בבירור של פעילים    🔗

אפתח בשאלה שאולי תהיה תמוהה בעיניכם: האם ניצחנו אנחנו במלחמה? השאלה תמוהה, כי ידוע הדבר שניצחנו בכל השלבים של המלחמה: כשעמדנו בפני כנופיות מקומיות, כשנתקפנו ע"י כנופיות זרות מהארצות השכנות, כשעמדנו בפני צבאות סדירים של מדינות ערב. היו לנו נצחונות מופלאים בעשרת הימים האחרונים, עד ההפוגה השניה שחלה לפני חמישה ימים. אולם אני שואל שאלתי, מפני שנצחון האמיתי, המכריע, הסופי, הוא רק הנצחון במערכה האחרונה. כי צבא יכול לנצח מראשית המלחמה ועד קרוב לסופה, אבל אם הוא מפסיד במערכה האחרונה – הפסיד הכל, ולא מועילים נצחונותיו הקודמים. למען דעת אם ניצחנו או לא – יש לדעת אם נתלקחה כבר המערכה האחרונה או לא. זאת אומרת – יש לדעת אם ההפוגה שאנו עומדים בה היא גמר המלחמה או רק הפוגה זמנית. ואם היא הפוגה זמנית – הרי כל נצחונותינו עד עכשיו אין להם ערך מכריע, אם לא נהיה מוכשרים ולא נתכונן לנצח במערכה הסופית כשתתחדש המלחמה.

יש כאילו הרבה נימוקים להנחה שאנו עומדים בגמר המלחמה. המעצמות הגדולות אינן רוצות בהמשך המלחמה בארץ. העולם כולו – במידה שיש רצון מגובש בעולם, – אינו רוצה בחידוש הקרבות. וזהו פשר הצו של ההפוגה שניתן על־ידי מועצת־הבטחון. כמדומה, רק “מעצמה” אחת הצביעה נגד צו ההפוגה: סוריה.

יש נימוק שני: נתגלתה החולשה הצבאית של מדינות ערב, ואלה שסמכו הרבה או בכּל על מדינות אלו – החלו לפקפק אם הדבר כדאי. ויש נימוק נוסף: הוברר שאין האחדות של מדינות ערב חזקה יותר מדי, ואין היא מסוגלת לעמוד במבחן קשה, ומלחמה היא מבחן קשה.

אין גם לזלזל בקשיים שהמלחמה גרמה וגורמת לנו. אם כי כל העם שמח לנצחונות צבאותינו – נשמו כולם לרווחה כשמטוסי־האויב הפסיקו להפציץ תל־אביב ונקודות אחרות, והפגזת ירושלים חדלה.

אולם אין כל בטחון בדבר שהפוגה זו היא גמר המלחמה. לא כל הצעות לסידור שלום שירצו להטיל עלינו – נוכל לקבל, גם אם הצעות אלו תבואנה ממועצת הבטחון. יתכן שבמדינות הערביות יחולו תמורות פנימיות, וסידור שתעשה ממשלה אחת יוּפר על־ידי ממשלה שתירש מקומה, כמו שקרה לברית שבין עיראק ובין אנגליה, שבווין הריע עליה בתרועת נצחון, וטרם יבשה הדיו – נתבטלה ע"י מהפכה פנימית בעיראק. ועיראק אינה היחידה במדינות ערב המצטיינת בחוסר יציבות פנימית.

יתכן גם שיתחדדו היחסים הבינלאומיים ותתגבר הסכנה של סכסוך עולמי, ושוחרי קרבות במזרח ירימו ראש. יש גם דברים סמויים, שאין לראותם מראש, שצפים לפתע פתאום בהיסטוריה וטורפים כל הקלפים. ואין שום בטחון בכך שהההפוגה היא ראשית השלום. מכיוון שהמערכה האחרונה היא הקובעת – אסור לנו למהר ולהתברך בנצחונותינו עד עכשיו. מבלי שנהיה מוכנים לנצח בקרב “אחרון” – במידה שיש קרב אחרון – אין ערך להישגינו הקודמים.

