בישיבה השש־עשרה של מועצת־המדינה הזמנית. תל־אביב    🔗

חברי המועצה! יש להצטער צער רב שעד היום לא סודר באופן הוגן ומעשי התשלום למשפחת החייל. אין זו רק שאלה מוסרית וחובת־כבוד למדינה, שהבנים אשר נקראו למסור חייהם להגנת עצמאותנו – תובטח להם דאגה הולמת ומלאה למשפחתם. זוהי גם שאלה צבאית חיונית. קשה לדרוש מאדם שיתמכר לגמרי לשירות המוטל עליו, שימסור את כל כוחו, זמנו וגם חייו ללא שום סייג, ללא שום תנאי, – וזהו מה שהצבא דורש מכל חייל, – בשעה שאיננו בטוח שהאשה והילדים שהשאיר בביתו הם מסודרים פחות או יותר. היו עד עכשיו כמה מקרים של הפרת משמעת חמורה בצבא, והמפקדים, בידעם את סיבות הדבר, כמעט שלא ראו יכולת מוסרית לעצמם לאחוז באמצעים נגד מפירי המשמעת, באשר הסיבה היתה – רעב במשפחת החייל. עד עכשיו היה נהוג, שהתשלומים למשפחת החייל היו משתלמים רק אחרי חקירה מספיקה, שאמנם משפחת החייל זקוקה לעזרת המדינה. דבר זה לא היה הוגן כלפי החייל ולא היה הוגן כלפי משפחתו. הוועדה, שנתמנתה לבירור בעיה זו, הגיעה למסקנה, – והממשלה מקבלת את המסקנה הזאת ואנו מציעים אותה למועצה – שמשפחת החייל תקבל תשלומים קבועים באופן אבטומאטי, בלי שום חקירה מוקדמת ובלי שום בירור, אם המשפחה זקוקה לכך או לא. אנו מציעים שיקָבע מינימום אשר ישולם לכל משפחה של חייל, בלי הבדל מצבה החמרי. מינימום לאשת חייל, מינימום לכל ילד. מינימום זה יקָבע על־ידי ועדה מיוחדת, ממונה על־ידי משרד־הבטחון ומשרד־האוצר. תשלום זה המדינה תהיה אחראית לו, באשר המדינה היא אחראית לגיוס החייל. אולם נחוץ שהמועצה תעריך את גודל העוֹל והיקפו, שהמדינה מקבלת בזאת על עצמה. מתוך טעמים מובנים אינני יכול למסור כאן מספרם של המגויסים, וגם אינני יכול למסור כאן מספרים של משפחות החיילים, אבל המספרים האלה הם לא קטנים, וחלים על חלק לא קטן של האומה בארץ. העוֹל הנופל על ידי כך על המדינה אינו מצעָר ויתכן שהוא עולה על יכלתה של המדינה בימים כתיקונם. אבל הימים אינם כתיקונם, ואנו עומדים במלחמה שאין יודע מתי תיגמר, ועוּלה הכספי עוד יגדל. לכן גם הוועדה וגם הממשלה קיבלו בענין זה שתי מסקנות:

א) האחריות הכספית כלפי משפחת החייל היא אחריות המדינה. בסיכום האחרון חייבת המדינה למצוא אמצעים אלה, והיא תמצא אותם כמו שהיא מוצאת לכל צרכי המלחמה, אם על ידי הטלת מסים על אזרחיה או על־ידי הלוואות או בדרכים אחרות. תעודה זו, כמו התעודה הכללית של מימוּן המלחמה איננה קלה. ושוב אינני יכול לתת את המספרים על התקציב המלחמתי שלנו, אבל תוכלו בעצמכם לשער שהוא עולה על כל מה שהיינו רגילים בו בתקציבים הציוניים. הוא עולה פי־כמה על התקציב אשר מועצת־המדינה מחליטה עליו מדי חודש בחודשו.

לאשרנו הוכח, שאין אנו עומדים לגמרי בודדים במערכה הזאת, והעם היהודי מושיט לנו עזרתו. ואולי אף פעם לא הופגנה במעשים אחדותו של העם היהודי בעולם כולו כאשר הופגן הדבר תוך כדי מלחמה זו.

לפני שבוע ימים בערך היתה הזדמנות לחלק של האומה, לחלק הגר בתל־אביב ולאלה שנזדמנו לתל־אביב בכ' תמוז, לראות משהו מצבא־ההגנה־לישראל ומשהו מן הציוד המלחמתי שלנו. ושוב, אינני יכול להגיד לכם בכמה מיליונים עלה לנו הציוד הזה. ציודו זה של הצבא היה אחד הדברים המופלאים בעלילה המופלאה של הקמת צבאנו, והציוד נעשה תוך כדי מלחמה. לא היה לנו צבא לפני המלחמה כל זמן שהיה פה שלטון זר, ולא היה לנו ציוד לפני המלחמה. הכל נעשה תוך סערת המלחמה, ולא היה נעשה אלמלא נעזרנו על־ידי היהדות בעולם. ולא רק בארצות הגדולות והעשירות כמו אמריקה, אלא גם בארצות קטנות, אף פעם לא נענה העם היהודי לצרכי הארץ כמו שנענה לצרכי התגוננותנו – בנדיבות־לב, ביד־רחבה ובעיקר בעוד־זמן. כאילו הרגיש מהי חשיבותו המכרעת של גורם הזמן במלחמה. שום מגבית אי־אפשר היה לסדר בתקופה זו, אם לא היתה עליו הגושפנקה של הבטחון או של ההגנה. קיבוץ יהודי קטן בדרום־אפריקה, הוא בלבדו אסף בזמן קצר למעלה ממיליון וחצי לירות לצרכי הבטחון. לא אתן לכם מספרים על קיבוצים גדולים יותר. אבל בכל התפוצות היתה היענות מלאה ומהירה, ורק הודות לה היינו יכולים לעמוד במערכה והיינו יכולים לממן את המלחמה אשר עלתה בהיקף צרכיה על כל מה שהיינו רגילים בו במשך השנים שאנו בארץ.

