שׂרי ישראל, מפקדי חילותינו, מורי ורבותי!

מעל ראש הפיסגה של חוזה עתידות בישׂר הרצל לפני כיובל שנים את דבר מדינת־היהודים. מיד לאחר הקונגרס הציוני הראשון בבאזל בשנת 1897 רשם הרצל ביומנו דברי אַל־מוות אלה: “אם אסכּם הקונגרס הבאזילאי באימרה אחת – שמתוך זהירות לא אשמיע אותה בפומבי – הרי היא זאת: בבאזל יסדתי את מדינת־היהודים. לו אמרתי זאת היום בקול רם – היו כולם פורצים בצחוק, אולם בעוד חמש שנים, בכל אופן בעוד חמישים שנה יכירו בה כולם”.

עברו מאז כחמישים שנה – וחזונו של הרצל קם ויֶהי, ובפעם הראשונה אנו חוגגים זכרונו של מייסד הציונות המדינית – במדינת ישראל הלוחמת.

מדוע האמין הרצל שיסד בבאזל את מדינת היהודים? באשר “המדינה – כפי שרשם הרצל באותו היומן – מושתתת ברצון־העם למדינה”. בקונגרס הציוני ובהסתדרות הציונית שהקים הרצל נתגבש, הופרה והופעל רצון־המדינה של העם. אמת פשוטה ועמוקה זו, שעמד עליה יוצר הקונגרס, הפכה את פני ההיסטוריה היהודית.

הרצל לא המציא את הרעיון הציוני ואף לא חידש את חזון המדינה היהודית. ערגת העם היהודי לחידוש עצמאותו הממלכתית במולדתו העתיקה לא פסקה אף פעם מאז הלך עמנו בגולה, ושלוש פעמים ביום התפלל כל יהודי לשיבת־ציון ולקוממיות ישראל. אולם הרצל היה הראשון שידע להפיח נשמה חדשה, נשמת רצון־הביצוע, בָאמונה ובַכּיסופין של העם היהודי לתקומה ממלכתית, ועשה זאת גם בכוח הביטוי הראשוני, הבלתי־אמצעי של חוזה־עתידות גלוי־עינים, וגם בכשרון האדריכלות הממלכתית שהשקיע בבנין הקונגרס, ההסתדרות הציונית והפעלת ההמונים כמכשיר מדיני לאומי ובינלאומי.

הרצל לא זכה לראות את כּרי יצירתו. רק שבע שנים עשה בשליחותו הגדולה – ושירת־חייו באמצע נפסקה. אולם האפיק המבורך שפתח הרצל לרצון־המדינה של העם העניק לנו שני הכיבושים הממלכתיים הגדולים בחזית הבינלאומית: הצהרת בלפור ב־2 לנובמבר 1917, והחלטת או"מ על הקמת מדינה יהודית ב־29 לנובמבר 1947. בלי שני הכיבושים האלה לא היינו באים עד הלום.

אולם הקונגרס וההסתדרות הציונית לא היו האפיק היחיד שדרכו זרם רצון העם למדינה.

עוד כמה שנים לפני הקונגרס הציוני ולפני הרצל נפתח אפיק ראשון לכיסופי האומה וערגתה לבצע את דבר הגאולה – אפיק העליה ההתישבותית והחלוציוּת היוצרת והמגשימה.

בוני בית־הספר החקלאי הראשון במקוה־ישראל בשנת 1869, מניחי היסוד לכפר העברי הראשון בפתח־תקוה מתוך יוצאי חומות ירושלים העתיקה ועולי הונגריה בשנת 1878, ראשוני החלוצים של ביל"ו וחבריהם מייסדי גדרה, ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש־פינה – אלה והבאים אחריהם הבקיעו האפיק הראשון והראשי, הגָדל ומתרחב, לרצון־המדינה של העם, ובמשך שלושה דורות של עמל חלוצים ומעפילים הפכו את פני המולדת, והצמיחו ישוב יהודי שלא היה כמוהו בעולם לחירות ולעצמאות ולאיתנות, ישוב מעורה באדמתו, במשקו, בכפרו, בעירו, בלשונו ובתרבותו, מושרש בעברו הרחוק ומצומד לעתידו הנכסף, מגלם בתוכו לא רק רצון אלא יכולת לבנין מדינה, מהווה למעשה גרעין גָדל ומתרחב של מדינת־יהודים.

בלי יצירת־בראשית זו של חלוצי עליה והתישבות לא היינו מגיעים עד הלום.