גם אם לא תתחדש המלחמה בקרוב ואפילו אם יוקם שלום פורמלי – לא יקוים בטחוננו מבלי כוח מספיק. כי במבנה הנוכחי של העולם אין בכלל שלום יציב ובטוח לאורך ימים.

אולם גם מבלי שנסב פנינו לעתיד אין אנו צריכים להפריז במידת נצחונותינו בעבר. לא היה לנו עד עכשיו נצחון מכריע – כי רק נצחון המביא לידי השמדת כוח האויב הוא מכריע במלחמה. רק בקרב ערבי ארץ־ישראל היה לנו נצחון כזה, ובשבועות הראשונים של “המאורעות” היה ברור שערבי ארץ־ישראל לא יוכלו לעמוד בפנינו, ובשטח מצומצם זה היו לנו אמנם נצחונות מכריעים, ועדים – כיבושי טבריה, חיפה, צפת, יפו והשכונות הערביות בירושלים החדשה (על ירושלים העתיקה הגנו הבריטים והלגיון הערבי). היה ברור שערבי ארץ־ישראל לא יוכלו להתמודד אתנו בלי עזרה ממשית מהחוץ, אולם לא היה ספק בדבר שהעזרה הזאת תוגש, ושהסכסוך יהיה בינינו ובין צבאות מדינות ערב. צבאות אלה ספגו מכות קשות, אבל לא הושמדו – והנצחונות אינם מכריעים לא מבחינה מדינית ולא מבחינה צבאית.

והבעיה העומדת לפנינו היום היא זו שעמדה לפנינו במשך כל שמונת החדשים האחרונים ולפניהם. הבעיה היא איך לערוך כוחותינו על־מנת שנוכל לעמוד ואף להרוס כוח האויב ולשבור רצונו להמשיך במלחמה.

נכונות צבאית – זהו גם עכשיו הדבר החיוני, המרכזי.

למען הבטיח הנצחון במקרה של התחדשות המלחמה דרושים לנו לפני כל, שלושה־ארבעה דברים אלה:

קודם כל – רזרבות צבאיות, שלא היו לנו בקרבות הקודמים. כל הצבא שלנו היה בחזית ממש ונתון בקרב. אילו היו לפני ההפוגה חטיבות רזרביות אחדות, היתה ההפוגה “פורצת” בתנאים אחרים לגמרי. מעכשיו עלינו לדאוג לכך שאם המלחמה תתחדש יהיו לנו לכל הפחות שתים־שלוש חטיבות רזרביות.

אנו זקוקים לציוד כבד נוסף – לטנקים ותותחים, ולתוספת חשובה של אווירונים.

דרושות לנו יחידות־מחץ שלא היו לנו – כוונתי ליחידות נחיתה וליחידות צנחניות. מן ההכרח שנוכל לתקוף מאחורי קוי האויב ונוכל להופיע בכל מקום – לפתע פתאום.

בשעה זו אין אנו יכולים עדיין לטפל למעשה בבעיות סידור צבא לימי שלום, כי יש לנו לפי שעה רק משימה אחת, ומשימה דחופה: להבטיח נצחון מכריע במלחמה זו. צבא בימי שלום – עיקר מטרתו לא לנצח במלחמה אלא למנוע פריצת מלחמה. אולם כבר עכשיו עלינו לברר לעצמנו יסודות הצבא הסדיר לימי שלום – כי יתכן שגמר המלחמה אינו רחוק, אם לא בא עדיין בהפוגה השניה.

ועלי להתחיל מהירושה של ההגנה – שרבים מכירים אותה לא פחות ממני. במידת יכלתי נסיתי ללמוד סוגיה זו על בוריה, לפני שניגשתי למלאכת הבטחון אחרי הקונגרס הציוני האחרון. ואני יכול להגיד בלי כל הגזמה, שבלי הירושה של ההגנה לא היינו מגיעים עד הלום. במשך הזמן האחרון נעשו מאמצים גדולים – שלא אעמוד עליהם עכשיו; לפי השיגרה המקובלת בימים אלה היו אומרים: מאמצים שלא נעשו זה אלפיים שנה. אין לי כל יסוד למעט דמותם של מאמצים אלה, אולם עלי להגיד שהם היו עולים בתוהו, ולא היו כלל אפשריים – אלמלא הירושה הברוכה של ההגנה. וקשה למַצות החוב שהישוב, מדינת ישראל, האומה העברית בימינו ובדורות הבאים חייבים להגנה, מראשית ימיה ועד הקמת צבא הגנה לישראל.

