא ימצא אותך כאן, לא יזכור כלום מפגישה זו, ודמותך הקודמת, הדמות שבתמונה, תישאר קבועה בליבו גם להבא. יהיה זה מעשה־חסד מצידך: לא לגזול ממנו את חלום נעוריו…

לאט־לאט נתרופפו אצבעותיה שהחזיקו בתמונה. ארשת רכה, עגומה, נתקשרה בזוויות פיה, ודמעות עלו בעיניה. גל חם שטף אותה, גל רחמים על עצמה ועליו: האוּמנם לא תוכל עוד היא להקל מעליו במאומה? האומנם לא ימצא הוא במה להנעים את בדידותה?

אך זו היתה רק חולשה בת רגע. כהרף־עין כבשה את דמעותיה.

“הבנה הדדית, חמלה הדדית – הירהרה בקשיחות – אשליה אווילית. יותר מדי ספג כל אחד מהם את דמות רעהו מאותם הימים, התמונות הללו תעמודנה תמיד כצר ביניהם, כחיץ בלתי מעורער”.

“כשחיים כל השנים יחד – סיכמה לעצמה במנוד־ראש – עוברים את הגשר צעד־ צעד מבלי לחוש במתהווה… לעבור אותו בבת־אחת, בקפיצת־הדרך – אי־אפשר בלי ריסוק איברים…”

התמונה צנחה מבין ידיה על השולחן. עתה שלט בה רק רגש אחד – החרדה שמא יחזור הוא לחדרו בטרם תספיק היא לצאת מכאן. בצעדים זהירים חמקה מן החדר, עברה על בהונותיה ליד דלת המטבח ופנתה לעבר המדרגות האחוריות. רגע אחד נעצרה: “מן ההכרח לכתוב לו משהו, להסביר”….

– באוניה, באוניה יהיה די זמן לחשוב על כך – אמרה לנפשה כמעט בקול – ונחפזה לרדת.

מדרגות העץ הישנות חרקו ונאנקו תחת כפות רגליה.

שני החיילים סגרו את הדלת בזהירות ונשארו עומדים בחוץ, כממתינים שייקראו לחזור.

– קשה – התנשם האחד – היו צריכים לשלוח הודעה, או בעיתון –

– כשהתנדב לתפקיד, הובטח לו ככה, מפני ש… ראית: היא יחידה בבית.

חתול עבר בסימטה, ליכסן ראשו, הצליף בהם מבט מפוחד וחלף במהירות. השניים הפסיעו לעבר השדירה.

– עשתה רושם מוזר, כאילו –

– לא, היא שפויה בהחלט.

– אתה מאמין לה, שהיא כבר ידעה?

– מסתבר.. לא ראית את הסרט על התמונה?

– כן. – אבל איך זה נודע לה?

נעצרו. הקשיבו.

– בוא. היא בוודאי נרדמה שוב.

כשפתחה להם את הדלת היו עיניה עצומות למחצה, אבל לא הם העירו אותה. היא התעוררה בלילה, ולפני שנשמע הצלצול בדלת גמרה מזמן לעשן את בדל־הסיגרה, שהיה מוטל מגחיל באגרטל עד שנותר ממנו רק קוֹרט אפר צונן…

עד כה לא עישנה מעולם, ושנים על שנים היתה נלחמת בבני־ביתה המעשנים – קודם היה זה בעלה, ולאחר־מכן, אחרי הפירוּד – הבן היחיד. הבן הטוב, המסור, הוותרן – כמה היה עקשני בנקודה זו. למריבה של ממש לא הגיע הדבר. איכשהו ידע תמיד לשכך את רוגזתה:

– אימ’לי, נורא לא מתאים לך להתרגז. קמטים מופיעים ליד הפה החמוד שלך. אסון: את תהיי זקנה.

– ואז לא תאהב אותי?

