“איזה אדם נפלא!” – “איזה מקרה מענין” — “איזו הצגה מסעירה!”
עם ה“איזה” מתרטטים נחיריו הדקים של האיש, העיניים מזדהרות וריפרוף של אושר נכרך מסביב לפה. ובעוד הוא הולך ומפליג במסירת הדברים על פירטיהם מתוך שכרון־החוויה האופייני לו, מפנה האשה את עצמה לטירדותיה – טירדות־הבית הקטנות. ידיה ממשמשות בכה ובכה, אך אזנה דרוכה והלב מחיש פעימותיו: כל דבר, שנקלע לחוג ההתרשמות של בן־זוגה, נעשה כה חדש, כה מפעים…
גם כשחלה האיש במחלתו האנושה, והכאבים הנוראים פקדו אותו תכופות יומם ולילה, לא נסתלקו ממנו זה צמאון־החוויה וזו חמידת־החיים – הם מצאו להם אחיזה אף בעולם מצומצם זה של בית־החולים על רופאיו, אחיותיו, העובדים הפשוטים והחולים השכנים.
בבואה לבקר את החולה, מתעכבת האשה שעה ארוכה במסדרון. אחרי משיכת־הכתפיים והתשובות המתחמקות של הרופאים – סימנים המעידים ברור על אובדן כל תקווה – קשה לה מאד להיכנס לחדרו.
ואחר כך, בפנים, כשהיא יושבת על ידו, כובלת את לשונה מבוכת־ההפתעה: גופו של האיש כבר נאכל כמעט כליל, הבשר שוּפה והעור נצטמק באלפי קמטים צפופים, ומהיכן יונקת זו השלהבת הפנימית, הערה, השופעת?… מתייסרת היא בליבה על שיותר ממה שהיא מעניקה לו מהלמות דופקו של העולם החיצוני, הגדול והפתוח, מעניק לה הוא מחוויותיו בעולמו הצר והסגור.
"…איזה אדם נהדר – אותו החולה שם, ביירכתי החדר, את רואה? זה בעל הבלורית הסבוכה, החיוור, הקורא בספר. אה, הנה הניף את הספר לסוכך על פניו – הרגיש, כנראה, שאנו מסיחים בו. אדם בעל כשרונות בלתי מצויים, אני אומר לך, מהנדס־מכונות. המציא אמצאה חשובה מאד – בשטח הקידוח, נדמה לי, זה פשוט מזעזע – את מבינה? מבינה? חברו, חבר מספסל־הלמודים, שבא להתארח אצלו, פישפש באין־רואים בניירותיו, העתיק את אמצאתו, הקדים ורשם אותה על שמו. את מתארת לעצמך את הדבר? חבר נאמן, ידיד־נפש, רע־כאח! זה נורא, זה נורא!… מאז – התחיל ההוא, השוכב פה, לשתות; התמכר לשיכרות, שקע למעלה־ראש עד שחלה, והובא לכאן במצב של קדחת לבנה. עכשיו הוקל לו כבר, קורא ספר, רק קורא, עדיין אינו מדבר עם החולים שעל ידו. עד עתה לא הצליח איש לדובב אותו. עם הרופאים? כן, עם הרופא המטפל בו החליף אתמול מלים אחדות. הרופא טפח לו על שכמו: “נו־נו, לא צריך להתייאש, – עוד תהיינה לך אמצאות רבות”. את יודעת מה הוא ענה לו? “יתכן, אמר, שתהיינה לי עוד אמצאות רבות, דוקטור, אך חברים – חברים לא יהיו לי עוד לעולם”… כך ענה – את מבינה?… ואצבעות החולה לוחצות את ידה של האשה, תאיבות למסור את תמצית הרגשתו, שאין לבטאה במלים.