אולם עלי להוסיף: אילו הייהו סומכים אך ורק על ירושה זו – היינו אבודים.

אעמוד בצורה סכימטית על החיוב והשלילה שבהגנה, בלי לנסות לעשות מיצוי מפורט של הבעיה.

א. ההגנה היתה כוח מתנדב, ללא כפיה. קשה להפריז בחשיבות עובדה זו לגבי מלחמה. למתנדב יש בדרך כלל יתרון מוסרי – ולכן מלחמתי – על פני יריבו שגויס על פי צו וגזירה, גם אם קיבל הגזירה באהבה.

ב. הגנה היתה מושתתת על יחסי חברוּת. בכל צבא יש חברוּת רבה, ובצבא טוב – יותר אולי מאשר ברוב הארגונים האחרים, כי האנשים משותפים בכל חייהם, והעיקר – הם שותפים לסכנה. חיי כל חייל תלויים בהתנהגות חברו. אבל אינה דומה חברוּת שמוטלת על האדם מלמעלה, על פי פקודת החוק והמשטר, לחברות שאנשים שואבים מתוך רצונם החפשי ומתוך חזון משותף, חברות המיוסדת על כבוד הדדי, אֵמון הדדי, חרדה ונאמנות משותפת לדבר יקר. החברוּת בהגנה היה נכס עצום שקשה להפריז בערכו.

ג. חברי ההגנה הצטיינו במסירותם הגדולה, כמעט ללא גבול, לבטחון הישוב. וכוחו של צבא נמדד לא רק בטיב ציודו וזיונו (ואין לזלזל בערכם המלחמתי) – אלא יותר מכל בנכונות הנפשית לעמוד עד הרגע האחרון ללא כל רתיעה. המסירות העזה ממוות היתה נחלת ההגנה ונמסרה לצבא הגנה לישראל.

ד. ידיעת הארץ. רובם, בכל אופן חלק גדול מחברי ההגנה, הכירו הארץ לא מתוך אימונים מקצועיים של זמן שירוּת קצר – אלא מתוך נסיון חיים וסיורים מתמידים, ואין מן הצורך להדגיש חשיבות הדבר לגבי מלחמה.

ה. הרקע הציוני של ההגנה. חברי ההגנה ידעו לשם מה באו לארץ, לשם מה הם פועלים ועל מה הם מגינים – ועל מה הם מוכנים למסור נפשם. רקע זה היה נשמת ההגנה וסוד כוחה.

בימי מאורעות 1936 נזדמנתי עם מומחה צבאי אנגלי – קפטן לידל הרט – להתיעץ אתו על דרכי ההגנה. הוא ביקש ממני לספר לו על טיב החומר האנושי שלנו. ותיארתי לו הנוער שלנו – האמון על עבודה ושלום, מסור לבנין ויצירה ומתעב שפיכות דמים, אבל מוכן להילחם עד הסוף אם יגעו בבבת־עינו – במפעל הציוני. כששמע לידל הרט דברי, אמר: אם תיאורך על אנשיכם הוא נכון – יהיה לכם הצבא הטוב ביותר בעולם. כי הצבא המעולה הוא זה היודע על מה הוא נלחם.

החזון שפירנס חלוצינו, שהעלה אותם ארצה, הפעיל אותם בארץ נתן טעם לחייהם ולמותם – זה היה הדבר המבורך שהורישה לנו ההגנה, ואותותיו נראו בכל הנצחונות של צבא הגנה לישראל במלחמה זו.

אבל אסור להתעלם מהליקויים שבהגנה, ליקויים שהיו טבועים במסגרת שבה היתה ההגנה נתונה – מסגרת של מחתרת או מחתרת למחצה.

