רקע
דוד בן־גוריון
דרוכים לקראת הבאות – ט"ז בתמוז תש"ח – 22.7.1948

 

בישיבה האחת־עשרה של מועצת־המדינה הזמנית, תל־אביב.    🔗

רבותי! שוב באה עלינו הפוגה, והפעם בלי נקיבת קץ. ואעפ"כ אי־אפשר להגיד בוַדאות, שהמלחמה אינה עתידה להתחדש. אולם אפשר להגיד בלי פיקפוקים יתרים, שאנו עומדים בפני מערכה פוליטית קשה וחמורה, ואולי מכרעת. המסקנה היא, שעלינו קודם כל לעמוד במלוא תחמשתנו ולהיות דרוכים ומוכנים לקרב, אם תפרוץ שוב מלחמה. כי רק תוך נכונות צבאית מלאה וגדלה נוכל לעמוד בשתי המערכות גם יחד, הצבאית והפוליטית.

ומשום שאין כל בטחון בשלום קרוב, לא הגיעה עדיין השעה לספר בפרוטרוט את פרשת המלחמה, כיצד ובמה הגענו עד הלום, ואיך עמדנו יחידים ומועטים כ־8 חדשים, תחילה מול כנופיות ארצישראליות, ואחר־כך בפני כוחות מזוינים שפלשו מן הארצות השכנות, ולבסוף, עם הכרזת המדינה, מול צבאות סדירים של כל מדינות־ערב.

לא ברור אם פרשה זאת נסתיימה, ועלינו לדאוג יותר להמשכה ולסיומה הרצוי מאשר לתיאור השתלשלותה בעבר. אני גם מסופק אם מסוגלים אנו, בעמדנו בתוך המאורעות ובהיותנו כל־כך קרובים להם, להעריך כראוי את אשר התרחש במשך חדשים אלה.

היו עד עכשיו שלושה פרקים במלחמה הזאת. הפרק הראשון נמשך כחמישה חדשים וחצי, מ־30 בנובמבר עד 14 במאי, כשעמדנו בפני כנופיות לא־סדירות. הפרק השני – 4 שבועות, מ־14 במאי עד 11 ביוני, כשעמדנו בפני הצבאות של סוריה, לבנון, עיראק, עבר־הירדן, מצרים. ולבסוף, עשרת הימים האחרונים מ־9 ביולי עד 19 ביולי. במשך התקופה הזאת נוספה עוד מדינה אחת, סעודיה, שהפלישה צבאותיה לארץ.

שלושה פרקים אלה יש להם דמיון רב לכמה פרקים בתנ"ך, ביחוד פרקי יהושע ושופטים. כאילו בימינו נכתבו הדברים: “ויהי כשמוע כל המלכים אשר בעבר־הירדן, בהר ובשפלה ובכל חוף הים הגדול אל מול הלבנון, החתי והאמורי, הכנעני והפריזי, החוי והיבוסי – ויתקבצו יחדו להלחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד” (יהושע, ט, א–ב). “ואלה מלכי הארץ אשר הכה יהושע ובני ישראל… בהר ובשפלה ובערבה ובאשדות ובמדבר ובנגב… כל המלכים שלשים ואחד” (שם, יב, ז–כד). נשתנו רק שמות “המלכים”.

אולם מבחינה אחת שונה המלחמה הזאת מהמלחמות שבתנ“ך. אז נלחמו בני ישראל רק עם תושבי הארץ ועם שייכים של ערים וכפרים שהוכתרו בשם הגדול והנורא “מלך” – מלך ירמוך ומלך לכיש ומלך יריחו, מלך עגלון, מלך גזר, מלך דביר. אם נשתמש גם היום בסגנון התנ”ך, היינו צריכים לקרוא ליריבינו בשם מלך בית־סוסין, מלך בית־נאבאללה, מלך בית־מחסיר וגומר. אולם משהו חשוב, מלבד שמות, נשתנה במלחמתנו הפעם לעומת המלחמות שבתנ"ך. הפעם נלחמנו עם כל הארצות השכנות. אף פעם בתולדות עמנו לא נפגשנו עם כל השכנות האלה בשדה־המערכה בבת־אחת. כל אויבינו שנלחמו בנו בשבועות האחרונים אינם פנים חדשות בהיסטוריה שלנו. נפגשנו כבר לא פעם עם מצרים, עם אשור, עם בבל, עם ארם. אבל אף פעם לא נפגשנו עם כולן יחד. לא היה אף פעם בהיסטוריה של ארץ־ישראל, שצבאות כל הארצות האלה יפלשו בבת־אחת לתוך הארץ. נלחמנו לחוד עם מצרים, לחוד עם אשור ובבל, לחוד עם ארם, לחוד עם עמלק, לחוד עם כנענים. אבל זוהי הפעם הראשונה בתולדותינו שכל העמים האלה חברו יחד להילחם בנו – והצבא הצעיר שלנו הועמד בפני כל עמי המזרח התיכון וצבאותיהם. בכל ההיסטוריה שלנו במשך 3500 שנה לא קרה כדבר הזה.