– שטויות. את אף פעם לא תהיי זקנה. תמיד תשארי כזאת – ידיו החזקות עוקרות אותה ממקום עמידתה ומפריחות באוויר – תמיד כזאת: אימ’לי הקטנה, הדקה, היפהפיה.

– עכשיו אתה אומר כך, בן. אבל כשתבוא איזו ברנשית ותחטוף אותך –

– אותי לא חוטפים.

– אתה תחטוף אותה…

– רק אם תהיה אחת כזאת – כמוך בדיוק.

– כמוני? – אז למה היא נחוצה לך? – ושניהם צוחקים.

לפני יומיים “קפץ” לביקור קצר, חטוף. היה לבוש במדיו וילקוט־הגב תלוי על כתפו. לא דיבר הרבה, עישן ושלח אליה את חיוכו בין תימרה לתימרה. פתאום הציץ בשעון היד, הטיל את הסיגרה, הגוחלת בקצה, לתוך האגרטל וחפן את האשה הקטנה אל זרועותיו. נשק פניה מימין ומשמאל, חתם נשיקה שהוּיה על שפתיה ויצא. דקות מספר עמדה המומה. היא ידעה את התפקיד המסוכן המוטל על פלוגתו, אבל לא היה זה הפחד שכבל את גופה – עייפות היתה זאת, עייפות כבדה, שירדה עליה בבת אחת כמפולת. בקושי גררה את רגליה אל הספה. שקעה בשינה אטומה, סמיכה, סופגנית כבור זפת. השעון על השולחן, בסמוך לאגרטל, כבר נשתתק מזמן. האור בין סריגי התריסים הזהיב, הכחיל והאפיר, הזהיב שוב ונתעמעם. פתאום התעוררה: הדף פנימי הזדנק והלם בה ממעמקים. חושך היה בחדר, אך היא ראתה הכול ברור: מישטח חול באור שמש מסנוור. מן הצד – גדר־אבנים רעועה. אבנים בודדות, מפוזרות סביב – חרוכות, מכורכמות. הוא שכב תחת צאלה בלב המישטח, – צאלה יחידה שחורה, יבשה, והחול מאדים מתחתיו. מעילו היה פתוח. כותנתו פרומה, והשערות על חזהו מרטיטות. ראשו זע ברפיון מצד אל צד. רגלו האחת שרועה על הקרקע, השניה כפופה בברך. שפתיו מלחשות. הוא אומר משהו. כן, היא שומעת. מתוך עצמה היא שומעת, מן העומק מגיע הקול, חרישי, גווע: סיגרה סיגרה, מציצה אחת…

קמה, ובידים פשוטות צעדה לעבר השולחן, גיששה ומצאה את הגפרורים, הדליקה את בדל־הסיגרה הכבוי, מצצה ושאפה ארוכות. ראתה את הפצוע שואף ופולט יחד אתה, מוצץ מבדל־הסיגרה שבפיה כשחזהו עולה ויורד, הרגל הכפופה מתיישרת אט־אט, נשמטת לקרקע, פניו מתרגעים, העיניים הפקוחות לרווחה מפליגות מעלה־מעלה, והשיניים מלבינות בחיוך.

הסיגרה אוּכלה עד תום, נוגה חיוור של לפנות־בוקר פשט בחדר. הרהיטים השילו בהדרגה את מעטה הצל. קרן־אור נגעה בתמונה התלויה על הקיר מעל המזנון. האשה התירה את הסרט השחור משערותיה האסופות, כרכה אותו על מסגרת התמונה ונשארה עומדת ממולה – עיניה מקיפות את הדיוקן, שכבר נתבהר כליל, מקיפות אותו ונצמדות אליו, שואבות וסופגות. עמדה כך שעה ארוכה, ידיה תלויות לצידי גופה וראשה מופשל, עד שנשמע הצלצול בדלת.

השניים שנכנסו לא שהו הרבה.

– הוטל עלינו. באנו להגיד לך –

– אין צורך. אני כבר יודעת – קולה היה עמום, מרוסק.