א. חוסר ציוד. ההגנה ידעה ערכו של הנשק, אבל יכלתה להשיגו או לייצרו היתה מוגבלת ומצומצמת, גם בגלל חוסר אמצעים ועוד יותר בגלל תנאים פוליטיים. בידי ההגנה היו רובים, מקלעים, תת־מקלעים, מכונות יריה של שנים שלושה אינטשים ורימונים.

רכישת הנשק, העברתו והחסנתו – הוא אחד ממעשי הגבורה המופלאים במסירות־נפשם, עושר תחבולותיהם וחריצותם הארגונית של אנשי ההגנה. גם הייצור – ולו גם פרימיטיבי – של נשק שהחל עוד לפני מלחמת העולם השניה, היא מהעלילות המפוארות ביותר של חבר אנשים – פועלים ומנהלי עבודה – צנוע, נועז ונאמן בלי סוף. אולם נשק זה – בכמותו ובאיכותו – היה בקושי יכול להספיק לעמידה בפני כנופיות שודדים, אך לא בפני כוח מזויין, סדיר או לא סדיר, באמצעי התקפה מודרניים. כשבדקתי באפריל 1947 מצב הזיון בהגנה מצאתי 8720 רובים בנקודות – להגנה מקומית, ו־1353 רובים להגנה ארצית (מהם 336 ברשות המרכז, 656 בידי פלמ“ח, ו־361 בידי חי”ש). היו לנו גם 1900 תת־מקלעים, מהם 785 ברשות הנקודות, 424 ברשות חי“ש, 130 ברשות פלמ”ח, 561 ברשות המרכז. מכונות יריה היו בסך הכל 186, מהם 31 ברשות הנקודות, 35 ברשות חי“ש, 5 ברשות פלמ”ח, 115 ברשות המרכז. מקלעים – 444, מהם 338 ברשות נקודות, 27 ברשות חי“ש, 33 ברשות פלמ”ח, 46 ברשות המרכז. כל הציוד “הכבד” – הארטילריה כביכול – היה מורכב מ־672 מרגמות של 2 אינטש, 96 מרגמות של 3 אינטש. לא היה כמובן אף תותח אחד, אף מכונת יריה כבדה אחת, ולא כל נשק אנטי־אווירי, אנטי־טאַנקי, לא היו משוריינים, ולא היה כל סימן לכוח אווירי וימי. לא היו כמעט גם אמצעי תחבורה ביבשה.

ב. לא היה אימון צבאי, ולא היו – ולא יכלו להיות – מוסדות חינוך צבאיים ראויים לשם זה. כאגדה אולי יצלצלו בעתיד הסיפורים – סיפורי אמת – איך התחכמה ההגנה בימי השלטון הזר, ובעיקר בתקופת הספר הלבן, להקנות לאלפי חבריה ידיעות צבאיות ושימוש בנשק, אולם לא יכלו בשום אופן להגיע למעלה מאימון מחלקה, ולא היתה כל אפשרות של אימון בנשק כבד. לא היתה אפשרות של תמרונים, והמדריכים היו ברובם – “לומדים מעצמם” שהגיעו אמנם לגדולות בדרך זו, אבל לא יכלו אף פעם להגיע לידיעה של קצין צבאי ממש, מלבד המעטים ששרתו בצבאות זרים.

המדע והאמנות של המלחמה הניעו בימינו לדרגה גבוהה ביותר ושולבו בתוכם כל מדעי הטבע, ההנדסה, המכניקה, הגיאוגרפיה, ההיסטוריה, הפסיכולוגיה, המיטיאורולוגיה, הכלכלה, התנועה ועוד – מלבד מדעי הצבא והמלחמה במובנם המצומצם. בלי השכלה שיטתית ואימון משוכלל אין אדם מוכשר להיות איש צבא, בודאי לא מפקד צבאי. לשם כך דרושים בתי־ספר גבוהים ואקדמיות מיוחדות ומחנכים מתוך אנשי מדע ונסיון שמקדישים כל חייהם לתורה מורכבה ומסובכה זו. כל אלה לא יכלו להיות בהגנה.

ג. לא היה משטר צבאי – והמשמעת היתה לקויה, ואין לסמוך על צבא שאינו נתון למשמעת ברזל. צבא בלי משמעת הוא כהתישבות בלי קרקע.