עוד דמיון אחד יש בין מלחמה זאת ובין המלחמות בתנ“ך – מלחמת שאול ויונתן עם הפלשתים. הפלשתים דאגו אז ש”חרש לא ימצא בכל ארץ־ישראל, כי אמרו פלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית. והיה ביום מלחמת ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם אשר את שאול ואת יונתן" (שמואל א, יג, יט–כב). גם ממשלת המנדט נקטה באותם האמצעים של הפלשתים שלא יהיה “חרש” בישראל ולא יהיו “חרב וחנית”. כוחות היבשה, האוויר והים של הממשלה הבריטית דאגו לכך, שלא יבוא נשק לישראל מן החוץ, והמשטרה הבריטית חיפשה ובדקה, אם אין אנו מייצרים נשק בעצמנו. ועוד זכורים לנו החיפושים שנערכו בכוחות משטרה וצבא אדירים במשקים שלנו, בבתי־הספר ואף בבתי־הכנסת שלנו – לגלות ולהחרים כל “חרב וחנית” בישראל. וחוקים דראסטיים נקבעו נגד אימונים צבאיים – מכוּונים למעשה נגד הישוב היהודי. בשעה זו אין אני יכול עדיין לספר, כיצד בכל זאת הצטיידו והזדיינו כוחות־ישראל. אולם צבאות האויבים אינם מטילים עוד ספק בכוח־המחץ האיום של הצבא הישראלי.

אינני יודע כמה מהמסובים באולם זה היו מוכנים לפני תשעה–עשרה חדשים לענות בחיוב, אילו היו נשאלים אז, אם מאמינים הם ביכלתו של הישוב היהודי לעמוד בלי כל עזרה מן החוץ בפני התקפה מאוחדת של כל הצבאות הסדירים של מדינות־ערב.

על שאלה זו ענתה ההיסטוריה בחדשים האחרונים – ובאופן מובהק ביותר בעשרת הימים שבין שתי ההפוגות, אם כי עוד לא תשובה ניצחת וסופית. גם עכשיו עוד לא נגמר המבחן, אבל התשובה שניתנה יש בה כדי להניח דעתנו. עמדנו בפני התקפה מאוחדת זו של הצבאות הסדירים לכל מדינות־ערב ויכולנו להם. עמדנו מאז ה־15 במאי – למחרת ההכרזה על המדינה – ועד 11 ביוני. המזימה או ההזיה של כיבוש־בזק נחלה כשלון חרוץ. אולם חורשי המזימה כנראה לא רצו או לא היו מסוגלים להכיר במציאות המפתיעה, וכשקרא בא־כח או“מ להמשכת ההפוגה, הסכימה לכך ממשלת־ישראל, אבל מדינות ערב סירבו. היו כאלה שראו בהסכמתנו סמן של חולשה, ובסירוב הערבים – בטחון בכוחותיהם. עשרת הימים, עשרה ימים גדולים בתולדות ישראל, לאחר ה־9 ביולי, נתנו לעמי־ערב, למדריכיהם ולעולם כולו את התשובה המאַלפת והמובהקת. אחרי המצור המוגבר, ששׂמו על הארץ לבל תבוא “חרב וחנית” לעם־ישראל, פתחו צבאות־ישראל, עם גמר ההפוגה, בהתקפה רבתי על מרכזי הכוח הערבי בארץ, והכו את מלכי לוד ורמלה, מלכי בית־נאבאללה ודיר־טריף, מלכי קולה ומגדל־צדק, מלכי צרעה ואשתאול, מלכי ארטוף ועין־כרם בשפלה, מלכי חתה וכרתיה בדרום, מלכי שפרעם וציפורי, מלכי עין־מהיל וכפר־כנה, נצרת ונימרין בגליל, מלכי לוביה וקרן־חטין – קרן חטין, שבה הכריע צלאח־א־דין את צבאות נוסעי הצלב – וכל המקומות האלה נלכדו במשך עשרת הימים האלה על־ידינו, וצבאות מצרים ועבר־הירדן, בבל היא עיראק, וסוריה ולבנון וקאוקג’י, ניגפור ואיבדו למעלה מ־5000 איש. ולשטח שהיה בידנו לפני ההפוגה במדינה היהודית, לפי תחומי או”מ ומחוץ למדינה, נוספו במשך עשרת הימים האלה כאלף קילומטרים מרובעים – בדרום, בדרך לירושלים, בסביבות לוד ורמלה, בדרומה של חיפה ובמרכז הגליל – צפונית־מערבית וצפונית לנצרת, עם נצרת בתוכם.