– הוא התנדב. מצאנו אותו –

– אבל אני יודעת כבר – הכול – מילמלה בתנועת ראש סולדת־מתחננת, נשענה בשתי ידיה אל השולחן וראשה שח.

לאחר שיצאו, שמעה את קולו מתבעבע מתוכה, מפציע כנבט העולה מתוך קרקע תחוחה: “אבל, אימ’לי, אל תהיי כזאת. זה באמת לא נורא כל כך”…

נשאה עיניה אליו: יחידי יצאת…

– הלא אמרו לך. התנדבתי.

– מכולם – אתה… בן יחיד לאם בודדה…

– דווקא. לא רציתי שיגידו בפלוגה –

– לא רצית שיגידו… מה שאגיד אני – לא חשוב. מה שיהיה עלי –

– אבל אני אתך, אימ’לי. עכשיו – רק אתך. עכשיו לא נפרדים, שמרי על עצמך.

– לשם מה? מוטב שאידלדל מהר, איבש כמו העץ הזה למראשותיך, אעבור אליך ונהיה יחד.

– חלילה. זה יהיה חידלוני הגמור. תראי, את שמרי על עצמך, השארי צעירה ויפה, התלבשי יפה, אל תצאי מרושלת. אנחנו נשוטט לפנות ערב ברחוב, כמו לפנים, נטייל בשדירה כמו שאהבנו. הבטיחי לי הבטיחי.

רק עתה גאו הדמעות, עלו ונשפכו. בכתה. – ראשה כבוש בכפות ידיה השטוחות על המזנון מתחת לתמונתו, חשה את אצבעותיו מרחפות על שערותיה, וקולו מתחנן בתוכה: הבטיחי, הבטיחי…

היו הפצרותיו חוזרות, משדלות ותובעות בלי־הרף, בהקיץ ובחלום, עד שמקץ ימים מספר נשתלחו ידיה אל תוך ארון הבגדים, כשאצבעותיהן תוהות, מפרידות ובוררות…

– לא, אימילי – שמעה את קולו – לא את השמלה הירוקה, לבשי את החליפה, זו שצבעה חום־בהיר. קחי מטפחת על הראש. סתיו. רוח נושבת בחוץ. את המטפחת ההיא, הכחולה, עם הגוֹן הוורדרד. היא הולמת אותך, נוסכת קרינה ענוגה על פנייך.

בחוץ נשבה רוח. עננים התקשרו בשמיים. בין קירעי העננים זרחו בארות כחולות, עמוקות. הם עישנו מהסיגרות שנקנו בדרך. עישנו שניהם כאחד – פיו מוצץ מבין שפתיה, כשהם עוקבים במרוכז אחרי עיגולי העשן הנחטפים על־ידי הרוח הקלה.

– את רואה – לחש בתוכה – טוב לעשן, ואין מה לחשוש. רק אל תפריזי. חמש סיגרות ביום. מנה קצובה.

שוטטו ברחוב הסמוך, ואחר כך הרחיקו.

– הנה הגן שלך…

היה זה גן־הילדים שביקר בו הבן בקטנותו. הבית הבהיק בלבנוניתו, רק השובך והנדנדה שבחצר היו ירוקים.

– הייתי מוכרחה לשבת פה אתך שבוע ימים, עד שהסכמת להישאר לבדך – זוכר אתה?

– וביום הראשון כבשתי לעצמי את הדוב: זה שלי, זה שלי – ולא נתתי לשום ילד לנגוע בו.

– קניתי אז דוב אחר לגן. את ההוא לקחנו הביתה. עד היום מונח בעלייה, בארגז הצעצועים שלך.

– והנה חנות כלי הנגינה – את זוכרת את המפוחית?

– אם אני זוכרת? על המדרכה רבצת וצרחת. התחבטת וצרחת בקולי ־קולות. היית כבר צרוד –

– והמשכתי לצרוח. חשבתי “עוד מעט, עוד מעט – היא מוכרחה לקנות לי את זה.”