ד. ההגנה חונכה על התגוננות, לרוב התגוננות סטאטית. לפי טבע הדברים בימי השלטון הזר היתה ההגנה ערוכה להתגוננות במקרה של התקפה מצד כנופיות–שודדים או טירוריסטים. אולם במלחמה – אפילו במלחמת־מגן כמלחמתנו – הדרך היעילה היחידה היא בהתקפה. בכושר התגוננות הגיעה ההגנה לשיאים. פרשת טירת־צבי, יחיעם, פרברי תל־אביב, וביחוד פרשת גוש־עציון – הן עלילות אדירות שמעטות כמותן בתולדות ההתגוננות. אבל אילו היינו מתמידים בשיטה הדפנסיבית – היינו אבודים. עוד לפני קום צבא הגנה לשיראל, עוד בהיות שלטון המנדט בארץ – עברנו מהתגוננות להתקפה. בלי מעבר זה מסופקני אם היינו מגיעים להקמת המדינה וליסוד צבא הגנה לישראל.

ה. ההגנה היתה – בהכרח, מתוך נסיבות המציאות הפוליטית, – מצומצמת לכוחות יבשה ומרותקת לקרקע. לא היה לנו כל כוח מזוין בשני הממדים האחרים המהווים גורם מכריע במלחמה – באוויר ובים. במערכה האחרונה מילא כוח האוויר הצעיר הקטן שלנו תפקיד חיוני, ובתנאים הגיאוגרפיים של ארצנו יתכן שבעתיד – ואולי בעתיד הקרוב – יכריע הכוח הימי. אולם כוחה של ההגנה מן ההכרח היה שיוגבל ככוח יבשתי.

ו. להגנה היתה חסומה הדרך בפני המטרה העיקרית של כוח לוחם – השמדתו של כוח האויב. על פי טבע הדברים היתה ההגנה מחכה להתקפה, ומגרשת את המתקיפים מהשטח היהודי, שהיה נתון כאי בתוך ים ערבי.

כשנסתיימה מלחמת העולם השנייה והמדיניות העוינת של ממשלת המנדט לא השתנתה – היה ברור שאנו עלולים לעמוד, בעתיד פחות או יותר קרוב, בפני התנגשות עם העולם הערבי. לקחו של היטלר לא עבר לשוא. בין עוזריו של היטלר נמצאו המופתי וחבריו. שליטי מצרים, סוריה, עיראק, היו כולם פרו־נאצים, ולהם היה ברור שעליהם לעשות בארץ־ישראל מה שעשה היטלר באירופה: להשמיד הישוב ולעקרו מן השורש.