אני מקווה, שיום יבוא, והוא לא רחוק, שאפשר יהיה לספר העלילה הגדולה והמופלאה לפרטיה, כיצד הוקמו, סודרו וצוידו ואומנו וזוינו הכוחות היהודיים, אשר עשו את החיל הזה. בשעה זו אעמוד רק על נשק סודי אחד אשר יותר מכל סייע לעמידתנו במשך שמונת החדשים וגרם לכיבושים שלנו: זה הוא – הרוח – של האדם היהודי, של החלוץ היהודי ושל הלוחם היהודי, רוח החזון והאמונה והמסירות, הפועם בלב הנוער שלנו, בלב המתישב שלנו ובלב הצבא שלנו; הרוח, אשר בכוחו בנינו במשך שבעים שנה נשַמות – נשמות אדם ואדמה, ויצרנו בכוחו משק, תרבות וכוח יהודי. ברוח זה ניצחנו עד עכשיו. ואם שוב נעמוד בפני מבחן מלחמתי, הריני מאמין – שננצח.

בהפוגה הראשונה שנמשכה ארבעה שבועות לא ישבנו, כמובן, בחיבוק־ידים; הכיבושים והנצחונות של עשרת ימי התחדשות המלחמה הוכנו לא במעט על־ידי המאמצים שנמשכו במשך ארבעת שבועות ההפוגה.


*

אנו עומדים עכשיו בהפוגה ללא נקיבת זמן. ושׂומה עלינו לחשל ולשכלל את כוחנו ביתר־שאת, ולא רק את כוחנו הצבאי בלבד. מדינת־ישראל קמה מתוך סערת־מלחמה, ועוד לפני לידתה הוטל עלינו להשקיע את כל יכלתנו ומאמצינו בהתגוננות בפני האויב. אולם מדינת ישראל לא הוקמה לשם עריכת קרבות וכיבושים צבאיים. היא לא נועדה אפילו להבטיח את השלום והרווחה של אזרחיה בלבד. על מדינת־ישראל הוטלה תעודה יחידה במינה – על כל פנים בתולדות ימינו אלה – אשר בלעדיה אין לה זכות־קיום ולא תעמוד: בנין נשמות הארץ וקיבוץ גלויות־ישראל, התישבות ועליה בקנה־מידה גדול – אלה הם תפקידיה הראשיים של מדינתנו. ועם ההפוגה הזאת – שאין עדיין יודע כמה זמן תימשך – שומה עלינו, יחד עם הגבּרת כוננותנו המלחמתית, לגשת בשיטתיות ובתנופה ממלכתית לאירגון עליה רבתי והתישבות רחבת־מידות. שתי פעולות אלה הן צרכים פוליטיים וצבאיים כאחד.

ורק עוד הערה אחת: עצרת האומות בחרה במתווך, שיתווך בינינו ובין הערבים. הממשלה הזמנית ומועצת־המדינה קבעו בשעתן את עמדתנו להצעות המתווך, ובשעה זו אין מה להוסיף על כך – ביחוד לאחר הגילוי הנוסף של יכלתנו הצבאית וכיבושינו הטריטוריאליים החדשים. אם נגזר עלינו שהמלחמה תתחדש – נמשיך אותה ביתר בטחון, ומי יקבע עד היכן תגיע ידנו ומה הם הכיבושים שאנו מסוגלים עוד לכבוש? ואף־על־פי־כן, עם גידול בטחוננו, בטחוננו הכללי בכוחה הצבאי של המדינה היהודית, – עלינו להיאחז בכל שאנסה וזדמנות, ואולי בלי כל עזרת מתווכים, למצוא במישרים שפה משותפת עם עמי ערב – שפה משותפת לא על חשבון זכויותינו, שאיפותינו וכיבושינו, אלא על בסיס האפשרויות הגדולות הצפונות במרחבים הרבים של המזרח התיכון ובשני העמים השמיים; היהודים והערבים, – אם ידעו לפעול יחד כעמים עצמאיים בני חורין, שווים ובעלי־ברית, לטובת חלק זה של העולם, ואולי גם לטובת הפרחתו ושלומו של העולם כולו.

רק מתוך ברית עם מדינת־ישראל ועם־ישראל יוכל העולם הערבי להשתחרר משיעבודו ותלוּתו, בגלוי ובסתר, בכוחות ניצול ודיכּוי חיצוניים; ורק מתוך שותפות־פעולה עם שכנינו בארצות הקרובות נוכל אנחנו לייצב את השלום במדינתנו ובארצנו. וכדאי השלום שנעשה למענו לא פחות משעשׂינו, ועוד נעשה אם יהיה צורך בכך, למען המלחמה.

אינני יודע אם הגיעה השעה, ואם הוּכשר הדור הערבי לקואופרציה יהודית־ערבית על יסוד ברית־שווים; אבל הקורופרציה הזאת יש בה הכרח היסטורי. ולאחר שגילינו את כוחנו לעיני ידידים ואויבים בשדה־קטל, אסור שנחמיץ שום הזדמנות – אם זה רק יתכן – להניח, מתוך מגע בלתי־אמצעי עם עמי־ערב, יסוד לקואופרציה יהודית־ערבית, לקואופרציה בין מדינת־ישראל ומדינות־ערב.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 53707 יצירות מאת 3207 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22175 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!