– וזה לא הועיל…

– “זה – לא, בשום אופן” – חזרת ושיננת לי בתוקף – “לא מפוחית ולא חליל ולא חצוצרה, שום דבר שלוקחים לפה: זה מעביר חידקים”…

– אולי היתה זאת אשמתי, בן, שסירבתי לך. חרדתי עליך כל־כך. וזה דבק בך – הזהירות היתירה הזאת. אחר־כך זה הפריע לך, נלחמת בזה, רצית להשתחרר, רצית להוכיח לכולם –

– לא, אימ’לי, אם רציתי להוכיח – אז קודם־כול לי לעצמי…

העננים כבר בערו בשולי המערב. ישבה לנוח על ספסל בשדירה. האדמה בין העצים היתה שרויה באפלה, רק על השביל בין שתי שורות הברושים ריצדו זהרורי השקיעה.

– הנה השביל שלנו, אימ’לי, כמה צחקנו פה!

– כשהייתי הודפת מעלי את העגלה בחוזקה, לא צחקת כלל. העגלה רצה אחורנית במהירות, ואתה ישבת בתוכה בפה פעור, העיניים לטושות, והידיים פשוטות לצדדים –

– כן, פחדתי, אבל איזו שמחה היתה אחר־כך, כשהעגלה חזרה מאליה, ואת תפסת בשתי ידיי ותקעת את ראשך בחזה שלי…

השדירה הלכה והתרוקנה. הרוח שקטה. העננים תפחו, אך הבארות הכחולות לא נסתמו עדיין. ירח צעיר טבל בהם מפורקד, פושט שתי רגלים דקות.

– השביל, השביל… התנגן קול הבן, מתרפק ברוך – רק למען כך אולי כדאי להיוולד שנית –

– עכשיו הייתי מפחדת להדוף את העגלה מעלי. לא הייתי יכולה. הייתי מפחדת שלא תחזור, שהעגלה תרוץ במעלה השביל, תגלוש מצידו השני במורד, הלאה־הלאה עד מעבר לאופק, ושוב לא אמצא אותך לעולם. לא – לחשה – לא תיוולד שנית, לא תהיה עוד נפרד ממני, מחוצה לי, רק בתוכי, תמיד בתוכי…

שלפה סיגרה והציתה.

– החמישית – לחשה פנימה.

זוג זקנים, איש ואשה, שישבו בגינה ממול, ננערו משתיקה ממושכת.

– מה תגיד? השכנה שלנו… הבט איך היא מלובשת.

– גם לעשן התחילה.

– האמהות בימינו… התנחמה מהר. בודאי קבעה פה פגישה למישהו. מחכה…

– בואי, נלך הביתה. מתחיל גשם.

הזקנים הסתלקו. השדירה כבר נבלעה כולה באפלולית. האם עישנה עדיין. קצה הסיגרה נתלהט לפרקים והרחיף על פניה כתם־אור אדמומי, תועה ונעלם. טיפות גשם נפלו לסירוגין מעלי העץ שמאחורי הספסל, צנחו על כתפיה, על מצחה, נקוו במשקעי העיניים העצומות.

היא לא מחתה אותן.

“איזה אדם נפלא!” – “איזה מקרה מענין” — “איזו הצגה מסעירה!”

עם ה“איזה” מתרטטים נחיריו הדקים של האיש, העיניים מזדהרות וריפרוף של אושר נכרך מסביב לפה. ובעוד הוא הולך ומפליג במסירת הדברים על פירטיהם מתוך שכרון־החוויה האופייני לו, מפנה האשה את עצמה לטירדותיה – טירדות־הבית הקטנות. ידיה ממשמשות בכה ובכה, אך אזנה דרוכה והלב מחיש פעימותיו: כל דבר, שנקלע לחוג ההתרשמות של בן־זוגה, נעשה כה חדש, כה מפעים…

גם כשחלה האיש במחלתו האנושה, והכאבים הנוראים פקדו אותו תכופות יומם ולילה, לא נסתלקו ממנו זה צמאון־החוויה וזו חמידת־החיים – הם מצאו להם אחיזה אף בעולם מצומצם זה של בית־החולים על רופאיו, אחיותיו, העובדים הפשוטים והחולים השכנים.