“…. ואת הזקן ההוא, את רואה? התימני ההוא, השוכב שם בחלוק של פסים. איזה זקן נפלא! זקן מאד, כבן שמונים, את רואה? גבות עיניו לבנות, אך הלחיים כשתי לחמניות מדושנות, שיניים לו בפיו ואף לא סימן של קרחת על הראש. מלחמה מתמדת בינו לבין האחות. ח־ח־ח, תמיד מבקש הוא תוספות בזמן האכילה, ואת השיירים הוא מחביא בארון הלילה, או מתחת לכר־המראשותיים. אחרי חצות הוא מוציא את המלאי ומתחיל ללעוס בתאבון כזה, בשיקשוק כזה של לשון ושפתיים עד שכל שכניו מתעוררים: “מה זה, רבי נסים, סעודת ביניים של חצות לילה?” – “מי שיש לו אשה אחת, עונה רבי נסים, אוכל רק ביום, אבל מי שיש לו שתיים, חייב לאכול גם בלילה” – וזו אמת, ח־ח־ח, שתי נשים לו. את השניה נשא עשר שנים אחרי נישואיו עם הראשונה, שהיתה עקרה ולא העניקה לו בנים”.
צלצול של פעמון־יד נופל לתוך ההמולה הכבושה, הרוגשת מסביב. האחות החיננית, הניצבת באמצע החדר ומצלצלת בפעמון, עונה על מחאות החולים בחיוך מתנצל ובהנפת יד: אין ברירה, הביקור נגמר.
האשה מוכנה לקום. “אין דבר, אין דבר – מעכב בעדה האיש – את רשאית לשבת עוד רגעים מספר, האחות הזאת מוסיפה תמיד דקות אחדות. הו, את צריכה להכיר אותה, אי־זו נערה יוצאת מן הכלל! איזה יחס לחולים, איזו סבלנות! לב זהב; כשהיא רק עוברת בחדר, מתחילים לנשום ביתר־קלות. יתומה, וגדלה בבית יתומים; בכוחות עצמה הבקיעה לה דרך וכבשה לה מעמד. ועכשיו אחד הרופאים פה מתעניין בה. היא עובדת במחיצתו, והוא אינו אדיש כלפיה. הוא לא צעיר – אלמן, ויש לו שני ילדים. חבל, היא ילדה נפלאה – אני אומר לך – ראויה בלי ספק לגורל טוב מזה… מה? כבר מוכרחים לצאת? ובכן, אלווה אותך מעט – הלא מרשים לי. כן, כן, ובחצר עוד נשב מעט. גיליתי שם עץ אחד, אי־זה עץ נהדר! איני יודע איך קוראים לו – יש לו שרשים עבים, שרשים כאלה המזדחלים לעברים, וחופת הענפים עמוסה פרחים סגולים־כחלחלים. כפעמוניות קטנות. הם נושרים עכשיו בלי־הרף ומרפדים את הקרקע. אי־זו פינת חמד, אני אומר לך!”
בשולי מיטתו ישבה האשה עם בוא הקץ. שעות ארוכות, רצופות, ישבה על ידו, הלגימה אותו מפעם לפעם קצת מים פושרים ומחתה את הזיעה מעל מצחו.
“…איזה מין קור משונה – לחש, כשעיניו עצומות למחצה וחיוך רופף נמתח על שפתיו הצרובות – ודווקא לא כואב לי עכשיו, שום דבר לא כואב לי, רק הקור הזה, איזה מין קור פנימי, בתוך־תוכי… לא – לא, אל תוסיפי לי שמיכה, זה לא קור כזה רגיל – זה משהו מיוחד במינו, מעניין מאד, זה איזה מין קור מיוחד, אי־זה…”
החיוך הסקרני, שריחף על שפתיו הצרובות, כמו נתקפל פנימה, והעיניים נתכווצו בחתירה מאומצת למיצוי החוויה האחרונה, המיוחדת במינה, נתכווצו, נעצמו ולא נפתחו עוד.
ידו הקרה נשארה אחוזה בין כפותיה: לא… לא־יתכן… עדיין לא… בין גבות עיניו המכווצות ובסגור השפתיים המחייכות הוסיף לפרפר ה“איזה” שלא הגיע למיצויו המלא, הסופי, ה“איזה” הרוגש, הלא־נירווה, הממשיך לחיות…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.