כשהרצל מת היה מפעל־חלוצים זה עדיין צעיר, וחלָש ומצער, ואותותיו כמעט לא ניכרו בתנועה הציונית.

במותו של המנהיג הנערץ – לפני ארבעים וארבע שנים, – כשנדמה היה שחלום מדינת־היהודים הוכה מכת מוות, והציונות המדינית הגיעה לקיר אטוּם – פרץ המעין המתמיד של העליה השניה, שהפרה בכוח־עלומים אדיר את המפעל החלוצי בארץ, ונפתח אפיק שלישי לרצון־המדינה של העם, בן לוויה לאפיק החלוציות היוצרת – אפיק הכוח המזוין היהודי.

בסג’רה, כפר הררי קטן, אחד מארבעת הכפרים היהודים הבודדים בגליל התחתון באותם הימים, הוקם לפני יותר מארבעים שנה הגרעין הראשון של כוח־ההגנה העברי שנקרא אז בשם “השומר”. עוד לפני “השומר” היו בני המושבות מגינים בעוז ובחירוף נפש על ההתישבות היהודית הצעירה מפני שודדים ותוקפים מבני המדבר, אולם כוח מזוין קבוע ומאורגן, בעל משמעת ותכלית צבאית־לאומית הוקם רק בראשית העליה השניה. ומחדש חושלה שלשלת הגבורה היהודית על אדמת המולדת, שהלכה והאדירה מאז “השומר”, הלגיון העברי במלחמת העולם הראשונה, ייסוּד ההגנה בימי תל־חי ואילך, הקמת חיל־הנוטרים במאורעות 39–1936, פלמ"ח והתנדבות הגדודים היהודים והבריגדה הראשונה במלחמת העולם השניה – כל אלה הכשירו את ההתגוננות רבת־התפארת והגבורה של צבאנו במלחמה זו.

בלי אפיק זה של גבורת הנשק היהודי לא היינו מגיעים עד הלום.

אלה הם שלושת האפיקים שבהם זרם רצון־המדינה של עמנו, ושלשתם ינקו ממקור לא־אכזב אחד, מקור עתיק־יומין: ממקור הנאמנות היהודית למחצבתו, למקורו, לצורו, ליחוּדו ההיסטורי של עם ישראל – נאמנות קשת־עורף שאינה נרתעת מסבל, מרדיפות, מגזירות, גירושים, שחיטות והשמדות; שאינה נכנעת לעריצות, כפיה, אַלִמוּת ויהא כוחם הפיסי אשר יהיה. הנאמנות היהודית שנתגלתה במעשי קידוש השם לאין ספור בימי הביניים עד מרד הגיטאות בימינו אלה, ואשר הגיעה לשׂיאה במאמץ החלוצי, המדיני והמלחמתי במולדת, שהביא אותנו אל המאורע הגדול בדורנו – המאורע של 14 במאי ש"ז, המהווה מפנה מכריע בהיסטוריה היהודית וציון דרך רבת־תוצאות בהיסטוריה העולמית.

זכה דורנו להיות אחרון לשיעבוד וראשון לגאולה. אפס, אַל ירוֹם לבנו. לא בזכותנו אנו בלבד זכינו למדינת ישראל. אלמלא אמונת־אומן מורשת־קדוּמים של דורות ישראל, הנושאים בלבם חזון־הגאולה ולבותיהם מרותקים במשך אלפי שנים בעבותות אהבה וכיסופין למכורת אבות; אלמלא מעשי בראשית של ראשוני חלוצינו ולוחמינו בשטח העליה וההתישבות, ההתגוננות והמדיניות הבינלאומית – לא היתה מדינת־ישראל קמה בימינו.

אבל אין זכות־אבות הטעם היחיד לחובת־הצניעות מצדנו. מדינת ישראל קמה בתוך סערת קרבות, כשניטשה עלינו מלחמה כפולה: פוליטית וצבאית. ממשלת המנדט רצתה להוריש לנו תוהו־ובוהו – התגברנו והשלטנו בארץ סדר ומשטר. היא רצתה לשעבּד אותנו לשכיריה הערבים – התגברנו וביצענו את עצמאותו והקימונו מדינת ישראל.