המדיניות של הספר הלבן שקיבלה תוקף חדש לאחר גמר המלחמה בעולם, היתה על פי טבעה מוכרחה להביא לידי “עצמאות” הארץ – זאת אומרת להקמת מדינה ערבית. עצמאות זו אמנם לא היתה ממשית יותר מעצמאות הערבים בארצות השכנות, אולם לגבי היהודים היתה עצמאות פיקטיבית זו אולי גרועה מעצמאות ממשית, ריאלית. כי לאויב הגלוי, המקומי, היה נוסף אויב מוסווה. בעל כוח עולמי. אולם מדינה ערבית שבתוכה יש מיעוט יהודי בעל כמות ואיכות כישוב הארצישראלי – לא תיתכן; ומן ההכרח שתפרוץ התנגשות מזוינת, וכפי שאפשר היה להניח – לא עם ערבי ארץ־ישראל בלבד אלא עם כל העולם הערבי. לעולם הערבי, כלומר לליגה שטופחה ואורגנה ע"י משרד החוץ הבריטי בעצם לא היה שום תוכן חיובי המאחד המדינות הערביות השונות – מחוץ לאיבה המשותפת ליהודים ולציונות. החרם הכלכלי שהכריזה הליגה על הישוב בארץ בימי המנדט, בלי שממשלת המנדט נקפה באצבע נגדו, דיו היה לפתוח לנו אשנב לעתיד, ולהראות מה צפוי לנו בבוא שעת ההכרעה הפוליטית לגורל הארץ. הוטל עלינו להתכונן להתנגשות מזוינת עם העולם הערבי – כשהאימפריה הבריטית עומדת בגלוי או בסתר מאחורי הערבים. והיה ברור שבאמצעי ההגנה, במשטר ההגנה ובשיטות ההגנה לא נעמוד בהתנגשות כזו. ויש לתכונן למלחמה, למלחמה ממש, ומלחמה דורשת מאמץ עליון של העם. ומאמץ עליון פירושו הפשוט הוא מאמץ שאין למעלה ממנו. ואין עם עושה מאמץ כזה – כל זמן שאינו מרגיש בסכנה ואינו רואה כל היקפה וחומרתה. וזה היה אולי הדבר הקשה ביותר בכל התכוננותנו. כי שום הסברה – גם במוסדות ציוניים וגם במוסדות ישוביים, – על חומר המצב ועל סכנת המלחמה הצפויה לנו, לא נקלטה ברצינות, ואי אפשר היה להניע הישוב והתנועה הציונית למאמץ הדרוש, ורק תוך כדי המאורעות והמלחמה באה ההתעוררות. לאשרנו התפתחו הדברים באופן מודרג: מקודם תקפו כנופיות מקומיות, לאט לאט נסתננו כנופיות מזוינות מן החוץ, השלטון המנדטורי החל להתפורר עוד לפני ביטול המנדט, ורק ביום הסתלקות השלטון הבריטי באה פלישת הצבאות הערבים הסדירים. מחוץ ללגיון הערבי שפעל גם מקודם בארץ. וכך ניתנה לנו האפשרות לגייס הכוחות ולספק הציוד לפי תכניות ותכונות שנעשו מראש בשנים האחרונות – ואשר לביצועם נדרשה עזרה גדולה וגדֵלה של הישוב ושל התנועה הציונית. עזרה זו באה רק ברגע האחרון – אולי לפי טבע הדברים שאינו שונה אצלנו מאשר אצל עמים אחרים. “עד שלא ירעם הרעם לא יצטלב האכר”. היכולת הגנוזה בתוך הישוב נתגייסה בהדרגה – עם התבלטותה המודרגת של הסכנה בתוך הארץ ומחוצה לה.

עוד לא נכנס כל הכוח הערבי למערכה – ונתחייב בנפשנו אם נגיד מראש שאנו בטוחים מתבוסה, במקרה של התחדשות המלחמה. עלינו להיות ערוכים לקראת כוח יותר גדול מאשר פגשנו עד עכשיו – ולא רק לעמוד בפניו, אלא להנחיל לו מכה ניצחת.

אני רואה בחרדה ההתפרקות הנפשית שמתחילה להשתרר בתוכנו עקב ההפוגה. התפרקות זו היא מוקדמת ועלולה לעלות לנו ביוקר רב. אני יודע מה מעיק העול הרובץ עלינו, אבל אין לנו ברירה – עלינו להיות דרוכים ועלינו להגביר כוח. הכוח הקיים אינו מספיק. ואל נסמוך על נצחונות העבר ואל נבטח בהם – הם לא היו שלמים, וּודאי לא מכריעים.

תוך כדי המלחמה הוקם ענף צבאי חדש שהביא כבר ברכה רבה למלחמתנו, אם כי לא הכריע בקרב – חיל האוויר.

לפני מלחמת העולם השניה נתעורר בעולם ויכוח רב על ערכו של חיל האוויר. ישנם מומחים הטוענים שחיל האוויר בלבדו יוכל להכריע במלחמה. הנסיון במלחמת העולם השניה הוכיח יעילותו העצומה של כוח האוויר, אבל שׂם לאל התקוות המופרזות של חסידי הנשק החדש. כוח האוויר שלו עודנו באיבּו, ונתכנו לו עלילות אם המלחמה תתחדש, וגם אם לא נקבל התורה – ואין תורה זו מתקבלת על דעתי – על כל־יכלתו של כוח האוויר.