בבואה לבקר את החולה, מתעכבת האשה שעה ארוכה במסדרון. אחרי משיכת־הכתפיים והתשובות המתחמקות של הרופאים – סימנים המעידים ברור על אובדן כל תקווה – קשה לה מאד להיכנס לחדרו.

ואחר כך, בפנים, כשהיא יושבת על ידו, כובלת את לשונה מבוכת־ההפתעה: גופו של האיש כבר נאכל כמעט כליל, הבשר שוּפה והעור נצטמק באלפי קמטים צפופים, ומהיכן יונקת זו השלהבת הפנימית, הערה, השופעת?… מתייסרת היא בליבה על שיותר ממה שהיא מעניקה לו מהלמות דופקו של העולם החיצוני, הגדול והפתוח, מעניק לה הוא מחוויותיו בעולמו הצר והסגור.

"…איזה אדם נהדר – אותו החולה שם, ביירכתי החדר, את רואה? זה בעל הבלורית הסבוכה, החיוור, הקורא בספר. אה, הנה הניף את הספר לסוכך על פניו – הרגיש, כנראה, שאנו מסיחים בו. אדם בעל כשרונות בלתי מצויים, אני אומר לך, מהנדס־מכונות. המציא אמצאה חשובה מאד – בשטח הקידוח, נדמה לי, זה פשוט מזעזע – את מבינה? מבינה? חברו, חבר מספסל־הלמודים, שבא להתארח אצלו, פישפש באין־רואים בניירותיו, העתיק את אמצאתו, הקדים ורשם אותה על שמו. את מתארת לעצמך את הדבר? חבר נאמן, ידיד־נפש, רע־כאח! זה נורא, זה נורא!… מאז – התחיל ההוא, השוכב פה, לשתות; התמכר לשיכרות, שקע למעלה־ראש עד שחלה, והובא לכאן במצב של קדחת לבנה. עכשיו הוקל לו כבר, קורא ספר, רק קורא, עדיין אינו מדבר עם החולים שעל ידו. עד עתה לא הצליח איש לדובב אותו. עם הרופאים? כן, עם הרופא המטפל בו החליף אתמול מלים אחדות. הרופא טפח לו על שכמו: “נו־נו, לא צריך להתייאש, – עוד תהיינה לך אמצאות רבות”. את יודעת מה הוא ענה לו? “יתכן, אמר, שתהיינה לי עוד אמצאות רבות, דוקטור, אך חברים – חברים לא יהיו לי עוד לעולם”… כך ענה – את מבינה?… ואצבעות החולה לוחצות את ידה של האשה, תאיבות למסור את תמצית הרגשתו, שאין לבטאה במלים.

“…. ואת הזקן ההוא, את רואה? התימני ההוא, השוכב שם בחלוק של פסים. איזה זקן נפלא! זקן מאד, כבן שמונים, את רואה? גבות עיניו לבנות, אך הלחיים כשתי לחמניות מדושנות, שיניים לו בפיו ואף לא סימן של קרחת על הראש. מלחמה מתמדת בינו לבין האחות. ח־ח־ח, תמיד מבקש הוא תוספות בזמן האכילה, ואת השיירים הוא מחביא בארון הלילה, או מתחת לכר־המראשותיים. אחרי חצות הוא מוציא את המלאי ומתחיל ללעוס בתאבון כזה, בשיקשוק כזה של לשון ושפתיים עד שכל שכניו מתעוררים: “מה זה, רבי נסים, סעודת ביניים של חצות לילה?” – “מי שיש לו אשה אחת, עונה רבי נסים, אוכל רק ביום, אבל מי שיש לו שתיים, חייב לאכול גם בלילה” – וזו אמת, ח־ח־ח, שתי נשים לו. את השניה נשא עשר שנים אחרי נישואיו עם הראשונה, שהיתה עקרה ולא העניקה לו בנים”.