אולם המערכה טרם תמה. אמנם מהקרבות הצבאיים יצאנו עד עכשיו וידנו על העליונה. בלי כל עזרה מהאו“ם עמדנו בפני התוקפנות הערבית אשר ניסתה בעזרת ממשלת בריטניה לעשות לאַל החלטות האו”מ. ולא זו בלבד שהצלחנו לשמור כמעט על כל שטחה של המדינה העברית כפי שהותווה בעצרת האו"מ ב־29 בנובמבר, אלא הרחבנו היריעה וכבשנו כיבושים רבים מחוץ לתחומים ההם. כוחות ההגנה והצבא שלנו לכדו כמעט כל שכונות האויב בירושלים החדשה, את רוממה, ליפתה, שיך־בדר, קטמון, אל־בקעה, קסרקטי אלנבי, מוצררה ועוד – וירושלים, מחוץ לעיר העתיקה, נעשתה לעיר עברית כאשר לא היתה מאחרי חורבן הבית השני.

כבשנו את צפת, טבריה, חיפה ועכו וצבאותינו הגיעו עד גבול לבנון בגליל המערבי לאחר שלכדו את אכזיב, בצה ונקודות אחדות בדרך; כבשנו קסטל, בית מחסיר, סובה, סריס, מַלחה ועין־כרם בסביבות ירושלים ובדרך לשער הגיא; כבשנו בית־ג’יז, בית סוסין, צרעה וארטוף במסדרון הירושלמי; כבשנו יבנה וקוביבה, מַסמיה ויזור, סומייל וזיתא, חַטא וקרטיה בדרום; כבשנו יפו ובנותיה – סלמה, יזור, בית דג’ן, ספוריה, כפר ענה ויהודיה; כבשנו לוד ורמלה, בית־נבּאלה וראש־העין, כּוּבּב וסַלביט, ברפוליה, מעון ובורג', שדה התעופה ותחנת הרכבת בלוד ושחררנו את בן־שמן והגענו למולדת החשמונאים במודיעין.

כבשנו בעמק את זרעין, נוריס ומַזר, בית־שאן ורכסי הגלבוע; כבשנו שפרעם וצפורי, נצרת וכפר כנא, לוביה וחיטין בגליל המרכזי וכבשנו עין־הוד וג’בעה, טירה ואִכזים בדרך לחיפה, וחיל האוויר הנחית מכות קשות לרבת־עמון, דמשק וקהיר ולכל ריכוזי האויב בארץ, ועל ידם עזר חיל־הים הצעיר שלנו.

אולם אין אנו רשאים עדיין להתברך בלבותינו שניצחנו. רק הנצחון בקרב אחרון וסופי הוא המכריע, ואין להגיד עדיין שנצחונותינו בקרבות האחרונים – היו הנצחונות של קרב אחרון. אין יודע עדיין בודאות אם הפוגה שניה זו היא קץ המלחמה או רק הפסקה זמנית, ומבלי שנהיה מוכנים ודרוכים, מצוידים וערוכים ביבשה, באוויר ובים להנחיל לאויב מכה ניצחת בקרב האחרון, באם תתחדש המלחמה – אין ערך קובע ומכריע לכּיבושים ולנצחונות שהיו לנו עד כה. הקרב האחרון הוא הקובע – ובקרב זה עלינו לנַצח, – ורק אז יהא זה נצחון קיים ובטוח. וגם אז – יתכן – תהיה צפויה לנו מערכה פוליטית קשה, כי מלבד האויב הגלוי יש לנו לא מעט צוררים חשאיים ומוסווים, שלא יחמיצו שום הזדמנות לעשוק ולקפּח את זכויותינו, יצירותינו וכיבושינו, והמעשה של 14 למאי לא יושלם כל עוד צבאנו וממשלתנו לא יבטיחו למדינת ישראל שלום ובטחון וריבונות בתחומים בני־קיימא וצודקים, שיקחו בחשבון לא רק הפשרה של 29 בנובמבר אלא כל מה שנתרחש בכל צד מאז ועד היום, וכל עוד המאמץ החלוצי של עמנו בארץ ובגולה לא יאסוף כל נידחי הגולה במולדת המשוחררת ולא יבנה נשַמות הארץ עד קצה יכלתה. עוד רבה וקשה הדרך אשר לפנינו; למחוז חפצנו ההיסטורי – קיבוץ גלויות וגאולה שלמה, – לא נגיע בלי סבלות ומאמצים וקרבנות נוספים.

בעוז ובאמונה אנו צופים ליום מחר – בדריכות עֵרה ובכוננות מוגברת. בטחנו בצור־ישראל, ובטחוננו לא הכזיב.

הרצל אמר: “יהודים הרוצים בכך ישיגו את מדינתם. והם יהיו ראויים לה” – נמַלא כולנו את חובתנו באמונה – ונהיה ראויים למדינתנו.