טיפוח חיל האוויר דרוש לא רק לצרכי מלחמה. השלטון באוויר דרוש לנו בימי שלום לא פחות מבימי מלחמה. לצבא המסרתי לא ראו שום תפקיד מלבד תפקיד מלחמתי, אם כי אני בטוח שלצבאנו אנו יש גם יעודים חיוביים, כי על צבא הגנה לישראל להיות אחד הכוחות הראשיים המעצבם דמות האומה ומהתכים אבק האדם של העולים והמתכנסים מכל קצווי תבל ומכל תרבויות זרות – בכור־המצרף של המולדת המתחדשת. לכוח האוויר שלנו יש יעוד משקי ותרבותי עצום: כיבוש האוויר הוא מהכיבושים העליונים של כוח האדם, אם כי עודנו עומד בראשית התפתחותו. מותר־האדם הגיע כאן לידי אחד מביטוייו המובהקים. מדינת ישראל לא תיכּון אם לא תדביק ולא תקדם הכיבושים המדעיים והטכניים של זמננו ולא תבנה משקה ותרבותה על שיאי ההתפתחות האנושית. השלטון באוור הוא אחד השיאים האלה. בנין שדות תעופה משוכללים, הצטיידות במטוסים מהירים ויעילים מכל הסוגים, לא רק למטרות קרב אלא למטרות שלום, למטרות של תחבורה ומחקר – הם צורך ראשוני של המדינה. לסידורים ולציודים טכניים אלה לא יהיה ערך – אם לא נחנך הנוער שלנו להעפלה אווירית, כי גם באוויר, כמו בכל שטח אחר העיקר הוא – האדם. החקלאות שלנו היא לא יצירת הטבע הדומם, אלא פרי מאמציהם היוצרים של חלוצי ההתישבות שלנו. הקרקע נשאר גם בעתיד הבסיס של קיומנו. האדמה תהיה לעולמים מקור החיים ויסוד הקיום של החברה האנושית, והחינוך להתישבות חקלאית צריך לעמוד במרכז חינוך הדור, אולם לחזון האדמה יש להוסיף בימינו – חזון האוויר, והנוער שלנו צריך להצמיח כנפים ולשלוט בממדים העליונים של ארצנו. שלטון באוויר הוא תנאי לעצמאותנו הכלכלית, המדינית והתרבותית. ופיתוח כוחות האוויר בתוכנו חורג ממסגרת הבטחון – ונעשה לצו ממלכתי כללי.

הענף הצעיר ביותר בכוחות הבטחון שלנו – הוא חיל הים. גם לכוח זה נתכנו עלילות גדולות במערכת הבטחון שלנו. מצבנו הגיאוגרפי והמדיני – שאנו מוקפים מכל צד ארצות ערביות, ואין כל גישה לעולם הגדול, שלא דרך ארץ ערבית, אלא בים – מעמיד את כיבוש הים במרכז מאמצינו הדחופים. גורל העליה, גורל המשק, ואין צריך להגיד גורל הבטחון של מדינתנו, מותנים ביכלתנו לקיים תנועה ותחבורה בלתי־נפסקת במבואות הים. שונה הים מהאוויר בהיותו מקור של מזון וחמרי גלם כיבשה, וצמצום החקלאות בשטחי היבשה בלבד הוא פרי בערות והרגלים שאבד עליהם כלח. הים הוא חלק אורגני של ארצנו. ארצנו קטנה, – והים רחב־ידים, כמעט לאין־סוף, הוא פתוח וחפשי במרחביו הגדולים ואין בהם כל מחסומי גבולות, ועדיין הוא משמש עורק תחבורה עיקרי לאנושות כולה, והוא הגשר היחיד בין ישראל ובין תפוצות הגולה.

פעמיים נאחזנו בארץ – בבואנו אליה ממזרח, דרך היבשה. זוהי הפעם הראשונה שאנו חוזרים למולדת – מהמערב – דרך הים. ולא נחזיק ביבשת־המולדת לאורך ימים – אם לא נכבוש הים, ברבבות דייגים ושייטים, ואני מקווה שלא רק בים התיכון הפתוח כבר לפנינו, אלא – ואולי בעתיד לא רחוק לגמרי – גם בים סוף, כשנגיע לאילת.