צלצול של פעמון־יד נופל לתוך ההמולה הכבושה, הרוגשת מסביב. האחות החיננית, הניצבת באמצע החדר ומצלצלת בפעמון, עונה על מחאות החולים בחיוך מתנצל ובהנפת יד: אין ברירה, הביקור נגמר.

האשה מוכנה לקום. “אין דבר, אין דבר – מעכב בעדה האיש – את רשאית לשבת עוד רגעים מספר, האחות הזאת מוסיפה תמיד דקות אחדות. הו, את צריכה להכיר אותה, אי־זו נערה יוצאת מן הכלל! איזה יחס לחולים, איזו סבלנות! לב זהב; כשהיא רק עוברת בחדר, מתחילים לנשום ביתר־קלות. יתומה, וגדלה בבית יתומים; בכוחות עצמה הבקיעה לה דרך וכבשה לה מעמד. ועכשיו אחד הרופאים פה מתעניין בה. היא עובדת במחיצתו, והוא אינו אדיש כלפיה. הוא לא צעיר – אלמן, ויש לו שני ילדים. חבל, היא ילדה נפלאה – אני אומר לך – ראויה בלי ספק לגורל טוב מזה… מה? כבר מוכרחים לצאת? ובכן, אלווה אותך מעט – הלא מרשים לי. כן, כן, ובחצר עוד נשב מעט. גיליתי שם עץ אחד, אי־זה עץ נהדר! איני יודע איך קוראים לו – יש לו שרשים עבים, שרשים כאלה המזדחלים לעברים, וחופת הענפים עמוסה פרחים סגולים־כחלחלים. כפעמוניות קטנות. הם נושרים עכשיו בלי־הרף ומרפדים את הקרקע. אי־זו פינת חמד, אני אומר לך!”

בשולי מיטתו ישבה האשה עם בוא הקץ. שעות ארוכות, רצופות, ישבה על ידו, הלגימה אותו מפעם לפעם קצת מים פושרים ומחתה את הזיעה מעל מצחו.

“…איזה מין קור משונה – לחש, כשעיניו עצומות למחצה וחיוך רופף נמתח על שפתיו הצרובות – ודווקא לא כואב לי עכשיו, שום דבר לא כואב לי, רק הקור הזה, איזה מין קור פנימי, בתוך־תוכי… לא – לא, אל תוסיפי לי שמיכה, זה לא קור כזה רגיל – זה משהו מיוחד במינו, מעניין מאד, זה איזה מין קור מיוחד, אי־זה…”

החיוך הסקרני, שריחף על שפתיו הצרובות, כמו נתקפל פנימה, והעיניים נתכווצו בחתירה מאומצת למיצוי החוויה האחרונה, המיוחדת במינה, נתכווצו, נעצמו ולא נפתחו עוד.

ידו הקרה נשארה אחוזה בין כפותיה: לא… לא־יתכן… עדיין לא… בין גבות עיניו המכווצות ובסגור השפתיים המחייכות הוסיף לפרפר ה“איזה” שלא הגיע למיצויו המלא, הסופי, ה“איזה” הרוגש, הלא־נירווה, הממשיך לחיות…

רוח־שחרית נתנפנפה מחלוני המזרח, נתפרכסה בחלל האויר ונבלמה. תינוק־של־יום, ורוד וצח, שקוע בגבוּביה של כרים וכסתות צחורים – ערימת עננים שקופים בשיפולי המזרח – פקח עיני חדווה ותימהון וסקר את העולם בעצירת נשימה…

עוד רגע – והוא פלט נשימתו בעדנת־רווחה, ומיד נתרטט האקליפטוס הגבוה על גזעו ונופו, נשתכשכה הרוח באווירים שבין הענפים, וריננת המון ציפרים התחילה מנפצת בשיר־עוז, שיר־מלל סוער בדביקות, בשיכרון, בשיכחת־היש. וכשתינוק־של־יום נענה לריגוש הלוהט והוציא לאט־לאט את פרצוף פניו המאיר, נעקרו הציפרים והפליגו לקראתו משוכי־קסם.

