רוח־שחרית נתנפנפה מחלוני המזרח, נתפרכסה בחלל האויר ונבלמה. תינוק־של־יום, ורוד וצח, שקוע בגבוּביה של כרים וכסתות צחורים – ערימת עננים שקופים בשיפולי המזרח – פקח עיני חדווה ותימהון וסקר את העולם בעצירת נשימה…
עוד רגע – והוא פלט נשימתו בעדנת־רווחה, ומיד נתרטט האקליפטוס הגבוה על גזעו ונופו, נשתכשכה הרוח באווירים שבין הענפים, וריננת המון ציפרים התחילה מנפצת בשיר־עוז, שיר־מלל סוער בדביקות, בשיכרון, בשיכחת־היש. וכשתינוק־של־יום נענה לריגוש הלוהט והוציא לאט־לאט את פרצוף פניו המאיר, נעקרו הציפרים והפליגו לקראתו משוכי־קסם.
נעו עלי־העץ, וכל אחד מהם נתפרפר מן הפטוטרת ועד קצה־הלהב – אף הם ביקשו לעוף אחרי הציפרים. הם רעדו בכל רקמת־נימיהם, התהפכו לכאן ולכאן, טפחו זה על גבי זה ונמתחו בעירגון: לעוף! לעוף! הם טילטלו את עצמם בשאון של התקוממות והטחה עקשנית, מפסיקים המולתם מתוך עייפות ומתנערים מחדש: לעוף לעוף!
אך יד נעלמה אחזה בהם בכוח וריתקה אותם אל הענפים ואל הזלזלים לבלי־הינתק. ובלילה נתלו העלים יגעים וחלמו עטופי דממה וצל. הם ראו את עצמם בעלי־כנף הנישאים בטיסה חוגגת אל התכלת החיוורת שבמזרח, אל נהרת הזהב המפציעה מבין עפעפי תינוק־של־יום. וכשנתעוררו משנתם ונתפכחו מחלומם, בכו בדמעות־טל זעירות שגלשו רסיסים־רסיסים ונפלו מעלה לעלה למטה, אל מישטח־הקרקע הכהה, הרובץ מכונס לתוך עצמו וזומם מזימה אטומה…
עברו ימים. העלים היו רוגשים ביום, חולמים בלילה, ועם שחר היו מזילים רסיסי־דמעות של מפח־נפש. ומרוב געגועים ומצוקת־לב של תאוה לא־באה הלכו ונצטמקו, הלכו ונתכרכמו עד שחדלו מריגושם ונתלו אבלים ואדישים.
ואז – כשגוועה אחרית־הכוסף ונסתלקו החלומות ויבשה הדמעה – אז, באחד הבקרים נתרחש הפלא: נשתכשכה רוח הבוקר באווירים שבין הענפים, הציצו פני תינוק־של־יום מאירים ומחייכים, והציפרים נעקרו והפליגו לקראתו במשיכת־קסם כבירה. נתרטט העץ על גזעו ונופו, והעלים, שצמקו ונתכרכמו, ננערו פתאום ונעקרו, נעקרו והפליגו בחלחלה מתוקה, בעליצות טרופה, סהרורית: עפים אנחנו, עם הציפרים עפים אנחנו, עפים! עפים!
אבל היכן הציפרים? לאן נעלמו? לא־לא, אין ברצוננו לעוף לכאן, למטה, אל המישטח האפור, הרובץ מכונס לתוך עצמו וזומם מזימה אטומה. לשם אנו רוצים לעוף, לשם; עם הציפרים קלות הכנפיים; אל התכלת החיוורת, אל נהרת הזהב בין עפעפי תינוק־של־יום.
העלים התפתלו, הרתיעו במעופם לכאן ולכאן ועד הרגע האחרון קיוו להתרומם, לכוון את עצמם לצד הנכון…
ורק כשנחו על הקרקע בצניחה אחרונה, ליאה ונכנעת, הבינו שזו היתה נפילה. וכשאצבע החידלון הקרה חלפה בנגיעה קלה על פני חוט השדרה המצומק והניסה מתוכו את קורטוב הלחלוחית האחרון, זעו מעט ולחשו בחיוך גווע: אין דבר, יהא זה מתוך נפילה, אבל עפנו, עפנו. עפנו…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.