ב) גם הפרט הזה, אמנם פרט חיוני, בתקציב המלחמה – התשלום למשפחת החייל, לא יהיה מובטח אם לא נוכל להשיג בשבילו אמצעים גם מחוץ למדינה, ואין לנו כמעט שום ספק, שנוכל להשיג אמצעים גם מחוץ למדינה. אולם לרגל מצבים משפטיים־מדיניים בארצות אחדות, ביחוד בחשובות שבין הארצות, היינו מוכרחים לעשות סידורים שממשלת־ישראל לא תקבל כשהיא לעצמה במישרין שום אמצעים מהמגביות הללו, – ואני אבקש את המועצה שלא ידרשו ממני להיכנס להסברת הנימוקים, – ומשום כך הגענו לידי מסקנה שניה, שיחד עם העקרון שהמדינה היא אחראית במישרין למשכורת של משפחת החייל, ימָצא התשלום הזה בידי ועדה ציבורית. ועדה זו תוכל לקבל גם כספים המן החוץ, ואנו כמעט בטוחים שיעלה בידה לקבל סכומים חשובים מן החוץ; אם כי האחריות מוטלת על המדינה, והממשלה תשא בכל אופן בעול התשלומים. אולם לא די שנבטיח באופן רשמי וחוקי את ההתחייבות; דרוש שנוכל למַמן, ובשעתו, את התשלומים האלה, ולשם כך יש הכרח שנוכל להשתמש באמצעים גם מחוץ למדינה, ומשום כך יסודרו תשלומים אלה על־ידי וַעדה ציבורית אשר תיקבע על־ידי שני המשרדים הנוגעים בדבר: משרד־הבטחון ומשרד האוצר. אולם אני מדגיש שוב, המדינה היא אחראית לכל התקציב הדרוש למשפחת החייל.

יש לנו עוד תשלום־חובה, שהחלטנו להפריד בינו ובין תשלום למשפחת־החייל, אם כי שני התשלומים קשורים במלחמה, וזה דבר הנָכים, אלמנות ויתומים. עד עכשיו נפלו מהצבא בלבד למעלה מאלפיים איש! מלבד אלה שנפלו חלל יש מאות אחדות, שנקטעו רגליהם או ידיהם במלחמה. וזוהי חובה קדושה שאנו כולנו, כל האומה, חייבים בה, לאַפשר לנָכים חיי־עבודה ולהבטיח קיומם של האלמנות והיתומים של לוחמינו. המדובר לא בהבטחת קצבה, אלא בסידורים שיבטיחו להם להתפרנס מעבודתם בכבוד. והדבר הזה איננו בשמַים. יש לדאוג להתקנת גפיים מלאכותיים לנָכים, והטכניקה התקדמה בשטח זה עד כדי כך שאפשר להבטיח לכל חייל באבדה לו יד או רגל, שיהיה מסוגל שוב לעסוק בעבודה פוריה ולפרנס עצמו מיגיע כפיו. הוא הדין באלמנות – שיוכלו להתפרנס ולפרנס את ילדיהן בכבוד בעזרת המדינה.

אולם מפני שבעיה זו תעמוד בעיקר לאחר המלחמה, ולא תיפסק גם עם הדמוביליזאציה של הצבא, החלטנו להפריד את דבר התשלומים למשפחת החייל, שבזה תטפל וַעדה מיוחדת, ולהקים מוסד מיוחד שיטפל בשאלת הנכים, האלמנות והיתומים של החיילים.

גם הטיפול בנכים, באלמנות וביתומים, תהא עליו אחריות המדינה, כי לא צדקה ולא טובה עושים ליתומים ולשאר נפגעי־המלחמה, אלא חוב אנו משלמים, חלק קטן מהחוב שאפשר לשלם ללוחמינו ומגינינו.

אני מסכם. המסקנות שהממשלה מציעה למועצה בענין זה הן:

א) להחליט שכל משפּחת חייל, ללא הבדל מצבה, מקבלת מינימום של תשלום לאשה ולכל ילד. ודאי יהיו מקרים, לרגל מצבים מיוחדים, שהמינימום הזה לא יספיק. במקרה כזה יכולה המשפחה להגיש תביעה מיוחדת, ורק אז תיערך חקירה ונבדוק אם המינימום שהובטח לכל משפחה אינו מספיק ויש להוסיף עליו. אבל החקירה תחול רק על המקרים המיוחדים האלה.

ועדה מיוחדת של משרד־הבטחון ומשרד־האוצר תקבע את המינימום לאשה ולכל ילד.

ועדה ציבורית תטפל בתשלומים אלה. המדינה תהיה אחראית לכל התשלומים, אולם לוועדה תהיה הזכות לקבל למטרה זו כספים גם ממקורות אחרים.

ב) ועדה מיוחדת תטפל בסידור נכים, אלמנות ויתומים, וגם כאן האחריות הכספית תחול על המדינה, אבל ועד ציבורי מיוחד שיטפל בענינים אלה, יוכל להשיג לתכלית זו אמצעים נוספים ממקורות שמחוץ למדינה.