נעו עלי־העץ, וכל אחד מהם נתפרפר מן הפטוטרת ועד קצה־הלהב – אף הם ביקשו לעוף אחרי הציפרים. הם רעדו בכל רקמת־נימיהם, התהפכו לכאן ולכאן, טפחו זה על גבי זה ונמתחו בעירגון: לעוף! לעוף! הם טילטלו את עצמם בשאון של התקוממות והטחה עקשנית, מפסיקים המולתם מתוך עייפות ומתנערים מחדש: לעוף לעוף!

אך יד נעלמה אחזה בהם בכוח וריתקה אותם אל הענפים ואל הזלזלים לבלי־הינתק. ובלילה נתלו העלים יגעים וחלמו עטופי דממה וצל. הם ראו את עצמם בעלי־כנף הנישאים בטיסה חוגגת אל התכלת החיוורת שבמזרח, אל נהרת הזהב המפציעה מבין עפעפי תינוק־של־יום. וכשנתעוררו משנתם ונתפכחו מחלומם, בכו בדמעות־טל זעירות שגלשו רסיסים־רסיסים ונפלו מעלה לעלה למטה, אל מישטח־הקרקע הכהה, הרובץ מכונס לתוך עצמו וזומם מזימה אטומה…

עברו ימים. העלים היו רוגשים ביום, חולמים בלילה, ועם שחר היו מזילים רסיסי־דמעות של מפח־נפש. ומרוב געגועים ומצוקת־לב של תאוה לא־באה הלכו ונצטמקו, הלכו ונתכרכמו עד שחדלו מריגושם ונתלו אבלים ואדישים.

ואז – כשגוועה אחרית־הכוסף ונסתלקו החלומות ויבשה הדמעה – אז, באחד הבקרים נתרחש הפלא: נשתכשכה רוח הבוקר באווירים שבין הענפים, הציצו פני תינוק־של־יום מאירים ומחייכים, והציפרים נעקרו והפליגו לקראתו במשיכת־קסם כבירה. נתרטט העץ על גזעו ונופו, והעלים, שצמקו ונתכרכמו, ננערו פתאום ונעקרו, נעקרו והפליגו בחלחלה מתוקה, בעליצות טרופה, סהרורית: עפים אנחנו, עם הציפרים עפים אנחנו, עפים! עפים!

אבל היכן הציפרים? לאן נעלמו? לא־לא, אין ברצוננו לעוף לכאן, למטה, אל המישטח האפור, הרובץ מכונס לתוך עצמו וזומם מזימה אטומה. לשם אנו רוצים לעוף, לשם; עם הציפרים קלות הכנפיים; אל התכלת החיוורת, אל נהרת הזהב בין עפעפי תינוק־של־יום.

העלים התפתלו, הרתיעו במעופם לכאן ולכאן ועד הרגע האחרון קיוו להתרומם, לכוון את עצמם לצד הנכון…

ורק כשנחו על הקרקע בצניחה אחרונה, ליאה ונכנעת, הבינו שזו היתה נפילה. וכשאצבע החידלון הקרה חלפה בנגיעה קלה על פני חוט השדרה המצומק והניסה מתוכו את קורטוב הלחלוחית האחרון, זעו מעט ולחשו בחיוך גווע: אין דבר, יהא זה מתוך נפילה, אבל עפנו, עפנו. עפנו…